פסק דין השופט ד' לוין:העובדות 1. בין המשיב, מר יוסף אליהו, לבין המערערת 1, המגן חברה לביטוח בע"מ, נכרת חוזה ביטוח רכב, אשר תחולתו מיום 17.4.85 ועד 30.4.86. רכבו של המשיב (להלן - המשאית) הוא נושא חוזה הביטוח. החוזה נכרת באמצעות המערער 2, מר עמוס הדר, אשר משמש כסוכן ביטוח, בין היתר אצל המערערת 1. 2. סכום הביטוח כפי שצוין בפוליסה הוא 49,500 דולרים. חוזה הביטוח כפוף לנאמר בנספח פוליסות צמודות דולר, המהווה למעשה חלק מחייב ובלתי נפרד ממנו. 3. אין חולקים, כי בתאריך 20.6.85, או בסמוך לכך, נגנבה משאיתו של המשיב ולא נמצאה גם כעבור 45 יום. 4. משנדרשו על ידי המשיב לזכותו בסכום הביטוח כנקוב בפוליסה, מינו המערערים שמאי מטעמם, שיעריך ויקבע שווי הרכב המבוטח בתום 45 יום מיום הגניבה. על פי חוות דעת שנערכה על ידי שמאי זה, שווייה של המשאית היה 32,936 דולרים. סכום זה, כשהוא מוצמד לדולר, אכן שולם למבוטח, הוא המשיב, על ידי חברת הביטוח, המערערת 1, בניכוי השתתפות עצמית. 5. המשיב, אשר דעתו לא נחה מתשלום זה, בסוברו, כאמור, כי זכאי הוא לכיסוי נזקו בשיעור מלוא סכום הביטוח הנקוב, דהיינו 49,500 דולרים, הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי בירושלים, ובה תבע את ההפרש בין סכום הביטוח לבין הסכום שקיבל מן המערערים בפועל. לדעת המשיב, הוא זכאי לקבל הפרש זה על פי שוויו בשקלים ביום קרות אירוע הביטוח (20.6.85) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, למן אותו יום. 6. בעלי הדין זומנו לדיון לפני השופט המלומד י' בצלאל לקדם משפט בתובענה זו. בישיבה מיום 2.9.87 קיבלו באי כוח הצדדים את הצעת בית המשפט על פיה ימונה מומחה מוסכם על שני הצדדים, אשר יקבע את ערך המשאית ביום 20.6.85, וזאת מבלי לפגוע בכל טענה של צד מן הצדדים, לרבות טענה של התובע כי זכאי הוא לכל הסכום הנקוב בפוליסה. לפי הסכמה זו מונה השמאי, מר ארז ארנון, אשר נדרש לקבוע את ערך המשאית כפי שווייה בשוק ובמצב תקין לגילה וללא נזקים מיוחדים שיש בהם כדי להוריד את ערכה (כגון נזקי תאונות). הסכמה זו בין הצדדים קיבלה תוקף של החלטת בית משפט. 7. ביום 21.9.87 נתקבלה חוות דעתו של המומחה, על פיה ערך המשאית ביום האירוע היה בסך 45,500 דולר של ארה"ב. עוד באותו יום, בישיבה של בית המשפט, נחקר המומחה, מר ארז ארנון, על ידי באי כוח הצדדים, לאור דרישתם של הנתבעים ולאחר שהשופט התיר זאת. חוות דעת המומחה נראתה למשיב, והוא חזר בו מתביעתו לתשלום הסכום הנקוב בפוליסה במלואו. תביעתו הועמדה על תשלום בשיעור שקבע המומחה. לאחר חקירתו של המומחה דרשו באי כוח הנתבעת, כי יותר להם להביא ראיות לעניין מחיר המשאית, וזאת בשל הפער הגדול, לסברתם, בין חוות דעתו של המומחה שמונה בהסכמת הצדדים על ידי בית המשפט לבין חוות דעתו של המומחה, עליה התבססה הנתבעת כאשר העבירה את התשלום הנ"ל לתובע. השופט המלומד בדרגה הראשונה, בדחותו את דרישתם זו של הנתבעים, החליט לאמור: "המומחה שהגיש את חוות הדעת במ/1 מונה בהסכמת ב"כ הצדדים ולפי בקשת ב"כ הנתבעת. לפי תקנה 130(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד, לא יהיו בעלי הדין רשאים להביא עדות נוספת של מומחה לענין הנדון, אלא ברשות בית המשפט מטעמים שיירשמו. לא ראיתי כל טעם להרשות הבאת עדות נוספת אלא היפוכו של דבר, שהרי הנתבעת עצמה העריכה את מחיר המשאית במחיר דומה לזה שקבע המומחה מטעם בית המשפט וכך נעשתה הפוליסה. הסכמת הנתבעת לערך המשאית כאמור בפוליסה יש בה לכאורה אישור למחירה". בהמשך, משנתבקש השופט בדרגה הראשונה לאפשר בקשת הבהרות מהמומחה על חוות דעתו על בסיס תקנה 134 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הוסיף השופט המלומד והחליט לאמור: "משנחקר המומחה על חוות דעתו אין טעם בשאלות הבהרה". 8. לאור הדברים הללו לא נותרה עוד פלוגתא לדיון בשלב דיון זה, והשופט המלומד ראה לפסוק הדין על סמך ההסכמות והבירור בפניו. בו ביום (21.9.87), בסיום הדיון הנ"ל, ניתן פסק דין, לפיו חויבו הנתבעים הדדית: "לשלם לתובע סך של 45,500 דולר של ארה"ב לפי ערכם בשקלים ביום 20.6.85 ובתוספת ריבית והצמדה על סכום זה החל מיום 20.6.86 (צ"ל 20.6.85; תיקון שלי - ד' ל') ועד התשלום בפועל. זרחי, תשמ"ד-1984, הוסיף השופט המלומד והחליט לאמור: "מ מסכום זה יש לנכות את הסך ששולם לתובע בפועל ובתוספת ריבית והצמדה מיום ביצוע התשלום ועד לתשלום הפרשי הסכומים. כמו כן יש לנכות מהסכום שנתקבל את סכום ההשתתפות העצמית הקבוע בפוליסה ובתוספת הצמדה על סכום זה ליום ביצוע התשלום". בנוסף חויבו הנתבעים בתשלום הוצאות כלשון ההחלטה: "הואיל ולא היה מקום לנהל המשפט אחרי חוות הדעת של המומחה המוסכם, נראה לי שיש לחייב את הנתבעים בשכר טרחת התובע. על כן אני מחייב הנתבעים לשאת בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד התובע בסך של 3000 ש"ח מע"מ הצמדת שכ"ט התובע מהיום ועד התשלום המלא בפועל". 9. ההשגות על פסק דינה זה של הדרגה הראשונה הוגש הערעור שלפנינו. המערערים מיקדו השגותיהם בשלוש טענות עיקריות: א. חולקים הם על הסתמכות הדרגה הראשונה על חוות דעתו של השמאי שהוגשה לו, וכן על כך שלא דחה את המשפט לשלב ההוכחות, אלא נתן פסק דין מייד לאחר שנתקבלה חוות דעתו של המומחה, ועוד בשלב קדם המשפט. ב. טוענים הם, כי את הסכום שחויבו לשלם למשיב יש להצמיד לדולר של ארה"ב ולא למדד המחירים לצרכן, כפי שנפסק. ג. לסברתם, חיובם בשכר טרחתו של בא כוח התובע שגוי הוא לגופו ובשל הטעם שניתן לכך. ההסתמכות על חוות דעתו של המומחה 10. כאמור, השגות להם למערערים על חוות דעתו של המומחה, מר ארנון ארז, שמונה בהסכמה על ידי בית המשפט. לטענתם, חוות הדעת איננה אובייקטיבית, באשר היא נסמכה על אינפורמציה סלקטיבית, שניתנה למומחה על ידי המשיב, מבלי שיעמדו לפניו כל הנתונים הרלוואנטיים לאירוע הספציפי. על כן ביקשו באי כוח המערערים מהשופט בדרגה הראשונה לפסול את חוות דעתו ולמנות מומחה אחר תחתיו, או, לחלופין להגיש חוות דעת נוספת לפי סעיף 130(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי. 11. באשר למומחה המתמנה בהסכמה, קובעת תקנה 130(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי לאמור: "מונה מומחה כאמור בתקנת משנה (א) לפי בקשת כל בעלי הדין, או בהסכמתם, לא יהיו בעלי הדין רשאים להביא עדות נוספת של מומחה לענין הנדון, אלא ברשות בית המשפט מטעמים שיירשמו". במקרה כזה, עדות המומחה תבוא במקום עדויות מומחי הצדדים (א גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (לשכת עורכי הדין, תשנ"ב) 181). הליך זה של מינוי מומחה מטעם בית המשפט מקל על הדיון, מייעלו ומקצרו וראוי לעודדו. בית המשפט נעזר בבעל מקצוע שהוא אובייקטיבי, שאין לו נגיעה לעניין הנדון ולבעלי הדין. בוחן הוא את הסוגיה כשופט עצמו, ללא משוא פנים (שם, בעמ' 182). כל אשר רשאים הצדדים עם הגשת חוות הדעת הוא לבקש הבהרות מהמומחה לגבי חוות דעתו, וזאת באמצעות בית המשפט, כפי שקובעת תקנה 134(ג). לעניין זה קבע הנשיא שמגר בע"א 1[ 402/85], בעמ' 139, לאמור: "משמונה מומחה מטעם בית המשפט, הרי בית המשפט הוא המחליט, אילו מסקנות יש להסיק מחוות דעתו של המומחה, ובעלי הדין אינם יכולים לדרוש, כי בית המשפט יצמצם עצמו רק לעיון וללימוד של חלקים מחוות דעתו של השמאי שמונה על ידיו. בית המשפט הוא הממנה מומחה מטעמו כדי לקבל תמונה מדויקת ומלאה, ואם חוות הדעת של המומחה שמינה מקובלת עליו, רשאי בית המשפט להסתמך על כל חלק אשר כלול בה. מסקנה זו נובעת במידה רבה גם מדברים שנאמרו בבית משפט זה בע"א 323/85, בעמ' 189. כפי שציינו שם, הרי מינוי מטעם בית המשפט של מומחה הוא נוהג רצוי שיש לעודדו. כפועל יוצא ממינויו של המומחה כאמור, אין הצדדים צריכים ויכולים להביא ראיות נוספות ולחקור עדים, ובכך שכרם. הצדדים רשאים לדרוש הבהרות מן העד, כאמור בתקנה הרלוואנטית, ואף לחקור אותו, כפי שעולה מפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. אולם יכולתם של הצדדים להביא ראיות נוספות מצטמצמת. לצורך העניין שלפנינו יש להוסיף, שגם יכולתם להסתמך על דברי המומחים שלהם מצטמצמת, כי לפני בית המשפט מצויה חוות הדעת של מי שמונה על ידיו, היינו של מי שאינו מייצג צד בדיון, ובית המשפט הוא הפוסק בעניין כוחה של חוות דעת של המומחה והוא הקובע מהי המידה, מהו האופן ומהו ההיקף של האימוץ על ידיו של האמור בחוות הדעת. לא למותר להוסיף, כי בנסיבות כאלה גם מצומצמת יכולת ההתערבות של בית המשפט שלערעור בפסק דינה של הערכאה הראשונה. בעניין זה גם הפנינו בע"א 85 / 323 הנ"ל לדברים שנאמרו בע"א 167 / 59, בעמ' 1234". 12. דברים החלטיים ומרחיקי לכת יותר באשר לכוחה של חוות דעתו של מומחה מוסכם מובאים על ידי פרופ' א' הרנון בספרו דיני ראיות (המכון למחקרי חקיקה על שם הרי סאקר, כרך ב, תשל"ז) 307: "פסק בית המשפט על סמך דברו של המומחה המוסכם, לא יתערב בית המשפט לערעורים, אלא אם נראה לו שהמומחה עשה שגיאה גסה עד כדי כך, שאפילו בית המשפט, החסר ידע מקצועי באותו תחום, יוכל לומר שדעתו מופרכת" (ההדגשה שלי - ד' ל'). ראה גם ע"א 2[ 821/88]. כך במומחה הממונה על ידי בית המשפט, ועל אחת כמה וכמה כך, כשהמינוי הוא בהסכמת הצדדים. 13. במקרה שלפנינו אין כל מקום למסקנה, כי השמאי, שמונה על ידי בית המשפט, שגה בחישוביו, עד שיהיה בכך כדי להצדיק התערבותו של בית המשפט שלערעור. כאמור בחוות דעתו: "חישובי מבוססים על מחירי מכוניות חדשות והפחתת ערכן במשך תקופת השימוש שעברה מיום היותן חדשות, תולך התחשבות בתנאי היצע וביקוש בשוק". נטען כנגד השמאי, שהתעלם מכך שהמשיב ניסה למכור את מכוניתו כשבוע לפני גניבתה, ללא הצלחה. לאור המכלול אין בכך כלום, ומכל מקום אין להסיק מכך דבר הפוגם באמינות חוות הדעת, שיצדיק התערבות. חוות הדעת נומקה כהלכה. אין כל פסול בכך שאת פרטי המשאית והתאריכים הרלוואנטיים קיבל המומחה מאת המשיב - התובע, מר יוסף אליהו - שהרי מדובר בנתונים אובייקטיביים בלבד. המערערים לא הצליחו להוכיח פנינו, כי שורבבו לתוכנה של חוות הדעת נתונים או מידע סובייקטיביים, המשקפים אינטרס צר של המשיב. טענותיהם של המערערים בדבר התעלמותו של השמאי מהמחירונים הרווחים בשוק אינן במקומן, שהרי סומכים עליו כמי שעל פי מומחיותו המקצועית יידע להעריך הדברים נכונה ולהגיע לכלל חוות דעת שתהא, ככל האפשר, מקובלת על שני הצדדים, תוך צמצום כוחם של הצדדים להביא ראיות נוספות או להסתמך על חוות דעת אחרות של מומחים. משום שהוא כזה נעשה המינוי המוסכם מטעם בית המשפט (לעניין זה ראה ע"א 3[ 792/88], בעמ 832). טענה אחרת בדבר חוסר תום לב או שרירות בפעולתו של המומחה אין בה ממש. חוות דעתו של המומחה עמדה בחקירה של הצדדים, נשקלה על ידי השופט המלומד והתקבלה עליו כמהימנה, כסבירה וכמספקת לצורך העניין הנדון. לא עלה בידי המערערים למוטט את תוכנה של חוות הדעת בחקירתם, כשם שלא עלה בידיהם להוכיח פסול כלשהו באופן מתן חוות הדעת או בנסיבות עריכתה. הנה כי כן יכול גם יכול היה השופט המלומד לקבל את חוות הדעת כמהימנה וכסבירה ולבסס עליה את פסק דינו. לא הוצגו לפנינו כל ראיה ממשית או טענה כבדת משקל, אשר יצדיקו את התערבותנו בפסיקת השופט בדרגה הראשונה לעניין קבלת חוות דעתו של המומחה. על כן טענת ערעור זו דינה להידחות. מתן פסק דין בשלב קדם המשפט 14. בעניין זה טוענים המערערים מספר טענות: א. הראשונה שבהן היא, כי השמאי, המוסכם על הצדדים ואשר מונה בהחלטת בית המשפט, נחקר על ידי המערערים בישיבת קדם המשפט שלא כדין, שכן על פי תקנות 147 ו 148 לתקנות סדר הדין האזרחי, שופט רשאי, בקדם משפט, להורות על שמיעת עדותם של בעלי דין בלבד. ב. כן טוענים המערערים, כי לפי תקנה 150 על בית המשפט לקבוע בסופו של קדם המשפט תאריך לדיון, כפי שדרשו המערערות במקרה דנן, והשופט המלומד שגה בסרבו לעשות כן. לסברתם, יש בכך לא רק משגה דיוני אלא גם פגיעה מהותית, שכן נשללה מהם האפשרות לפרוש את מסכת העובדות והראיות התומכות בהגנתם. לדעתם, זכותם להשיג על ההנחות העובדתיות שהניח המומחה, הנחות אותן שאב המומחה מפגישתו עם המשיב בלבד מחוץ לכותלי בית המשפט. ג. לבסוף טוענים המערערים בעניין זה, כי פסק הדין ניתן בניגוד לתקנה 160 לתקנות, אשר מורה על הגשת סיכומים לבית המשפט או על השמעת סיכומים לפני בית המשפט בטרם יינתן פסק דין. בצעדו זה שלל בית המשפט, כך גורסים המערערים, את זכותם לסכם את הטיעון המשפטי הנשען על מסכת הראיות. מטעמים אלה מבקשים המערערים להחזיר את הדיון לדרגה הראשונה לשם המשך ההליך המשפטי, שנקטע בטרם זמנו. 15. כל טענותיהם של המערערים בסוגיה זו סבות סביב ציר מרכזי אחד, שהוא מעמדו של קדם המשפט, ובמיוחד בשאלה, אם מוסמך היה השופט המלומד בדרגה הראשונה ליתן פסק דין בשלב זה של המשפט. אכן, כפי שנקבע לא אחת בבית משפט זה, אין קדם המשפט מהווה את השלב הנכון של הדיון לגופו, אלא יש להותיר את הדיון הענייני והבאת העדויות למשפט עצמו - משמע, קדם המשפט מהווה בעיקרו הליך מקדמי לשם הכנת הדיון בתובענה (ראה דנ"א 4[ 21/89]). 16. עם זאת, תקנה 143 לתקנות סדר הדין האזרחי, המפרטת את סמכותו של שופט בקדם משפט, קובעת, בין היתר, לאמור: "שופט בקדם משפט מוסמך - (1) לבדוק אם כתבי הטענות ערוכים כדין... ולברר מה הן השאלות שהן באמת שאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין ולערוך רשימת הפלוגתאות; .................................... .................................... .................................... (6) לקבוע, אחרי בירור עם בעלי הדין, את דרכי הוכחת הטענות ואת כשרותן של הראיות.... (7) לקבוע את שלבי הדיון בתובענה ואת הסדר שבו יתבררו שאלות שבעובדה ושבמשפט, וכן את הענינים שיתבררו בנפרד; 8. לסלק תביעה על הסף על יסוד אחד הנימוקים המנויים בתקנות 100 ו 101; (9) ליתן פסק דין, לרבות פסק דין חלקי בתובענה, במידה שנתברר כי אין לנתבע הגנה בפני התביעה; (10) להורות כל הוראה לסדר הדין שיש בה לפשט את הדיון או להקל עליו". אמור מעתה, כי מטרתו העיקרית של שלב קדם המשפט היא אכן ייעול הדיון העתיד לבוא, קידומו והכנתו כראוי, אם על ידי בדיקת התביעה וההגנה עד כמה יש בהן מתום; אם על ידי הגדרת השאלות "האמיתיות" השנויות במחלוקת בין הצדדים; אם על ידי קביעת הדרך בה תוכחנה הטענות. כמו כן מטרתו להורות כל הוראה לסדר הדין שיש בה לפשט את הדיון או להקל עליו, כאמור בתקנת משנה (10), לרבות, כך יש להבין את ההוראה הכללית, מתן פסק דין, כאשר סבור השופט כי התיק בשל לכך, וכאשר באותו שלב, לאחר כל הבירורים המוקדמים, אין עוד כל צורך בדיון נוסף. כפי שקבענו בדנ"א 4[ 21/89] הנ"ל, קדם המשפט הוא ביסודו הליך מקדמי, שמכשיר את התיק לשמיעת הוכחות במועד שייקבע ובפלוגתאות שתיקבענה. אך לא שללנו שם את שברור על פי ההליך כאן, כי ניתן כבר בשלב זה, לאחר בירור הדברים וצמצום המחלוקת, להגיע למצב המאפשר מתן פסק דין על אתר. 17. אכן, כזהו המצב בענייננו. נסיבות המקרה שלפנינו מלמדות, כי ניתן היה ליתן פסק דין כבר בשלב קדם המשפט, שכן לא נותר עוד במה לדון בהמשך, כי הרי הכול כבר נתלבן. מהן אותן נסיבות? א. ויתורו של התובע על טענתו הבסיסית, לפיה סכום הפיצוי המגיע לו הוא הסכום כפי שצוין בפוליסה, הביא לכך כי כל גדר המחלוקת בין הצדדים הצטמצם, למעשה, לשווייה של המשאית ביום האירוע. משמע, אין מחלוקת עוד בין הצדדים למעט סוגיה זו. כל אשר נותר לקבוע לצורך ההכרעה בתיק זה הוא ערכה של המשאית ביום האירוע. ב. מונה מומחה אובייקטיבי, ניטראלי ומוסכם על שני הצדדים, אשר קבע את ערך המשאית בתביעה ליום האירוע. ג. המומחה שמונה נחקר בבית המשפט על ידי שני הצדדים על חוות דעתו, וזו לובנה לפני השופט המלומד בדרגה הראשונה, אשר עשוי היה להתרשם ממהימנות המומחה. חקירה זו ייתרה, למעשה, את הצורך בשאלות הבהרה, כי ממילא כל אשר עשוי היה להישאל שם יכול היה להישאל ישירות בחקירה. 18. בנסיבות אלו, ולאור תקנות משנה (10( ,)9) לתקנה 143 לתקנות הנ"ל, המאפשרות מתן פסק דין לגופו של עניין, כאמור, לא היה, כאמור, כל מקום להארכת ההליכים שלא לצורך. משנותרה שאלה אחת ויחידה במחלוקת, ועל שאלה זו ניתנה תשובה ברורה ומספקת על ידי מומחה, שמונה בהסכמת הצדדים, כל שנותר לבית המשפט הוא לפסוק את הדין על פי השווי שקבע המומחה, שהיה אמין ומקובל עליו, ועל פי שיקול דעתו, שהרי במהלך קדם המשפט אמר כל בעל דין את דברו והבהיר עמדתו. אמנם לא קוים שלב מסודר של טענות סיכום מפי באי כוח בעלי הדין, אולם הטיעון הענייני המסכם הרי הושמע ונבלע בתוך הדיון בכללו, לעניין הבקשה לקבוע את התיק לשמיעת הוכחות ולהבאת ראיות נוספות, ובהשגות כנגד מסקנות המומחה. במצב דברים זה בשל היה העניין למתן פסק דין, ומשכך פעל בית המשפט, אין כל מקום להתערב בפסיקתו. פסיקת הצמדה וריבית 19. טוענים המערערים, כי יש לקבוע שהסכום אותו הם נדרשים לשלם למשיב אמור להיות צמוד לדולר של ארה"ב. לטענתם, עליית שער הדולר משפיעה על עליית מדד המחירים לצרכן. כדי למנוע מצב בו סכום יוצמד בתחילה לדולר ואחרי כן יוצמד למדד המחירים לצרכן, דבר שיביא להצמדה כפולה, בא חוק חוזה הביטוח (תיקון), תשמ"ד-1984, וקבע, כי בית המשפט ינקוט שיטת הצמדה אחת לכל אורך הדרך. 20. לטענת המערערים, לאור סעיף 28(ד) לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, ולאור סעיפים 6(א)(6 ,)1(ב)(6 ,)1(ב)(3)(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, היה על בית המשפט לקבוע, כי יש לשלם את הסכום שנפסק כשהוא מומר לשקלים על פי שער הדולר ביום התשלום בפועל, ועליו מיתוספת ריבית דולרית תוך 30 ימים מיום מסירת התביעה, כשיעור הריבית שמשלם בנק ישראל לתאגידים בנקאיים על כספי פיקדונות דולריים. קביעה כזו הייתה מתיישבת, לדעת המערערים, עם האמור בחוזה הביטוח ועם כוונת הצדדים המפורשת, אשר באה לידי ביטוי בכך שהצדדים קבעו כי הפוליסה תהא צמודה לשער הדולר. יתר על כן, לטענת המערערים, הצדדים סברו בעת כריתת החוזה, כי ההצמדה לשער הדולר מבטאת את ערך השוק של הרכב, ולכן יש לתת תוקף להסכם שבין הצדדים לעניין שיטת ההצמדה. 21. מנגד טוען המשיב, כי לאור תנאי הפוליסה והרשימה שצורפה לה, מן הראוי היה להצמיד את הסכום שנפסק למדד המחירים לצרכן, ואכן כך עשה השופט המלומד. כל התשלומים על פי הפוליסה נקובים בשקלים, ודבר זה מלמד על אופייה של הפוליסה. לכן טוען המשיב, כי היה צריך להמיר את הסכום לערכו בשקלים ביום האירוע (20.6.85) ולא ביום מתן פסק הדין, ועל סכום קרן זה לפסוק הצמדה וריבית כקבוע בחוק פסיקת ריבית והצמדה, ואכן כך עשה השופט המלומד בדרגה הראשונה. 22. חוק חוזה הביטוח קובע בסעיף 28 לאמור: "28. (א) על תגמולי הביטוח יתווספו הפרשי הצמדה כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום קרות מקרה הביטוח, וריבית בשיעור של 4% לשנה מתום 30 ימים מיום מסירת התביעה; אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לפי החוק האמור. (ב) חושבו תגמולי הביטוח, או חלקם, כערכם בתאריך שלאחר קרות מקרה הביטוח, יתווספו עליהם או על חלקם, לפי הענין, הפרשי הצמדה מאותו תאריך בלבד. (ג) היה המבטח חייב להחזיר למבוטח או למוטב דמי ביטוח, יתווספו עליהם הפרשי הצמדה וריבית כאמור בסעיף קטן (א) מיום היווצר החיוב. (ד) הוראת סעיף קטן (א) לא תחול על תגמולי ביטוח המשולמים במטבע חוץ או במטבע ישראלי המחושב לפי ערכו של מטבע חוץ; על תגמולי ביטוח כאמור תתווסף, מתום 30 ימים מיום מסירת התביעה, ריבית בשיעור שמשלם בנק ישראל לתאגידים בנקאיים על כספי פקדונות, באותו מטבע, שהם מפקידים אצלו לתקופה של שלושה חדשים מכספי פקדונות תושב כמשמעותם בהיתר הפיקוח על המטבע, התשל"ח-1978; שילם בנק ישראל בתקופה שמתום 30 הימים האמורים עד ליום התשלום בפועל שיעורים שונים של ריבית כאמור, תחושב הריבית המשולמת כך שלגבי כל תקופה של שלושה חדשים יחול שיעור הריבית ששילם בנק ישראל כאמור ביום הראשון של אותה תקופה". 23. אמור מעתה, הכלל הנוהג בתגמולי הביטוח הינו הפרשי הצמדה כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, וריבית בשיעור של 4% לשנה, כקבוע בסעיף קטן (א) לסעיף 28. אולם סעיף קטן (ד) לאותו סעיף מציב חריג לכלל, וזאת לגבי תגמולי ביטוח המשולמים במטבע ישראלי המחושב לפי ערכו של מטבע חוץ, שאז לא יוחל הכלל של סעיף קטן (א), אלא תיתוסף ריבית בלבד, שתחושב כמפורט בסעיף. 24. בע"א 5[ 2778/90] אמרנו, בעמ 865: "סעיף 28 לחוק חוזה הביטוח הוסף כדי למנוע מחברות ביטוח לעשוק לקוחות בתקופות בהן האינפלציה שחקה כל חלקה טובה. המגמה היא שחברת הביטוח תחויב בהצמדת הסכומים, כך שבהשהיית תשלום הכספים לא תצא נשכרת. בחוק חוזה הביטוח (תיקון), תשמ"ד-1984, הוספה לחוק הנ"ל הוראת סעיף 28(ד). התיקון הוצדק בנימוק שתגמולי הביטוח המשולמים או מחושבים במטבע זר שומרים על ערכם הריאלי ואין צורך בתוספת הצמדה לגביהם (הצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון), תשמ"ג-1982, בעמ 8). וראה גם ספרו של ד ששון, דיני ביטוח, (שוקן, תשמ"ו) 153 - 154). משהוצמדה הפוליסה אל הדולר, הרי היא באה מקרבו של סעיף 28(ד) ולא לקרבו של סעיף 28(א), ואין מקום לשנות מקביעה זו, ולכך מספר הנמקות: האחת - חוק פסיקת ריבית והצמדה קובע בסעיף 6 שבו, שלא ייפסקו ריבית והצמדה לפיו באם קיימת בחיקוק דרך אחרת להבטחת הזוכה מפני פיגור בתשלום. השנייה - התערבות בבחירת הצדדים וכפיית ריבית והצמדה לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה תהיה הן עקיפת אומד דעתם של הצדדים שהוא המנחה בפרוש חוזים (סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), ברגע שנקבעה בחוזה דרך הצמדה מסוימת, חובה על הצדדים לקיימה, אפילו נוטה הכדאיות עם הזמן להסדר אחר (וראה גם פסק דין שפורסם לאחרונה ע"א 55/89, בו קבע השופט מלץ, שיש לכבד דרך הצמדה דולרית שקבעו הצדדים בחוזה, אף אם הוגשה תביעה לערכאות בגין חוזה זה: שם, בעמ 605. ולכן הפוליסה אשר הסכומים שבה הוצמדו לדולר תחושב לפי הדולר עד ליום התשלום". ראה גם ע"א 6[ 551/89], שניתן לאחרונה בבית משפט זה מפי כבוד השופט גולדברג. במאמר מוסגר אציין, כי החיוב בריבית הוצג בהצעת חוק חוזה הביטוח (תיקון), תשמ"ג-1982, כאמצעי נוסף, שימריץ את המבטחים לשלם בהקדם גם כאשר התגמולים משולמים במטבע חוץ. 25. אכן, כזהו המצב בעניין דנן. השופט המלומד בדרגה הראשונה קבע מפורשות, כי הנתבעים מחויבים הדדית "לשלם לתובע סך של 45,500 דולר של ארה"ב לפי ערכם בשקלים ביום 20.6.85". זהו בדיוק המקרה אליו מכוון סעיף 28(ד) לחוק חוזה הביטוח. אמנם התשלומים המבוצעים בהתאם לפוליסה שקליים הם, אך ברור וגלוי מהפוליסה ומהנספחים שצורפו אליה, כי כוונתם של הצדדים הייתה כי התשלום שיבוצע בגין אירוע ביטוח, אם יתרחש כזה, יהיה בשקלים, אך סכומו יחושב לפי ערך הדולר ביום האירוע. אכן כך בוצע התשלום של הסכום הראשון שהועבר לידי המשיב, וכך יש לנהוג גם ביחס להפרש שטרם שולם. משמע, יש לחשב את אותו סכום לפי ערך הדולר מיום האירוע, ומאותו תאריך יש לנהוג כמצוות סעיף 28(ד) שחל על המקרה דנן, כשם שנפסק בע"א 5[ 2778/90] הנ"ל, כלומר: תוספת ריבית בשיעור שמשלם בנק ישראל לתאגידים בנקאיים על כספי פיקדונות באותו מטבע שהם מפקידים אצלו לתקופה של שלושה חודשים מכספי פיקדונות תושב. 26. דרך ההוכחה של שיעור הריבית הבנקאית היא כדרך הוכחת ריבית רגילה, וזאת לפי סעיף 4 לחוק פסיקת ריבית והצמדה, והחישוב ייעשה בהתאם. במקרה דנן, הוגש עותק מתעודת עובד ציבור באשר לשיעורי הריבית שבנק ישראל משלם על כספי פיקדונות דולריים, ועל פי תעודה זו יש לקבוע בהתאם את שיעור הריבית. 27. מכאן שהמערערים צודקים בהשגותיהם בנושא זה, ודין חלק זה של ערעורם להתקבל. הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין 28. המערערים חויבו בשכר טרחת עורך דינו של התובע לפי קביעתו של השופט המלומד בדרגה הראשונה, מהנימוק ש"לא היה כל מקום לנהל המשפט אחרי חוות הדעת של המומחה המוסכם". 29. למרות שהנימוק הנ"ל אינו מקובל עלינו, אין אנו מוצאים בטענות המערערת כל טעם, אשר יצדיק את התערבותנו. הלכה היא מלפני בית משפט זה, כי רק בנסיבות יוצאות מן הכלל תתערב הערכאה השנייה בנושא ההוצאות. ככלל, אין בית משפט זה רואה בעין יפה ערעור על שכר הטרחה שנפסק על ידי הערכאה הראשונה (ע"א 244/87 [7], בעמ' 23). 30. במקרה דנן עולה מחוות דעתו של המומחה, אשר מונה על ידי בית המשפט בהסכמת הצדדים ואשר השופט בדרגה הראשונה קיבלה כמהימנה וכסבירה לצורך פסק הדין, שהסכום אשר המשיב היה זכאי לקבל גדול בכ 36 אחוזים מהסכום אותו העבירו המערערים למשיב. אלמלא הגיש תביעתו, עמד על דרישתו והוכיח, כי בעיקרו של דבר הדין עמו, לא היה זוכה לקבל את כל המגיע לו. משזכה חלקית בתביעתו, זכאי היא כפועל יוצא גם בהוצאות מתאימות. מכאן שחלק זה בערעור דינו להידחות. 31. אשר על כן, כסיכומו של דבר נדחה הערעור לסעיפיו השונים למעט פסיקת הריבית וההצמדה. בסוגיה זו קיבלנו את עמדת המערערים כמבואר בסעיף 25 לעיל, ויש לנהוג לעניין זה כקבוע שם, משמע, לחשב את ההפרש אשר צריך להיות משולם לפי ערך הדולר ביום האירוע (20.6.85) ומאותו יום להוסיף ריבית כקבוע בסיפא לסעיף 28(ד) לחוק חוזה הביטוח בהתאם לתעודת עובד הציבור שהוגשה לנו לעניין שיעורי הריבית שבנק ישראל משלם על כספי פיקדונות דולריים. בנסיבות המקרה, משזכו המערערים חלקית בערעורם אך נדחו בחלק האחר, לא יהא צו להוצאות בדרגה זו. השופט ג' בך: אני מסכים. השופט א' גולדברג: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' לוין. חוות דעת מומחההסתמכותחוות דעתמומחה