פסק דין בפנינו "בקשה לביטול חלקי של פסק בורר או של החלטת בורר"(להלן:"הבקשה") שהוגשה על פי סעיפים (3) 24 ו-(6)24 לחוק הבוררות תשכ"ח-1968 (להלן:"חוק הבוררות), על פיה התבקש בית הדין לבטל את החלטתו ראש רשות השיפוט הארצית בהסתדרות עו"ד חיים אילת, (להלן:"ראש השיפוט הארצית") מיום 26.7.00, אשר דחתה את בקשת המבקשות, מיום 24.9.00, להתיר דיון נוסף על פסק בוררות של רשות השיפוט הארצית בתיק 34/00 מיום 27.8.00 בעניינן של המבקשות (להלן:"ההחלטה, פסק הבוררות) וזאת מן הטעם שהבורר חרג מסמכותו ו/או לא נתן נימוקים להחלטתו. 1. הרקע לבקשה 1.1. ביום 27.8.00 ניתן פסק הבוררות בתביעתן של 29 יושבות ראש נעמ"ת במרחבים (להלן:"יושבות הראש") לקיים את אשר החליט "פה אחד" בית נבחרי ההסתדרות (להלן:"בינ"ה") ביום 2.11.97, וליישם השוואה מלאה של שכרן ותנאי עבודתן לאלה של יו"ר ההסתדרות במרחבים. 1.2. בסעיף 17 לפסק הבוררות נקבע כדלקמן:- א. ניתן בזה צו המורה להסתדרות כאמור בסעיף 13 לפסק בוררות זה. ב. שאר עתירות יושבות הראש נדחות". בסעיף 13 לפסק הבוררות נאמר כדלקמן:- "באשר לסעד ההצהרתי הרי אין ההסתדרות מתכחשת לחובתה למלא אחר ההחלטה כאמור בסעיף 22 לסיכומי ב"כ ההסתדרות... משכך אין מניעה כי ינתן סעד הצהרתי שיורה להסתדרות להביא לכך שכל ההליכים בהם יקבעו "תנאי שכר ותנאי עבודה" עפ"י יסתיימו ויועברו לביצוע לא יאוחר מאשר ביום 30.9.00". ובסעיף 14 לפסק הבוררות נאמר כדלקמן: "באשר לחיוב הכספי חזקה עלינו פסיקת בית הדין הארצי לעבודה, בדב"ע לה/83-3 בנק הפועלים בע"מ נגד דוד בן ציון פד"ע ז' עמ' 197, תוך שאנו מעדיפים את טיעוני ב"כ ההסתדרות בסיכומיה לענין זה, ואנו קובעים שטרם קמה ליושבות הראש עילת התביעה לחיוב כספי נגד ההסתדרות הנובע מההחלטה. קביעתנו זו נסמכת אף על העובדה שבעת שיושבות הראש הציגו את מועמדותן לכהונה היה ידוע להן שהחלטת בינ"ה אינה מיושמת הלכה למעשה. החלטת בינ"ה, כמות שהיא, לא היתה ניתנת לביצוע שכן מדובר בה, ראשית, על הצורך לקבוע את תנאי שכר ותנאי עבודה לראשי המרחבים, ושנית, על כך שיו"ר נעמת תקבלנה את התנאים שיקבעו לראשי המרחבים. כלומר, על מנת להפוך את ההחלטה העקרונית של בינ"ה להחלטה אופרטיבית שמדור התשלומים או השכר אצל הנתבעת יוכל לפעול על פיו, היה צורך בקביעת תנאי שכר ותנאי עבודה לראשי המרחבים, דבר שלא בוצע, וכך להפוך את ההחלטה להחלטה מפורטת." 1.3. ביום 24.9.00 הגישו המבקשות לראש רשות השיפוט בקשה להתיר לקיים דיון נוסף על חלק מפסק הבוררות בעיקר החלק ששלל מהן סעדים כספיים, וזאת על פי פרק 17 לתקנון רשות השיפוט בהסתדרות (להלן: "בקשה לדיון נוסף"," התקנון"). 1.4. ביום 26.9.00 החליט ראש רשות השיפוט כלדקמן: "אינני מוצא לנכון בנסיבות הענין להורות על קיום דיון נוסף והבקשה נדחית". החלטה זו של ראש רשות השיפוט היא מושא הבקשה שבפנינו. 2. נימוקי הבקשה 2.1. התקנון מהווה את הסכם הבוררות שבין הצדדים ואת המסגרת הדיונית והמהותית המחייבת את השופטים המכהנים ברשות השיפוט. 2.2 חובת ההנמקה היא חלק מהסכם הבוררות והיא חלה על פסקי דין כמו גם על החלטות. מאחר, ועל פי הוראות תקנה 8 לפרק 14 לתקנון, החלטה בבקשה תינתן בהתאם להוראות פרק 14 לענין מתן פסק דין, שם נקבע כי בתום הדיון ינתן פסק דין מנומק, גם החלטה בבקשה אמורה להיות מנומקת, מה עוד שהמדובר בבקשה עקרונית מפורטת ומנומקת הנשענת על פסיקת בית המשפט העליון. 2.3 גם על פי הגישה השיפוטית הכללית קיימת חובת הנמקה בהליכים שיפוטיים מתוקנים. בעניינו אין המדובר בבורר מוסכם שנבחר אישית על ידי הצדדים כי אם בבוררות מוסדית רב שלבית ורב הרכבית שאמון הצדדים במוסד הוא הרבה יותר חשוב. 2.4 מעבר לטיעון המשפט חשות המבקשות כי העדר ההנמקה השאיר אותן בתחושת מבוכה ואכזבה לגופה ובענין מראית פני הצדק. 2.5 על פי סעיף 24 לחוק הבוררות רשאי בית המשפט, לבקשת בעל דין, לבטל פסק בוררות, כולו או חלקו, או להחזירו לבורר, בין השאר, אם הבורר פעל ללא סמכות או שחרג מהסמכויות הנתונות לו במסגרת הסכם הבוררות ו/או אם הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר ליתן נימוקים לפסק והוא לא עשה כן. בין אם נראה את העדר ההנמקה, בניגוד למוסכם ולמותנה במפורש בתקנון רשות השיפוט, בגדר עילת החריגה מסמכות ובין אם העדר ההנמקה יחשב בגדר עילת הביטול בשל התעלמות ברורה מחובת ההנמקה הספציפית - דין ההחלטה הבלתי מנומקת לביטול. 3. הסעדים המבוקשים לאור האמור לעיל התבקש בית הדין ליתן, בין השאר, את הסעדים כדלקמן:- א. לבטל את החלטת הבורר הבלתי מנומקת בבקשה להתיר לדיון נוסף מיום 26.9.00 . ב. להשלים ו/או לתקן את ההחלטה באופן המתיר את הדיון הנוסף, ולהחזיר לרשות השיפוט על מנת לקיים את הדיון הנוסף. ג. לחלופין, להחזיר את התיק לראש רשות השיפוט: (1) למתן החלטה חדשה בבקשה. (2) החלטה הכוללת ממצאים, שיקולים והתייחסות לטענות בבקשה הכוללות הנמקה ראויה. ד. ליתן כל סעד אחר לפי שיקול דעתו של ביה"ד הנכבד כפי שיצא לנכון. בטרם נשמעה הבקשה התבקש בית הדין להוסיף סעד נוסף לבקשה לפיו "תוחזר הבקשה לדיון נוסף לראש רשות השיפוט, לתגובת הצד השני ולקיום דיון בבקשה במעמד שני הצדדים, ולמתן החלטה מנומקת בבקשה". 4. תגובת ההסתדרות ההסתדרות מבקשת לדחות את הבקשה, בין השאר, בנימוקים כדלקמן:- 4.1 לבית הדין אין סמכות עניינית לדון בבקשה מאחר והמבקשות הן "נבחרות" ולא קיימים יחסי עובד ומעביד בינן לבין ההסתדרות. על פי ההלכה הפסוקה והמחייבת של בית הדין הארצי בעניינו של מר בן גיגי, אין בין נבחר לבין הגוף בו הוא מכהן יחסי עובד ומעביד, ועל אף ההתפתחויות שחלו בפסיקה בתחום של יחסי עובד ומעביד אין בהן כדי לשנות מהלכה בסיסית זו. 4.2 פסק הבוררות דן ביישום החלטת בינ"ה, כאשר הוא מעדיף פרשנות אחת של הדברים על פני זולתה, ומתוך פרשנות זו של ההחלטה נובע החלק האופרטיבי שלה ואין המדובר בפסיקה עקרונית המדברת בעקרונות של שוויון. 4.3 צדק ראש רשות השיפוט בדחותו את הטענה כי המדובר בעניין בעל חשיבות יוצאת דופן המצדיק קיומו של דיון נוסף ודחה את הבקשה לקיום הדיון הנוסף. 4.4. סעיף 17 לתקנון רשות השיפוט דן באפשרות קיומו של דיון נוסף וכעולה מהאמור בו - אין חובת הנמקה. הוראות פרקים 14 ו- 15 לתקנון רשות השיפוט, מהן מבקשות המבקשות ללמוד את חובת ההנמקה של החלטה הניתנת בבקשה לדיון נוסף, אינן רלבנטיות, ובהעדר הוראה המאשרת לקרוא לתוך הוראות סעיף א' מפרק 17 את הוראות פרקים 14 ו- 15 לא ניתן לעשות כן ויהיה בכך משום הכנסת שינוי בהסכם הבוררות ולא פרשנות נכונה שלו. הפרשנות הנכונה היא העולה מן הכתוב; ראש רשות השיפוט מוסמך להחליט על קיומו של דיון נוסף, וממילא הוא מוסמך להחליט גם בשלילה, בלא שחלה חובת הנמקה להחלטתו. 4.5 שאלת קיומו של דיון נוסף מנוסחת בצמצום כה רב מאחר ואין בכוונת התקנות להפוך את הדיון הנוסף עצמו למעין ערעור על פסק דינה של רשות השיפוט הארצית, ולכן סוייגה האפשרות לקיומו רק למקרים בעלי חשיבות עקרונית שצריכים להיות גם יוצאי דופן. ברור מתוך כך כי הכוונה היתה לצמצם את האפשרות להביא לכלל דיון נוסף למקרים בודדים בלבד ולמנוע את האפשרות לפתוח מחדש כל תיק שנדון ברשות השיפוט על דרך של דיון נוסף. 4.6 סעיף 24(3) לחוק הבוררות הוא סעיף כללי הדן במקרה של פעולה ללא סמכות או בחריגה מסמכות, וכאשר קיים סעיף ספציפי אין עוד להידרש לסעיף הכללי. 4.7 לחילופין, גם אם יחליט בית הדין, בניגוד לעמדת ההסתדרות, כי על ראש רשות השיפוט לנמק את החלטתו, אין בסמכותו לחייב את ראש רשות השיפוט לדרוש את תגובת הצד שכנגד ו/או לקיים דיון נוסף. 5. בטיעוניהם בכתב ובע"פ לפני שמיעת הבקשה, במהלכה ולאחריה, הוסיפו המבקשות וטענו, בין השאר, כדלקמן:- 5.1 סדרי הדין המוסכמים ברשות השיפוט מחייבים במפגיע הנמקת כל פסק וכל החלטה ועל כן בודאי ובודאי שהיתה חובה לנמק, ונימוקים של ממש, עת המדובר בהחלטה בבקשה לדיון נוסף שעניינה פסק בוררות עקרוני של רשות השיפוט הארצית. כיוון שהאמור בתקנון רשות השיפוט בקשר לחובת ההנמקה של פסקי דין והחלטות בבקשות מהווה את הסכם הבוררות המפורש בין הצדדים ואת המסגרת הדיונית והמהותית המחייבת את השופטים המכהנים ברשות השיפוט, היה על השופט לנמק את החלטתו בצורה ראויה. 5.2 על פי ההלכה הפסוקה, אין לצאת ידי חובת הההנמקה באמירה סתמית. דבר זה מקבל משנה תוקף נוכח העובדה שהבקשה, המשתרעת על פני שמונה עמודים ועוד נספחים עבי כרס עם טיעונים ואסמתכאות לרוב, נדחתה בתום 24-48 שעות ממועד הגשתה, וזאת ללא כל הנמקה, ומחזק את התחושה כי ראש רשות השיפוט לא העמיק בקריאת הבקשה, לא קיים בה דיון ושקול ראוי והוציא החלטתו כלאחר יד. 5.3 על כן במקרה, כגון דא, בו הותנה בין הצדדים בהסכם הבוררות כי על הבורר לנמק את החלטתו והוא לא נימק אותה, דין פסיקתו לביטול - קל וחומר שפסיקתו בטלה אם לא התקיים כלל דיון בבקשה. 5.4 דין החזרת החלטה בטלה לבורר לדיון ולהנמקה שונה כאשר המדובר במוסד לבוררות, כמו רשות השיפוט, בו מכהנים יותר מהרכב אחד של בוררים. במקרים כאלה, על פי ההלכה הפסוקה, יש להחזיר את התיק להרכב אחר למען מראית פני הצדק. 5.5 רשות השיפוט הינה מוסד בוררות השונה מבורר רגיל. לאחר ביטול רשויות השיפוט המחוזיות ביום 27.6.1999 לא היתה בידי המבקשות האפשרות לפנות לרשות השיפוט המחוזית ולאחר מכן לקיים ערעור בזכות לרשות השיפוט הארצית, בנסיבות אלה, של ביטול זכות הערעור 5.6 התביעה, מושא הבקשה לדיון נוסף, הינה תביעה עקרונית ייחודית, יוצאת דופן בחשיבותה וראשונה מסוגה מכמה הבטים המצדיקים דיון נוסף, ועל כן היה על ראש רשות השיפוט לנמק את החלטתו באופן ממשי . 6. בהשלמת טיעוניה הוסיפה ההסתדרות וטענה, בין השאר, כדלקמן:- 6.1 משייחד הסכם הבוררות סמכות מסויימת לראש רשות השיפוט, והיקנה לו את שיקול הדעת הבלעדי להחליט בענין, אין בית הדין מוסמך להפקיע ממנו סמכות זו, על פי בקשת צד להסכם הבוררות, ולשים את שיקול דעתו במקום שיקול הדעת של מי שהצדדים להסכם הבוררות קבעו שלו היא תינתן. 6.2 כעולה מתוך הוראות הסכם הבוררות, לא חלה על הבורר חובת הנמקה בהחלטתו אם לקיים דיון נוסף או לא. משאין קיימת חובת הנמקה, אין העדר הנמקה עילה לבטול פסק הבורר . ההיפך הוא הנכון. כל פסקי הדין בהם דן בית המשפט העליון בבקשת ביטול פסק בורר בשל העדר הנמקה, שבים ומעודדים בוררים, שלא חוייבו בהסכם בוררות לנמק את פסיקתם, שלא לעשות כן. בהעדר חובת הנמקה מפורשת בהסכם הבוררות שבפנינו, לא היה הבורר צריך לנמק את פסקו, ומשכך, אין העדר הנמקה מהווה עילה לביטול הפסק, ודינה של הבקשה להידחות. 6.3 גם אם יגיע בית הדין למסקנה כי ראש רשות השיפוט והמשיבה טועים בהבנת הסכם הבוררות וטועים בהבנת סמכותו של ראש רשות השיפוט בשאלת חובתו לנמק את פסיקתו - אין שום יסוד, לא בהסכם הבוררות ולא על פי ההלכה הפסוקה, לכך שבית הדין יקח לעצמו את הסמכות לדון בבקשה לדיון נוסף. הסמכות הבלעדית שיש לבית הדין בקשר עם אותו פסק בורר הינה הסמכות לבטל אותו, במלואו או בחלקו, או להחזיר לתקון או להשלמה, או לאשר אותו - הכל כקבוע בחוק הבוררות. אין לבית הדין סמכות לדון בפסק בורר בהקשר של דיון נוסף על הפסק. הליך זה קיים רק מכוח חוקת ההסתדרות, דהיינו הסכם הבוררות שבין הצדדים, ולא מכוח החוק, והסכם הבוררות הוא זה הקובע מי בעל הסמכות להחליט על קיום דיון נוסף. הצדדים לא היקנו בהסכם הבוררות שביניהם סמכות לבין הדין בכל הקשור לדיון הנוסף, ועל כן אין בית הדין מוסמך לעשות כן. 6.4 הדיון הנוסף נועד, מעצם טיבו, להיות דיון בו נדון סכסוך מסויים פעם שניה בפני אותו טריבונל ואין זה דומה למקרה המובא להכרעה ראשונית בפני בוררות. הסמכות לקיום דיון נוסף, באותם מקרים חריגים שמונה הסכם הבוררות, היא סמכותה של רשות השיפוט בלבד, ולא ניתן להפקיעה ולהעבירה לכל טריבונל אחר שהוא, לרבות בית הדין לעבודה. 7. סמכותו של בית הדין לדון בבקשה 7.1 על פי ההלכה הפסוקה, המבחן העיקרי לקיומם של יחסי עובד ומעביד הוא מבחן מעורב שבמרכזו עומד מבחן ההשתלבות הקובע כי אדם הוא עובד אם הוא משולב ב"מפעל" ואין לו עסק משלו המשרת את ה"מפעל" כגורם חיצוני. מבחן זה בא לסווג יחסים בין שניים שלא שנוי במחלוקת כי נקשרו ביניהם יחסים חוזיים והשנוי במחלוקת הוא אם יחסים חוזיים אלה הם יחסי עובד ומעביד. במילים אחרות, הנחת היסוד היא קיומו של הקשר החוזי ובמידה ואכן הוא מתקיים כי רק אז יש להיזקק למבחן ההשתלבות. הנחת יסוד זו של קשר חוזי, לצורך קיומם של יחסי עובד ומעביד, עמדה בבסיס ההלכה שקבעה כי מי שמבצע עבודה במסגרת תפקיד שהוטל עליו על פי דין או כנבחר, גם אם בחירה זו מקורה במשפט הפרטי, אינו בגדר "עובד" מאחר ולא התקיים בעניינו התנאי המקדמי של קשר חוזי. עוד נקבע בהקשר זה כי למרות שבשני המקרים (בעל התפקיד מכוח הדין והנבחר) נוצר קשר חוזי מסויים אין המדובר בחוזה עבודה: "לעומת יחסי עובד ומעביד, שביסודם מעמד (סטטוס), כפיה, התנדבות ויוצא באלה יחסים, שהצדדים לא התכוונו בהם לקשר חוזי, אלה אינם יחסי עובד ומעביד" (דב"ע לה/ 19 -3 אהרון אלבינגר ואח' נ' מדינת ישראל, פד"ע ו 415) "...ידועים בחוק ובפסיקה נושאי תפקידים ומשרות, שאינם במעמד של "עובדים"...קיימת הבחנה בין עובדי ארגון עובדים לבין נבחרי הארגון. ארגון עובדים מעסיק עובדים בדומה לגופים אחרים, והיחסים בינו לבין העובדים נקבעים בחוזה עבודה רגיל; נבחרי הארגון מועסקים על פי חוקה או תקנון של הארגון, ולא על פי חוזה עבודה. ההבחנה בין "עובד" ארגון עובדים לבין "נבחר", נעשית בעיקר לפי הדרך שבה נתקבל האיש לתפקיד: האם נכרת חוזה בינו לבין הארגון או אם נבחר לתפקידו" (ההדגשות לא במקור) (דב"ע מח/ 58-3 מאיר בן גיגי - ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פד"ע יט, 541,544, להלן - פסה"ד בעניין בן גיגי), על כן בעניינו של מר בן גיגי, ששמש כמזכיר מועצת פועלים, נקבע כי מאחר והיחסים בין הצדדים לא היו יחסים חוזיים ממילא גם לא היו יחסי עובד ומעביד. (ראה בהקשר זה גם:דב"ע לו/ 8-2 חיימוביץ נ' מדינת ישראל, פד"ע ח' 472 , בג"צ 279/72 אילן עובד נ' שר הבטחון, פד"י כז (1)9 169, דב"ע לח/4-4 ההסתדרות הכללית, רבש"צים - מדינת ישראל, פד"ע י 78, דב"ע שם/ 5-2 עווד - המועצה הדתית ראש העין, פד"ע יב 30, דב"ע מב/ 82-3 גולדשטרום - איגוד ערים רחובות שירותי כבאות, פד"ע יד 221). להלכות אלה של בית הדין הארצי לעבודה בסוגיית הנבחר ובעל התפקיד התייחסה הפרופ' רות בן ישראל, כבר בשנת 1991, במאמרה "נבחר" ו"בעל תפקיד" (שנתון משפט העבודה, כרך ב' תשנ"א-1991, עמ' 69). לדעת פרופ' בן ישראל, יש לדחות את הטענה כי כפיית ההתקשרות החוזית באמצעות הליך הבחירה יש בה כדי לפסול מעמד של עובד. זאת משני טעמים - האחד אידיאולוגי, הנובע מהדמוקרטיה התעשיתית המקנה לציבור העובדים מעמד במסגרת הליך קבלת ההחלטות במקום העבודה, והמחייב הגמשת תבניות העסקת העובדים וראיית הליך הבחירה כפרוצדורה מקובלת להעסקת עובדים, בדומה לפרוצדורות אחרות מקובלות, כמו למשל, הליכי מכרז: "כשם שקבלת עובדים באמצעות הליכי מכרז באה ליישם את עקרון השוויון בחברה וככזו הפכה לנורמה מקובלת, אין סיבה שלא לאמץ גם את הליך הבחירה במקרים הנאותים כנורמה מקובלת" (שם בעמ' 87), והטעם השני - נובע מפסה"ד בעניין בן גיגי שהכיר בעובדה כי כתוצאה מהבחירה נקשר חוזה והשאלה היתה האם זה חוזה עבודה אם לאו: "בפסק עצמו אין כפירה בכך שהליך הבחירה אינו פוסל התקשרות חוזית מכוחה. הפרוגרטיבה של המעביד לשכור ולפטור עובדים על פי רצונו ניתנת להתנאה. הנסיבות של התנאת קבלת עובד בהליך מוקדם של בחירה מהווה הסכמה של המעביד להגביל את הפרוגרטיבה שלו בנדון. כשם שהתנאת יצירת יחסי עובד ומעביד בקיום מכרז אינה פוסלת יצירת יחסי עובד ומעביד, כך גם כשמדובר בהליך בחירה. ניתן לומר כי הליך הבחירה משמעותו שמכללא המעביד מסכים ליצור יחסי עובד ומעביד לא עם מי שהוא יבחר , אלא עם מי שיבחר לפי הליך הבחירה בפרוצדורה המוסכמת לעניין זה שנקבעה מראש" (שם בעמ' 88). ולעניין מהות החוזה שנקשר בין הצדדים בסיטואציה זו אומרת פרופ' בן ישראל : "...מבחן ההשתלבות כולל דרישה שהיחסים בין העובד למעביד יהיו יחסים חוזיים במסגרתם אמורה להתבצע עבודה כנגד תמורה כספית ולא בהתנדבות או עקב כפיה... דהיינו, שהדרישה של מבחן ההשתלבות בהקשר זה מתמצית בקיום חוזה במסגרתו מתחייב האחד לבצע עבודה כנגד תמורה כספית. אין ספק שבעל התפקיד על פי דין או המזכיר הנבחר לא מתכוונים לשרת ללא תמורה כספית. דהיינו, שבשני המצבים הנבחנים המדובר אינו בהתנדבות או בעבודת כפיה, אלא בהתקשרות משפטית אכיפה שבמסגרתה ניתנת תמורה כנגד העבודה המתבצעת. מכאן, שהאלמנט הראשון של מבחן ההשתלבות המתייחס לפן החוזי למעשה מתקיים בשני המצבים, וכן גם יתר המרכיבים של מבחן ההשתלבות שקיומם בנסיבות לא הוטל בספק בכל מקרה. על כן, אפשר לומר כי מדובר בשני המצבים ביחסי עובד ומעביד. אי לכך השאלה היא האם החוזה שנקשר כאמור הוא חוזה עבודה? התשובה היא חיובית. שכן, ניתן לראות בנסיבות של החוזה שנקשר חוזה עבודה לכל דבר ועניין, באשר המדובר בחוזה המסדיר מכללא את יחסי העבודה. תניות החוזה נשאבות בנסיבות ממסמכים חיצוניים... וכשמדובר בנבחר התנאים נשאבים מחוקת העבודה של עובדי מוסדות ההסתדרות, באשר חוקה זו מהווה את ההסדר הקיבוצי הקובע את תנאי העבודה של כלל העובדים המועסקים במוסדות ההסתדרות...שלילת המעמד של עובד רק בטיעון של היחסים הכפויים מכוח הבחירה או התפקיד המוסדר בדין - אינם מתיישבים עם רוח הפסיקה. בפועל השאלה הקרדינלית אינה אם יש חוזה עבודה אלא אם בעל התפקיד על פי דין, או הנבחר הינם בסטטוס של עובד... זאת ועוד, יש לזכור כי כאמור, השאלה אם בעל התפקיד או הנבחר הינם עובדים תוכרע על פי מבחן ההשתלבות שהוא המבחן המוביל והמועדף כיום בפסיקה. וכפי שאמר בית הדין ההשתלבות שבה מדובר היא תוצאה, ולתוצאה ניתן להגיע בשבילים שונים. דהיינו, יתכן ולמרות שתחילת הקשר הינה מכוח הדין כמו במקרה של בעל התפקיד, או בבחירה כמו במקרה של מזכיר מועצת הפועלים - אין בכך כדי לסתום את הגולל על אפשרות להגיע לתוצאה של הכרה במעמד של עובד, אם אכן נוצר קשר חוזי במהלך ההתקשרות" (שם בעמ' 90 , 91) ". 7.2 שאלת הצבתו של הקשר החוזי כ"תנאי סף" לקיומם של יחסי עובד ומעביד נדונה בדנג"צ 4601/95 סרוסי חי יוסף נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נב(4) 817(להלן -דנג"צ סרוסי). כבוד הנשיא ברק נדרש לשאלה, אמנם בהערת אגב, באלה המלים: "שאלה הדורשת בחינה מחודשת היא אם ראוי הוא לקבוע, כתנאי חיובי לקיומם של יחסי עובד ומעביד, כי יחסים אלה יתבססו על קשר חוזי. כמובן, ברוב רובם של המקרים קשר חוזי בין מעביד לעובד יאפיין את יחסי העבודה. עם זאת איני משוכנע כלל ועיקר כי יש להעמיד את קיומו של קשר זה כתנאי חיוני, בלעדיו אין, לקיומם של יחסים אלה... אכן יחסי העבודה הם דינמיים. יחסי עבודה חדשים נוצרים. צורות העבודה משתנות. יחסי העבודה משתנים. מודלים חדשים של מערכות עבודה נוצרים... כל אלה מחייבים גמישות בהגדרת המושגים "עובד" ו"מעביד". גמישות כזאת אינה מתיישבת עם קביעת הצורך בקשר חוזי כתנאי חיוני. אכן, "המבחן המעורב" - אשר במרכזו מבחן ההשתלבות - מבוסס על קיומם של מרכיבים שונים, אשר ביניהם יש לאזן. מבחן זה אינו עולה בקנה אחד עם הצבת תנאי סף שבלעדיו אין... " . גישת בית הדין הארצי לעבודה מקדמת דנא היתה כי "המבחן אשר לפיו ייקבע, אם פלוני מעמדו הוא מעמד של "עובד" או של "מפרנס עצמאי", לא יכול שיהא יציב לדורות, קיים בכל הנסיבות וטוב ליישום לכל המטרות" (דב"ע לא/ 27-3 עיריית נתניה - בירגר, פד"ע ג 177, 181-182), "על פי גישה זו עצמה, יש מקום לבחון מחדש את הדרישה המיקדמית בדבר קיומו של קשר חוזי" (הנשיא ברק בעמ' 832 ) . ומוסיף כבוד הנשיא ברק וקובע כי, גם בין הפועל על פי דין לבין הגוף בו הוא פועל: "לכאורה קיים גם כאן קשר חוזי שעניינו העסקה תמורת שכר. אמת, בין המועסק מכוח דין לבין הגוף בו הוא מועסק מתקיימת לרוב מערכת יחסים מתחום המשפט הציבורי. בגדריה של זו נקבעות חובות המועסק וזכויותיו. עם זאת איני רואה, לכאורה, כל סיבה מדוע קיומה של מערכת יחסים זו מהמשפט הציבורי, תמנע קיומה של מערכת יחסים נוספת ומקבילה בעלת אופי חוזי, בתחומי המשפט הפרטי. מצב דברים זה מתקיים, למשל, לעניין עובד מדינה. מחד גיסא, חלות עליו ההוראות השונות הקבועות בחוק שירות המדינה (מינויים), התשי"ט-1959 וחוק שירות המדינה (גימלאות) (נוסח משולב), התש"ל-1970; מאידך גיסא חלות עליו המסגרות של המשפט הפרטי. זהו ביטוי ל"דואליות הנורמטיבית" המקובלת אצלנו...איש לא טוען כי עובדי המדינה אינם "עובדים" לעניין חוקי העבודה. מדוע, אם כן, אין לראות בנושאי משרה מכוח הדין, כעובדים "דו מהותיים" של הגוף בו הם פועלים? הנה כי כן, במסגרת "הדואליות הנורמטיבית" יש מקום לטענה - עליה עמדה פרופ' בן ישראל במאמרה מאיר העיניים... כי המועסקים מכוח הדין - בצד הקשר מהמשפט הציבורי - הם גם בעלי קשר חוזי עם המעסיק (הציבורי). על כן הם מקיימים כדת וכדין את דרישת הקשר החוזי, המהווה חלק אינטגרלי של "המבחן המעורב" שבמרכזו מבחן ההשתלבות." (הנשיא ברק בעמ' 831,832 ) . גם כבוד השופטת דורנר נדרשה לעניין קיומו של קשר חוזי כתנאי מקדמי לקיומם של יחסי עובד ומעביד וקבעה כי : "הכללת הדרישה לחוזה במושג "עובד" מוציאה מגדר המושג, ללא הצדקה, קבוצות שלמות של מועסקים...הממונים, נבחרים או מגויסים לתפקידיהם שלא באמצעות חוזה, אלא מכוח הדין, שאף מסדיר, בדרך כלל, את אופן העסקתם. הפועל היוצא מכך הוא כי על קבוצות אלו לא חלים, כעקרון, משפט העבודה המגן והתחיקה הסוציאלית. שכן, תנאי בסיסי לתחולת דינים אלה הוא, כאמור, היותו של אדם "עובד"... מערכת יחסי העבודה המודרנית מחייבת מעבר מן הדרך שנקטה הפסיקה עד כה, של קביעת חריגים למושג, לשינוי המושג עצמו, כך שהמושג יקיף גם מועסקים שלא מכוח חוזה... לדעתי, העת בשלה גם לשינוי המושג "עובד". ודוק: גישה זו אינה מבקשת בהכרח לשנות את האופן שבו מתפרשים משפט העבודה המגן והתחיקה הסוציאלית ומוחלים על קבוצות שונות של "מועסקים". עניינה הוא בעיקר בשינוי המתודה הפרשנית ובהפיכת כיוון ההתבוננות. במקום לצאת מנקודת המוצא של מושג צר, העומד על קיום קשר חוזי, המתרחב במידת הצורך באמצעות פרשנות תכליתית של דבר חקיקה שעל הפרק, יש לצאת לדעתי מנקודת מוצא שאינה עומדת על קיום קשר כזה, שממנה ניתן לסטות במקרים חריגים שבהם הדבר יידרש...מסקנתי היא איפוא כי יש לשנות את המושג "עובד", כך שתוסר הדרישה הנוקשה לקשר חוזי בין העובד למעסיקו... אדם המעמיד את כוח עבודתו לרשות מפעל כנגד מתן תמורה, ואינו בעל עסק משלו אלא משתלב במפעל, הוא "עובד", בין אם הקשר שבינו לבין מעסיקו הוא מכוח חוזה ובין אם לאו... ומן הכלל אל הפרט, אין ספק כי אם נסיר את דרישת הקשר החוזי, העותר הוא "עובד". שכן, אף אם הוא נבחר לתפקידו ותנאי עבודתו נקבעו בדין ולא בחוזה, הרי שהעמיד הוא את כוח עבודתו לרשות המועצה המקומית כנגד מתן תמורה והשתלב ב'מפעלה'. (כב' השופטת דורנר בעמ' 843, 844 ) (ההדגשות לא במקור). כעולה מדנג"צ סרוסי, החוזה אינו עוד יסוד הכרחי להכרה באדם כעובד. לאחרונה, חזר בית המשפט העליון על הלכה זו כאשר נדרש לשאלה האם אסיר, המבצע עבודה במסגרת בית הסוהר, נחשב עובד, ובהסתמך על דנג"צ סרוסי נקבע כי: "...אם אכן יחסים חוזיים הם יסוד הכרחי להכרה באדם כעובד, נראה כי אסיר אינו יכול להיחשב עובד, גם אם הוא מבצע עבודה במערך התעסוקה של שירות בתי הסוהר, שהרי אסיר עובד מכוח חובה שנקבעה בחוק, ותנאי העבודה נובעים מן החוק, ולא מחוזה עבודה. אולם חוזה, שאף הוא יסוד רגיל ביחסי עבודה, אינו יסוד הכרחי להכרה באדם כעובד. יחסי עבודה הם יחסים מורכבים. הם מתאפיינים באין-ספור צורות וגוונים. לכן שום מבחן אינו יכול להיות מבחן בלעדי ונוקשה בכל מקרה ומקרה. יש מקרים חריגים, בין היתר, יש מקרים בהם אדם יחשב כעובד אף ללא חוזה עבודה. כך נפסק לאחרונה בדנג"ץ סרוסי...שתי מסקנות כלליות עולות מפסק דין זה. ראשית, חוזה עבודה, אף שהוא יסוד רגיל, אינו יסוד הכרחי לצורך הכרה באדם כעובד. שנית, אפשר שאדם ייחשב עובד לצורך חוק אחד, אך לא ייחשב עובד לצורך חוק אחר. כדברי הנשיא ברק במשפט סרוסי (בעמ' 828) על משמעות המונחים עובד ומעביד: 'מובנו של הדיבור 'עובד' ו'מעביד' משתנה על פי הקשרו, והקשרו נקבע על פי תכליתו'. מכאן נובעת מסקנה כפולה גם במקרה הנדון. המסקנה היא, ראשית, שאסיר יכול להיחשב עובד אף שהוא עובד מכוח חוק, וגם אם נאמר כי הוא עובד ללא חוזה עבודה, ושנית שהוא עשוי להיחשב עובד לצורך חוק מסויים, בהתחשב בתכלית של אותו חוק, ולא להיחשב כעובד לצורך חוק אחר" ...(בג"צ 1163/98 עפר שדות נ' שרות בתי הסוהר, ניתן ביום 5.7.01 - טרם פורסם, עמ' 11-12 ). 7.3 מששונתה ההלכה הפסוקה בעניין דרישת החוזה כתנאי סף לקיומם של יחסי עובד ומעביד, וההלכה הקובעת היא כי ניתן להגדיר אדם כעובד גם אם מערכת היחסים לא נוצרה על ידי חוזה, ומשלא נטען בענייננו כי המבקשות לא השתלבו ב"מפעלה" של המשיבה, המסקנה המתבקשת היא כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המבקשות לבין המשיבה, הגם שהמדובר ב"נבחרות", ועל כן לבית הדין לעבודה הסמכות העניינית לדון בבקשה. (ראה לענין זה גם עב/3586/97 /03 יהודה יעיש ואח' נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה - לא פורסם). המסגרת הנורמטיבית 8. חובת ההנמקה - כללי 8.1 חובת ההנמקה של פסק דין הניתן בבית משפט נלמדת מתקנה 192 תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 הקובעת לאמור:- "פסק דין בתובענה שהוגש בה כתב הגנה יכיל הרצאה תמציתית של העניין, ממצאי בית המשפט לגבי העובדיות המחייבות, השאלות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה". .8.2 על פי ההלכה הפסוקה, "האמור בתקנה זו משמש בבואה לשתי מטרות עיקריות: הצגת הנמקותיה של הערכאה השיפוטית כדי שבעלי הדין יהיו מודעים לטעמיה של ההכרעה ולא יעמדו מול הכרעה סתומה אשר מניעיה אינם ידועים, הווה אומר המטרה הראשונה מעוגנת ברצון להבטיח, כי עשיית המשפט תתבטא במראית פני הדברים. מטרה שנייה, פניה להערכאת הערעור ועניינה יצירת האפשרות להעביר את הנמקתה של הערכאה הראשונה בשבט הביקורת של ערכאת הערעור" (ע"א 89,84/80 קאסם נ. קאסם, סנדרוב נ. קאסם, פ"ד לז(3) 63,70 וראה גם: דיון מס' נב/46-3 ליזרשטיין - פוליגון מצבעת טכסטיל בע"מ פד"ע כד' 414, 416). 8.3 עוד נקבע בספרות המשפטית כי "בית המשפט צריך לפרט את נימוקי החלטתו כדי שלא ידבק בחלטה אבק של שרירות, וכדי שיהיה אפשר לבקר את ההחלטה ביקורת עניינית ... שיקול נוסף המחייב הנמקה שיפוטית של החלטות עולה מתוך המבנה של השיטה ומתוך המקום אשר תופסות החלטות בתי המשפט בתוך שיטת המשפט. שיטת המשפט מורכבת מנורמות כלליות, המיועדות לכוון את התנהגותם של הכפופים לה. נורמות כלליות אלה צריכות להיות ידועות על מנת שיוכלו לפעול לפיהן ולהכניס את הוראותיהן כחלק במאזן השיקולים של אדם המתכנן את התנהגותו. הפונקציה של יצירת נורמות אלה היא פונקציה של חקיקה. אולם כידוע, אין האדם יכול לצפות את כל המקרים, ואין המחוקק מספיק לכסות את כל השטחים, ולכן השופט, פרט לתפקידו הראשוני כמחיל הנורמות החקורות על מקרים פרטיים תוך פירושן, הוא גם משלים את הוראות החוק בדרך של "חקיקה שיפוטית"... שיקול נוסף במסגרת זו הוא זכות הערעור המסורה בחוק לגבי כל החלטה שניתנה בערכאה ראשונה.... כל השיקולים אשר העלינו כדי לבסס את קיומה של חובת ההנמקה קובעים גם את היקפה של חובה זו: החלטת בית המשפט צריכה להיות מנומקת כך שתסביר את הוראות החוק עליהן היא מבוססת, תראה מדוע הן חלות על המקרה, או מדוע אינן חלות עליו, או, במקרה שאין הוראת חוק קיימת, מהו העקרון שהנחה את הבית המשפט בהחלטתו - וזאת על מנת שההחלטה לא תיראה שרירותית היא צריכה להיות מדוייקת וברורה כאשר היא כוללת פירוש מחייב להוראה שלא פורשה עדיין מנקודה זו והיא צריכה להיות מנוסחת כך שהבודק את ההחלטה, בין לצורך ערעור ובין לכל צורך אחר, יוכל לעמוד על הסיבות שהביאו את השופט להחליט כפי שהחליט..." (רות גביזון, בית המשפט וחובת ההנמקה" משפטים ב' עמ' 89) 9. חובת ההנמקה של פסק בוררות - כללי 9.1. חוק הבוררות אינו דורש את הנמקת הפסק, אלא הוא מזכיר זאת כאפשרות, אם היתנו הצדדים על כך. כאשר הצדדים דורשים את הנמקת הפסק, הם רוצים להבין מה היו שיקולי הבורר שהביאו אותו לפסוק כפי שפסק. "באיזו מידה צריך הבורר להכנס לפרטים בהנמקתו? אין צריך לומר, שעל הבורר לפרט את תביעות הצדדים וטענותיהם, על מנת שניתן יהיה לראות, שהתייחס לכל הטענות ולכל התביעות. ברם זה רק השלב הראשון, לאחר מכן על הבורר לתת הסבר, נימוקים, מדוע וכיצד הגיע לכל אחת ממסקנותיו וכיצד ערך את חישוביו, עד שהגיע לפסקו. לא די בציון הממצאים העובדתיים והמסקנות הנובעות מהן, תוך פירוט 'שוכנעתי מהראיות שהובאו על ידי התובע' או, להיפך,'לא שוכנעתי שהנתבעת חייבת לתובע" (פרופ' סמדר אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, מהדורה שלישית מורחבת עמ' 450-451 והאסמכתאות שם). משהותנה בהסכם הבוררות כי על הבורר לנמק את פסיקתו "זכותו של המתדיין , בייחוד זה שהפסיד בדין, לשאול את הפוסק בריבו מאיזה טעם דנת אותי לחובה, ועל הפוסק להסביר את זה היטב בפסקו, בין אם זה פסק דין של בית משפט ובין אם זה פסק הבורר , כדי שיידע המפסיד כי בדין הפסיד" (שם בעמ' 451 אסמכתא 18 ). כך, שאם חובת ההנמקה מעוגנת בהסכם הבוררות אזי חוסר הנמקה מהווה גם חריגה מהסמכות על פי הסכם הבוררות ועילת ביטול בפני עצמה על פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות. 9.2 בכל מקרה, אין כוונה שבית המשפט יפסוק במקום הבורר ויחליף את שיקול דעתו בשיקול דעת הבורר . 10. תקנון רשות השיפוט 10.1 תקנון רשות השיפוט (להלן - התקנון), כמוצהר במבוא לו, נועד להסדיר את סדר הדין בפני רשות השיפוט בהסתדרות, הפועלת מכוח חוקת העבודה ומהווה, בין השאר, מוסד בוררות. בסעיף 3 לפרק 2 לתקנון שכותרתו "סדר הדין - כללי" הדן בתחולת סדר הדין האזרחי, נקבע, בין השאר, כי בכל עניין של פרשנות סדר הדין, על פי התקנון, מוסמכת רשות השיפוט להעזר בהוראות סדר הדין הנוהגות בבתי המשפט ו/או בבתי הדין לעבודה,בהתאמה ובשינויים המחוייבים, ובכל עניין של סדר דין שאינו נזכר בתקנון מוסמכת רשות השיפוט לאמץ את הוראות סדר הדין הנוהגות בבתי הדין לעבודה, בהתאמה ובשינוים המחוייבים. 10.2 פרק 14 לתקנון, שכותרתו "בקשות" קובע, בין השאר, כי בעל דין רשאי להגיש לרשות השיפוט כל בקשה בעניין קיום הדיון וניהולו (סעיף 1), כי רשות השיפוט תמסור הבקשה לתגובת בעלי הדין האחרים (סעיף 4) וכי החלטה בבקשה תינתן בהתאם להוראות פרק 15 לעניין מתן פסק דין, (לרבות לעניין מתן החלטה בהעדר כתב טענות ובהעדר התייצבות), בהתאמה בשינויים המחוייבים. פרק 15 לתקנון שכותרתו "פסק דין" קובע, בין השאר, כי בתום הדיון, רשות השיפוט תתן פסק דין מנומק, שיומצא לבעלי הדין (סעיף 2א'). המסקנה המתחייבת מהאמור לעיל היא כי בהסכם הבוררות בו עסקינן נקבע במפורש כי: א. לעניין פסק דין - רשות השיפוט תתן פסק דין מנומק. ב. לעניין החלטה - רשות השיפוט תמסור כל בקשה בעניין קיום הדיון וניהולו לתגובת בעלי הדין האחרים ותתן החלטה מנומקת. 10.3. פרק 17 לתקנון רשות השיפוט שכותרתו "דיון נוסף" קובע בסעיף א' כדלקמן:- א. לבקשת בעל דין, תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין, מוסמך ראש רשות השיפוט להתיר קיום דיון נוסף על פסק דין של רשות שיפוט ארצית בשבתה כערכאה ראשונה, אם פסק הדין מעורר עניין בעל חשיבות עקרונית יוצאת דופן" ב. דיון נוסף יתקיים, בהרכב מורחב, על פי הוראות לעניין דיון בכתב ערעור, בהתאמה ובשינויים המחוייבים" 11. הליך דיון נוסף - כללי 11.1 דיון נוסף מהווה שלב נוסף של הדיון אשר במסגרתו נבחנת על ידי בית המשפט העליון ההלכה המשפטית שנפסקה על ידו בפסק דין. 11.2 אין דיון נוסף אלא על פי הוראותיהם של סעיפים 30(א) או (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1994 (להלן: "חוק בתי המשפט") הקובעים, בין השאר, כי ההחלטה על קיומו של דיון נוסף יכולה להינתן על ידי אחד משניים: בית המשפט העליון אשר פסק בעניין מסויים בהרכב של שלושה שופטים או יותר, על ידי נשיא בית המשפט העליון (או שופט אחר או שופטים שיקבעו לכך) לפי בקשה של בעל דין וזאת: "אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש.... מקום לדיון נוסף" (סעיף 30 ב לחוק בתי המשפט). נקודת המוצא לתחולתו של סעיף זה היא כי עצם מתן פסק דין בעניין מסויים אינו עילה לקיום דיון נוסף בו, "משעה שעניין מסויים נדון בפני הרכב שופטים של בית משפט זה מסתיימים ברגיל ההליכים. ההכרעה בעניין הופכת לסופית. סעיף 30(ב) לחוק הינו חריג לכלל זה. הוא אינו דבר שבשיגרה...דיון נוסף מחייב כתנאי מוקדם כי בבית המשפט העליון נפסקה הלכה...פסיקתה של הלכה היא תנאי הכרחי. אין היא תנאי מספיק. כמו כן אין זה מספיק שההלכה שנפסקה היא חדשה. תנאי הכרחי הוא לעריכתו של דיון נוסף כאמור בסעיף 30 (ב) לחוק, כי ההלכה שנקבעה תעמוד בסתירה להלכה קודמת או שיהיו בה קושי, קשיות או חידוש המצדיקים את עריכתו של דיון נוסף...אכן '..הרצון לקיים עיון ודיון נוספים...אין די בו אם לא הונחה התשתית הנדרשת על פי דין, היינו אם לא נוצרה הלכה שאחד מסממניה הוא מבין אלה המנויים בסעיף 30(ב)'...מטעם זה נפסק לא פעם, כי דיון נוסף איננו ערעור נוסף...כי טענות שכל כולן מבוססות על התערבות בממצאים עובדתיים - ואין בהן חידוש או קושי בהלכה שנקבעה - אינן מצדיקות קיומו של דיון נוסף...אמת, שיקול דעת זה בדבר עריכתו של דיון נוסף צריך להיבחן בכל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו ועל פי הטענות הנטענות. בה בעת, אין שיקול דעת זה - כמו כל שיקול דעת שיפוטי אחר - בלתי מוגבל. שיקול הדעת כבול ומוגבל בגדר השיקולים האמורים במסגרת סעיף 30(ב) לחוק (דברי כב' הנשיא ברק בדנ"פ 5567/00 דרעי נ' מדינת ישראל, פ"ד (3) 601, 612. ראה גם: ד"נ 6/82 ינאי נ. ראש ההוצאה לפועל, פ"ד לו (3) 99, ד"נ 3/88 בן ציון נ. הוצאת מודיעין, פ"ד מב(2) 212, דנג"צ 2751/94, בשג"צ 3219/94 לשכה אחרת ואח' נ' שר החוץ ואח' דינים עליון, כרך לח, 72). 11.3 מכאן שהדיון הנוסף אינו ערעור ואף אינו הפתרון למצב בו אין אפשרות לערער על הליך שיפוטי. הדיון הנוסף מוגבל לבחינתן של ההלכות שגובשו בפסק הדין, שלגביו מתבקש הדיון הנוסף, להבדיל מערעור, אשר במסגרתו נבחנים הממצאים העובדתיים והמסקנות שהוסקו מהם. כדי להצדיק את קיומו יש צורך בקיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, עצם חשיבותה, קשיותה וחידושה של ההלכה או סתירה להלכה קודמת, והשני - כי יש הצדקה עניינית לשוב ולהביא את הענין לדיון נוסף. המקרים של הבאה לפני דיון נוסף צריכים להיות מצומצמים והדבר נתון לשיקול דעתו של המחליט שעליו לבחון ולבדוק האם בהתקיים התנאים המפורטים בסעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט הנושא ראוי להליך שיפוטי נוסף. (ד"נ 16/92 איתן בנדרלי ו-86 אח' נ' קרן גימלאות של חברי אגד בע"מ פ"ד מה(3) 356, דנ"א 6523.93 סלומון ויליו ואח' נ' פרטין אלכסנדר ואח' דינים עליון כרך לז 604). 11.4 עוד נקבע בהלכה הפסוקה כי ההליך של דיון נוסף הוא הליך חריג במסגרת ההתדיינות הרגילה והוא יוצר נדבך נוסף מעבר למסגרת הדיונים המקובלת (בשג"צ 8611/99 חגי יורם אחינועם נ' מח' הרווחה עירית הרצליה, דינים עליון, כרך נז' 690), ועל כן, בהיות הדיון הנוסף כלי מיוחד, הותקנו לצורך מימושו תקנות סדר דין מיוחדות, "תקנות אלה הן מעשה חקיקתי העומד בפני עצמו, בנפרד מתקנות סדר הדין האזרחי הכלליות, העוסקות במיגוון של הליכים של הדרגה הראשונה ובהליכי ערעור. כך הותקנו, בנפרד, תקנות סדר דין מיוחדות להליכי בג"צ, שאף הם הליכים מיוחדים ונפרדים מאלה הרגילים. עצם קיומן של תקנות מיוחדות לדיון נוסף מלמד על כוונה שלא יחולו ההוראות הכלליות שבתקנות סדר הדין האזרחי" (דנ"א 2811/95 עבדלכרים צבאג נ' מוחמד עאיש שאברו, דינים עליון, כרך מא, 312). 11.5 על פי תקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד- 1984 (להלן-תקנות דיון נוסף), הבקשה לדיון נוסף תוגש בכתב ויפורטו בה טענות המבקש ויצויינו האסמכתאות עליהן הוא מבסס את טענתו. המשיב רשאי להשיב לבקשה תוך 15 יום מיום שהומצאה לו. הדיון בבקשה יהיה, בדרך כלל, ללא שמיעת טענות בעל -פה וההחלטה תומצא לצדדים בכתב. 11.6 יודגש כי בסעיף 30 לחוק בתי המשפט ובתקנות דיון נוסף לא נקבע כי יש לנמק את ההחלטה בדבר קיומו או אי קיומו של ההליך הנוסף אולם מתוך ההלכה הפסוקה, כפי שצוטטה לעיל, אין מקום לספק כי, כמו כל הכרעה שיפוטית, גם ההכרעה לעניין קיומו, ובמיוחד לאי קיומו, של ההליך הנוסף חייבת להיות מנומקת. דברים אלה, המתייחסים לדיון הנוסף, מן הראוי, לאור האמור בסעיף 3 לפרק 2 לתקנון, שישמשו כעזר בכל עניין של פרשנות סדר הדין על פי התקנון, בהתאמה ובשינויים המחוייבים. 12. הפרשנות הראויה של הוראות תקנון רשות השיפוט 12.1. גם בתקנון רשות השיפוט יוחד פרק מיוחד להליך הדיון הנוסף (פרק 17). משנקבע בסעיף 3 לפרק 2 לתקנון כי בכל עניין של פרשנות סדר הדין על פי התקנון מוסמכת רשות השיפוט להעזר בהוראות סדר הדין הנוהגות בבתי המשפט ו/או בבתי הדין לעבודה, מן הראוי גם בענייננו לקבוע כי פרק 17 לתקנון רשות השיפוט שכותרתו, כאמור, "דיון נוסף", עוסק בהליך מיוחד המהווה נדבך נוסף מעבר למסגרת ההליכים הרגילים המוסדרים בפרקים האחרים של התקנון, ועל כן עצם קיומו של הפרק המיוחד לנושא הדיון הנוסף מצביע, גם בעניינו, על הכוונה שההוראות הכלליות של סדר הדין, כפי שנקבעו בתקנון רשות השיפוט, לא יחולו במקרה דנן. אולם אין בכך, כפי שיובהר להלן, כדי לקבוע כי לא חלה על הבורר חובת הנמקה להחלטתו, אם לקיים דיון נוסף אם לאו, וזאת בהעדר התייחסות מפורשת לחובת ההנמקה בפרק 17 לתקנון הדן בהליך הדיון הנוסף, כפי שטוענת ב"כ ההסתדרות. 12.2. כעולה מהאמור מפרקים 14 ו- 15 לתקנון רשות השיפוט, אין מחלוקת כי כל פסק דין של רשות השיפוט או החלטה בכל בקשה בעניין קיום הדיון וניהולו, לרבות לעניין החלטה בהעדר כתב טענות ובהעדר התייצבות - חייבים להיות מנומקים. מכאן, כעולה מהאמור לעיל, חובת ההנמקה עוגנה מפורשות בתקנון רשות השיפוט והיא מתייחסת לא רק לפסק דין אלא גם לכל החלטה של רשות השיפוט. משכך פני הדברים, כל האמור לעניין חובת ההנמקה, כפי שפורט בסעיף 8 לפסק הדין, יחול גם בענייננו. משנקבע בהסכם הבוררות כי קיימת חובת הנמקה לכל פסק דין ו/או החלטה של רשות השיפוט, הרי שגם כל החלטה הבאה בעקבות פסק דין או נגזרת ממנו חייבת בהנמקה, קל וחומר כאשר המדובר בהחלטה שעניינה קיומו או אי קיומו של דיון נוסף - החלטה המחייבת בדיקה ובחינה לגופו של עניין בהסתמך על הטענות האסמכתאות כפי שהועלו בבקשה. כעולה מהאמור בסעיף א' לפרק 17 , התנאי שבהתקיימו מוסמך ראש רשות השיפוט להתיר קיום דיון נוסף הוא "אם פסק הדין מעורר עניין בעל חשיבות עקרונית יוצאת דופן". משההחלטה היא לקונית וקובעת רק כי "בנסיבות העניין" ראש רשות השיפוט אינו מוצא לנכון להוראות על קיומו של דיון נוסף - לא ניתן ללמוד ממנה האם אכן נבחנה ונבדקה השאלה "האם פסק הדין מעורר עניין בעל חשיבות עקרונית יוצאת דופן", שהיא זו השוקלת לקיומו או אי קיומו של ההליך, ומדוע סבר ראש רשות השיפוט כי פסק הדין אינו מעורר עניין בעל חשיבות עקרונית יוצאת דופן ועל כן דחה את הבקשה. זאת ועוד, דווקא בשל היותו של הליך הדיון הנוסף הליך חריג במסגרת ההתדיינות הרגילה, שעל פי פרק 17 לתקנון סוייג רק למקרים בעלי חשיבות עקרונית שצריכים להיות גם יוצאי דופן, כפי שטוענת ב"כ ההסתדרות, חשיבותה של ההנמקה, מדוע המקרה דנן אינו בגדר ההגדרה הנ"ל, גדולה שבעתיים ולו בשל כך "שלא ידבק בהחלטה אבק של שרירות וכדי שאפשר יהיה לבקר את ההחלטה ביקורת עניינית". 13. משקבענו כי על פי הסכם הבוררות שבין הצדדים קיימת חובת הנמקה גם להחלטה שעניינה קיומו או אי קיומו של דיון נוסף, הרי שחוסר ההנמקה מהווה גם חריגה מהסמכות על פי הסכם הבוררות ועילת ביטול בפני עצמה על פי סעיף 24(3) לחוק הבוררות, ועל כן ההחלטה מיום 26.9.00 מבוטלת . מאחר והתרת קיומו של הדיון הנוסף הוא בסמכותו של ראש רשות השיפוט הרי שהעניין מוחזר אליו למתן החלטה חדשה בבקשה. לאור האמור בתקנות דיון נוסף, שמן הדין שרשות השיפוט תעזר בהן בכל ענין של פרשנות סדר הדין ברשות השיפוט הנוגע להליך הדיון הנוסף, מן הראוי, כי בטרם תינתן החלטה מנומקת של ראש הראשות לעניין קיומו או אי קיומו של הדיון הנוסף, להעביר הבקשה להסתדרות וליתן לה האפשרות להשיב לבקשה. 14. סוף דבר - ההחלטה מיום 26.9.00 מבוטלת. העניין מוחזר לראש רשות השיפוט למתן החלטה חדשה מנומקת. המשיבה תשלם למבקשות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק וזאת תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין. יישוב סכסוכיםחובת ההנמקהבוררות