פסק דין השופט ע' רבינוביץ 1. המערערת עבדה כמורה למתמטיקה באולפנה תעשייתית - פנימייתית בישוב דולב (להלן - בית ספר דולב), המופעל על ידי המשיבה. 2. המערערת תבעה את המשיבה בגין תוספות שונות להן היא זכאית, לטענתה, בגין שנות עבודתה בבית הספר דולב בשנים תשמ"ח-תשנ"ד, ואשר לא שולמו לה על ידי המשיבה. 3. בית הדין האזורי בירושלים (תב"ע נד/10-2; השופט מירון ונציגי הציבור ברעם ושלו) קיבל חלק מתביעות המערערת וחלקן דחה, ועל כך הערעור שבפנינו. 4. בית הדין האזורי קבע, כי לא הייתה מחלוקת בין הצדדים, כי מקור זכויות המערערת לתוספות אלה הוא ההסכמים וההסדרים הקיבוציים החלים עליהם, לרבות הוראות המנהל הכללי של משרד החינוך. בית הדין האזורי הסתמך בבחינת זכויותיה של המערערת, בין השאר, על "מדריך לזכויות המורה", שהוצא על ידי ארגון המורים העל יסודיים (להלן - המדריך). להלן נבחן את טיעוניה של המערערת באשר לתוספות, שלא נפסקו לה. 5. גמול השתלמות א. המערערת טענה, כי תוספת "גמול השתלמות", לא שולמה לה בחלק מהשנים. בית הדין האזורי התייחס בפסק דינו לתביעה לתוספת זו, כאשר הוא דן בתוספות אותן תבעה המערערת בגין שנת תשמ"ח, ואלו היו דבריו: "בתלושי המשכורת של בי"ס חורב שולמו שתי תוספות שלא שולמו ע"י הנתבעת: גמול מקצוע ותוספת מעונות. לא שולם שם גמול השתלמות ולכן לא היה מקום להפנות בענין זה אל התלושים של בי"ס חורב". ב. בית הדין האזורי התייחס לתביעה לתוספת זו פעם נוספת, כאשר דן בתוספות אותן תבעה המערערת בגין השנים תשנ"א, תשנ"ב ואלו היו דבריו: "התובעת קיבלה מביה"ס חורב גמול השתלמות החל ממשכורת חודש פברואר 1991, אך זה בלבד אינו יכול לשמש בסיס לחיוב הנתבעת בתשלום גמול זה. אנו תמימי דעים עם דברי ב"כ הנתבעת לפיה יש להגיש מסמכים מתאימים ובקשה כדי לזכות בגמול השתלמות (פיסקה 20 בסיכומים). לפי הנספחים לתצהירה של התובעת, הועלה הנושא לקראת סוף שנת 1992 ובתחילת שנת 1993 (נספחים לא-2 עד לא-12). מכל מקום, אין התובעת זכאית לגמול השתלמות לשנת תשנ"א (ונראה שגם לא לשנת תשנ"ב - ראה תלוש משכורת שהגישה התובעת לחודש אפריל 1992 לפיו שולם לה הגמול מאת הנתבעת - נספח כ"ה)." בית הדין האזורי דחה, אפוא, בכך את תביעתה של המערערת לתוספת זו. בערעורה שבה המערערת וקובלת על כך, שתוספת זו נגרעה משכרה שלא בדין. להלן נבחן טענה זו, לאור המסמכים המצויים בתיק. ג. במהלך עבודתה ברשת, פנתה המערערת למעסיקתה לא אחת בנוגע לעיוותים הקיימים בשכרה, ובכללם לאי תשלום גמולי ההשתלמות. במכתב שהפנתה המערערת אל מר משה גרדין, מנכ"ל המשיבה, מיום 8.2.92 כתבה המערערת: "…הנדון: עוותי שכר אני הח"מ מלמדת מתמטיקה בבית הספר התעשייתי לבנות בדלב מזה 5 שנים. מתחילת עבודתי קיימים עיוותים בשכרי, העיוותים כוללים את הנקודות הבאות: … ג. 7.8% גמול השתלמות לשנים תשנ"א ותשנ"ב ". יוצא איפוא, שגם על פי מכתב זה הייתה התביעה לגמול השתלמות רק עבור השנים תשנ"א ו-תשנ"ב. ד. במענה למכתבה זה, קיבלה המערערת ביום 23.2.92 תשובה ממר סעדיה דנן, מנהל בית ספר דולב, שהעתק ממנו נשלח למנכ"ל המשיבה מר משה גרדין. באשר לתביעתה לתשלום 7.8% גמול כפל תואר נאמר במכתב: "המסמך הרשמי הועבר אל רשת תורה ומלאכה ב- 10.91 למנהל החשבונות מר ישראל אבני, סוכם שתקבלי את הסכום המגיע לך רטרואקטיבית מתחילת שנת הלימודים תשנ"ב, בינתיים יצאת לחופשת לידה של שלושה חודשים. המשכורת של 2.92 אמורה לשקף תוספת זאת". ה. לתצהירה, שהוגש לבית הדין האזורי, צרפה המערערת תלושי שכר מעבודתה בבית הספר "חורב", כמו כן צורפו מספר תלושי משכורת מעבודתה בבית הספר דולב, (תלושי השכר הינם לחודשים-11/87,10/87 , 11/88, 12/90, 4/92 ו- 3/93). מתלושים אלו עולה, כי אכן עד דצמבר 90, לכל הפחות, לא שולם למערערת כל תשלום בגין גמולי השתלמות. בתלוש השכר של חודש אפריל 92 מופיע סכום 46.81 ₪, ששולם למערערת בגין גמול השתלמות. גם בתלוש משכורת חודש מרץ 93 מופיע, כי שולם למערערת סך של 45.87 ₪ בגין גמול השתלמות. עובדות אלו מתיישבות עם תשובת מר סעדיה דנן, מנהל בית הספר דולב, במכתבו הנ"ל מיום 23.2.92, לפיהן ממשכורת פברואר 1992 תשולם לה תוספת גמול השתלמות. המערערת לא השכילה להוכיח, כי מתאריך זה ואילך לא שולמה לה תוספת זו. כמו כן לא המציאה אישור מן הגף לעובדי הוראה, המעיד על זכאותה לגמול השתלמות לפני תחילת שנת הלימודים תשנ"ב. כאמור, בחומר הראיות לא מופיעה דרישה של המערערת לתשלום גמול השתלמות המתייחסת לתקופה שלפני שנת תשנ"א. אין גם מחלוקת, שעל פי מסמכים משנת 1993 המשיכה המערערת לקבל גמול השתלמות בשיעור מעודכן. ז. עוד מן הראוי לציין לעניין זה, כי צדק בית הדין האזורי בקביעתו, לפיה תשלום גמול השתלמות למערערת בבית ספר חורב החל ממשכורת חודש פברואר 1991, אין בו די כדי לזכותה בגמול השתלמות בבית הספר דולב החל מאותה עת, בהעדר ראיות לגבי מילוי התנאים וההליכים שננקטו כדי לקבל גמול זה כבר מאותה עת. ח. מסקנת הדברים היא, כי על פי חומר הראיות לא הוכיחה המערערת זכאות לגמול השתלמות מעבר למה שנפסק לה, ולכן בדין נדחתה תביעתה בנושא זה. 6. שיעור גמול הכנה לבחינות גמר (להלן - גמול גמר) לשנת תש"ן א. המערערת טענה, כי היה על בית הדין האזורי לפסוק, כי על המשיבה לשלם לה גמול גמר לשנת תש"ן בשיעור של 4% ולא של 2%, משום שהכינה שתי כיתות לבחינת גמר במגמת פקידות ובמגמת מטפלות. ב. בית הדין האזורי לא קיבל טיעון זה של המערערת, בנימוק שהמערערת "לימדה את שתי הכיתות במשותף (לפי עדותה) וכן משום שלא ניתן להשקיף על כל שיטת הלימוד בשתי נקודות מבט, האחת מגמות נפרדות והשניה כיתה משותפת." ג. נימוק זה מקובל עלינו, ועל פיו, אכן, אין המערערת זכאית לתוספת גמול גמר בשיעור גבוה מזה שקבלה. 7. גמול גמר לשנת תשנ"ב א. א. לטענת המערערת, טעה בית הדין האזורי, בכך שלא קבע, כי על המשיבה לשלם למערערת גמול גמר עבור שנת הלימודים תשנ"ב. ב. ב. בהתייחסו לתוספות, להן זכאית המערערת עבור שנת הלימודים תשנ"ב, פסק בית הדין האזורי, כי המערערת זכאית לגמול גמר לגבי שנה זו בזו הלשון: "….ה. גמול 1 ש"ש (התובעת הכינה לבחינות גמר לפי נספח כ"ב-2). ו. תוספת בשיעור 2% משכרה…". ג. דברים אלו בפסק הדין מלמדים, כי בית הדין האזורי אכן פסק למערערת תוספת זו עבור עבודתה בשנת תשנ"ב. יש לציין, כי בסעיף 10 לכתב התביעה ובסעיף 11 לתצהירה לא תבעה המערערת גמול גמר לגבי שנה זו, משום שסברה שהשעה השביעית שולמה לה כגמול גמר. מסקנת הדברים היא, כי דין ערעורה של המערערת בנושא זה להידחות. 8. קרן השתלמות א. בערעורה קבלה המערערת על כך, שבית הדין האזורי דחה את תביעתה באשר לזכאותה להפרשות המעביד לקרן ההשתלמות. ב. במכתבה מיום 8.2.1992 דרשה המערערת, בין השאר, "תשלום עבור קרן השתלמות למורים תשמ"ח-תשנ"ב". ג. בכתב התביעה לא הזכירה המערערת תביעה לקרן השתלמות, למעט הכללת תביעה זו בטבלה שצרפה לכתב התביעה, ושלגביה נייחד את דברינו בסעיף 9 להלן. ד. בסעיף 9.ב. לתצהירה הזכירה המערערת תביעה לקרן השתלמות לשנת תשנ"א בלבד. תביעה דומה נזכרת בסעיף 10.ג. לתצהיר המערערת. ה. בנספחי תצהיר המערערת מצורף ללא סימון מסמך הצהרה, המעיד על הצטרפותה של המערערת לקרן השתלמות והחתום על ידי המערערת ביום 5.9.1991. באותו מסמך מופיע אישור המשיבה על הצטרפות המשיבה לקרן השתלמות והחתום על ידי המשיבה ביום 1.10.1991. ו. במכתבו של מנהל בית ספר דולב, מר סעדיה דנן, מיום 23.2.1992, נכתבו בנושא זה הדברים הבאים: "את מנויה על קרן השתלמות של בנק לאומי ואומנם חתמתי והחתמתי את תו"מ (תורה ומלאכה-ע.ר.) על מסמך של הקרן לגבי זכאותך. נא ממשי את זכותך." ז. ז. הנתונים דלעיל מצביעים על זכותה לכאורה של המערערת לתשלום קרן ההשתלמות. מאידך אין בפנינו כל תלושי המשכורת של המערערת, שהם הבסיס לגובה הסכומים שהיה על המשיבה להפריש עבור המערערת לקרן ההשתלמות, ולא ברור לגבי אלו שנים תובעת המערערת תשלומים אלה, והאם אי פעם שולמו עבורה תשלומים לקרן ההשתלמות. מצב דברים זה, מקשה על פסיקת המבוקש על ידי המערערת בנושא זה. יחד עם זה, מאחר ונתונים אלה מצויים או צריכים להימצא בידיה של המשיבה, מצופה מן המשיבה שתפעל למימוש זכותה של המערערת לתשלום הפרשות המעביד לקרן ההשתלמות כמפורט במדריך מבלי להזדקק להליכים משפטיים נוספים. 9. דמי לידה, דמי הבראה ותוספות אחרות א. בהליך בפני בית הדין האזורי תבעה המערערת תוספות נוספות שלא שולמו לה, לטענתה, ביניהן: דמי הבראה, דמי לידה וכיוצ"ב. בנוגע לאלו קבע בית הדין האזורי, כי משלא טרחה המערערת לפרט לגבי כל שנה ושנה איזו תוספת לא שולמה לה והסתפקה במילים כלליות, ומשגם בסיכומיה לא נמצא פירוט מסודר באשר לכך, אין להיזקק להן: "מקום שנסיק שהתובעת זכאית לתוספת כולשהי שהוזכרה במפורש נסתפק בעצם זכאותה ולא נתור אחר סוג תוספות שהוזכרו באופן כללי". ב. אכן המערערת לא פרטה תביעות אלה בכתב התביעה למעט הזכרתן באופן כללי בתביעה ובתצהירה. קיים פירוט של התביעות בתחשיב שערך בעלה של המערערת, מר עדיאל מינץ, ושצורף לכתב התביעה, אך בית הדין האזורי פקפק בדיוק הנתונים הכלולים בתחשיב זה. גם אנו סבורים, שהספק שהטיל בית הדין האזורי בדיוק התחשיב יש לו הצדקה, מן הנימוקים שפירט בית הדין האזורי בפסק דינו. נוסיף ונאמר, כי הנתונים עליהם הסתמך מר מינץ בתחשיבו לא נתמכו במסמכים כמו תלושי שכר (למעט תלושי שכר אחדים אותם צרפה המערערת). בנסיבות אלה, עם כל הצער שבדבר, דין הערעור ביחס לתוספות אלו להידחות. 10. גמול משרת אם א. לטענת המערערת, טעה בית הדין האזורי בכך, שלא נתן את דעתו לכך, שניכוי שעה אחת ממכסת השעות, בהן עבדה המערערת בשנת הלימודים תשנ"ג, לעומת השעות אותן לימדה המערערת בשנים הקודמות, פגעה בזכותה לתשלום גמול משרת אם, הן מהמשיבה והן מבית הספר "חורב". ב. תביעה זו מתייחסת, כך נראה, אך ורק לתשלום גמול משרת אם על ידי בית ספר "חורב", שכן ביחס למשיבה פסק בית הדין האזורי מפורשות, כי בין התוספות המגיעות למערערת בגין עבודתה בשנת הלימודים תשנ"ג, נכללת תוספת משרת אם בשיעור 10% ממשכורתה. ג. אכן, הפחתת השעה הביאה לכך, שמשרתה הכוללת של המערערת היתה קטנה מ-79% (שיעור המזכה אותה בגמול משרת אם - ע.ר.), אולם הדרך שעמדה למערערת לתשלום גמול משרת אם המגיע לה משני בתי הספר, הייתה בצירוף בית הספר "חורב" כצד לתביעה, ומשלא עשתה כן, לא יזדקק בית הדין לתביעה זו. ערעור המערערת בנושא זה נדחה. 11. התביעה בנוגע לשנת תשנ"ד בתביעה, שהגישה המערערת בראשית שנת הלימודים תשנ"ד, תבעה את התוספות האמורות גם עבור אותה שנה. המערערת אמדה את התוספות המגיעות לה לשנה זו, בסכום של 7,000 ₪ (סעיף 15 לכתב התביעה). בתצהירה מיום 4.5.1994, אמדה המערערת תוספות אלה "במצטבר עד חודש 3/94 בסך 3,702 ש"ח ". בית הדין האזורי מחק את התביעה בנושא זה, מן הטעם שהסכום טרם התגבש, והותיר למערערת את הזכות לתבוע בעתיד את הסכומים שטרם התגבשו. בפסיקה זו אין מקום להתערב, מה גם ששערי בית הדין לא ננעלו בפני המערערת לשוב ולתבוע את המגיע לה, לטענתה, עבור שנת הלימודים תשנ"ד. 12. פיצויי הלנה א. בית הדין הפחית את פיצויי ההלנה וקבע, כי התשלומים אותם חייבת המשיבה לשלם למערערת עבור שנות הלימודים תשמ"ח - תשנ"ב (עד לתאריך 8.2.1992) ישאו הפרשי הצמדה בלבד לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"א-1961 (להלן - חוק פסיקת ריבית והצמדה), ואילו בנוגע לתשלומים בגין התקופה שמתאריך זה ואילך קבע בית הדין, כי אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית: "מועד זה נקבע בהתחשב בכך שמכאן ואילך יש סימוכין לפניות התובעת לתקן את שכרה (נספח שצורף לנספח ל"א - 12)". בערעורה משיגה המערערת על החלטת בית הדין, שלא לפסוק לה ריבית על התקופה הראשונה עד ליום -8.2.1992. ב. ב. סעיף 18 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 קובע את סמכותו של בית הדין האזורי להפחית פיצויי הלנה או לבטלם בנסיבות מסויימות. ג. סעיף 18א לחוק הגנת השכר, הדן בנסיבות של התיישנות פיצויי הלנה, או ביטולם קובע: "התיישנה הזכות לפיצוי הלנת שכר, לפיצוי הלנת קצבה או לפיצוי הלנת פיצויי פיטורים, לפי סעיפים 17א ו- 20(ד), או ביטל בית דין אזורי פיצוי הלנת שכר,פיצוי הלנת קצבה או פיצוי הלנת פיצויי פיטורים לפי סעיפים 18 ו-20(ד), יחולו הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961,על אף האמור בסעיף 6 לאותו חוק." ביטול פיצויי הלנה כאמור בסעיף 18א', כפי שנעשה במקרה זה, מחייב פסיקה של לא פחות מהפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה. לא יעלה על הדעת, שמי שהולן שכרו, יקבל פיצוי על הלנת שכר זו בשיעור מופחת מהפיצוי הרגיל והמקובל הנפסק לגבי עיכוב בתשלום חוב כספי רגיל, שהוא פסיקת ריבית והפרשי הצמדה על פי חוק פסיקת ריבית והצמדה. הערעור בנושא זה מתקבל. התשלומים, שפסק בית הדין האזורי בסעיף 59 א-ד לפסק דינו, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, במקום הפרשי הצמדה בלבד, כפי שפסק בית הדין האזורי. 13. הוצאות משפט א. בית הדין האזורי פסק לזכות המערערת הוצאות משפט בסך 4,500 ₪ בצירוף מע"מ כדין. לטענת המערערת, התעלם בית הדין קמא ממסכת ארוכה של הליכי סרק, הטרדות, זלזול בצד שכנגד ובבית הדין, שבגינם היה מקום לפסוק הוצאות גבוהות יותר. ב. ב. כלל נקוט בידינו הוא, כי ערכאת הערעור תמעיט ככל האפשר להתערב בשיקולי הערכאה הדיונית בנוגע לפסיקת הוצאות, אם הפסיקה אינה בלתי סבירה על פניה. איננו סבורים, כי פסיקת ההוצאות במקרה זה היא בלתי סבירה, ולכן ערעור המערערת לגבי נושא זה נדחה. ג. ג. המערערת זכתה בערעור זה רק בחלק קטן מערעורה, אך בנסיבות הקיימות החלטנו שכל צד ישא בהוצאותיו. לא למותר לציין, כי תחושתינו היא, שניתן היה להגיע לבחינת כל תביעות המערערת מבלי להזדקק להתדיינות משפטית, אילו נהגה המשיבה בלב פתוח ונפש חפצה. דרך זו עדיין פתוחה ומן הראוי ללכת בה. דיני חינוךבחינות בגרות