פסק דין השופט עמירם רבינוביץ 1. השאלה שבמחלוקת בערעור זה היא, האם זכאים המערערים לתנאי שכר ופרישה של מנכ"ל משרד ממשלתי, על פי הכללים הנהוגים בשירות המדינה (להלן- תנאי מנכ"ל). 2. העובדות העיקריות הנוגעות למחלוקת מושא ערעור זה, כפי שפורטו בפסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (תב"ע נד/7-7; השופטת ד' פרוז'ינין ונציגי הציבור טסטה ותור) הן אלה: "2.א. התובע מס' 1 שהינו יליד 1925, היה מנהל הטלויזיה ומנהל הרדיו אצל הנתבעת מס' 2 ופרש מעבודתו ביום 31.10.79. תנאי פרישתו כללו גמלאות בשיעור 60% ותשלום מענק פרישה. כיום מקבל התובע מס' 1 גמלאות לפי דרגה 13 (עיתונאים). ב. התובע מס' 2, שהינו יליד 1934, היה סמנכ"ל למינהל אצל נתבעת מס' 2 בשנים 1969 עד 1972 ולאחר מכן מנהל הטלויזיה משך 6 שנים עד שנת 1979. התובע מס' 2 פרש מעבודתו אצל הנתבעת מס' 2 בשנת 1980, תנאי פרישתו כללו גמלאות בשיעור 56% ותשלום מענק פרישה. ג. התובע מס' 3, שהינו יליד שנת 1935, היה עובד הרדיו משנת 1962 בתפקידים של כתב, קריין, עורך, מפיק ומנהל מחלקת החדשות. משנת 1979 עד שנת 1988 היה התובע מס' 3 מנהל הרדיו, ופרש ביום 31.12.1988. תנאי פרישתו כללו תשלום גמלה בשיעור 68.1%, ותשלום מענק פרישה. כיום מקבל התובע מס' 3 גמלאות לפי דרגה 13+ (עתונאים). ד. התובע מס' 4, שהינו יליד 1935, היה עובד של הנתבעת מס' 2 משנת 1962. הוא היה כתב בכיר ברדיו, היה בצוות ההקמה של הטלויזיה והיה כתב, מפיק ועורך בכיר בטלויזיה, מנהל חטיבת החדשות מ-1980 ומנהל הטלויזיה משנת 1982 ועד שנת 1985. הוא פרש מעבודתו אצל הנתבעת מס' 2 ביום 31.10.1985. תנאי פרישתו כללו גמלה בשיעור 66% ותשלום מענק פרישה. היום הוא מקבל גמלאות לפי דרגה 12+ (עתונאים). ה. התובע מס' 5, שהינו יליד 1937, עבד אצל הנתבעת מס' 2 מ-1.10.1975 ועד 1.2.1983. היה משנה למנכ"ל רשות השידור, ומופקד על תחומי הכספים, הכלכלה, הפיתוח והמינהל. התובע מס' 5 פרש מעבודתו אצל הנתבעת מס' 2 ביום 31.7.1983. תנאי פרישתו של התובע מס' 5 היו תשלום גמלאות של 56.5% ומענק פרישה. כיום מקבל התובע מס' 5 גמלאות ע"פ דרגה 12+ (עתונאים). ו. התובעים מס' 1 עד 4 היו כולם בתפקידם האחרון אצל הנתבעת מס' 2 'מנהלי מדיה', היינו מנהלי הרדיו או הטלוויזיה. התובע מס' 5, שהיה משנה למנכ"ל רשות השידור, פרש בתנאים שהיו מקובלים לגבי מנהל מדיה ברשות השידור, וזאת עקב החלטת הועד המנהל ברשות השידור, כי תנאי העסקתו ופרישתו של המשנה למנכ"ל יהיו כתנאי מנהל מדיה. ז. ביום 30.8.92, בתגובה לפניות יו"ר רשות השידור מר מיכה ינון, השיב הממונה על השכר והסכמי עבודה מר שלום גרניט למר ינון כדלקמן: '1. הנני מוכן לאשר תנאי שכר וגמלאות של מנכ"ל במשרד ממשלתי על-פי הכללים החלים בשרות המדינה למשרת מנהל טלוויזיה. הוראה זו תחול על ממלאי תפקיד זה שיתמנו בעתיד. יש להביא את ההסכם האישי לאישור הממונה על השכר באוצר. 2. אשר למר חיים יבין ומר יוסף בראל במסגרת תנאי העסקה קיבלו משכורת שוטפת העולה על זו של מנכ"ל. אין זה מתקבל על הדעת כי ייהנו ממשכורת קובעת של מנכ"ל הגבוהה יותר עם פרישתם, כאשר בעת שירותם נהנו מהטבות שונות ומשכר גבוה יותר שמנכל"ים אינם זכאים לו. לפיכך הריני מוכן לאשר להם תנאי פרישה של מנכ"ל בתנאי שתנאים אלו יהיו מיום מינויים לתפקיד על כל הכרוך בכך מבחינת התקזזות והחזרת תשלומים עודפים. בברכה, שלום גרניט באותו יום נשלח למר ינון מכתב נוסף בזו הלשון (ת/5) : "בהמשך למכתבי שבו אישרתי העסקתו של עובד בתפקיד מנהל הטלויזיה בתנאי מנכ"ל משרד ממשלתי, ובהמשך להצעתי לפתרון בעית פרישת מר חיים יבין מהשרות הריני להודיעך שניתן לאשר תנאי מנכ"ל משרד ממשלתי למר חיים יבין החל מיום 1.9.92 בתנאי שיחזיר לקופת רשות השידור סך של 26,452.79 ₪ המהווים הפרש בין השתכרותו בפועל משנת 1987 ועד לשנת 1992 חודש יולי לבין 'השתכרותו הרעיונית' אילו היה מקבל תנאי מנכ"ל משרד ממשלתי. העבר (צ.ל. מעבר - ע.ר.) לסכום הנקוב יש לערוך חישוב החזר הפרשת המעביד לקרן השתלמות. ח. ביום 2.9.92 התכנס הועד המנהל של רשות השידור. בפתח הדיון פירט מר יהב את הרקע להחלטת הוועד המנהל: 'מתברר שבמשך כל השנים, אנשי רשות השידור לא ידעו באיזה תנאי פרישה הם יצאו. הקדנציה שלהם הסתיימה והם לא מונו מחדש. נכנסו אתם למו"מ. המסורת שגובשה היתה שהם מקבלים פנסיה וגם פיצויים. התברר שהדבר איננו מקובל במיגזר הציבורי. הנושא הפך להיות אקוטי כאשר היינו יכולים לקבוע עמדה בקשר לפרישתו של חיים יבין שהוא מנהל הטלויזיה. הקדנציה שלו לא הוארכה ע"י הועד המנהל, ובחודש הבא ימלאו לו 60 שנה. לכן מבחינת תנאי העבודה היה נאלץ להודיע על פרישתו מרשות השידור כדי לשמר את את זכויותיו. בועדה לתנאי שירות היתה הרגשה שחייבים לקבוע מסמרות בקטע של פרישת מנהלי מדיה ולקבוע פעם ולתמיד כלל שלאורו נלך גם בשנים הבאות. מאחר והממשלה הזאת החליטה ביחס ללוברבוים, מנהל הטלויזיה הלימודית, קבעה לנו כלל שלאורו נלך לפחות לגבי שני אנשים שהענין אקוטי לגביהם'. הודגש בדבריו של מר יהב שמעבר להחלטה העקרונית בדבר מעמדה של משרת מנהל הטלויזיה, נוצר הכרח לטפל גם בעניינים של מר יוסף בראל (מנהל הטלויזיה באותה עת) ושל מר חיים יבין (מנהל הטלויזיה לשעבר). ט. ההחלטה אשר נתקבלה פה אחד (להלן - ההחלטה מיום 2.9.92, מכאן ואילך תיקרא החלטה זו - החלטת 92 - ע.ר) קבעה את הכללים הבאים: הוחלט פה אחד 1. לאשר תנאי שכר וגמלאות של מנכ"ל משרד ממשלתי, על פי הכללים החלים בשירות המדינה, למשרת מנהל הטלויזיה בעברית. החלטה זו תחול על ממלאי תפקיד זה בעתיד. 2. ההחלטה הנ"ל תחול גם על חיים יבין ויוסף בראל, בתנאי שתנאים אלה יחולו מיום מינויים לתפקיד מנהל הטלויזיה על כל הכרוך בכך מבחינת ההתקזזות והחזרת תשלומים עודפים. את ההסכם האישי עם יבין ובראל יש להביא לאישור הממונה על השכר. תוקף ההחלטה מיום 1.9.92" 3. א. בבית הדין האזורי טענו המערערים, כי את מקור זכאותם לתנאי מנכ"ל יש לראות בהחלטת 92 אשר הוחלה למפרע על מנהל הטלויזיה דאז מר יוסף בראל (להלן - בראל) ועל קודמו בתפקיד מר חיים יבין (להלן - יבין). ב. לטענתם של המערערים, כמנהלי הטלויזיה לשעבר, או כמי שנשאו בתפקידים, שאינם נופלים בחשיבותם ממנהלי הטלויזיה, זכאים הם לתנאי מנכ"ל בדיוק כמו בראל ויבין. סירוב המשיבה מס' 2 (להלן - רשות השידור) להעניק להם למפרע תנאי מנכ"ל, מפלה אותם לרעה ביחס לעובדים אחרים, אשר שימשו בדיוק באותם תפקידים. ג. רשות השידור העניקה תנאי פרישה של מנכ"ל למפרע לה"ה אלמוג ולבני שפרשו מעבודתם ברשות השידור בתפקיד מנכ"ל רשות השידור בשנות ה-70, ונתון זה מצביע על כך, שכבר היו דברים מעולם, וכי שיעור הגימלה של השניים הנ"ל גדל למפרע לאחר שנים כגימלאים. 4. א. רשות השידור טענה בבית הדין האזורי, כי המערערים אינם מופלים לרעה ביחס לרוב בכירי רשות השידור שפרשו לגימלאות, וכי דווקא ארבעת הפורשים לגימלאות, שאת תנאי פרישתם מבקשים המערערים להחיל על עצמם, הם חריגים ויוצאים מן הכלל. ב. בראל שימש כמנהל הטלויזיה במועד קבלת החלטת 92, וככזה היה זכאי לתנאי מנכ"ל מכח החלטת 92, אלא שכל מה שהוחלט לגביו, היה להחיל עליו את תנאי ההסדר למפרע, למן היום שהחל לכהן כמנהל הטלויזיה. ג. ההתקשרות עם יבין נעשתה בחוזה אישי מיוחד ללא קשר להחלטת 92, כאשר בבסיס ההתקשרות עמד הרצון להשאיר את יבין ברשות השידור. ד. זכותה של רשות השידור לאמץ מדיניות חדשה, כפי שבאה לידי ביטוי בהחלטת 92, ולהחילה באופן שוויוני ממועד מסויים. ה. עניינם של אלמוג ולבני שפרשו בשנות ה-70 אינו רלוונטי, באשר באותה עת לא הייתה נהוגה פרישה בתנאי מנכ"ל. 5. בית הדין האזורי דחה את תביעת המערערים בנימוקים הבאים, שאלה תמציתם: א. על רשות השידור לנהוג בשוויון כלפי שווים, אך ניתן לנהוג באופן שונה, כאשר ניתן להצביע על הבחנה עניינית ורלוונטית. ב. אלמוג ולבני היו מנכ"לים של רשות השידור, תפקיד אותו לא מילא אף לא אחד מן המערערים. ג. אלמוג ולבני פרשו מעבודתם ברשות השידור בשנות ה-70, עוד לפני שהונהגה מתכונת העסקה של מנכ"לים הקיימת כיום. ד. לא הובאו פרטים נוספים לגבי תנאי פרישתם של השניים, המעידים כי הם רלוונטים לענייננו. ה. מן האמור לעיל עולה, שעניינם של אלמוג ולבני שונה לחלוטין מזה של המערערים, ולא ניתן לטעון שהופלו לרעה. ו. בראל כיהן בעת קבלת החלטת 92 כמנהל הטלויזיה, ומכאן שהיה זכאי ממילא לבחור במסלול של תנאי מנכ"ל ממועד ההחלטה ואילך. ההחלה למפרע של תנאי מנכ"ל מיום מינויו כמנהל הטלויזיה הייתה סבירה בנסיבות העניין. ז. יבין לא שימש מנהל הטלויזיה בעת קבלת החלטת 92, אם כי היה עדיין עובדה. ח. הממונה על השכר והסכמי עבודה אישר ביום 30.8.1992 את החלת תנאי מנכ"ל על יבין ובלבד שיחזיר לקופת רשות השידור סכום של 26,452.79 ₪, שהינו ההפרש בין השכר שקיבל כעובד המדורג בדירוג העיתונאים לבין שכר מנכ"ל משרד ממשלתי, וכי יחתם איתו הסכם העסקה מיוחד. השיקול לכריתת אותו הסכם עם יבין היה החשש לעריקת "כוכבי הטלויזיה הממלכתית" לערוץ השני, שיקול זה הוא סביר ורלוונטי בנסיבות העניין. 6. בערעור שבפנינו חזר בא-כוח המערערים על עיקר טענותיו בבית הדין האזורי, כשהוא מדגיש את הנקודות הבאות: א. המשיבים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם, להוכיח כי אי השוויון במקרה זה הוא רלוונטי, דהיינו כי קיימת סיבה מוצדקת להבחנה שנעשתה בינם לבין בכירים אחרים ברשות. ב. בית הדין האזורי לא נתן את דעתו לכך, שהן המערערים והן "המופלים לטובה" הם "מנהלי מדיה" בעלי מעמד שווה, ולכן לא היה מקום להפלות את המערערים. ג. ההבחנה בין המערערים כגימלאים לבין יבין ובראל, שבעת הענקת תנאי מנכ"ל היו עדיין עובדי רשות השידור, אינה רלוונטית, והראיה תחולה למפרע של תנאי מנכ"ל על גימלאים כאלמוג ולבני. ד. שיקולי תחרות לצורך הענקת תנאים מועדפים, אינם לגיטימיים בגוף ציבורי כרשות השידור. 7. רשות השידור תמכה בפסק דינו של בית הדין האזורי, כשהיא מדגישה את הנקודות הבאות: א. נטל ההוכחה ביחס לטענת ההפליה מוטל על המערערים, ואין בדב"ע נז/79-3 הסוכנות היהודית לארץ ישראל - צבי רוטנברג פד"ע לב, 37, כדי לתמוך בטענת המערערים, לפיה נטל ההוכחה עבר בנסיבות הקיימות אל רשות השידור. ב. עצם העובדה, שהמערערים הצליחו להראות, שמאז הקמת רשות השידור היו רק ארבעה מקרים של בכירים, שזכו לפרוש בתנאי מנכ"ל, מוכיח שהם הם החריגים, ואילו תנאי הפרישה של המערערים אינם נופלים מתנאי הפרישה של הרוב המוחלט של בכירי רשות השידור. ג. המערערים היו מנהלי הטלויזיה ולא מנכ"לי רשות השידור כאלמוג ולבני, ולכן ההשוואה בינם ובין מנכ"לי רשות השידור אינה רלוונטית. ד. לבני ואלמוג פרשו בשנות ה-70, וברור שאת תנאי מנכ"ל לא קיבלו על סמך החלטת 92. ה. יבין היה עובד הטלויזיה, שעה שנתקבלה ההחלטה לגביו, והמניע לתנאיו המועדפים, היה הרצון למנוע את מעברו לערוץ השני. ו. בראל היה עובד הטלויזיה, וככזה היה זכאי לבחור במסלול של תנאי מנכ"ל החל ממועד ההחלטה. ז. רשות שלטונית רשאית ומוסמכת להנהיג שינוי במדיניותה ולהחיל את השינוי החל ממועד מסוים ואילך, כל עוד תונהג המדיניות באופן אחיד ושווה, כך נעשה במקרה זה ואין למצוא כל פסול בכך. ח. סכום הגימלה של אדם נקבע בהתאם לרמת השכר שהייתה נהוגה במועד פרישתו לגימלאות ובהתאם לדרגה לה היה זכאי באותו מועד. שינוי בשכר שנקבע לתפקיד אותו מילא הגימלאי, לא יחול לגביו. 8. אנו סוברים, כי דין ערעור המערערים להידחות, בעיקרו של דבר, מטעמיו של בית הדין האזורי ועל פי הטיעונים שנטענו על ידי בא-כוח רשות השידור, כפי שנפרט להלן. 9. א. המערערים מבססים את מקור זכאותם לתנאי מנכ"ל בראש ובראשונה על החלטת 92. ב. החלטת 92 קבעה, כי יש "לאשר תנאי שכר וגמלאות של מנכ"ל משרד ממשלתי, על פי הכללים החלים בשירות המדינה, למשרת מנהל הטלויזיה בעברית. החלטה זו תחול על ממלאי תפקיד זה בעתיד" (ההדגשה הוספה - ע.ר.). ג. כפי שרואות עינינו, החלטה זו צופה פני עתיד והיא מתייחסת לממלאי תפקיד זה בעתיד. אין החלטה זו מתייחסת לממלאי תפקיד זה בעבר, וספק אם היא מתייחסת למנהלי הטלויזיה בהווה, אף על פי שרשות השידור פרשה החלטה זו כחלה גם על בראל, שמילא את תפקיד מנהל הטלויזיה בעת קבלת החלטת 92. ד. יוצא איפוא, שהחלטת 92 אינה מקנה למערערים את הזכות לתנאי מנכ"ל, באשר אינה חלה על מנהלי טלויזיה בעבר. מסקנת הדברים היא, שאילולא הוחלו תנאי החלטת 92 על יבין ובראל לא היה למערערים כל בסיס לתביעתם הנוכחית. 10. החלטת 92 מהווה שינוי מדיניות בתנאי השכר והגמלאות של מנהלי הטלויזיה. אלה בעבר דורגו בדירוג העתונאים ובעת פרישתם קיבלו הן פנסיה והן מענק פרישה (ת/5 ו - ת/7). לתנאים אלה זכו המערערים בעת פרישתם, ומן הסתם לא יזכו בתנאים אלה של גימלה ומענק גם יחד מנהלי הטלויזיה למן החלטת 92 ואילך. 11. א. אנו סוברים, שרשות שלטונות רשאית ומוסכמת לשנות את מדיניותה הנ"ל ממועד מסוים ואילך כל עוד תונהג המדיניות באופן אחיד ושווה (בג"צ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ ואח' נ' שר המסחר והתעשיה פ"ד ל (1) 673, בג"צ 5060/96 בת שבע קהלני ואח' נ' ראש הממשלה ואח' פ"ד נד(3) 270). ב. החלטת 92 היא החלטה שוויונית לגבי כל מנהלי הטלויזיה שימלאו תפקיד זה בעתיד. ג. יבין ובמידה מסוימת בראל, אינם נכללים בהגדרת הזכאות לתנאי מנכ"ל בהחלטת 92, משום שאינם "מנהלי הטלויזיה בעתיד" שהוא תנאי לזכאות לפי החלטת 92. יבין היה מנהל הטלויזיה בעבר בין השנים 1986 - 1990. בראל היה מנהל הטלויזיה בעת קבלת החלטת 92. 12. א. החלת החלטת 92 על יבין ובראל היא אכן חריגה, אך הנימוקים להחלתה על השניים בהחלט סבירים. ב. כפי שעולה מחומר הראיות, החלת התנאים הנ"ל על יבין בעידן של תחרות בין ערוצים, באה למנוע מעברו למסגרת אחרת ובכך למנוע נזק מרשות השידור. ההחלטה גם נבעה מהתחשבות במעמדו, נסיונו ותפקידיו בעבר של יבין וכפשרה לעומת דרישות שהועלו בשלבים קודמים. נימוקים אלה אכן נימוקים כלכליים הם, אך אין פסול בהם. ג. כפי שפסקנו בעבר תוך הסתמכות על פסיקתו של בית המשפט העליון, "העובדה שרשות השידור היא 'אמצעי תקשורת ציבורי, שאינו מסחרי, אשר לנגד עיניו אינטרסים ציבוריים רחבים ולא שיקולים כלכליים בלבד' אין פירושה ששיקולים כלכליים לא ינחו אותה, בין השאר, למניעת התמוטטותה של הרשות" (עע 300349/97 יצחק גליקסברג - רשות השידור (לא פורסם, ניתן ביום 22.11.2000) מצטט את בג"צ 4562/92 ח"כ אליעזר זנדברג - רשות השידור ואח' פ"ד נ(2) 793, 818 בסעיף 35). ד. יבין היה מן הטובים בעובדי הרשות, אם לא הטוב שבהם (דברי א. מקל עמ' 3 לת/5). פרישתו הייתה עלולה לגרום נזק לרשות השידור (מקל שם בעמ' 4 למעלה). בנסיבות אלה הענקת תנאי שכר משופרים ליבין אינה פסולה, ואין לראות בה מדיניות הפוגעת בעיקרון השיוויון הרלוונטי. 13. יבין בעת קבלת החלטת 92 היה עדיין עובד רשות השידור, שהרשות הייתה חפצה מאוד בהישארותו כעובדה. זו הייתה בעיקרה הסיבה להענקת תנאי מנכ"ל ליבין. המערערים לא היו באותה עת עובדי רשות השידור, ורשות השידור לא חפצה בשובם לעבוד אצלה. הנתון השווה היחיד למערערים וליבין הוא, שכולם היו בעבר מנהלי הטלויזיה בעברית, אך שוויון זה אינו רלוונטי למטרה המושווית, משום שלא בזכות היותו של יבין מנהל הטלויזיה בעבר הוחלו עליו תנאי מנכ"ל, אלא כאמור בשל הרצון שימשיך לעבוד בטלויזיה ולא יעבור לערוץ השני. נתון זה הוא הנתון הרלוונטי להשוואה בין יבין לבין המערערים, אך הוא אינו קיים לגבי המערערים. 14. א. בית המשפט העליון אימץ את עקרון השוויון הרלוונטי כאמת מידה שיש להפעיל כדי לקבוע מתי שניים הם שווים [רות בין ישראל, שוויון הזדמנויות ואיסור אפליה בעבודה (האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"ח, כרך א') עמ' 22]. בהקשר זה מן הראוי לצטט את הדברים הבאים: "בית- משפט זה קבע, לא פעם אחת, כי יש להבדיל תמיד - הן לצורך פרשנות החוק והן כקנה-מידה לסבירות הפעולה המינהלית של רשות ציבורית בעלת סמכות דיסקרציונית - בין הפליה פסולה (להלן - הפליה) לבין הבחנה מותרת. עקרון השוויון, אשר אינו אלא הצד השני של מטבע ההפליה ואשר המשפט של כל מדינה דמוקרטית שואף, מטעמים של צדק והגינות, להמחישו, משמעותו, כי יש להתייחס, לצורך המטרה הנדונה, יחס שווה אל בני אדם, אשר לא קיימים ביניהם הבדלים של ממש, שהם רלוונטיים לאותה מטרה. אם אין מתייחסים אליהם יחס שווה, כי אז לפנינו הפליה. לעומת זאת, אם ההבדל או ההבדלים בין אנשים שונים הינם רלוונטיים למטרה הנדונה, אזי תהיה זו הבחנה מותרת, אם מתייחסים אליהם, לצורך אותה מטרה, יחס שונה, ובלבד שההבדלים ההם מצדיקים זאת. המושג 'שוויון', בהקשר זה, פירושו איפוא שוויון רלוונטי (relevant equality) והוא הדורש, לענין המטרה הנדונה, 'טיפול שווה' (equality of treatment ) באלה אשר המצב האמור מאפיין אותם. כנגד זה, תהא זו הבחנה מותרת, אם השוני בטיפול בבני אדם שונים ניזון מהיותם נתונים, בשים לב למטרת הטיפול, במצב של אי-שוויון רלוונטי (relevant inequality), כשם שתהא זו הפליה, אם הוא ניזון מהיותם נתונים במצב של אי-שוויון, שאיננו רלוונטי למטרת הטיפול." (ד"נ 10/69 רחל בורונובסקי נ. הרב הראשי לישראל ואח' פ"ד כה(1) 7, 35). "מקובל לומר, שיחס שונה אל שווים הוא בגדר אפליה פסולה, וכי יחס שונה אל שונים אינו בא בגדרה של זו; אולם קביעה זאת שבסיפא מותנית בכך, שקיים שוני אמיתי בין השונים, וכי שוני זה רלוואנטי לשוני ביחס אליהם. לדוגמה, לא יימצאו חולקים על כך, שהכבדת נטל המסים על בעלי הכנסות גדולות בהשוואה לבעלי הכנסות קטנות, או הקלות במיסוי למשפחות מרובות ילדים, או הטבות שונות לחיילים משוחררים, ועוד כיוצא באלה, אין בהם משום אפליה פסולה, אלא כולם דוגמאות ליחס שונה, שניתן להצדיקו בטעמים של ייחודיות, או של שוני הנסיבות, שהם גם רלוואנטיים לשוני ביחס". (בג"צ 200/83 מוחמד וותאד ואח' - שר האוצר ואח' פ"ד לח(3), 113, 119). ב. היחס השונה של רשות שידור כלפי המערערים בהשוואה ליחס כלפי יבין, הוא הבחנה מותרת, "שניתן להצדיקו בטעמים של יחודיות או של שוני הנסיבות שהם גם רלוונטים לשוני ביחס". 15. א. כאמור לגבי בראל עמדת רשות השידור הייתה, שהוא זכאי לתנאי מנכ"ל מכח החלטת 92 , כמי שכיהן כמנהל הטלויזיה בפועל בעת מתן החלטת 92. נתונים אלה אינם חלים על המערערים, ומכאן ההבחנה המותרת ביחס אליהם. ב. בראל עמד לפרוש מרשות השידור בחלוף 10 חודשים ממועד קבלת החלטת 92, דהיינו ביום 15.7.1993 (ת/7). ג. בראל ביקש דרגה אישית לקראת פרישתו (ת/12). ד. יו"ר רשות השידור דאז, מר מיכה ינון, ראה מקום לבקש מהממונה על השכר לאשר הענקת תנאי מנכ"ל לבראל וליבין, גם כפיצוי על תרומתם לרשות השידור במשך עשרות שנים, וגם בשל כך, שנמנע מהם לקבל בעת פרישתם גם גימלה וגם מענק פרישה, כשם שקבלו מנהלי המדיה בעברה (ת/7). לכל אלה נוסף הנתון, לפיו מנהל הטלויזיה הלימודית קיבל באותה עת תנאי מנכ"ל. ה. נתונים אלה עמדו בבסיס ההחלטה להענקת תנאי מנכ"ל לבראל, כאשר לגבי יבין נוסף לנתונים אלה המניע העיקרי להענקת תנאי מנכ"ל ליבין, והוא הרצון להשאיר את יבין כעובד הטלויזיה, מחשש שיעבור לערוץ השני. ו. נתונים אלה רובם, אם לא כולם, אינם קיימים אצל המערערים, ולכן ההבחנה בינם ולבין המערערים ביחס לתחולת תנאי מנכ"ל - היא הבחנה מותרת ואינה מעידה על אפליה פסולה. 16. א. מאידך, יש להתייחס התייחסות שונה לטענת המערערים לגבי הענקת תנאי מנכ"ל למפרע לגימלאים אלמוג ולבני. ב. אלמוג פרש מרשות השידור ביום 30.6.1974. לבני פרש מרשות השידור ביום 30.9.1979. ג. הן אלמוג והן לבני היו מנכ"לים של רשות השידור ומכח משרתם זו, כפי הנראה, זכו למפרע וכגימלאים למה שכונה על ידי המערערים כתנאי מנכ"ל . ד. לגבי ההחלטות להחלת תנאי מנכ"ל על אלמוג ועל לבני למפרע, אחרי שהיו כבר גמלאים, לא הומצאו לבית הדין מסמכים, שיבהירו את טבעם ומהותם של החלטות אלה. מכל מקום המערערים לא יכולים להישען על החלטות עלומות אלה, שמן הסתם התייחסו למעמדם של השניים כמנכ"לים של רשות השידור, בה בשעה שהמערערים היו מנהלי הטלויזיה ולא מנכ"לים של רשות השידור. ה. המערערים עצמם לא הסתמכו על החלטות אלה כבסיס לטענתם, אלא על החלטת 92, שלא הייתה כמובן קיימת, בשעה שהוענקו התנאים המועדפים למפרע לאלמוג וללבני. ו. מסקנת הדברים היא, שהנסיון להישען על "מקרי" לבני ואלמוג כמקור לזכותם למפרע של המערערים לתנאי מנכ"ל - אין לו בסיס. אין הם יכולים לשמש כמקור להשוואה, ואין בהם עילה לטענת אפליה. 17. סוף דבר - לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה. מאחר ומדובר בתביעה של גימלאי שביקש לממש את זכויותיו ביחס לגימלה - אין צו להוצאות (עע 600015/98 שמואל דורנר - הממונה על תשלום הגמלאות, עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך לג(8), עמ' 25 בסעיף 21. משרדים ממשלתייםפרישה