פסק דין השופט שמואל צור: 1. המערער הועסק אצל המשיבה כחשמלאי מחודש פברואר 1986. בחודש יולי 1994 פיטרה המשיבה את המערער מעבודתו, בהודעה מוקדמת של 30 יום. על רקע התנגדות ההסתדרות לפיטורים ומכח הסכם העבודה החל על עובדי המשיבה, הועבר הסכסוך לבוררות בפני עו"ד גב' רינה גרוס מהמחלקה ליישוב סכסוכי עבודה במשרד העבודה והרווחה . בבוררות זו נקבע כי פיטוריו של המערער ייכנסו לתוקף ביום 1.12.1995. 2. בעקבות פסק הבוררות הגיש המערער תובענה לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (עב' 3/723/96) לביטול הליך הפיטורים. בית הדין האזורי (כב' השופטת ורדה וירט-ליבנה) דחה את התביעה. על פסק דין זה הגיש המערער ערעור לבית דין זה (300421/97). 3. בעקבות פיטוריו של המערער מן המשיבה, הוא הגיש שתי תביעות נוספות לבית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב: א) תיק ע"ב 1/137/95 בעניין תוספת דרגה ולחילופין - לקבלת פיצויי הלנת שכר בשל איחור בתשלום תוספת שהיה. בית הדין האזורי (כב' השופטת ח. שגיא ונציגי ציבור גב' מ. גילדר ומר מ. אפטר) דחה את התביעה לתוספת דרגה אך חייב את המשיבה בפיצויי הלנה על תשעה רכיבי שכר ששולמו למערער באיחור (פסק דין מיום 18.5.99). על פסק דין זה הגיש המערער ערעור בתיק ע"ע 212/99. ב) תיק נ"ו/1428-3 בעניין פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. בית הדין האזורי (השופטת חגית שגיא ונציגי ציבור מר קובי אברהם ומר יומטוב דניאל) קיבל את התביעה בחלקה, ועקב כך הגיש המערער ערעור בתיק עע 219/98-3. 4. בעקבות פסקי הדין הנזכרים בסעיף 3 לעיל, שילמה המשיבה למערער סכומי כסף שונים, על בסיס תחשיב שעשתה. למרות זאת, ביום 19.7.99, החל המערער בהליכי הוצאה לפועל נגד המשיבה. ראש ההוצאה לפועל, בהחלטה מיום 2.2.2000, החליט לפנות לבית הדין האזורי בבקשה להבהרה של פסק הדין, לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז -1967. 5. על החלטה זו הגיש המערער בקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה ובמקביל הגיש בקשה לבית הדין קמא לעכב את מתן ההבהרה על פי החלטת ראש ההוצאה לפועל. בית הדין קמא החליט שלא לעכב את מתן ההבהרה (החלטת השופטת שגיא מיום 21.2.00) לאמור: "אין מקום לעכב מתן ההבהרה. פסק הדין מדבר בעד עצמו ובמידה והדברים אינם ברורים כיום, יש מקום ליתן הבהרה". בעקבות החלטה זו נתן מותב בית הדין קמא הבהרה מיום 28.2.00, לאמור: "מכיוון שסכומי הקרן שולמו לתובע אם כי באיחור - יש לשלם רק פיצויי הלנה (ללא הקרן) שיחושבו בגין סכומי הקרן, לתקופות שצוינו בסעיף 9 לפסק הדין". על שתי החלטות אלה הגיש המערער בקשה לרשות ערעור (ברע' 1135/00). בהחלטה מיום 2.7.00 נתן כב' המשנה לנשיא יצחק אליאסוף רשות ערעור ונפתח תיק ערעור עד"מ 1012/00. 6. בכל ההליכים הללו סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב ופסק דין זה מתייחס לכולם. תיק עע/ 300421/97 7. כזכור, ערעור זה נסוב על החלטת בית הדין קמא לדחות את תביעת המערער לבטל את החלטת פיטוריו מן המשיבה, ואת פסק הבוררות שנתן תוקף להחלטת הפיטורים. עניין פיטוריו של המערער נדון בבוררות שהתקיימה בין ההסתדרות (מועצת הפועלים) לבין המשיבה. בוררות זו התקיימה בפני עו"ד גב' רינה גרוס מהמחלקה ליחסי העבודה במשרד העבודה והרווחה, מכח סעיף 79ג' להסכם הקיבוצי החל על הצדדים לפיו - "חילוקי דעות בין ההנהלה ובין ההסתדרות בעניינים הנובעים מהסכם זה יימסרו להכרעת המחלקה ליחסי עבודה במשרד העבודה". כמו תמיד, ביחסים קיבוציים, הצדדים לסכסוך - וכפועל יוצא ממנו בבוררות - הם הצדדים להסכם הקיבוצי, היינו -ההנהלה מצד אחד וההסתדרות מצד שני. עם זאת, בבוררות שעניינה פיטוריו של עובד, שורת הצדק מחייבת לאפשר לו להשתתף בהליך הבוררות ולהשמיע טענותיו, אף על פי שפורמלית אין הוא "צד" להליך(ראה דב"ע מט/145-9 שק"ם בע"מ נגד אלפסי פדע' נא', 124). 8. על בוררות ביחסי עבודה חל חוק הבוררות, תשכ"ח - 1968, בכפוף להוראת סעיף 28 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969 הקובע לאמור: "שום דבר בחוק זה לא יתפרש כאילו הוא בא למנוע מסירת ענין פלוני לבוררות; אולם אם נושא הבוררות היחיד היה ענין שיש בו לבית הדין סמכות ייחודית, יהיו לבית הדין סמכויות בית המשפט בבוררות וכן תהא לבית הדין סמכות ייחודית לדון בתובענה שעילתה בפסק של בוררות כאמור". מכאן, שבית הדין האזורי לעבודה הדן בתובענה מכח פסק בוררות, אינו יושב כערכאת ערעור על פסק הבורר , אלא מוסמך הוא לדון אך ורק במסגרת עילות ההתערבות של בית משפט מחוזי בפסק בורר בענין אזרחי (סעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח -1968). 9. ואמנם כך נהג בית הדין קמא. בית הדין קבע שלא היה פגם בהליך הבוררות ובייצוגו של המערער באותו הליך ושהמערער נכח בישיבות הבוררות והיה מיוצג על-ידי עורך דין. בית הדין, בפסק דינו, מפנה לפסק הבוררות לפיו פיטוריו של המערער אושרו לפי הוראות ההסכם הקיבוצי המאפשר למשיבה לפטר עובד בשל צמצום בעבודה. היקף עבודתו של המערער במשיבה הצטמצם לא בעטיו של המערער אלא בשל "צרכי השעה והמצב העובדתי בו נתון המערער בבית פלדמן". 10. במסגרת הערעור מעלה המערער שלל של טענות כלפי הליך הבוררות וכלפי פסק דינו של בית הדין קמא. בפתח הדברים מבקש המערער לפסוק אם מוסמך בית הדין לדון בתובענה שהגיש לביטול פסק הבוררות, למרות שפורמלית הוא לא היה "צד" להליך הבוררות. שאלה זו - היפה כשלעצמה - אינה נחוצה לענייננו. בעניין זה פסק בית הדין קמא, בצדק, שלפי חוק הבוררות, רק מי שהיה בעל דין בבוררות רשאי להגיש בקשה לביטולו. בענייננו, הצדדים לבוררות היו המשיבה וההסתדרות, והמערער - אף שהשתתף בהליך והשמיע טענותיו - לא היה צד. מקובלת עלי קביעת בית הדין קמא בעניין זה, כי - "העובד אינו צד להליך הבוררות ומעצם העובדה שהוא מביא דברו בפני הבורר , אין הוא הופך לצד לבוררות". וראה גם דב"ע נה/178-3, פדע' כח', עמ' 552,546 שם נקבע כי: "רק מי שהוא "בעל דין", דהיינו - הוא צד לבוררות, יכול להגיש את הבקשה לביטול פסק בוררות. לפיכך, בענייננו, המשיב אשר אינו "צד ואינו "בעל דין" בבוררות לא היה מוסמך להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות". עם זאת, בענייננו, אין צורך לדון בשאלת מעמדו המדוייק של המערער בבית הדין שכן בית הדין - כמו הבוררת - לא דקדק עם המערער, שמע את טענותיו ודן בתובענה שהגיש לגופה, בלא לעורר את שאלת מעמדו. בנסיבות אלה מוצו טענותיו של המערער לגופן ואין צורך להיזקק לשאלה האמורה מעבר למה שנאמר עד כה. 11. טוען המערער כי שגה בית הדין קמא בקובעו כי בהליך הבוררות היה המערער מיוצג על ידי עורך דין מטעמו ולא על ידי מר שמואל משה, נציג ההסתדרות בבוררות. טענה זו אין בה ממש. הליך הבוררות התקיים בין ההסתדרות למשיבה ואין חולק כי מר שמואל משה היה נציג ההסתדרות. בנוסף, המערער השתתף בישיבות הבוררות ואף היה מיוצג על ידי עורך דין מטעמו. עורך הדין של המערער ייצג את עניינו של המערער בבוררות ומר שמואל משה היה נציג ההסתדרות. אף שבית הדין קמא פסק שנציג ההסתדרות "ייצג את ההסתדרות ועשה ככל יכולתו להביא את עמדתה", פשיטא שלא חייבת להתקיים חפיפה מוחלטת בין עמדת ההסתדרות לעמדת המערער וכל אחד מביא את עניינו בפני הבורר מן הזווית הראויה בעיניו. משום כך גם אין כל יסוד לטרונייתו של המערער שנציג ההסתדרות סרב להעביר את ייצוג ההסתדרות בבוררות לידי ב"כ המערער, וסרב לטעון טענות שנראו לב"כ המערער אך לא לו עצמו ולהגיש מסמכים שלדעתו לא היו רלבנטיים. 12. מוסיף המערער וטוען כי שגה בית הדין קמא בכך שנמנע מלהתייחס לשאלה אם נציג ההסתדרות בבוררות נתן הסכמתו לפיטורי המערער עוד קודם להליך הבוררות. גם בטענה זו, שעניינה פסילת נציג ההסתדרות בבוררות, אין ממש. ראשית - צודקת ב"כ המשיבה בסיכומיה כי שאלה זו לא נכללה בין הפלוגתאות בבית הדין קמא, כך שאין מקום להעלותה בערעור. שנית - המערער לא העלה טענה זו במהלך הבוררות. אדרבה, המערער ובא כוחו גילו פעילות ניכרת במהלך הבוררות ואם היתה להם טענת פסלות כלפי נציג ההסתדרות - מן הראוי היה שיעלו אותה שם. אם נמנע המערער מלהעלות טענה זו בבוררות - וכאמור גם בבית הדין היא לא נדונה - לא תישמע טענתו בערעור. ושלישית - ולגופם של דברים - אין ספק שההסתדרות התנגדה לפיטוריו של המערער, שאם לא כן לא היה מתקיים הליך הבוררות או שהיה מסתיים בהסכמה. אכן, כפי שקבע בית הדין קמא, "מר שמואל משה, נציג ההסתדרות, ייצג את ההסתדרות בבוררות ועשה ככל יכולתו להביא את עמדתה". ורביעית - ועל כל פנים - גם אם נתן נציג ההסתדרות הסכמתו לפיטוריו של המערער קודם הבוררות, אין הדבר פוסל אותו מלייצג את ההסתדרות בבוררות שעניינה פיטורי המערער, שהרי נציג ההסתדרות בבוררות אינו מייצג את עמדתו האישית, לא כל שכן את עמדתו האישית של המערער, אלא את עמדת המוסד אליו הוא משתייך ואת עניינם של כלל העובדים (דיון לב/6-3 שכטר נגד "שהם" שרותי הים בע"מ פדע' ג' 434, 5440). 13. טוען המערער כי במסגרת הבוררות נפגעה זכותו להתגונן. טענה זו מבוססת על כך שבמהלך הבוררות ביקש המערער להגיש תיק ובו 107 מוצגים. הבוררת עמדה על כך שהמוצגים יוגשו באמצעות נציג ההסתדרות וזה האחרון הסכים להגיש רק חלק מן המוצגים, לאחר שסבר שחלקם אינו רלבנטי. בחינת הליך הבוררות מעלה שלא נפגעו זכויותיו של המערער. אף שהמערער לא היה צד להליך הבוררות, התאפשר לו להשתתף בדיון ולהשמיע טענותיו, בעצמו ובאמצעות עורך דינו. בכך נהגה הבוררת לפי שורת הדין והצדק. עם זאת, הקפידה הבוררת שלא לחרוג מן המסגרת הנחוצה לשמיעת טענות המערער ולא לאפשר למערער להפוך עצמו לצד לכל דבר ועניין. משום כך נהגה נכון הבוררת בהסכימה לקבל מוצגים שהמערער היה מעוניין בהגשתם, אך ורק באמצעות נציג ההסתדרות. כמו כן אין לבוא חשבון עם נציג ההסתדרות אשר סבר שיש מקום להגיש רק חלק מן המסמכים ולא להגיש מסמכים שאינם רלבנטיים, שהרי לנציג ההסתדרות יש שיקול דעת לגבי המסמכים שיוגשו על ידו. מעבר לכך יש לזכור שהליך הבוררות הוא הליך עצמאי הנתון לשיקול דעת הבורר , ובית המשפט - ולענייננו בית הדין לעבודה - אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ביניים של הבורר בעניין הבאת ראיות. 14. טוען המערער כי לא היתה הצדקה לפיטוריו, שכן תפקידו במשיבה היה של חשמלאי מוסמך ועל המשיבה מוטל להוכיח שהיא העסיקה או מעסיקה איש מקצוע אחר במקומו שאם לא כן היא מפירה את הוראות חוק החשמל. גם טענה זו דינה להדחות. המערער פוטר מן המשיבה בשל צמצומים בעבודה. הבוררת אישרה כי עילה זו היא נכונה ואמיתית (ראה ציטוט מפסק הבוררות, בסעיף (2) בעמ' 4-5 לפסק הדין של בית הדין קמא). השאלה אם נקלט עובד אחר במקום המערער כדי לעמוד בדרישות חוק החשמל, אינה נוגעת לעניין. גם אם לא נקלט עובד, האחריות לקיום הוראות חוק החשמל בדבר הצורך באיש מקצוע מוסמך במתקן ממתקני המשיבה, מוטלת על המשיבה ועליה בלבד ובית הדין לעבודה אינו פועל כמבקר חיצוני של המשיבה. משום כך תמוהה טענת ב"כ המערער כי יש לבטל את פסק הדין של בית הדין קמא משום שהוא נותן לגטימציה, כביכול, לביצוע עבירות על החוק. 15. לסיכום, המערער, שהוא - ככל הנראה - איש מקצוע בתחומו (חשמלאי מוסמך) פוטר מן המשיבה בעילה של צמצומים. ההסתדרות התנגדה לפיטורים ובהתאם להסכם הקיבוצי התקיים הליך של בוררות בין המשיבה להסתדרות. הבוררת אישרה את הפיטורים לאחר שנוכחה לדעת שהם בוצעו על רקע של צורך אמיתי בצמצום כח אדם במשיבה. המערער תקף את החלטת הבוררת בבית הדין קמא ותביעתו נדחתה לגופן של טענותיו. טענותיו של המערער בערעור נדחו ונחה דעתי שאין עילה להתערבות בית הדין לעבודה בפסק הבוררות שאישר את הפיטורים ואין עילה להתערבות בית דין זה בפסק דינו של בית הדין קמא. עע 212/99 16. ערעור זה נסוב על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (השופטת חגית שגיא ונציגי ציבור מר משה אפטר וגב' אריאלה קילצר) מיום 18.5.99, בו נדחתה תביעתו של המערער לתוספת דרגה אך נתקבלה תביעתו לפסיקת פיצויי הלנת שכר על סכומי תוספת שהיה בדרגה ששולמו לו באיחור (סעיף 3(א) לעיל). בערעור זה, נקודת המחלוקת המרכזית שבין הצדדים היא האם חייבת היתה המשיבה להעלות את המערער בדרגה, מכח ההסכם הקיבוצי מיום 23.8.93 בין הממשלה לבין הסתדרות עובדי המדינה - הסכם החל על עובדי הנתבעת - לפיו יתווספו לתקני המשרות בשרות המדינה דרגה אחת מ- 1.10.93 ובמרוצת שלוש שנים מאותו מועד יקודמו, מדי שנה, כ- ¼ מכלל העובדים הקבועים על פי הכללים הנהוגים בשירות המדינה. בית הדין האזורי פסק כי המשיבה לא היתה חייבת לקדם את המערער בדרגה בתקופה שלפני פיטוריו מן המשיבה (1.12.95), שכן במועד זה טרם תמה התקופה לקידום העובדים על פי ההסכם הקיבוצי - תקופה שהסתיימה ב-31.12.96. 17. הוראות ההסכם הקיבוצי מיום 23.8.93 קובעות כי ביום 1.10.93 ישונו רמות המשרות בתקני שירות המדינה על ידי הוספת דרגה אחת לדרגת השיא של כל משרה. כאמור, אין חולק כי הוראות הסכם זה חלות על המשיבה ועובדיה. לא יכול להיות ספק כי עצם הוספת דרגה לתקן משרה - היא כשלעצמה - אינה מעניקה כל זכות לעובד המועסק במשרה, להתקדם בסולם הדרגות הצמוד למשרתו. אין בהסכם הקיבוצי כל הוראה המעניקה זכות לכל עובד ל"קידום אוטומטי" בסולם הדרגות. קביעת רמת המשרה היא עניין אחד וקידומו של העובד במסגרת התקן הקבוע הוא עניין אחר. ככלל, קידומו של עובד במסגרת התקן הוא עניין הנתון לשיקול דעת המעסיק, בעיקר בהתחשב בצרכי העבודה ובתפקודו של העובד. קידום אוטומטי, בדרגה אינו רצוי, ובהעדר הוראה מפורטת בהסכם קיבוצי, יימנע בית הדין מלהעניק גושפנקא לכך. (השווה דב"ע מה /108-3 עזרא מורה נגד מדינת ישראל פד"ע י"ז (1) 91; דב"ע לט/ 36-2 שלמה שידלוב נגד מדינת ישראל פד"ע יא' (1) 240)). 18. במקרה הנדון קיים הסכם קיבוצי לעובדי המשיבה מיום 25.5.60 אשר בסעיף 35 שבו נקבע: "העלאות בדרגה 35. בתחילת כל שנת עבודה יקויים דיון בין ההנהלה לבין ועד העובדים בדבר העלאות העובדים בדרגה במסגרת התקן..." סעיף זה, על פי לשונו הברורה, שולל קידום אוטומטי ומחייב - כמתבקש מיחסי עבודה נכונים - קיום דיון ענייני בין ההנהלה לבין הועד בעניין הקידום בדרגות. זאת ועוד, גם על פי התקשי"ר אין קידום אוטומטי, והוראות התקשי"ר קובעות כי "עובד שלמשרתו נקבעו בתקן כמה דרגות, מותר להעלותו בדרגה בהתחשב בהתקדמותו וביעילותו בעבודה..." (פיסקה 21.241) (א)). 19. על סמך עקרונות אלה יש לבחון את הוראות ההסכם הקיבוצי מיום 22.8.93 אשר קבע כי החל מיום 1.10.93 ועד ליום 31.12.96 יקודמו מידי שנה רבע מכלל העובדים, הקבועים והזמניים, על פי הכללים הנהוגים בשירות המדינה. בקשר לכך טוען המערער, כי מכח ההסכם האמור, היה על המשיבה לקדמו בדרגה כבר מיום 1.10.93 או - למיצער - ערב פיטוריו, בהתחשב בויתקו בדרגה באותה עת ובהמלצה לקידומו. כאמור, קידומו של המערער בדרגה הוא עניין הנתון לשיקול דעת ההנהלה וועד העובדים, על פי הכללים הנהוגים במשיבה. לפי ההסכם הקיבוצי, יש לקדם מדי שנה רבע מכלל העובדים, אך הוראה זו אינה שוללת את שיקול הדעת של ההנהלה מי מן העובדים ראוי להכלל בקבוצות הקידום. לא היתה אפוא כל מניעה מלפני הנהלת המשיבה להימנע מקידומו של המערער בדרגה בתקופת עבודתו עד מועד פיטוריו, כשהוראות ההסכם הקיבוצי חלות עוד שנה לאחר מכן. לא מצאתי כל תימוכין לטענת המערער כי המשיבה מנעה את קידומו של המערער כתגמול על פעילותו כנגד חריגות, אי סדרים וטוהר מידות או כתגמול על פעילותו בועד העובדים. עדיפה בעיני הטענה כי המשיבה נמנעה מלקדם את המערער בדרגה בשל הצמצום הניכר בהיקף עבודתו (שעה עד 4 שעות עבודה ביום). 20. אשר לעניין תוספת שהיה בדרגה - אין חולק על זכותו של המערער לקבל תוספת זו מחודש מאי 1994 ואין גם חולק כי תוספת זו שולמה לו במשכורת חודש פברואר 1995. השאלה היחידה שעמדה לדיון בבית הדין קמא היתה אם מגיע למערער פיצויי הלנת שכר בשל האיחור בתשלום התוספת. בקשר לכך טענה המשיבה כי האיחור בתשלום התוספת נעשה בשל טעות כנה ובית הדין קיבל טענה זו, בחלקה, היינו - עד לפניית התובע אל מנהלו בבקשה לקדמו בדרגה בחודש יולי 1994, בה נכללה גם בקשה לתוספת שהיה. בית הדין קמא קבע כי לפחות החל מאותו מועד היה על המשיבה לשלם את תוספת השהיה למערער ולפיכך חייב אותה בפיצויי הלנת שכר, בשיעורים שונים, החל מיום 31.7.94. בקשר לכך טוען המערער כי היה על בית הדין לחייב את המשיבה בפיצוי הלנה כבר מיום 1.6.94, מועד בו היה זכאי לתוספת לפי הוראות ההסכם הקיבוצי. אין בידי לקבל טענה זו של המערער. לא הופרכה טענת המשיבה כי נמנעה מלשלם למערער את תוספת השהיה בדרגה בשל טעות כנה ובתום לב. אדרבה, משעה שהופנתה אל המשיבה דרישה מסודרת לכך מן ההסתדרות (ינואר 1995- נספח ג' לסיכומי המשיבה) מיהרה המשיבה לשלם את התוספת, כולל הפרשי ריבית והצמדה, כפי שנדרשה. למעשה, בית הדין קמא הלך כיברת דרך ארוכה לטובת המערער בפסקו לו פיצויי הלנה על יסוד פנייתו למנהלו הישיר עוד בחודש יולי 1994, פנייה שנסבה, בראש ובראשונה, על עניין קידומו בדרגה, אך יש בה גם התייחסות לעניין השהיה בדרגה. אין אפוא יסוד לטענת המערער כי היה על בית הדין לפסוק לו פיצויי הלנה גם עבור חודשיים נוספים, מיוני 1994. מן האמור עד כה עולה כי דין הערעור שהוגש בתיק ע"ע 212/99 - להדחות. תיק עע 300219/98 21. כזכור, המערער פוטר מעבודתו אצל המשיבה ביום 1.12.95 מכח פסק בוררות. בפסק הבוררות חויבה המשיבה לשלם למערער פיצויי פיטורים בשיעור 170%. בעקבות פיטוריו, ערכה המשיבה את חישוב המגיע לו כפיצויי פיטורים והתקבל סכום של 44,195 ש"ח, מעבר לסכומים שעמדו לזכותו בקרן "מקפת", אשר שוחררו לידיו. סכום יתרת הפיצויים, בניכוי מס, שולם למערער ביום 22.1.96. על רקע זה תבע המערער את המשיבה לשלם לו פיצויי הלנת שכר על סכום פיצויי הפיטורים ששולמו באיחור, מיום 15.12.95. המשיבה טענה כי סברה, בשל טעות כנה ובתום לב, כי המערער הפסיק לעבוד ביום 31.12.95 ולפיכך המועד הנכון לתשלום פיצויי הפיטורים הוא 15.1.96. בית הדין קמא קיבל טענה זו אך חייב את המשיבה בפיצויי הלנה מיום 16.1.96 ועד 22.1.96, הוא יום תשלום הפיצויים בפועל (פסק דין מיום 9.7.98). על כך הגיש המערער ערעור בתיק זה. 22. אין חולק על כך שעבודתו של המערער במשיבה הסתיימה ביום 1.12.95. אין גם חולק כי המערער זכאי לפיצויי פיטורים, כקבוע בפסק הבוררות. לפי זה, היה על המשיבה לשלם למערער את פיצויי הפיטורים עד ליום 15.12.95 בלא פיצוי הלנה. לפי החוק, מן היום ה-16 קיימת זכות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים (סעיף 20 לחוק הגנת השכר, תשי"ח -1958), בכפוף לסמכות בית הדין לעבודה להפחית את הפיצוי אם נוכח כי הפיצוי לא שולם במועדו בשל טעות כנה או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה (סעיף 20(ד) ו-18 לחוק הגנת השכר). כאמור, שולמו הפיצויים רק ביום 22.1.96. 23. השאלה המרכזית שעמדה לדיון בבית הדין קמא היתה האם הראתה המשיבה כי שילמה את פיצויי הפיטורים באיחור בשל טעות כנה. בעניין זה העיד מנכ"ל המשיבה מר שלמה לוזון, כי סבר שמועד סיום עבודתו של המערער במשיבה היה ביום 1.1.96. סברה זו היתה מבוססת על כך שלמערער שולמו הפרשי שכר שהיו מגיעים לו במשכורת חודש דצמבר 1995 (המשולמת בתחילת ינואר). בית הדין קמא קיבל את טענת הטעות של המשיבה וקבע: "אנו מאמינים למנהל הנתבעת (היא המשיבה בפנינו - ש.צ.), מר שלמה לוזון, כי טעה טעות כנה וסבר כי המועד לתשלום פיצויי הפיטורין הינו ביום 16.1.96... תימוכין נוספים לקביעתנו אנו מוצאים בעדותו של העד לוזון, אשר העיד בביטחון ובאופן חד משמעי על כך שזכאות התובע (הוא המערער -ש.צ.) קמה רק ב-16.1. מעצם הבטחון שהפגין העד בצדקת טענתו (המוטעית) - אנו למדים כי אכן טעה טעות כנה וסבר כי המועד לתשלום הפיצויים הינו ביום 16.1.96. כן אנו נזקקים להודעת הנתבעת למקפת על שחרור כספי התובע (נספח ג' לתצהיר לו נתן) בה צויין כי התובע הפסיק את עבודתו בתאריך 31.12.95". השאלה אם התקיימו נסיבות המצביעות על טעות כנה אצל המעסיק בתשלום פיצויי פיטורים באיחור, עד כדי הצדקה בהפחתת פיצויי הלנה של פיצויי פיטורים, היא שאלה עובדתית מובהקת בה ערכאת הערעור לא תמהר להתערב. במקרה הנדון, בית הדין קמא שמע את העד, התרשם מעדותו ופסק כי אמנם חלה טעות כנה אצל המשיבה בכל הקשור למועד סיום עבודת המערער. בית הדין קמא הפעיל את שיקול דעתו, ולא מצאתי בשלל טענות המערער כל נימוק המצדיק התערבות של ערכאת הערעור. במיוחד מן הראוי לציין כי בית הדין קמא הפעיל שיקול דעת מדויק ונכון בכך שחייב את המשיבה בתשלום פיצויי הלנה עבור האיחור בתשלום הפיצויים מיום 16.1.96 (המועד בו גם לדידה של המשיבה היה עליה לשלם את הפיצויים) ועד יום 22.1.96, המועד בו שולמו הפיצויים בפועל. לפיכך, לדעתי, דין הערעור שהוגש בתיק זה להדחות. תיק עד"מ 1012/00 (בר"ע 1135/00) 24. בתיק בר"ע 1135/00 הגיש המערער בקשה לרשות ערעור על שתי החלטות ביניים של בית הדין קמא, מיום 21.2.00 ומיום 28.2.00, בעקבות פניית ראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן הבהרה (סעיף 5 לעיל). בהחלטה מיום 2.7.00 ניתנה רשות ערעור, והבקשה הפכה להודעת ערעור. 25. תיק זה מחזירנו לתיק עע 212/99, בו הוגש ערעור על פסק הדין של בית הדין קמא בו נדחתה תביעתו של המערער לקידום בדרגה אך, עם זאת, המשיבה חויבה לשלם למערער פיצויי הלנת שכר בשל תשלום באיחור של תוספת שהייה בדרגה (סעיפים 16-20 לעיל). פסק הדין של בית הדין קמא ניתן ביום 18.5.99 ובעקבותיו החל המערער בהליכי הוצאה לפועל נגד המשיבה. בפני ראש ההוצאה לפועל הגישו הצדדים חישובים לגבי גובה פיצויי ההלנה והתעוררה השאלה האם מחישוב פיצויי ההלנה יש לנכות את סכום קרן החוב אם לאו. על רקע זה החליט ראש ההוצאה לפועל לפנות לבית הדין קמא בבקשת הבהרה (החלטה מיום 2.2.00). על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי ובמקביל הגיש בקשה לבית הדין לעכב את מתן החלטת ההבהרה. בית הדין קמא (השופטת חגית שגיא) החליט שלא לעכב את מתן ההבהרה (החלטה מיום 21.2.00) ובהחלטה נוספת של מותב בית הדין החליט, לגופה של בקשת ההבהרה, כי יש לשלם פיצויי הלנה ללא הקרן בגין סכומי הקרן (החלטה מיום 28.2.00: שתי ההחלטות צוטטו בסעיף 5 לעיל). להשלמת התמונה יצויין כי ערעורו של המערער לבית המשפט המחוזי על החלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 2.2.00 נדחה בפסק דין מיום 28.8.00 (נספח לתגובת המערער לסיכומי המשיבה בתיק זה). 26. טוען המערער כי היה על בית הדין קמא לעכב את מתן ההבהרה על פי החלטת ראש ההוצאה לפועל בשל הגשת הערעור לבית המשפט המחוזי על אותה החלטה. טענה זו דינה להדחות. פסק דין או החלטה הניתנים על ידי ערכאות שיפוט תוקפם יפה מיום נתינתם והגשת ערעור עליהם אינה מעכבת את ביצועם, אלא אם הערכאה שנתנה את ההחלטה או ערכאת הערעור מחליטה אחרת. משום כך, משעה שבית הדין קמא קיבל את החלטת ראש ההוצאה לפועל בדבר הצורך בהבהרה, לא היתה לו הסמכות לעכב את מתן ההחלטה. על כל פנים, לימים, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור על החלטת ראש ההוצאה לפועל בעניין זה, ובכך נעשו טענותיו של המערער כלפי החלטת השופטת שגיא מיום 21.2.00 מיותרות ולא רלבנטיות. 27. אשר להחלטת ההבהרה עצמה (מיום 28.2.00), טענתו של המערער היא כי בית הדין קמא לא נתן לו הזדמנות להשמיע טענותיו לפני מתן החלטת ההבהרה, בניגוד לתקנה 20 לתקנות ההוצאה לפועל, תש"ם - 1979. טענה זו במקומה. תקנה 20 האמורה קובעת לאמור: "פנה ראש ההוצאה לפועל לבית המשפט לשם קבלת הבהרה, יציין את חלק פסק הדין הטעון הבהרה, ובית המשפט לפני שישיב, יתן לצדדים הזדמנות להשמיע טענותיהם לפניו; תשובת בית המשפט תהווה חלק מפסק הדין, בכל הנוגע לביצועו". הוראה זו חלה על פסקי דין של בתי הדין לעבודה, מכח סעיף 37 לחוק בית הדין לעבודה. אכן, שגה בית הדין קמא בכך שנמנע מלאפשר למערער ולמשיבה להשמיע טענותיהם בטרם נתן את החלטת ההבהרה מיום 28.2.00. 28. עם זאת, לדעתנו, טעותו של בית הדין קמא אינה מצדיקה כיום להחזיר את העניין אליו ויש לאשר את החלטת ההבהרה: ראשית - בענייננו, ספק אם היה צורך של ממש בהבהרה. בית הדין קמא, בחלק האופרטיבי של פסק דינו מיום 18.5.99, חייב את המשיבה בתשלום פיצויי הלנת שכר. בית הדין ניסח את דברו, בלשון אחידה, לאמור: "פיצויי הלנת שכר כדין בגין הסך של __ ש"ח מיום _____ ועד ליום ______" פשיטא שדברים אלה מכוונים לפיצויי הלנה המחושבים על בסיס קרן החוב ואין הם כוללים את הקרן עצמה. אמנם כך קבע בית הדין קמא בהחלטת ההבהרה וכך הם הדברים לאשורם. שנית - למעשה אין חולק כי המשיבה שילמה למערער את סכומי הקרן של תוספת השהייה בדרגה במשכורת פברואר 1995, כך שאין כל מקום לחייבה לשלם אותה קרן פעמיים. אכן, צדק בית הדין קמא במתן ההבהרה, כפי שנתן. ושלישית - פסק דין זה דחה, לגופו, את ערעור המערער על פסק הדין של בית הדין קמא (סעיפים 16-20 לעיל) כך שבפועל נחה דעתי כי פסק דינו של בית הדין קמא נכון הוא. 29. לאור כל האמור לעיל הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את כל ערעוריו של המערער לגופם. בכך יבוא לקיצו סכסוך רב שנים בין המערער למשיבה בקשר לפיטוריו, סכסוך בו מיצה המערער את כל טענותיו בכל הליך אפשרי. המערער יישא בהוצאות המשיבה בכל ההליכים הללו, יחדיו, בסכום כולל של 5,000 ₪, בתוספת מע"מ נכון להיום. יישוב סכסוכיםפיטוריםבוררות