התאבדות בתאונת דרכים - החזקה הממעטת

השופטת יעל וילנר: האם האירוע בו קיפח המנוח את חייו מהווה "תאונת דרכים" כמשמעותו בחוק הפלת"ד לנפגעי תאונות דרכים, או שמא מדובר בהתאבדות המהווה "מעשה שנעשה במתכוון". בהמשך ישיר לשאלה זו, עולה השאלה הנכבדה - האם ניתן לייחס לאדם הלוקה בנפשו "כוונה" לשים קץ לחייו. בסוגיות אלה עוסק הערעור שלפנינו. 1. בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי המנוח ז"ל (להלן – "המנוח") נהרג בתאונת דרכים מיום 15.11.03 וכי המאורע אינו בא בגדר החזקה הממעטת שבסעיף 1 בחוק הפלת"ד לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – "חוק הפלת"ד"). בכך קיבל בית משפט קמא את טענת המשיבים כי האירוע אינו תוצאה של "מעשה שנעשה במתכוון". העובדות בתמצית 2. המנוח יליד 1974, בן 29 במותו. ביום 5.11.03 בשעות הבוקר נסע המנוח במונית מעכו לכיוון בי"ח בנהריה לקבלת טיפול רפואי. נציין כי בטרם צאתו הודיע המנוח לאימו כי הוא שתה רעל, עובדה שלא אושרה. בדרך לנהריה, כאשר אימו של המנוח נוסעת במונית אחריו, עצרה המונית בה נסע המנוח להורדת אחד הנוסעים ולפתע ירד גם המנוח, בעקבותיו ירדה אף אימו מהמונית. המנוח חצה את הכביש והחל חוזר לכיוון עכו ואז הגיחה משאית ופגעה בו. המנוח הובהל לבי"ח בנהריה, ולאחר מספר שעות נפטר כתוצאה מפציעותיו בתאונה (להלן – "האירוע"). 3. המערערים טענו בבית משפט קמא כי המנוח שם קץ לחייו, ולפיכך חלה החזקה הממעטת הקבועה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, בנוגע למעשה מכוון, המוציאה את האירוע מגדר הגדרת "תאונת דרכים". 4. בית משפט קמא קבע על סמך העובדות שהוכחו בפניו, כי "המנוח סבל ממחלת נפש, ניסה להתאבד בעבר בשני מועדים שונים, המנוח ירד מהמונית בכביש הראשי והלך יחף בכיוון הפוך לנסיעת כלי הרכב, המנוח ניסה לקפוץ פעם אחת לעבר מכונית שחלפה באותו מקום (בה נהג העד נסים בטיט) וכי המנוח קפץ לכביש באופן שפגיעת המשאית בו היתה בלתי נמנעת". 5. לאור מסקנה זו, הציב בית המשפט את השאלה "האם המנוח, על רקע מחלת הנפש ממנה סבל, היה בעל כושר החלטה ו/או שיפוט?" ועל כך השיב בית המשפט בשלילה וקבע כי: "הנטל להוכיח קיומו של כושר החלטה/שיפוט אצל המנוח, מוטל על שכמי חברת הביטוח ומאחר וחברת הביטוח לא עמדה בנטל הנ"ל (אף יותר מכך, סיכומי הנתבעת תומכים בשלילה כמעט מוחלטת של כושר השיפוט נוכח מחלת הנפש הקשה ממנה סבל המנוח) – אני קובע כי המנוח לא היה מסוגל להחליט על "אקט ההתאבדות" – ולכן אין תחולה לחזקה הממעטת. אי לכך, המנוח נהרג ב"תאונת דרכים" כמשמעותו בחוק, ועזבונו זכאי לפיצויים". 6. על קביעותיו אלה של בית משפט קמא מונח הערעור שלפנינו. המערערים טוענים כי בית משפט קמא לא נימק את מסקנתו כי המנוח לא היה בעל כושר החלטה. כן נטען כי המשיבים טענו שהמנוח אינו חולה נפש. כן נטען כי קביעת בית משפט קמא כי המערערים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי המנוח היה בעל כושר החלטה, הינה שגויה, שכן הנטל בעניין זה מוטל על המשיבים. עוד נטען כי התנהגותו של המנוח הצביעה למעלה מכל ספק, על כוונתו לשים קץ לחייו. מסקנה זו נלמדת מכל אלה: עברו של המנוח אשר ניסה להתאבד בשני מועדים שונים; העובדה שהמנוח ניסה להתפרץ עובר לאירוע אל עבר מכונית חולפת אך לא השיג את מטרתו; וכן נוכח מסקנת בוחן המשטרה כי פגיעת המשאית במנוח היתה בלתי נמנעת. 7. המשיבים סומכים ידיהם על פסק דינו של בית משפט קמא. יחד עם זאת, מוסיפים המשיבים וטוענים כי למעשה, לא הוכיחו המערערים כי המנוח התכוון להתאבד. כן נטען כי המסקנה שהתאונה הייתה בלתי מכוונת מתקבלת יותר על הדעת ומתיישבת יותר עם הראיות שהונחו לפני בית משפט קמא, מאשר המסקנה כי התאונה הייתה מכוונת. דיון 8. דעתי היא כי דין הערעור להדחות, אם כי איני שותפה לנימוקיו של בית משפט קמא, כפי שאבהיר להלן. כוונה, מחלת נפש והעדר כושר שיפוט 9. טענת המערערים כי המנוח שם קץ לחייו ולפיכך אין להכיר באירוע כתאונת דרכים, מחייבת דיון מדורג כדלקמן: א. האם התאונה היתה "מעשה שנעשה במתכוון"? ב. במידה והתשובה חיובית, יש לעבור לשלב הבא והוא - האם המנוח לקה במחלת נפש עובר לתאונה? ג. במידה והתשובה חיובית, יש לעבור לשלב הבא - האם בעטיה של מחלת הנפש נשלל מהמנוח כושר השיפוט והרצון הדרושים לשם עשיית המעשה המכוון. להלן אנתח כל אחד מהשלבים לעיל. הוכחת הכוונה 10. בית משפט קמא נמנע מלקבוע מסמרות בשאלה האם המנוח התכוון להתאבד. בעניין זה הסתפק בית המשפט במסקנה כי התאונה היתה בלתי נמנעת. לטעמי, מסקנה זו אינה מחייבת את המסקנה שהמנוח התכוון להתאבד, שכן יתכן והוא פעל ברשלנות או בפזיזות שהביאו לתוצאה הבלתי נמנעת. לפיכך, אין מנוס מלבחון את הראיות ולהכריע בשאלה זו. כוונה מהי 11. סעיף 1 לחוק הפלת"ד קובע כי: "בחוק זה – 'תאונת דרכים' - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה ...." החזקה הממעטת באותו סעיף קובעת כי: "ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". על-מנת לבחון אם המקרה שלפנינו נופל לגדר החזקה הממעטת בסעיף 1 לחוק, יש לבחון תחילה אם מתקיימים שני התנאים הקבועים בה: היות המעשה מעשה מכוון, והאם המעשה נועד לגרום נזק לגופו או לרכושו של הנפגע. בענייננו, אין טענה כי המעשה לא נועד לגרום לפגיעה במנוח, ולפיכך יש לדון בתנאי הראשון בלבד – האם המעשה היה מכוון. 12. נציין תחילה כי על פי ההלכה הפסוקה שימוש בכלי רכב למטרת התאבדות נכנס בגדר החזקה הממעטת של "מעשה שנעשה במתכוון" (ע"א 2199/99 עזבון המנוח לזר ז"ל נ' רשות הנמלים והרכבות פד"י נ"ו(1) עמ' 938). טיב הכוונה 13. לעניין טיב הכוונה עושה כב' השופט א. ריבלין בספרו אבחנה בין המשפט הפלילי לבין המשפט האזרחי, כדלקמן: "...הכוונה לגרום לתאונה אינה אלא כוונה במובן הצר: הכוונה הפלילית מתבטאת במודעות בפועל לטיב הפיסי של ההתנהגות, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה, וכן ברצון שתוצאה זו אכן תגרם. אולם במשפט הפלילי גם מודעות אדם להסתברות קרובה לוודאי של האפשרות שהתנהגותו תגרום לתאונה – מהווה תחליף לכוונה הפלילית מבחינת המשקל הערכי. אין זו הכוונה שחוק הפלת"ד נדרש לה. לעניין החוק הזה יש לפרש, כאמור, את הכוונה הנדרשת בפרוש מצר" (אליעזר ריבלין תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים מהדורה שלישית עמ' 243). בהמשך לדברים אלה ראו דבריו של כב' השופט ד"ר בנימיני בת.א (ת"א) 1764/05 ע' א' צ' נ' רכבת ישראל בע"מ מיום 24.1.10 (להלן – "ע' א'") כי: "הכוונה הנדרשת לצורך החזקה הממעטת איננה כוונה במובן הפלילי, הרחב, המסתפקת גם במודעות להסתברות קרובה של תוצאות המעשה, אלא כוונה במובן הצר יותר: מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות התרחשות התוצאה, בצירוף רצון שהתוצאה תתרחש". וכן ראו דעתו של פרופ' י. אנגלרד בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" מהדורה שלישית, תשס"ה עמ' 82: "מאחר ומדובר בשלילת זכאות מנפגע, עדיפה בעינינו פרשנות מצמצמת לגבי יסוד הכוונה. מבחן זה אינו חייב להזדהות עם מבחני המשפט הפלילי, העשויים להיות רחבים יותר. התוצאה היא כי לא די ביצירת סיכון מודע בלבד, אלא הכוונה צריכה להתייחס לגרימת הנזק לגופו או לרכושו של אדם. ייתכן איפוא מצב שבו יורשע התוקף בפלילים, אך לא ייחשב כ"מתכוון" כמשמעות מושג זה בחזקה הממעטת שבהוראת סעיף 1 לחוק הפלת"ד". וכן ע"א 1342/99 בנא נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2000(3) 540, שם נקבע כי "הכוונה" הנדרשת הינה "כוונה של ממש, העולה כדי מזימה ישירה, ואין די בהוכחת רשלנות או פזיזות כדי להחיל סעיף זה". מידת ונטל ההוכחה 14. מידת ההוכחה הנדרשת להוכחת הכוונה להתאבד הינה על פי הכלל הרגיל של מאזן ההסתברויות (ע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח נ' לידאווי, תק-על 2002(3) 2877 (2002) (להלן – "עניין לידאווי"), רע"א 1117/09 קרנית נ. בלבן מיום 21.9.09 (בקשת דיון נוסף על פסק דין זה נדחתה בימים אלה, ראו: דנ"א 8144/09 מיום 28.3.10). עם זאת נציין כי נקבע לא אחת בפסיקה כי עוצמת הראיות הנדרשת הינה מכבידה יותר ממקרה רגיל (ע"א 8313/06 ג' א' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ תק-על 2009(1) 4427 להלן – ג'א'). 15. לבסוף, הנטל להוכיח קיומה של כוונה זו מוטל על הטוען לה, קרי, על המערערים (רע"א 1436/90 ארד נ' מנהל מס ערך מוסף מיום 24.9.92, רע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח נ' עסאם מיום 4.4.07). מן הכלל אל הפרט 16. נבחן להלן, לאורן של ההלכות שנזכרו לעיל, האם הוכיחו המערערים כוונה של ממש, ורצון להתממשות התוצאה אצל המנוח עובר לאירוע. 17. המערערים מבססים את טענתם בדבר הילך רוחו של המנוח וכוונתו לשים קץ לחייו בעת האירוע בעיקר על אלה: עדותו של נהג המשאית אשר פגע במנוח; עדות נהג נוסף ניסים בטיט; עדות נהג אחר שטען כי היה במקום בעת התאונה, ודו"ח בוחן המשטרה. כן נשענים המערערים על עברו של המנוח בנוגע לניסיונות התאבדות קודמים. 18. בחינת העדויות וראיות אלה מוליכתני למסקנה כי המערערים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי המנוח התכוון לשים קץ לחייו. אמנם אין ספק כי כוונה זו הינה אחת מן האפשרויות הקיימות, ואולם אין זו האפשרות המתקבלת ביותר על הדעת באופן שמטה היא את הכף לטובת המערערים. עדות נהג הרכב הפוגע 19. הנהג הפוגע העיד בבית המשפט כי: "אני הבחנתי בבן אדם. אני מתכוון שבמרחק של 30 מ' צפרתי לו והוא הסתכל עלי, עשה לי תנועה ומיד באותו רגע כבר התחלתי לנסות לעבור לנתיב שמאל... צפרתי לבן אדם כשראיתי שהוא הולך צמוד לכביש ממש... אני הייתי במצב של נסיעה. כשצפרתי הוא הסתובב אלי, לקחתי קצת שמאלה כדי לא להיות קרוב מדי וכשהגעתי למצב 0 הוא הסתובב, הפנה מבטו אלי ותפס ריצה לכיוון הרכב" (עמ' 23-24 לפרו' מיום 3.3.08). בהמשך העיד כי: "ש. הוא נדרס 4 מ' מהכביש, אם היית ממשיך בנתיב ימין הוא היה חוצה את הכביש? ת. לא. בשום אופן לא. הפגיעה שלו היה בקצה של האוטו. הפגיעה ברכב לא היתה במרכז אלא בפינה. מרגע שהוא פתח בריצה הוא התמקד בי. הוא הסתכל רק אלי. כמה שסטיתי שמאלה הוא המשיך לרוץ למרכז הרכב. הסתכלתי מה הכיוון שלו... הוא ננעל בי במבטו כאילו אמר לי אני מתאבד" (עמ' 25-26 לפרוטוקול). 20. עדותו של הנהג הפוגע בבית המשפט אינה נקייה מספיקות ובחלקה אף אינה מתיישבת עם עדותו במשטרה ועם מסקנות בוחן התנועה, כדלקמן: א. בעדותו במשטרה העיד הנהג הפוגע בין היתר כדלקמן: "... צפרתי לעברו מכיוון שהולך הרגל התנהג כמי שמתכוון להבהיל אותי שמנסה לחצות" (עמ' 1 שו' 21 הדגשה שלי. י.ו)). כאמור, בעדותו העיד כי המנוח "כאילו אמר לי אני מתאבד". ב. כשנשאל הנהג מתי התחיל לבלום השיב "ברגע שהוא התחיל לרוץ אלי. המרחק ביני לבינו היה כמעט אפס". אלא, שעל פי תרשים תאונת הדרכים שהוכן על ידי בוחן התנועה עולה כי הנהג התחיל לבלום בעת שהיה 39 מ' לפני נקודת הכניסה של המנוח לכביש (ראו דוח הבוחן עמ' 2 סעיף 10). ג. אשר למהירות נסיעתו, הנהג העיד כי הוא נסע במהירות של כ-50 קמ"ש, ואילו על פי דו"ח הבוחן עולה כי הנהג נסע במהירות של 77.4 קמ"ש. כל אלה, ביחד עם הזהירות שיש לנהוג בהתייחס לעדותו של הנהג המעורב באירוע הקטלני, מוליכים למסקנה כי אין לתת לעדותו משקל מכריע. עדות ניסים בטיט 21. עד נוסף מטעם המערערים הוא הנהג ניסים בטיט ששהה במקום והעיד כי: "היום לפני כשעה בערך נסעתי מכיוון נהריה בכביש 4 ...ואז הבחנתי בבחור שהולך על השוליים של הכביש מצד מערב לכביש .... כשהתקרבתי אליו הוא זינק לכביש אני סטיתי חזק שמאלה עם רכבי כדי לא לפגוע בו האטתי את הנסיעה והסתכלתי במראה והבחור סימן לי בידו הימינית למעלה ובשמאלית על החזה סימן שהכל בסדר הוא מתנצל כך הבנתי מהסימון שלו". איני רואה כיצד יש בעדות זו כדי לתמוך באופן משמעותי במסקנה כי המנוח התכוון להתאבד. אני סבורה כי עדות זו דווקא יכולה לתמוך בגירסת המשיבים, שהרי לו רצה המנוח להתאבד, היה ממשיך לכיוון רכבו של העד עד לסיום המר, במקום לחזור בחזרה לשולי הכביש, כפי שעשה. כך, אף קשה להבין את התנצלותו של המנוח לאחר מעשה, אלא אם כן מדובר היה בהתנהגות פזיזה ורשלנית ולא מכוונת. העד יעקב ליס 22. עד נוסף מטעם המערערים הוא יעקב ליס שנסע בעת התאונה מאחורי רכב פרטי אשר נסע אחרי המשאית שפגעה במנוח. העד העיד כי המנוח קפץ פתאום לכביש, זה לקח שניות, המשאית בלמה. העד העיד כי המרחק בין המנוח לבין המשאית היה כמטר וחצי בערך. התרשמותי היא כי אין לתת משקל לעדותו של עד זה, לכאן או לכאן. ספק רב אם העד בכלל ראה את התאונה, עובדה היא כי המשטרה לא מצאה לנכון לזמן אותו למתן עדות. אעיר כי העד העיד בהגינותו כי הוא לא יכול היה לראות את המרחק בין המשאית למנוח בזמן שהתפרץ לכביש כיוון שהרכב הפרטי "סתם לי את שדה הראיה" (עמ' 3 שו' 6). משה סרוסי בוחן תאונות 23. מדו"ח הבוחן עולה כי המנוח חצה מרחק של 3.6 מטר עד שנפגע. מסקנת הבוחן היא כי התאונה הייתה בלתי נמנעת. נדמה כי דווקא מדו"ח זה וממצאיו ניתן ללמוד על העדר כוונה להתאבד. הנהג העיד כי המנוח נדרס במרחק של 4 מ' מהכביש (עדות המתיישבת עם דו"ח הבוחן אשר קבע כי המרחק היה 3.6 מ' משולי הכביש). מרחק זה ביחד עם העובדה שהמשאית הייתה במרחק של כ 40 מטר מהמנוח עת החל לחצות את הכביש, יכולים ללמד על כך שהמנוח חשב שיספיק לחצות את הכביש לעבר אמו שהמתינה לו בין הנתיבים הנגדיים, ואולם, לרוע מזלו, הוא לא הספיק להשלים את החצייה. לו רצה להתאבד, היה יורד לכביש ממש בסמוך להגעת המשאית אליו ואז היה שרוע בסמוך לשולי הכביש לאחר הפגיעה ולא במרחק של 4 מטר ממנו. 24. אוסיף כי העובדה שמסקנת בוחן המשטרה הייתה כי התאונה הייתה בלתי נמנעת, אינה בהכרח מלמדת על היותה מכוונת. כך נפסק בעניין ג' א', גם שם נטען כי המנוחה גרמה לתאונה במתכוון עת התפרצה לכביש וכי התאונה הייתה בלתי נמנעת. בית המשפט העליון קבע כי: "אכן, העדויות מלמדות כי המנוחה חצתה את הכביש באופן שהתאונה היתה בלתי נמנעת. עם זאת, לצערנו חוסר תשומת לב מצד הולכי רגל מביאה פעמים רבות לידי תאונות בלתי נמנעות, וזאת מבלי כל כוונת התאבדות מצד הולך הרגל". עברו של המנוח 25. המערערים טוענים כי המנוח ניסה בעבר להתאבד ומסיקים מכך כי הפעם היה זה נסיון התאבדות שצלח. אני סבורה כי נסיון אובדני בעברו של המנוח אינו יכול ללמד כשלעצמו על מצבו הנפשי עובר לתאונה. כבר נפסק כי נסיונות אובדניים אינם מהווים ראיה לרצון להתאבד. ראו עניין ג' א', שם הביאו הנתבעים ראיות באשר להיסטוריה הנפשית של המנוחה, לרבות נסיון אובדני בעבר. לעניין זה קבע בית המשפט כי: "ניסיונה של המנוחה להתאבד נעשה כחמש שנים עובר לתאונה. מאז, למרות שנפגשה עם מערכות הטיפול בנפש לא דווח על כל מחשבות אובדניות או ניסיונות אובדניים. גם אם חוותה המנוחה משברים קשים בחייה אין בכך כדי להצביע על כוונת התאבדות, במיוחד כאשר המנוחה גידלה תינוקת בת כחצי שנה. יתכן כי נסיבות חייה הקשות ועברה הנפשי של המנוחה השפיעו על חוסר אכפתיות וחוסר זהירות כאשר חצתה המנוחה את הכביש, אך מכאן לא נובעת בהכרח מסקנה כי המנוחה התכוונה להתאבד" וכן עניין בנא לעיל, שם דובר בנפגע אשר לאחר התאונה ניסה להתאבד מספר פעמים ועל אף זאת בית משפט קבע כי אין בכך כדי ללמד על היות התאונה הנדונה תאונה מכוונת. בסעיף 4 סיפא לפסק דינה של כב' השופטת דורנר נאמר כדלקמן: "אף מהאירועים שאירעו לאחר התאונה, לרבות ניסיונות ההתאבדות שביצע המערער, לא ניתן ללמוד על מצבו נפשי עובר לתאונה, וודאי שלא ניתן להסיק כי התאונה עצמה הייתה ניסיון התאבדות או מעשה מכוון אחר". סיכום ביניים 26. הכלל הוא כי הטענה שהנפגע התאבד "לא מתקבלת בקלות לאור העובדה שהטענה מייחסת לאדם התנהגות יוצאת דופן שאיננה מעשה של יום ביומו" (עניין ג' א' עמ' 4430). כך, לדוגמא, בעניין לידאווי, סטה המנוח ברכבו ללא סיבה נראית לעין לכיוון משאית שנסעה בנתיב הנגדי והתנגש בה בעוצמה. הנתבעים שם הניחו ראיות בנוגע לחובות כספיים אליהם נקלע המנוח, לטקס פרידה מהחיים שבוצע לכאורה על-ידי המנוח עובר לתאונה, צילומים שערך המנוח עם בני משפחתו ביום התאונה, ושינויים בפוליסת ביטוח חיים שנעשו על ידו. למרות ראיות נסיבתיות אלה, קבע בית המשפט שלא הוכח שהמנוח התכוון לשים קץ לחייו. 27. בשים לב לכל האמור לעיל, לטיב ולמידת הראיות הנדרשות להוכחת טענת ההתאבדות, אני סבורה כי בחינת כל העדויות והראיות, מוליכה למסקנה כי על אף שהתאונה הייתה בלתי נמנעת, לא הוכח שהיא הייתה מכוונת. אני סבורה כי לא הונחה לפני בית משפט קמא תשתית ראייתית מספקת המבססת את כוונת המנוח לשים קץ לחייו. המקרה אינו "זועק כוונה" כלשונו של כב' השופט ריבלין בעניין עסאם לעיל (עמ' 37). לפיכך, לא עמדו המערערים בנטל המוטל עליהם להוכחת "מעשה שנעשה במתכוון". 28. ברי כי האפשרות שהמנוח רצה להתאבד הינה אפשרות סבירה בנסיבות העניין, אך היא רק אחת מהאפשרויות ולא הוכח כי אפשרות זו חוצה את רף מאזן ההסתברויות הנדרש. "אין די בכך שהאפשרות של התאבדות היא בהחלט סבירה; אם אפשרות זו מהווה רק אחת מן האפשרויות הקיימות, יש לקבוע כי הנתבע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו" (פסקה 8 לפסק דינה של כב' השופטת ע. ארבל בעניין ג' א'). כן ראו דבריו של כב' השופט א. ריבלין בעניין לידאווי: "התרחיש שהביא למותו של המנוח לוט בערפל, והמאזניים קרובות להיות מעויינות – אם לא מעויינות ממש. אולם, כאשר נבחנות הראיות כולן, ולאור ממצאיו של בית המשפט קמא, נראה כי לא עלה בידי המערערת לעמוד בנטל המוטל עליה ולהסיט את כפות המאזניים לטובת גירסתה כי המנוח הסיע את רכבו, במתכוון, אל מתחת לגלגלי המשאית" (עמ' 2877). נדמה לי כי כזהו המקרה שלפנינו. האם המנוח לקה בנפשו בעת התאונה? 29. אומנם, משהגעתי למסקנה כי המערערים לא הוכיחו כי המנוח התכוון להתאבד, ממילא אין צורך לבחון את השאלה – האם סבל המנוח ממחלת נפש בעת האירוע. יחד עם זאת, מאחר ובית משפט קמא נדרש לסוגיית העדר כושר השיפוט בעטייה של מחלת הנפש, אתייחס בקצרה גם לשאלה זו. אקדים ואומר כי אני סבורה שלא הוכח שהמנוח אובחן כחולה במחלת נפש. 30. הנטל להוכיח לקות נפשית, שבעטיה נשלל כושר שיפוט ושיקול הדעת מוטל על מי שמעלה טענה זו (ע"א (חי') 2174/04 גד כרמי נ. סבג מיום 29.12.04 סעיף 11 לפסק דינו של כב' השופט עמית והאסמכתאות שם וכן סעיף 17 לפסק דיני; ת.א (עכו)209/90 עיזבון המנוח עמרם נ. רכבת ישראל, וכן פס"ד ע'א' עמ' 8) המשיבים לא עמדו בנטל המוטל עליהם, זאת במיוחד בשים לב לגירסתם העקבית כי "כל "הרקע הנפשי" של המנוח איננו יכול להוות יותר מאשר רקע שאין בינו לבין התאונה ולא כלום" (סעיף 7 ה' לסיכומי המשיבים בבית משפט קמא, הדגשה במקור). על דברים אלה חזרו המשיבים חזור והדגש לפני בית משפט קמא ועמדו על כך שהמנוח לא לקה בנפשו. 31. עמדת המשיבים מתיישבת היטב עם החומר הרפואי ממנו עולה כי המנוח מעולם לא אובחן כסובל ממחלת נפש, כדלקמן: בשלושת החודשים האחרונים לחייו היה המנוח שרוי במצוקה קשה, אך לא אובחן כחולה נפש. בעקבות מצוקה זו אף פנה ביוזמתו וביוזמת משפחתו ארבע פעמים לבית החולים הפסיכיאטרי מזרע. מתיקו הרפואי של המנוח ממזרע עולה כי המנוח חש כאבים בגופו, שנתו נדדה, תאבונו אבד, הוא הביע בפני אימו את כוונתו לשים קץ לחייו, ואושפז בבית החולים בנהריה אחרי שניסה לחנוק את עצמו. אימו תארה בפני הרופאים במזרע התקפי חרדה של בנה שאופיינו בדופק חזק, הזעה ותחושת שריפה פנימית. במכתב לרופא מטפל מיום 24/09/03 כותבת הד"ר רוסקוב שבדקה את המנוח: .... "בהכרה מלאה, שקט, רגוע. משתף פעולה באופן פורמלי. יוצר קשר עין. אין עדות לפעילות פסיכוטית, אפקט מותאם לנסיבות השיחה עם גב' רוגזני.שולל בתוקף מחשבות אובדניות עכשוויות. סירב בתוקף להתאשפז. לא היתה אינדיקציה לאישפוז כפוי". ברשומה הרפואית מוסיפה הד"ר רוסקוב: "אין עדות לדיכאון מג'ורי". ביום 2/10/03 שוב הגיע המנוח לחדר מיון בביחת חולים מזרע עם אימו עקב החמרה במצבו. הוא התאשפז מרצון, במחלקה סגורה, אך אחרי כמה שעות דרש להשתחרר ושוחרר. ביום 26/10/03 חזר ופנה המנוח לחדר המיון במזרע וביקש כדורי הרגעה. בסיכום ביקור זה כותבת ד"ר רוסקוב בין היתר כי תחושת השריפה הפנימית אצל המנוח קיימת אך פחתה, הוא מסודר ומשתף פעולה, חשיבתו מאורגנת, והתנהגותו נעדרת סימנים פסיכוטיים. אין אצלו עדות לדיכאון מג'ורי, אין לו מחשבות שווא ואין לו מחשבות אובדניות נכון לאותו רגע. 32. לפיכך, ברי כי המסקנה העולה מהחומר היא כי המנוח לא אובחן כחולה נפש עובר לתאונה. נוכח מסקנה זו, ממילא לא היה מקום לקבוע כי בעטיה של מחלת הנפש נשלל מהמנוח כושר ההחלטה וכושר השיפוט בעת התאונה. ייחוס "כוונה" לחולה נפש והלכת גד כרמי 33. טרם סיום, אבקש להעיר את הדברים הבאים: הסוגיה שלפנינו מעוררת שאלה נוספת – האם ניתן לייחס "כוונה" כמשמעותה בהגדרת "תאונת דרכים" לאדם המעורער בנפשו? שאלה זו לא הוכרעה עד כה בפסיקה של בית המשפט העליון (ראו רע"א  2258/06 כהן נגד טיטאנה מיום 19.9.06, פס' 4) 34. השאלה עלתה בסוגיה דומה, בע"א (חיפה) 2174/04 כרמי נ' סבג מיום 29.12.04 תקדין מח-2004(4) 6167, שם נדונה השאלה – האם ניתן לפטור אדם מאחריות בנזיקין בעוולת התקיפה הדורשת כוונה בשל היותו לוקה במחלת נפש בעטיה נשלל ממנו כושר ההחלטה ושיקול הדעת. בפסק הדין נחלקו הדעות. כב' השופט עמית קבע שאין לפטור חולה נפש אפילו אם מתברר שנשללה ממנו לא רק הכוונה אלא אף הרציה בעטיה של מחלת הנפש. כב' השופט אלרון קבע כי האינטרס הציבורי מחייב הטלת אחריות גם על חולה נפש שהתכוון לתוצאות מעשיו, ואפילו אם היה תחת התקף פסיכוטי. ואילו דעתי היתה כי ה'כוונה' שביסוד עוולת התקיפה אינה יכולה להתקיים במי "שבשעת מעשה נעדר חופש רצון ויכולת להימנע מהמעשה שעשה" (עמ' 51) וכן כי "לצורך הוכחת יסוד 'הכוונה' הנדרש לשם גיבוש היסוד הנפשי בעוולת התקיפה, יש להוכיח כי בשעת מעשה היה המזיק מחונן בחופש הרצון (freedom of will), היינו – רצון וכושר לבחור אם לפעול בדרך מסוימת, אם לאו" (עמ' 50, ההדגשות במקור). מסקנתי הייתה כי אף שהמעשה לווה ברצייה, הרי שבשעת מעשה, נעדר המזיק חופש רצון בעטיה של מחלת הנפש שהשתלטה עליו ושללה ממנו את כושר ההכרעה. בסופו של דבר נפסק ברוב דעות, כנגד דעתי החולקת, כי ניתן לייחס לחולה הנפש "כוונה" ולפיכך יש להטיל עליו אחריות בנזיקין בעוולת התקיפה. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון אשר נידון ברע"א 1272/05 גד כרמי נ' דניאל סבג מיום 02/12/07, שם אושר פסק הדין של בית המשפט המחוזי ונקבע כי ניתן לייחס 'כוונה' לחולה נפש בעוולת התקיפה, אף אם בעטיה של מחלת הנפש נשלל ממנו כושר ההחלטה. 35. האם חלה הלכת גד כרמי על המקרים הנופלים בגדר חוק הפלת"ד לנפגעי תאונות דרכים? היינו – האם יש לייחס "כוונה" כמשמעותה בהגדרת "תאונת דרכים" לאדם המעורער בנפשו? שאלה זו טרם נדונה על ידי בית המשפט העליון. אני סבורה כי ראוי לאבחן את הלכת גד כרמי הדנה בפקודת הנזיקין, מהמקרים הנופלים לגדר חוק הפלת"ד. החלת הלכת גד כרמי על 'הכוונה' כמשמעותה בהגדרת תאונת דרכים, תוביל לתוצאה קשה שאינה מתיישבת עם תכליתו של חוק הפלת"ד שהינו חוק סוציאלי באופיו. ראו: "חוק הפלת"ד כפי שפורש בפסיקה, מבטא את ניצחון התפישה החברתית המבקשת לתרגם חובה מוסרית של חברה, לדאוג לנפגעים בתאונת הדרכים – אלה המשלמים את מחיר התחבורה המודרנית – להסדר משפטי מתאים. ההסדר זונח את התפישה האינדיבידואלית בדבר הזכאות לפיצוי, לטובת תפישה הבאה להבטיח פיצוי כולל לנפגעים בדרך של פיזור הנזק על פני אוכלוסיה רחבה.הדגש הוסט מן האחריות האישית הרובצת על המעוול אל האחריות המוטלת על החברה בכללותה לדאוג לנפגעיה" (ריבלין בספרו, עמ' 4). לתכלית הכללית של חוק הפלת"ד, המבוסס על עיקרון הביטוח ללא התחשבות באשם, מתווספת התכלית הספציפית העומדת בבסיס קביעת הסייג ל"מעשה מכוון", כפי שתארה כב' השופט בנימיני בעניין ע' א' כדלקמן: "התכלית החקיקתית העומדת מאחורי הסייג הנוגע ל"מעשה במתכוון" נעצה בתקנת הציבור: כאשר גורם הפגיעה מכוון – אין מדובר ב"תאונה" אשר אמורה להתרחש במקרה, ואין להטיל על הציבור את חובת הפיצוי בגין סיכון שכזה (ראה עניין לזר הנ"ל, פרק ב' לפסק דינו של כב' השופט ת' אור ופסקה 20 שם). מטרתו של התיקון לחוק הפלת"ד לנפגעי תאונות דרכים, במסגרתו נוספה "החזקה הממעטת" להגדרת "תאונת דרכים", היתה לצמצם את תחולת החוק לסיכונים תחבורתיים בלבד, ולהוציא מגדרו סיכונים שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה. כפי שנקבע בעניין לזר: "התאבדות באמצעות כלי אינו סיכון טיפוסי לשימוש ברכב לצורכי תחבורה" (פסקה 19). לפיכך גם אין להטיל על ציבור הנהגים את הנטל לבטח סיכון שכזה (פסקה 16). תכלית זו אינה מתקיימת במקרה בו נגרמה התאונה כתוצאה ממעשהו של אדם מעורער בנפשו, אשר אין לדעת אם התכוון לשים קץ לחייו או שמא לא הבין את טיב מעשיו" (פסקה 12 לפסק הדין, ההדגשה שלי י.ו.) 36. אני סבורה כי שלילת הפיצוי מנפגע מעורער בנפשו החסר כושר הכרעה או שליטה (פיסית או מנטלית) בעטייה של מחלת נפש, אינה מתיישבת עם תכלית החוק, המגמה העונשית של החזקה הממעטת, ועם תחושת הצדק. נדמה לי כי משפעל הנפגע שלא מתוך בחירתו החופשית, אלא מפני שמחלת הנפש, שהוא איננו אשם בה, השתלטה עליו ופגעה ביכולתו להמנע מביצוע המעשה, או בכושרו להחליט, לא יהיה זה צודק לשלול ממנו (או מתלוייו ועיזבונו) את הפיצוי על פי חוק הפלת"ד, ולמעשה להוכיחו על מעשיו הבלתי נשלטים על ידי העמסת הנטל הכלכלי תוצאת מעשיו על שכמו. שלילת הפיצוי והעמסת הנזק על שכמו של חולה הנפש תביא להענשתו בגלל טירופו, דבר שרגש הצדק סולד ממנו, כדברי כב' השופט אגרנט בע.פ. 118/53 מנדלברוט נ' י"מ פד"י י' 281 עמ' 311: "ההרגשה הכללית היא שבלתי צודק (או בלתי אנושי) להעניש אדם שכוחות השליטה שלו הוחלשו החלשה רצינית על ידי מחלת הנפש". 37. חיזוק לגישתי זו ראו: פרופ' י. אנגלרד בספרו לעיל, המביע דעתו בנוגע לייחוס 'הכוונה' בחוק הפלת"ד בהגדרת תאונת דרכים כי: "גישה מקלה דומה יש לנקוט לגבי אדם הלוקה בנפשו. מעשה שבוצע על ידי אדם שעה שכושר שיפוטו היה לקוי כתוצאה ממחלה או מליקוי שכלי – מעשה כזה לא נעשה ב'מתכוון' במובן החוק" (עמ' 73). כן ראו ספרו לעיל של כב' השופט ריבלין בסעיף 269, שם מביע המחבר דעתו כי ראוי לאמץ את גישתו המקילה לעיל של פרופ' אנגלרד. בסעיף 139 נאמר כי: "מי שאין לייחס לו כוונה מחמת מצבו הנפשי או השכלי – גם הוא אינו יוצא מגדר תחולת החוק". וכן דברים מפורשים בעמ' 426: "ליקוי נפשי שתוצאתו העדר בסיסי של כושר שפיטה, שולל כוונה לעניין גרימת תאונה" וכן ראו דיון בסוגיה זו בעניין ע' א' לעיל שם נטה כב' השופט בנימיני לגישה המקילה (פסקה 12 לפסק הדין). 38. לסיכום – אני סבורה כי ככל שעסקינן במשמעות המונח "כוונה" בהגדרת תאונת דרכים על פי חוק הפלת"ד, הגישה המקילה, כפי שמציגה פרופ' י. אנגלרד, היא הגישה הראויה. לפיכך, הייתי מציעה כי ההלכה שנפסקה בעניין גד כרמי, לא תחול על המקרים הבאים בגדרו של חוק הפלת"ד (ראו גם דעתו בעניין זה של כב' השופט א. בוליס בתא(נצ) 2959-12-08 אילון נ. פלוני מיום 22.11.09 פסקה 8 לפסק דינו). על כן, אדם הנפגע ממעשה מכוון על ידי מי שפעל בעטיה של מחלת נפש אשר שללה ממנו את כושר השיפוט, לא יוצא מגדרה של הגדרת תאונת דרכים (ודוק, בין אם המעשה נעשה על ידי הנפגע עצמו כדוגמת התאבדות, ובין אם על ידי אחר). סוף דבר 39. המערערים לא הוכיחו כי המנוח עשה מעשה ב"מתכוון", ולפיכך אין המקרה בא בגדרה של החזקה הממעטת הקבועה בסעיף 1 לחוק הפלת"ד, ויש איפוא לקבוע כי המנוח נהרג בתאונת דרכים ועיזבונו זכאי לפיצויים. אשר על כן, הייתי מציעה לחבריי לדחות את הערעור, ולחייב את המערערים בהוצאות המשיבים בסכום של 5,000 ₪ + מע"מ. י' וילנר, שופטת סגן הנשיא, השופט י. גריל (אב"ד): אף אני סבור שלא עלה בידי המערערים להוכיח כי המנוח עשה מעשה במתכוון, ומכיוון שכך אין המקרה בא בגדרה של החזקה הממעטת שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד, ולכן זכאי עזבונו של המנוח לפיצוי שנפסק לו ע"י בית-משפט קמא. בשים לב לאמור לעיל, ומטעם זה, אני מצטרף לתוצאה אליה הגיעה חברתי הנכבדה, השופטת י. וילנר, בחוות דעתה. י' גריל, שופט, ס. נשיא[אב"ד] השופט ע. גרשון: אני מסכים. ע' גרשון, שופט אשר על כן, הוחלט לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בהוצאות המשיבים בסכום של 5,000 ₪ + מע"מ. תאונת דרכיםתאונת דרכים במתכוון (החזקה הממעטת)ניצול הכוח המכני של הרכבהכרה בתאונת דרכיםהתאבדות