המערער הורשע בבית-משפט קמא על-סמך הודייתו בעבירה של גניבה, עבירה על סעיף 383(א)(1) ביחד עם סעיף 384 לחוק העונשין. על-פי האמור בכתב האישום, גנב המערער 4 מיכלי ספריי מחנות בקניון עזריאלי, בשווי של כ- 100 שקל. בדיעבד, ערך הגניבה והעובדה שמדובר רק בכ- 100 שקל מהווה את הטיעון המוביל בדבריו של הסניגור גם בפנינו, ועל כך בהמשך. במהלך הטיעון לעונש בבית-משפט קמא הסתבר, כי נגד המערער תלוי ועומד מאסר על תנאי בן שנה, שהעבירה בה הורשע בתיק הנוכחי מפעילה אותו. בית-משפט קמא (כב' השופטת מ' דיסקין), פתח בתהליך ארוך של נסיון לשיקום המערער. לשם כך הופנה המערער לקבלת תסקיר מטעם שירות המבחן. בדיעבד, הוגשו לבית-משפט קמא מספר תסקירים. למרות שהמערער ניתק קשר לתקופות מסויימות עם גורמי הטיפול, המשיך בית המשפט בתהליך, עד אשר בתאריך 6.6.07 נתן גזר-דין (להלן: "גזר הדין הראשון"). בגזר-דין זה נקט בית-משפט קמא באמצעי הענישה כדלקמן: בהתאם לסעיף 56(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, הוארך בשנתיים נוספות המאסר המותנה בן 12 חודשים, ניתן צו מבחן למשך שנה "בכפוף להמשך הליך טיפולי", כמו-כן הוטל קנס בן 500 שקל או 10 ימי מאסר תמורתו. ניתן היה לקוות ולצפות שהמערער יעריך את הדרך בה נקט בית-משפט קמא בעניינו, הן את אורך הרוח שגילה והן את הנסיון להעלותו על פסים שיקומיים ולתת לו הזדמנות נוספת לתקן את דרכו. לא זו בלבד שניתן היה לצפות לכך, אלא שבית המשפט אמר זאת בפה מלא. בגזר הדין הראשון נאמר: "החלטתי להעניק לו הזדמנות נוספת ואחרונה, שהרי אם יצלח – יצא לא רק הוא נשכר אלא החברה עמו". בית המשפט המשיך ואמר "ידע הנאשם שהזדמנות נוספת לא תיקרה בדרכו, ואם לא ינצלה הפעם כדי לחלץ עצמו ממעגל הקסמים, לא תעמוד לו עוד". הדברים ברורים, פשוטים וחד משמעיים. אנו טורחים לציין זאת, בהתייחס לחלק מטיעוניו של הסניגור היום בפנינו, כפי שיובהר בהמשך. לרוע המזל, גזר הדין לא היווה את נקודת הסיום בפרשיה זו. בתאריך 5.12.07 פנה שירות המבחן לבית המשפט וביקש להפקיע את צו המבחן שהוטל על המערער. המערער הועמד בפיקוח, אולם נטל חירות לעצמו שלא להשלים את תהליך השיקום ועזב את המרכז הפרטי שבו שהה לצורך גמילה מסמים. באופן כללי, התמונה היתה כי המערער עושה דין לעצמו והוא מצוי פעם נוספת בתהליך הידרדרות. שעל-כן, כאמור, עתר שירות המבחן להפקעת צו המבחן. בתסקיר נוסף, מיום 22.3.08, חזר שירות המבחן על הבקשה להפקיע את צו המבחן. בית המשפט קיים גם הפעם תהליך ארוך בנושא זה. לאחר שהתקבלו שני תסקירים עדכניים של שירות המבחן, בתאריך 1.5.08 ניתן גזר הדין הנוסף (להלן: "גזר הדין השני"), שבו הורה בית-משפט קמא על הפעלת אותו עונש מאסר מותנה שדובר בו, בן 12 חודשים (נשוא גזר הדין בת"פ 2848/03 (שלום תל-אביב)), כמו-כן הטיל בית המשפט 6 חודשי מאסר בפועל, מתוכם ישא המערער חודש אחד במצטבר לעונש המאסר על תנאי שהופעל, והיתרה בחופף. בנוסף, הוטלו על המערער 10 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים שלא יעבור את העבירה בה הורשע. על גזר-דין זה הערעור בפנינו. בישיבה קודמת עתר הסניגור לקבל תסקיר עדכני של שירות המבחן, נוסף לזה שהוגש לנו ביום 9.2.09, כחלק מהליך הערעור. התביעה הסכימה לכך, שעל-כן דחינו את הדיון פעם נוספת. היום מונח בפנינו התסקיר הנוסף מיום 2.7.09, שהשורה התחתונה בו היא, כי "... עולה תמונה של אדם המתקשה להתמיד במסגרות טיפול ולהשתלב בתהליך שיקומי משמעותי. מאז שעזב את הקהילה הטיפולית על דעת עצמו, לא יצר קשר עם מסגרת טיפולית המשכית". בידי שירות המבחן אין תמונה עדכנית על מצבו, שעל כן נמנע מהמלצה טיפולית כלשהי . זוהי תמונה המצב כרגע ועל רקע זה יש לבחון את הטענות בערעור. הטענות בפי הסניגור מתחלקות לשני ראשים מרכזיים: הפן המשפטי והפן שעניינו תחושת הצדק. באשר לפן המשפטי – עיקרי הטיעונים הם כדלקמן: צו המבחן בגזר הדין הראשון, ניתן שלא כדין. לענין זה מעלה הסניגור מספר טענות. כך הוא טוען, כי המערער לא הוזהר, שעל כן לא קויימה הוראת סעיף 3 לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט – 1969 (להלן: "פקודת המבחן"); צו המבחן לוקה בחוסר מסויימות, שאף זוהי טענה לעצם קיומו; לא היתה בפני בית משפט קמא המלצה של שירות המבחן להטיל צו מבחן. משכך, לא עמד בית-משפט קמא בדרישתו של סעיף 2 לפקודת המבחן, הקובע כי "לא יתן בית משפט צו מבחן אלא לאחר קבלת תסקיר בכתב מקצין מבחן ...". הסניגור פנה גם לסעיף 5 לענין פירוט ההוראות הספציפיות שהיו צריכות להיות בצו המבחן, והן חסרות בצו המבחן נושא התיק הנוכחי; בפן המשפטי מעלה הסניגור טענות גם לענין הליך ההפקעה. הליך ההפקעה, לשיטתו, הוא מעין עיון מחדש, והיה על בית משפט לנהל אותו בדרך זו. הדבר לא נעשה. הסניגור מפנה לענין זה לסעיף 20(4) לפקודת המבחן; טענה נוספת "מאותה משפחה" היא, כי אין לראות את המערער כמי שלא ציית לצו המבחן, בהתחשב בעובדה, כמצויין לעיל, שצו המבחן המקורי לא הובהר לו דיו. יתרה מכך, צו המבחן ניתן על רקע קביעתו של שירות המבחן, כי המערער איננו משתף פעולה עימם. הוא בא והולך כרצונו ממוסדות הגמילה שבהם שהה. לדברי הסניגור, המצב שהיה אז נכון גם להיום. ומשנתן בית-משפט קמא את צו המבחן על רקע זה, אין לראות בדרכו הנוכחית של המערער משום חוסר ציות; בית-משפט קמא הטיל, בגזר הדין הראשון, קנס מבלי שהתביעה ביקשה זאת. הראש השני בטיעוני הסניגור עניינו, כאמור, שיקולי-צדק. לדבריו, אותם שיקולים שהינחו את בית-משפט קמא מלכתחילה, שרירים וקיימים גם היום. יש חוסר הלימה בין הפעלת מאסר על תנאי בן שנה כאשר העבירה הנוכחית היא גניבה שערכה הכלכלי הוא כ- 100 שקל. המערער עבר תהליך גמילה. נכון הוא שלא השלים אותו עד סיומו ועזב את הקהילה הטיפולית כשבוע לפני סיום ההליך, אולם זאת משום שמצא עבודה. יש לראותו, על כן, כמי שהשתקם, ועל-כן גם היום לא יהיה זה צודק וראוי להפעיל את המאסר על תנאי בן השנה. שקלנו את טיעוניו של הסניגור ודעתנו היא, כי גזר הדין השני, נשוא ערעור זה, של בית-משפט קמא משקף אמת מידה נכונה ואין מקום להתערב בו. מלכתחילה ניתן היה להשלים ולקבל את טיעוניו של הסניגור לענין תחושת הצדק. גם בית-משפט קמא סבר כך, ויפה עשה. בית-משפט קמא נקט, על-כן, בדרך לא שגרתית, כאשר האריך את המאסר המותנה והטיל על המערער צו מבחן, חרף העובדה ששירות המבחן, בלשון המעטה, "לא התלהב" מהעמדתו של המערער בפיקוח, וככל הנראה בדיעבד, הדין היה עימו. מכל מקום, לשיטתנו, תחושת הצדק באה על סיפוקה כאשר נקט בית המשפט מלכתחילה בדרך שבה נקט ונתן למערער הזדמנות נוספת. לרוע המזל, לא נעזר המערער ביד שהושטה אליו. המערער לא התמיד בקשרים עם שירות המבחן, לא התמיד בהליך הטיפולי והוכיח בהתנהגותו כי הוא איננו ראוי לחסד שנתן לו בית-משפט. להלן נתייחס בקצרה לטענותיו של הסניגור בשני הראשים. באשר לפן המשפטי – לענין הטענות כנגד גזר הדין המקורי, כגון הטענה כי צו המבחן הוטל שלא כדין או שאיננו ברור, טענות אלה צריך היה להעלות בפרק הזמן שקצב המחוקק לצורך ערעור על גזר הדין הראשון. איננו מקבלים את טענתו של הסניגור, כי מקומן של טענות אלה רק בדיון בתהליך ההפקעה. אם לקה גזר הדין הראשון בליקויים משפטיים, היה מקום והיה צריך לערער עליו במועד. נימוק זה די בו כדי לדחות על הסף את נימוקי הערעור, ככל שהם תוקפים את גזר הדין הראשון. אף נימוק מהם, אינו מבסס טענה של בטלות מדעיקרא. מעבר לנדרש נוסיף, כי גם בדיון בהפקעה לא העלה הסניגור את הטיעונים המשפטיים שהועלו בפנינו לענין תקפותו של צו המבחן. הטיעונים מועלים למעשה רק היום בפנינו, בוודאי כך בעוצמה וחדות שבה נטענו בפנינו, ולכך איננו רואים מקום. הערעור אינו הזדמנות למקצה שיפורים. באשר לטענה כי גזר הדין הראשון איננו ברור דיו – איננו רואים ממש בטענה זו. המערער הוא שביקש, באמצעות סניגוריתו להאריך את המאסר על תנאי ולהטיל עליו פיקוח של שירות המבחן וחזקה עליו שהוא הבין היטב את מהות הבקשה. אנו רואים לציין, כי פרט לדברי הסניגורית, המערער עצמו נשא דברים וביקש להעמידו במבחן. על רקע זה הטענה כי לא הבין משמעות המבחן והמצופה ממנו, היא טענה שבלשון המעטה נאמר, שאין לה מקום. ועוד נאמר בהקשר זה, כי אין צורך בשום הבהרה כדי להבין שהקשר עם שירות המבחן הוא מהותו של הפיקוח. וכי איזה פיקוח יכול להיות, אם המפוקח איננו נמצא בקשר עם הגוף המפקח? אנו מזכירים כי עובר למתן גזר הדין הראשון, שלא לדבר על גזר הדין השני, היה המערער תקופה ארוכה בקשר עם שירות המבחן. אמרנו כבר, כי היו בפני בית-משפט קמא מספר תסקירים, שעל-כן הטענה כי המערער לא הבין שעליו להיות בקשר או כי לא הוזהר בנושא זה, היא טענה שאין לה מקום. עוד נוסיף, כי האמור בגזר הדין הראשון, בפיסקה האחרונה, מהווה אזהרה מפורשת, שעל-כן גם בטענה זו אין ממש. באשר לטענה הנוספת, כי בפני בית משפט קמא לא היה תסקיר הממליץ על העמדתו בפיקוח שירות המבחן, הסעיף הרלבנטי בפקודת המבחן (סעיף 2 שאליו היפנה הסניגור), איננו דורש המלצה חיובית. הוא דורש קבלת תסקיר. תסקיר לכל הדעות היה. שיקול הדעת הוא, בסופו של יום, של בית המשפט. נראה לנו, כי בכך מיצינו את טענותיו של הסניגור בפן המשפטי. על-כן, נותרה בעינה טענת חוסר ההלימה בין העבירה שבה מדובר לענישה הכוללת וטענת חוש הצדק, המתקומם נגד התוצאה הסופית בנסיבות אלה. לצערנו, אין לו למערער להלין אלא על עצמו בנושא זה. והתשובה כבר ניתנה בפתיח לפסק דיננו. הושטה למערער היד וניתנה לו הזדמנות, אלא שהמערער לא השכיל להיעזר בה. לשיטתנו, תחושת הצדק היום תתקומם אם, חרף התנהגותו של המערער ואי-התמדתו בטיפולים ובנסיונות השיקום, תתערב ערכאת הערעור בפסק-דינו של בית-משפט קמא ותורה פעם נוספת על הארכת המאסר על תנאי. לפיכך, אנו דוחים את הערעור. לא מצאנו ממש גם בטענה לענין הקנס. בית המשפט איננו כבול לטענה של מי מהצדדים. קנס של 500 שקל איננו קנס חמור, וגם בנושא זה איננו רואים להתערב, מעבר למה שאמרנו, כי המועד לערער על גזר הדין הראשון חלף ועבר מזה זמן רב. הערעור נדחה. גניבה