פסק דין ‎1. המערער עובד כרופא אורטופד בבית החולים אסף הרופא מאז שנת ‎1979. ביום ‎11.10.00 הוגשה כנגד המערער תובענה שבה הואשם בכך שעסק בפרקטיקה פרטית, לרבות כרופא עצמאי, ללא היתר כנדרש על-פי פיסקה ‎42.432 לתקש"יר. התובענה המקורית התייחסה לתקופה שבין ‎1979 ועד1998, אולם במהלך הדיונים, משהתברר כי בשנים מסוימות היו למערער היתרים לעבודה פרטית, הועמדה התובענה על תקופה מצומצמת יותר - התקופה שבין ‎1979 ועד ‎1992, והתקופה שבין אוגוסט ‎1997 ועד אפריל ‎1998. על פי הנטען בכתב התובענה, מעשים אלה היוו עבירות לפי סעיפי(2) ו-‎17(3) לחוק שירות המדינה(משמעת), התשכ"ג-‎1963(להלן: חוק המשמעת). לאחר שהמערער כפר בעיקרי התובענה כנגדו, התנהל בבית הדין הליך בו הובאו הוכחות ובסיומו הורשע המערער במיוחס לו בכתב התובענה. בהכרעת דינו דחה בית הדין את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי המערער, ביחס לעבירות המשמעת שקדמו לשנת ‎1993. לגוף העניין, השתכנע בית הדין כ המערער עסק בעבודה פרטית בהיקפים שונים במהלך כל שנות העסקתו בשירות המדינה, וכי בשנים המצוינות בתובענה המתוקנת לא היו בידיו היתרים כנדרש. בין היתר, עסק בפרקטיקה פרטית כרופא עצמאי בקופות חולים שונות ובמתן חוות דעת רפואית בביתו, וכן עסק בעבודה פרטית כמרצה וכשכיר בקופת חולים. בית הדין דחה את טענת המערער כי קיבל בשנת ‎1979 היתר לצמיתות לכל סוגי העיסוק בעבודה פרטית או בפרקטיקה פרטית, ושוכנע כי המערער היה מודע לחובה להגיש בקשה להיתר לעבודה פרטית ולפרקטיקה פרטית מדי שנה. בעקבות קביעותיו אלה, הרשיע בית הדין את המערר באישומים המיוחסים לו. בבואו לגזור את דינו של המערער, נתן בית הדין דעתו לשיקולים השונים לקולה ולחומרה, ולבסוף הטיל על המערער אמצעי משמעת של נזיפה, והשבה של שתי משכורות קובעות. ‎2. בהודעת הערעור ובטיעוניו בעל-פה, טען בא-כוח המערער, כנגד הכרעת הדין וכנגד אמצעי המשמעת שהוטלו על מרשו. באשר להכרעת הדין, חזר בין היתר על הטענה, כי עבירות המשמעת הנטענות התיישנו. לטענתו, במסגרת החקירה שהתנהלה כנגד המערער בשנת ‎1993 בשל מתן חוות דעת מקצית נגד המדינה, מסר המערער לחוקר הודעה מלאה באשר לעיסוקיו הפרטיים. כיוון שמירוץ ההתיישנות מתחיל כשהידיעה על העבירה נמסרת לנושאי משרה המנויים בסעיף ‎64 לחוק המשמעת - ונציב שירות המדינה ביניהם - טוען בא-כוחו של המערער כי ניתן לראות בחקירה שקוימה משום מסירת הדיעה הרלוונטית לנציב השירות בשל היות החוקר "זרועו הארוכה" של נציב שירות המדינה. מעבר לכך, לטענתו, גם מנהל בית החולים, שהוא אחד מבעלי התפקידים המנויים בסעיף ההתיישנות - סעיף ‎64 לחוק המשמעת - היה מודע לעבודתו הפרטית של המערער לאורך כל השנים, והוא אף חתום ע הבקשות להיתר שהגיש. מכאן, לטענתו, שאי נקיטת צעדים כנגד המערער, אם בעקבות החקירה משנת ‎1993, או בעקבות הידיעה של מנהל בית החולים, מובילה למסקנה כי העבירות המיוחסות למערער התיישנו. לגוף ההרשעה, טען המערער, כי באשר לאישומים הנוגעים לתקופה המוקדמת (‎1979-19) הרי שקיימת אי בהירות רבה לגבי אופי עבודתו הפרטית של המערער באותן שנים ולגבי הצורך בקבלת היתר רשמי לכך באותן שנים. לחלופין גרס הוא כי היה למערער בתקופה האמורה היתר קבוע לעבודה פרטית. באשר לאישום הנוגע לתקופה המאוחרת יותר (‎1997-1998) טען הוא כי בקשת ההית לעבודה פרטית שהגיש המערער הייתה מספקת, היה בה משום גילוי נאות ומכל מקום, נעשתה בהתאם להנחיות שניתנו למערער. באשר לאמצעי המשמעת, טען הוא כי היה מקום להקל עם המערער נוכח אי הבהירות ששררה בקרב הרופאים באשר לצורך בקבלת היתר לעבודה פרטית. כן טען הוא, כי לא היה מקום להורות על השבה של סכומי כסף, כאשר לא הוכח גובה הסכום שבו זכה המערער שלא כדין. מנגד, בא-כוח המשיבה, טען כי אין בסיס לטענת ההתיישנות שהועלתה על ידי המערער. לטענתו, החקירה שנוהלה בשנת ‎1993 כנגד המערער עסקה בעניין אחר, ומכל מקום, ידיעתו של החוקר אינה מפיקה בהתאם להוראות סעיף ‎64 לחוק המשמעת, שכן יש צורך בידיעה של הגורמים הבכירים הנזכרים בסעיף הנ"ל כדי שיתחיל מירוץ ההתיישנות. עוד טען, כי גם אם מנהל בית החולים ידע על עבודתו הפרטית של המערער, לא ברור האם ידע כי בוצעה עבירה, קרי: כי העבודה כללה גם פרקטיקה רטית בלא היתר כנדרש. לגופם של דברים, טען בא-כוח המשיבה, כי צדק בית הדין בקבעו כי העבודה שנעשתה על ידי המערער בתקופה הרלוונטית נעשתה בלא היתר כנדרש. ‎3. בפתח הערעור, יש לבחון את טענתו המקדמית של בא-כוח המערער שעניינה התיישנות. ההסדר הנוגע להתיישנות עבירות משמעת קבוע בסעיף ‎64 לחוק המשמעת הקובע לאמור: ‎64. התיישנות לא יינקטו אמצעי משמעת לפי חוק זה נגד עובד המדינה על עבירות משמעת שנודעו לשר, למנהל הכללי או לסגנו לעניני מינהל, למנהל יחידת סמך, לנציב השירות או ליועץ המשפטי לממשלה שנתיים או יותר לפני הגשת הקובלנה לתובע או לפני מועד הגשת תלונה לפי סעיף ‎22; אלא שבחישוב תופה זו לא יבוא במנין הזמן שבו נמשכו במשטרה או בבית המשפט חקירה או דיון פלילי בשל אותם מעשה או מחדל. לענין סעיף זה רואים דיון כנגמר כאשר אין עוד ערעור עליו. כאמור, טענת ההתיישנות שמעלה המערער מבוססת על שני אדנים - האחד, חקירתו של המערער בשנת ‎1993 שהיא רלוונטית להתיישנות העבירות שבוצעו לפני שנה זו, והשני, ידיעתו המתמשכת של הממונה על המערער - מנהל בית החולים "אסף הרופא" אודות עבודתו הפרטית. מהטעמים שיפורטו להל, דין טענת ההתיישנות על שני אדניה להידחות. עיון ברישום הודעה מפי המערער בעת חקירת המשמעת שהתנהלה נגדו בשנת ‎1993, מעלה כי המערער הביא לידיעת החוקר - מר יוסף עזרא, כי עוסק הוא בפרקטיקה פרטית, וכי עבודה זו נעשית בלא היתר. אלא שהכלל לעניין זה הוא, כי אין די בידיעתו של החוקר אודות עבירת המשמעת שכן הואאינו אחד מבעלי התפקידים המופיעים בסעיף ‎64 לחוק המשמעת, שהם ורק הם, רלוונטיים לבחינת שאלת ההתיישנות על-פי חוק המשמעת. מדובר ברשימה סגורה של בעלי תפקידים, שלא ניתן לצרף אליה את החוקר או כל אדם אחר שהוא נושא תפקיד במערכת כ"זרועו הארוכה" של נציב שירות המדינה(שהוא אחד מבעלי התפקידים המנויים בסעיף). בלשונו של השופט ח' כהן בעש"מ ‎1/70 שמעון סלומון נ' נציב שירות המדינה, פ"ד כד(‎1) 180 "...לא היה דבר קל בשביל המחוקק מלומר, כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נודע לתובע... או ביום בו נודע לממונים על הנאשם, שנעברה עבירה. אזכורם המפורש של השר, המנהל הכללי והיועץ המשפטי לממשלה [כיום מוזכרים בסעיף בעלי תפקידים נוספים] מעיד על כך שאמנם היה בכוונת המחוקק לחסום את הגשת האישום רק במקרה שאחד מבעלי השררה הללו, הם ולא אחרים, ראו לטוב לפניהם להשעות במשך שנה את הקובלנה או התלונה נגד עובד המדינה שחטא בפגיעה משמעתית.." (וראו גם: עש"מ ‎7/86 אברהים חוסין אסדי נ' נציב שירות המדינה, פ"ד מ(‎3) 436). לפיכך, טענת ההתיישנות ככל שהיא מתבססת על מסירת המידע לחוקר הנציבות אינה יכולה לעמוד. הנדבך השני של טענת ההתיישנות מבוסס על ידיעתו של מנהל בית החולים אודות מעשי המערער, ידיעה שעל פי הנטען, הביאה להתיישנות העבירות שביצע המערער - ובפרט, העבירה המתייחסת לתקופה שבין אוגוסט ‎1997 ועד אפריל ‎1998, שקביעותיי לעיל ביחס להתיישנות אינן חלות עליה. א מקובל עלי כי אילו מנהל בית החולים היה יודע אודות עבירות המשמעת והיה נמנע מכל פעולה בנדון, אזי בהיותו מנהל יחידת הסמך שבה הועסק המערער - ולכן אחד מבעלי התפקידים המנויים בסעיף ‎64 - טענת ההתיישנות היתה מתקבלת. אלא שכדי שיתחיל מירוץ ההתיישנות אין די בידיעה עלמא אודות ביצוע מעשים מסוימים בידי עובד מדינה, אלא יש צורך בידיעה אודות "עבירות משמעת" שבוצעו לכאורה (ראו: עש"מ ‎3871/96 ברכה רביד נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נ(‎3) 272). לעניין זה, מקובלת עלי טענת בא-כוח המשיבה, כי גם אם ידע מנהל בית החולים שהמערער מועסקחוץ למסגרת שירות המדינה, ונראה שאכן ידע הוא, אין בידיעה זו כדי להוות ידיעת כל העובדות המהוות עבירת משמעת. המערער לא הצליח להראות שמנהל בית החולים ידע גם על עבודתו הפרטית וגם על הפרקטיקה הפרטית, ואף היה מודע לכך שהוא לא הגיש בקשות מתאימות להיתר בתקופות מסוימות וכי הבקשה שהגיש מאוחר יותר אינה בקשת היתר המתייחסת לפרקטיקה פרטית, והרי רק נסיבות אלה הן שיוצרות את הבסיס לקיומה של עבירת משמעת. אשר על כן, דין טענת ההתיישנות להידחות. ואולם, למרות האמור, נראה כי בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפנינו, למרות שהעבירות לא התיישנו מבחינה פורמלית, לכאורה לא היה מקום לפתוח בהליכים נגד המערער בגין העבירות המיוחסות לו בתקופה שלפני ‎1993. ככלל, מבחינה מהותית קיימת בעייתיות רבה בהגשת תובענה זמן רב לאר ביצוע עבירות משמעת שנעשו בחלקן לפני למעלה מעשר שנים. ראוי כי הליכי המשמעת יתקיימו במהירות וביעילות וככל הניתן בסמוך למועד ביצוע העבירה. המחוקק נתן לכך ביטוי בקיצור תקופת ההתיישנות שמירוצה מתחיל עם קבלת הידיעה על עבירת המשמעת. דא עקא, שלא ראה להגביל את המועד מאז ביצוע המעשה ועד לקבלת הידיעה על ביצוע העבירה על ידי הגורם המוסמך, ותוצאה זו יוצרת מצב שהריחוק בין מועד ההליך למועד העבירה עלול להיות רב מאוד. ראוי היה כי בעת ההחלטה על העמדת עובדי מדינה לדין משמעתי, יתנו גורמי התביעה דעתם לחלוף הזמן מאז ביצוע עבירות המשמעת ועד לקבלת הידיעה על ביצועה, ולאפקטיביות המועטה של העמדה לדין בגין מעשים שבוצעו שנים רבות קודם לכן. במצבים אלה יש מקום להימנע לעיתים מהעמדה לדין גם אם פורמלית אין מדובר בעבירות שהתיישנו (השוו לעניין זה: עש"מ ‎2728/93, 3251/93 יו"ר רשות השידור נ' שה שרבתיאן (לא פורסם); עש"מ ‎5/85 מדינת ישראל נ' ג'ון מגדלני, פ"ד לט(‎3) 334). כמובן שבעת הפעלת שיקול הדעת לעניין העמדה לדין משמעתי יובאו בגדר השיקולים טיבה של עבירת המשמעת המיוחסת לעובד, הנסיבות הקשורות לביצועה ומועד חשיפתה. המקרה שלפנינו הוא דוגמא לכך שחלטה להעמיד לדין בגין ביצוע עבודה פרטית מאז שנת ‎1979 היתה לקויה. זאת במיוחד בהתחשב בכך שבחקירה שהתנהלה נגד המערער בשנת ‎1993 חשף הוא את העובדה שנהג ליתן חוות דעת פרטיות ולקיים פרקטיקה פרטית ללא היתר, אולם נראה כי לא נעשה דבר עם המידע. במהלך הדיון בפני ב הדין התברר כי בעקבות החקירה שינה המערער מדרכיו ובמשך מספר שנים הוא הגיש כדין בקשות להיתר - הן לעבודה פרטית והן לפרקטיקה פרטית. עיון בכתב התובענה המקורי מגלה כי עובדה זו לא היתה לנגד עיני התובע משהוגש כתב התובענה, וקיומם של היתרים מתקופות מאוחרות התברר רק בשלב מאוחר יותר. יש להניח, אפוא, כי התובע סבר מלכתחילה שיש רצף של שנים רבות ללא היתר ולא נתקיימה בדיקה יסודית בעניין. בנסיבות אלה, ובמיוחד נוכח הקושי בהוכחת הפרטים הן לחובת המערער והן לזכותו בתקופה שעד ‎1993, לא היה מקום לנהל הליך משמעתי ביחס לתקופה שעד 993. אולם, כאמור, למרות הבעייתיות הרבה בניהול הליך משמעתי ביחס לעבירות אלה, נוכח הוראתו המפורשת של סעיף ‎64 לחוק המשמעת, אין בידי לקבוע כי העבירות שקדמו לשנת ‎1993 התיישנו ‎4. בבואנו לבחון את טענותיו של המערער לגוף ההרשעה עלינו לתת דעתנו להסדר הנורמטיבי החל על עניינו של המערער. הסדר זה מצוי בפרק ‎42.4 לתקש"יר המסדיר את סוגיית העבודה הפרטית של כלל העובדים בשירות המדינה. לצד ההסדר הרגיל החל על כל עובדי המדינה, קיים הסדר מיוחשנועד לרופאים, המאפשר להם לעבוד במסגרת פרקטיקה פרטית כשהם משוחררים ממגבלות שונות החלות בדרך כלל על עבודה פרטית של עובדי מדינה. ואולם כדי לזכות ביתרונות הברורים הצומחים לרופאים מהסדר ייחודי זה, עליהם לקבל היתר מיוחד לעסוק בפרקטיקה פרטית ומנכים להם ‎5% ממשכרתם (פיסקה ‎42.432 לתקש"יר - להסבר מפורט על ההסדר האמור ראו: עש"מ ‎1062/01 ד"ר תפחה הורן נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד נה(‎4) 1). יש להדגיש כי בהתאם לפיסקה ‎42.434 לתקש"יר, פרקטיקה פרטית עניינה רק עבודה הנעשית על ידי רופא באופן עצמאי, ולא בהיותו שכיר במולשהו. כאשר רופא מעוניין לעבוד עבודה פרטית כשכיר, כפוף הוא לנהלים הרגילים החלים על כל עובד מדינה המעונין בעבודה פרטית והוא אף אינו חייב בניכוי ממשכורתו. לאחר תיקון כתב התובענה, הצטמצמה כאמור התקופה שבגינה הורשע המערער, לשתי תקופות נפרדות. התקופה הראשונה (‎1979-1992) שבה לא היה בידי המערער כל היתר לעבודה פרטית או לפרקטיקה פרטית, והתקופה השנייה (אוגוסט ‎1997 - אפריל ‎1998) שלגביה יש בידי המערער היתר לעבודרטית, ואולם אין בידיו היתר נפרד לפרקטיקה פרטית. לאחר שבחנתי את קביעותיו של בית הדין קמא ואת טענותיו של המערער לעניין אישומים אלה שוכנעתי כי דין הערעור להידחות ביחס לשתי התקופות המנויות בכתב התובענה. באשר לתקופה הראשונה, אין בתיקו האישי של המערער כל עדות לכך שהגיש בקשה להיתר לעבודה פרטית או פרקטיקה פרטית, וזאת למרות שעל-פי עדותו עסק הוא בפרקטיקה פרטית ובעבודה פרטית החל משנת ‎1979. בהקשר זה, מקובלת עלי גם מסקנתו של בית הדין קמא שדחה את גירסת המערער בדבר "היתר קבע" שהוענק לו לצורך עבודה פרטית, ושעל פי טענתו נקח מידיו על ידי החוקר שחקרו בשנת ‎1993. היתר כזה אינו מוכר בשירות המדינה, וגם אין כל רישום בדו"ח החקירה שנלקח מן המערער היתר כלשהו בעת חקירתו. אשר על כן, ההרשעה ביחס לתקופה זו בדין יסודה. עם זאת, עלי לציין כי על פי קביעת בית הדין קמא, המערער מועסק במשרה מאה רק החל משנת ‎1982, ולכן יש מקום לצמצם את הרשעתו לתקופה שתחילתה בשנת ‎1982 ולא בשנת ‎1979 כפי שצוין בכתב התובענה. גם ביחס לתקופה השנייה איני רואה מקום להתערב בהכרעת בית הדין קמא, שהרשיע את המערער באי השגת ההיתר הנדרש. בתקופה זו הגיש המערער היתר לעבודהטית מבלי שהגיש במקביל היתר לפרקטיקה פרטית, וזאת למרות שהיה מודע לכך שיש צורך בהגשת שני היתרים נפרדים, וכך אכן עשה בשנים ‎1993 ו - ‎1995. בשל אי הגשת בקשה להיתר לפרקטיקה פרטית אף לא נוכו ‎5% ממשכורתו כנדרש על-פי התקש"יר. לפיכך, דין הערעור על ההרשעה להדחובכפוף לתיקון קל ביחס לאורכה של התקופה הראשונה. ‎5. הערעור נסוב גם על גזר הדין, שביחס אליו טוען המערער כי אמצעי המשמעת שהוטלו עליו חמורים יתר על המידה, וכי יש מקום להקל בהם. דין הערעור על גזר הדין להתקבל באופן חלקי. שוכנעתי כי נוכח הבעייתיות הרבה בהרשעה בגין עבירות שבוצעו לפני זמן כה רב ונוכח אי הוודאו ביחס להיקף של הפרקטיקה הפרטית בכל אחת מהתקופות, יש להתחשב במערער ואין לחייבו בהשבת שתי המשכורות, הנזיפה שהוטלה כאמצעי משמעת. אשר על כן, הערעור לעניין ההרשעה נדחה כאמור לעיל, והערעור לעניין גזר הדין מתקבל באופן חלקי. רפואהאישור עבודהעצמאים