בבוא בית המשפט לקבוע אם המאורע הנדון בפניו נופל בגדרי הגדרת "תאונת דרכים" שומה עליו לבחון תחילה אם חלה ההגדרה הבסיסית שבהגדרת תאונת דרכים. אף אם זו לא חלה – יש לבחון התקימותן של החזקות המרבות. אם חלה ההגדרה הבסיסית או חזקה מרבה כלשהי, עדיין על בית המשפט לבחון אם חלה החזקה הממעטת (ראו בהרחבה רע"א 8061/95 עוזר יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ (3) 532). שעה שבנסיבות העניין קמה תחולה למי מהוראות ההמעטה ("מעשה מכוון" או נפגע בפעולת איבה), ידן של אלה האחרונות על העליונה (רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, תקדין-עליון 2004 (4) 3066, בפיסקה 10 לפסק-הדין). נוסע ברכב מושיט מקל אל מחוץ לחלון הרכב וחובט בהולך רגל המהלך לתומו. החבטה מתעצמת עד מאד בשל מהירות הרכב באותה עת. נהג הרכב אינו מודע למתרחש עד לאחר ביצוע המעשה. הולך הרגל נהרג מהפגיעה. האם נפגע הולך הרגל בתאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים" או "החוק")? האם חלה "ההגדרה הבסיסית"? הנשללה הזכאות מכוח התקיימותה של "החזקה הממעטת" שבהגדרת "תאונת דרכים"? והאם יש תחולה לפוליסה שהוצאה לנהג על פי פקודת ביטוח רכב מנועי על אותן עילות מכוח פקודת הנזיקין העומדות לעיזבון הנפגע ותלוייו? העובדות הרלוונטיות לעניין העילה על פי חוק הפיצויים המנוח, שעזבונו ותלוייו הם התובעים, נפגע ביום 16.6.1998 מקרש בו אחז הנתבע 2 (להלן: "בן סירא" או "הפוגע") שאותה עת נסע ברכבו של הנתבע 1 (להלן: "אוחנה" או "הנהג"). הקרש הובא לרכב על ידי בן סירא והנתבע 3 (להלן: "כץ"). כנגד שלושה נתבעים אלה הוגש כתב אישום. בהכרעת הדין בת"פ (י-ם) 250/98, 501/98 מדינת ישראל נ' בן סירא ואח', מיום 28.9.98 (להלן: "הכרעת הדין"), מצא בית המשפט המחוזי את בן סירא אשם בעבירת הריגה ואת כץ אשם בעבירה של גרם מוות ברשלנות ואילו את אוחנה זיכה מההאשמות שיוחסו לו. המדינה ערערה לבית המשפט העליון בנוגע לעונש שהושת על בן סירא ולזיכויו של אוחנה, ובן סירא ערער כנגד הרשעתו וכנגד חומרת העונש שהושת עליו. בפסק-הדין שבערעור (ע"פ 7159/98, 7268/98 מדינת ישראל ואח' נ' פלוני ואח', פ"ד נג (2) 632) נדחה ערעורו של בן סירא והתקבל ערעור המדינה בעניינו ככל שהדברים נוגעים לקולת העונש. הערעור בעניינו של אוחנה התקבל אף הוא והוא הורשע בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה (עבירה על פי סעיף 64א(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961). הצדדים הסתמכו בסיכומיהם על הקביעות העובדתיות שבהכרעת הדין, שאומצו אף בפסק-הדין שבערעור (למעט הבדלים קטנים, שלא נאמר לגביהם במפורש כי לעניינם נדחו קביעותיו של בית המשפט המחוזי, דוגמת מהירות הנסיעה שהוגדרה בעמ' 3 להכרעת הדין כ- "מהירות שיוט, 70-80 קמ"ש", בעוד בפיסקה 7 לערעור נרשם כי המהירות עמדה על "80 קמ"ש"). משכך פעלו הצדדים, ושעה שאין חולק כי הקביעות העובדתיות מחייבות לכל הפחות את חלקם, ייעשה כן גם להלן. על פי הקביעות העובדתיות שבהכרעת הדין היו בן-סירא וכץ חניכים בכפר הנוער שביישוב בית חגי. במסגרת זו הועסקו במקומות עבודה מחוץ לישוב, אליהם הוסעו באמצעות קבלן הסעות ששכר כפר הנוער. לארוע נשוא התביעה קדמו שני אירועים שהתרחשו יום קודם לכן במהלכם ניסה כץ לפגוע בכף ידו בערבים בצומת הסמוך לבית-חגי. אוחנה לא נהג יום קודם לכן ברכב. ביום הארוע, בדרכם חזרה לכפר הנוער, נטלו בן סירא וכץ קרש מהנגריה בה עבד בן סירא ועלו עימו לרכב. כץ, שישב ליד הנהג, החזיק בקרש, ולאחר מכן העבירו לבן-סירא שישב בספסל השני. "בשלב מסויים הוציא יוני [=בן-סירא] את פלג גופו העליון מחוץ לחלון הרכב, כשהוא אוחז בקרש בשתי ידיו. הרכב חלף ליד שני ערבים שבשולי הכביש, יוני הניף את הקרש ופגע בעורפו של אחד מהם", הוא המנוח (הציטוט מהפיסקה השניה בעמוד הראשון להכרעת הדין). כן נקבע כי בשונה מהמקרים הקודמים, בהם נעשו נסיונות הפגיעה בקירבת צומת כאשר הרכב מאיט ממרוצתו, הרי שבמקרה דנא שולבה פעולתו של הקרש "בתנועתו של רכב המצוי במהירות שיוט, 70-80 קמ"ש" (פיסקה שלישית לעמ' 3 להכרעת הדין), ומכאן הקביעה בנוגע למהירות נסיעתו של הרכב (שכאמור – הוגדרה כ- 80 קמ"ש בפסק-הדין בערעור). ביום 19.4.05 תוקן כתב התביעה והוספה לו העילה על פי חוק הפיצויים. בעקבות תיקון זה של כתבי הטענות ניתן צו לסיכומים בטענה זו תחילה, והגשת הסיכומים הושלמה עתה בשעה טובה. הנופל הארוע בגדר הגדרת "תאונת דרכים"? כידוע, בבוא בית המשפט לקבוע אם המאורע הנדון בפניו נופל בגדרי הגדרת "תאונת דרכים" שומה עליו לבחון תחילה אם חלה ההגדרה הבסיסית שבהגדרת תאונת דרכים. אף אם זו לא חלה – יש לבחון התקימותן של החזקות המרבות. אם חלה ההגדרה הבסיסית או חזקה מרבה כלשהי, עדיין על בית המשפט לבחון אם חלה החזקה הממעטת (ראו בהרחבה רע"א 8061/95 עוזר יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ (3) 532). שעה שבנסיבות העניין קמה תחולה למי מהוראות ההמעטה ("מעשה מכוון" או נפגע בפעולת איבה), ידן של אלה האחרונות על העליונה (רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה, תקדין-עליון 2004 (4) 3066, בפיסקה 10 לפסק-הדין). אף כי הצדדים חלוקים במקרה דנא גם בעניין תחולתה של "ההגדרה הבסיסית" על הארוע, הרי שעיקר מחלוקתם סובבת את החזקה הממעטת שעניינה מעשה מכוון, ואת הפרשנות שיש לייחס לה. לעניין זה יש להזכיר כי דרך ניסוחו של החוק אינה מוסיפה תפארת למנסחו, ולמרבית הצער גוררת התנסחות מגושמת, לא מהוקצעת ומלאה סתירות זו, התדיינויות מרובות ומיותרות. רב הצער שבעתיים בזוכרנו כי תובענות שעניינן בחוק הפיצויים מוגשות לבתי המשפט לאלפיהן, ולעיתים גם על נסיבות הנראות פשוטות לכאורה "מטיל חוק הפיצויים את אורו הסבוך ויוצר צל ענק" (רע"א 6454/99 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' דואני, פ"ד נו(3) 495, 499). ממילא מבוזבז זמן רב לריק בדיונים שניתן היה למונעם לו היה המחוקק מפשט החוק, בהתאם להצעות השונות שהועלו במרוצת השנים, ומסקל את אותם מעקשים המביאים למבוכה. תחולת ההגדרה הבסיסית בנסיבות העניין "ההגדרה הבסיסית" למונח "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפיצויים היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". הנתבעת 5, היא המבטחת, טוענת כי הארוע דנא אינו נופל בגדר ההגדרה הבסיסית בשל העדר קשר סיבתי משפטי בין הפגיעה במנוח ובין השימוש התעבורתי ברכב. לשיטתה לא שימש הרכב אלא מעין "זירת ארוע" (בדומה לקביעה שבדנ"א 4015/99 רותם נ' מזאוי, פ"ד נז (3) 145), והסיכון שהתממש כלל אינו בגדר מתחם הסיכון התעבורתי הנבחן על פי מבחן הסיכון (בהקשרו המתאים ב"הגדרה הבסיסית" – הסיכון התעבורתי) המשולב במבחן השכל הישר (השוו ע"א 600/93 עזבון קוואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ (3) 661). טענה זו יש לדחות. אף כי המנוח נפגע מקרש, הרי שעוצמת הפגיעה שונתה מהותית עקב השימוש בכלי הרכב למטרתו התעבורתית. אינו דומה קרש המונף בידי מאן דהו כלפי רעהו לקרש המונף ומונע במהירות 80 קמ"ש, שזה הראשון הוא חפץ מסוכן וזה השני – כלי משחית לחבל. למעשה, ככל הנראה כל שעשה הפוגע בארוע דנא היה להניף את הקרש, שהיה מוטה קודם לכן כלפי מטה, כך שיתיישר ויגיע לכלל מגע עם ראשו של המנוח. הפגיעה עצמה נבעה בעיקרה מנסיעתו של הרכב, שבאותה עת השתמש בו הנהג לשימושו התעבורתי הבסיסי ביותר – נסיעה. ממילא נמצאנו אומרים כי הפגיעה היא תוצאה עובדתית ישירה של השימוש ברכב. לעניין זה ניתן למצוא תימוכין גם בדעתו של פרופ' אנגלרד לפיה "יש להתחשב בתנועת הרכב כגורם בפגיעה הגופנית" (י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה שלישית, תשס"ה) 86; להלן: אנגלרד). מכל מקום – המקרה דנא שונה מהותית מהדוגמאות שהובאו בדנ"א מזאוי, שהמשותף לכולן (כלב הנושך נוסע; נחש הנושך נוסע; אדם חולה המפיץ וירוס בעיטושו) הוא כי התרחשו בחללו של הרכב, על ידי אדם המצוי ברכב, ולפעולה התעבורתית של הרכב אין השפעה על דרך ביצועם. במקרה דנא התרחשה הפגיעה כתוצאה מהשימוש התעבורתי ברכב, ולמעשה התאפשרה בעיקרה רק בשל שימוש זה. לפיכך יש לקבוע כי הפגיעה נובעת מהשימוש התעבורתי ברכב ומצויה במתחם הסיכונים הנוצרים על ידו (השוו א' ריבלין תאונת הדרכים – סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, תש"ס) 230-231; להלן: ריבלין) . המסקנה היא, איפוא, כי החבטה שספג המנוח עונה לתנאי ההגדרה הבסיסית שבהגדרת "תאונת דרכים", שעה שאין חולק כי יתר חלקי ההגדרה הבסיסית התקיימו במקרה דנא. האם חלה החזקה הממעטת בעניין מעשה מכוון? החזקה הממעטת, החותמת את הגדרת "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק הפיצויים, שוללת את תחולת החוק מי שנפגע כתוצאה ממעשה מכוון, באומרה "ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". במקרה דנא סובבת מחלוקתם של הצדדים את היסוד הנפשי הדרוש להחלתה של החזקה הממעטת, כמו גם את השאלה אם יש חשיבות לעובדה כי נהג הרכב לא היה שותף לכוונה לפגוע. התובעים טוענים כי היסוד הנפשי הנדרש להוכחת "מעשה מכוון" הוא "מזימה ישירה" . לעניין זה מפנים הם לאמור בספרו של ריבלין ( בעמ' 131; וראו גם בעמ' 243 ה"ש 96) ולע"א 1342/99 בנא נ' אררט, פ"ד נד (3) 433, 435 בו נקבע, תוך הסתמכות על דעתו של ריבלין בספרו, כי "הכוונה לגרום לתאונה, בה דן סעיף 7(1) לחוק הפיצויים, הינה כוונה של ממש, העולה כדי מזימה ישירה, ואין די בהוכחת רשלנות או פזיזות כדי להחיל סעיף זה". לעניין זה ניתן היה להסתמך גם על הקביעה לפיה "הכוונה בה מדבר סעיף 7(1), היא כוונה במובן הצר והדווקני של המושג" (רע"א 9121/00 לוי נ' מנורה, פ"ד נז (5) 337, 353). עוד טוענים התובעים כי את הדיבור "כוונה" יש לפרש באופן זהה במסגרת סעיף 7(1) ובמסגרת סעיף 1 (ת"א (תל-אביב-יפו) 2152/98 אזברגה נ' אזברגה, תקדין-מחוזי 2005 (2) 3192). לטענה זו של התובעים ניתן למצוא תימוכין בדברי המלומדים (ריבלין, בעמ' 244-246; והשוו אנגלרד בעמ' 82 ובעמ' 245 הגורס כי אם יש מקום לשוני כלשהו, הרי שהיסוד הנפשי לעניין סעיף 1 מצומצם יותר ודורש כוונה גם לנזק). הגיונה של טענה זו מתחזק גם לנוכח דרך הדיון שבע"א 2199/99 עיזבון לזר נ' רשות הנמלים, פ"ד נו (1) 938 (להלן: הילכת עיזבון לזר), במסגרתו הובהר כי השוני בין הוראות אלה אינו אלא בנוגע לנקודת הזמן בו נכנסות הן לכלל פעולה (לאחר צליחת הגדרת תאונת דרכים או לפניה). עוד יש לציין כי הנטל להוכחת התקיימות החזקה הממעטת מוטל על הטוען לה (הילכת עוזר, בעמ' 558 מול ב), וממילא מוטל נטל ההוכחה על הנתבעת 5 לעניין התקיימות החזקה ובכלל זה התקיימות היסוד הנפשי הנדרש. הנתבעת 5 ביקשה לאבחן קביעות אלה בעניין טיבו של היסוד הנפשי הנדרש, אלא שדומה כי לאבחנות המוצעות על ידה אין בסיס. מכל מקום, אין עוד צורך להתעמק בעניין זה לאחר שנראה כי התשתית העובדתית שנפרשה לעיל מאיינת את הצורך בקביעת המבחן המדוייק להוכחת היסוד הנפשי. כפי שהובהר בהכרעת הדין "בשלב מסויים הוציא יוני [=בן-סירא] את פלג גופו העליון מחוץ לחלון הרכב, כשהוא אוחז בקרש בשתי ידיו. הרכב חלף ליד שני ערבים שבשולי הכביש, יוני הניף את הקרש ופגע בעורפו של אחד מהם". כיצד ניתן לטעון בנתונים אלה כי הפוגע לא התכוון "כוונה של ממש, העולה כדי מזימה ישירה" לפגוע במנוח? הפוגע הניף את מקלו כדי לפגוע במנוח, וזממו עלה בידו. כיצד ניתן לטעון כי בנסיבות אלה לא עלו הדברים כדי "כוונה"? יובהר כי לעניין זה אין כל חשיבות לשאלה אם הפוגע התכוון לגרום למותו של המנוח או לפגוע בו פגיעה משמעותית פחות. לעניין זה חשיבות במישור הפלילי, ובהקשר זה נדונה השאלה בהרחבה בערעור שהוגש בעניינו של בן-סירא. עם זאת, לצורך הקביעה כי נעשה מעשה במתכוון, די כי הפוגע התכוון לגרום לפגיעה. אין כל בסיס בלשון הגדרה או בהגיונה לכוונה לפגיעה ברמה מסויימת, או להנחה כי אם התכוון הפוגע לפגיעה פלונית וגרם לאלמונית – לא התקיים יסוד ה"כוונה". כשם שלצורך הגדרת "תאונת דרכים" די ב"נזק גוף", הכולל כל נזק גופני או נפשי שאינו בגדר דבר של מה בכך, די גם בכוונה לגרום נזק גוף כלשהו כדי לשלול את תחולת החוק על הארוע (השוו ריבלין, בעמ' 243 ה"ש 95; רע"א 855/04 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' אל אסד, פ"ד נח (5) 493, 497 מול ו; להלן: הילכת אל אסד). אין נפקות לכך שהנזק לגופו של אותו אדם הינו חמור יותר מהנזק שנתכוון לגרום העושה או קל הימנו. אם לא נאמר כן, הרי שבכל פגיעה שהיא יהא צורך לברר מה היתה כוונתו המדוייקת של הפוגע, ולבחון בכמה שונה הנזק שהתממש מזה אליו התכוון הפוגע; לכמת מה יחשב שוני מהותי ומה לא יחשב כן; ורק אז לבחון אם חלה החזקה הממעטת. לדרך בחינה זו אין כל בסיס בחוק, ואין לקבל טענה מעין זו. מסקנת הביניים היא כי הפוגע התכוון לפגוע במנוח. לכאורה מתבקשת המסקנה כי בשל כוונתו זו חלה החזקה הממעטת, ותחולת חוק הפיצויים נשללת מכוחה. האם חלה החזקה הממעטת ב"מקרה מעורב"? כפי שהובהר לעיל עולה מעשהו של בן-סירא כדי מעשה מכוון, שנועד לפגוע במנוח. עם זאת, האלמנט התעבורתי של הפגיעה, שהוא שהביא למסקנה כי מדובר בתאונת דרכים, בוצע בידי הנהג. בעניינו של זה הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי יש לזכותו מהאשמות שיוחסו לו, ובית המשפט העליון הרשיעו בעבירה של הפקרה לאחר פגיעה. מכאן כי לא הוכחה כל מודעות של הנהג בזמן אמת לארוע שהתרחש במושב שמאחריו, ובוודאי שלא ניתן לייחס לו "מזימה ישירה" לפגיעה במנוח. התובעים טוענים בסעיף 5 לסיכומיהם כי יש לעניין זה נפקות, ואילו הנתבעים טוענים כי אין כל חשיבות לתום לבו של הנהג. החזקה הממעטת שוללת את תחולת חוק הפיצויים על מעשה מכוון. ההנחה העומדת בבסיס הסדר זה היא כי מטרת החוק היא מתן פיצוי לנפגעים בתאונת דרכים כתוצאה מהתממשות הסיכון התעבורתי שברכב. החוק לא בא לפרוש רשתו על מי שנפגע כתוצאה משימוש ברכב כאמצעי לפגיעה גופנית, ופגיעה מעין זו אינה סיכון טיפוסי לשימוש ברכב לצורכי תחבורה (הילכת עיזבון לזר, בפיסקה 18; אנגלרד, בעמ' 84-85; לדיון בשיקולים התיאורטיים שניתן לבחון בהקשר זה ראו ר' ש' קליינמן "תאונות דרכים שאינן 'תאונות דרכים' – מגמות ובעיות בחוק הפיצויים ובפרשנותו: התאונה המכוונת כמקרה מבחן" קרית המשפט ה (תשס"ה) 375, 392-401; להלן: קליינמן). לפיכך לא יחול החוק על נסיעה ברכב, אף אם החלה כנסיעה לכל דבר ועניין, אם סופה שימוש ברכב ככלי משחית שמטרתו דריסה (הילכת אל אסד), שאז יש לאמר כי "המעשה המכוון והשימוש ברכב - חד הם" (רע"א 1526/04 רפאל עצמון נ' קרנית, תקדין-עליון 2004 (2) 1168 בפיסקה 4). עם זאת, סבור אני כי דין שונה יש להחיל מקום בו המדובר ב"תאונה מעורבת", או שמא נאמר "מעשה המעורב בתאונה". הדיון במעשים המכוונים המביאים לכלל פגיעה באמצעות השימוש ברכב עוסקים, דרך כלל, במעשה מכוון שביצע הנהג או שבוצע כלפי הנהג ישירות, וכן מעשים שעשה אדם כלפי עצמו (ראו הדוגמאות הרבות בריבלין, בעמ' 234-235, 241-243; אנגלרד, בעמ' 86-88). האם כך הוא הדין שעה שהמעשה נעשה על ידי גורם מתכוון "זר" לפעולת הנהיגה, בעוד הפגיעה נעשתה כתוצאה מפעולת הנהיגה שבוצעה על ידי נהג תמים? האם יש מקום לקבוע כי פעולה זו היא "מעורבת" ומערבת מעשה מכוון ופגיעה מתאונת דרכים, ואז לבחון ידן של מי מהשתיים על העליונה? תשובתי לשאלות אלה היא בחיוב, כפי שיובהר להלן. את המעשים המכוונים הנתפשים ברשתו של החוק ניתן לחלק לארבע קבוצות מרכזיות, ששלוש הראשונות שבהן נדונו בספרות ובפסיקה: נהג המשתמש ברכב לצורך פגיעה באחר או בעצמו – בין אם בדרך של דריסת הולך רגל או בדרך של פגיעה בחפץ דומם לצורך גרימת נזק לנוסע או לעצמו (במקרים בהם מעורב רכב נוסף בארוע עלולה להתעורר בעיית "גורמים תעבורתיים מעורבים" – ראו הדיון אצל קליינמן, בעמ' 413-417). במקרים מעין אלה קיימת התלכדות מליאה בין המעשה המכוון לשימוש ברכב המנועי, ואין ספק כי נכללים הם בגדר "מעשה מכוון" כמשמעו בחוק. גורם זר לנהיגה הפוגע בנהג עצמו, בין אם על ידי ירייה מנשק, זריקת אבן או הטמנת מטען חבלה. המשותף לרבים מהמקרים הנופלים בגדר קבוצה זו הוא כי אין הם עונים להגדרת תאונת דרכים (ולכל הפחות אין הם נופלים בגדר ההגדרה הבסיסית; יש שייפלו לאחת מהחזקות המרבות), שעה שהרכב אינו אלא בגדר זירת ארוע להתרחשותם. העובדה כי הרכב שימש להגעת הנהג למקום אינה מקימה את היסוד התעבורתי הנדרש לצורך ההגדרה, שעה שעונה היא רק לדרישת הקשר הסיבתי העובדתי אך לא זה המשפטי (השוו ע"א 4204/98 המוסד לביטוח לאומי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (4) 867). מכל מקום, אף במקרים אלה קמה זהות מלאה בין המעשה המכוון לפגיעה. תת קבוצה בתוך קבוצה זו מכילה את אותם מקרים בהם השפיע המעשה המכוון על נהיגתו של הנהג (אבן הגורמת לאיבוד שליטה; פגיעה מהיריה הגורמת לאיבוד שליטה) ולפגיעה נוספת בו או באדם נוסף. במקרים אלה לא חלה החזקה הממעטת, מאחר ואלה נופלים לגדר אלו הנובעים מ"השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". מכאן ניתן ללמוד מסקנת ביניים לפיה מבקש המחוקק שלא להחיל החוק על מקרים בהם בין המעשה לפגיעה קיים שלב נוסף שבו מתממש סיכון תעבורתי. אדם המבקש לפגוע בעצמו ומשליך עצמו בפני רכב נוסע. במקרה זה הנהג אינו מבצע המעשה המכוון, ולא ניתן לייחס לו כוונה פסולה כלשהי. עם זאת, במקרים אלה קמה זהות מליאה בין המעשה המכוון לבין השימוש ברכב, וניתן לאמר כי כי "המעשה המכוון והשימוש ברכב - חד הם". אדם שאינו הנהג ("גורם זר לנהיגה") מבקש לפגוע באחר, שאף הוא אינו הנהג, באמצעות שימוש בתנועת רכב. אם יעשה זאת הגורם הזר באמצעות השפעה על תנועת הרכב (ניתוק בלמים, פגיעה בהגה, הפחדת הנהג וכד') כי אז יחול החריג לחזקה הממעטת לפיו מעשה המשפיע על השימוש ברכב אינו בגדר "מעשה מכוון" והנפגע יהיה זכאי לפיצוי (ראו אנגלרד, בעמ' 86-87; ריבלין, בעמ' 130 ה"ש 118). קבוצה זו תחיל מקרים, לא רבים, בהם מעורבים בפגיעה מעשה של הגורם הזר ופגיעה של הרכב המנועי. כך, לדוגמא, חבטה באמצעות חפץ מתוך הרכב, המתעצמת עד מאד בשל שימוש הנהג ברכב המנועי (כבמקרה דנא); פתיחת דלת וחבטה בהולך רגל תוך כדי נסיעה (הפתיחה עצמה אינה נופלת לגדר "שימוש ברכב מנועי" מאחר ופתיחה במהלך הנסיעה אינה משמשת ליציאה מהרכב או לכניסה אליו); השלכת חפץ על אדם אחר לצורך הדיפתו לכביש סואן, ופגיעה של רכב באותו אדם ומקרים מעין אלה. יתכן כי גם הדיפה ישירה של אדם לנתיב נסיעתו של רכב תיכלל במקרים אלה, אף כי לגביה קיימת התאחדות רבה יותר בין המעשה המכוון לשימוש ברכב. המאפיין קבוצה זו של מקרים הוא העדר זהות מליאה בין המעשה המכוון ובין השימוש ברכב, כאשר קיים פיצול בין המעשה המכוון, שיש בו כדי לגרום נזק כשלעצמו (חבטה באמצעות דלת או חפץ, או הדיפה של האדם) לבין הפגיעה הנוספת כתוצאה מתאוצת הרכב (המיתוספת לחבטה ומעצימה אותה עד מאד). לשיטתי יש מקום לקבוע כי קבוצה אחרונה זו, של מעשים בהם מעורבת פעולה מכוונת עם שימוש שעושה אחר ברכב למטרות תעבורה, אינה נופלת בגדר החזקה הממעטת השוללת את תחולת חוק הפיצויים. לא נעלמה מעיני מטרתו הראשונית של המחוקק להוצאת כל המעשים המכוונים מגדר תחולת החוק (מטרה שלא הובאה לכלל מימוש בשל הוספת ההסתייגות ממקרים בהם השפיע המעשה על השימוש ברכב) או על ההנחה הפרשנית כי למעט מקרים של השפעה מעין זו – ילכדו כל המעשים המכוונים ברשתה של החזקה הממעטת (השוו הילכת עזבון לזר). עם זאת, להוצאת קבוצה זו ממיתחם תחולתה של החזקה הממעטת קיימים נימוקים של ממש, הנוגעים הן למטרת חזקה זו והן להיקף התפרשותה. כפי שהובהר לעיל, החזקה הממעטת נועדה למנוע התפרשות החוק על מעשים מכוונים בשל ההנחה כי החוק לא התכוון לפרוש מצודתו על שימוש ברכב כאמצעי לפגיעה גופנית, ופגיעה מעין זו אינה סיכון טיפוסי לשימוש ברכב לצורכי תחבורה (הילכת עיזבון לזר, בעמ' 952; אנגלרד, בעמ' 84-85). במקרה דנא לא נעשה שימוש ברכב כאמצעי לפגיעה גופנית, שעה ש"המשתמש הטבעי", קרי – הנהג, לא פעל כלל לעשות כן, ואף "המשתמש" בפועל ביצע פעולה הכוללת אלמנט פוגעני נוסף מלבד השימוש בנהיגתו של אחר. הפגיעה שהתממשה היא במתחם הסיכון שיוצר שימוש ברכב למטרות תחבורה, אלא שזו הוסטה או הועצמה באמצעות מעשה נוסף, מכוון. לכך יש להוסיף כי המאפיין את המעשים הנופלים בגידרה של קבוצה זו הוא כי אלה מורכבים ממעשה מכוון העלול לגרום לפגיעה, שאינו בעל יסוד תעבורתי כשלעצמו, וזה מועצם על ידי שימוש תעבורתי ברכב הנעשה על ידי נהג חף מכוונה רעה. מקרה זה שונה מעניינו של המתאבד, לגביו אין כל הבחנה או ניתוק בין מעשה ההתאבדות ובין השימוש ברכב המנועי, והשניים – חד הם. שעה שמעשהו המכוון של פלוני עלול לגרום לפגיעה, ולזה מתוספת פגיעה מרכב מנועי (שתוכננה על ידי פלוני אך יצאה אל הפועל בשל שילוב של הפגיעה שיזם ושימוש ברכב על ידי נהג נטול כוונה לפגוע) כי אז יש לראות את הנפגע כמי שנפגע מסיכון תעבורתי ולהחיל את החוק בעניינו. באופן דומה סבר פרופ' אנגלרד כי אין להחיל את החזקה הממעטת על נפגע מקרי, מאחר ולעניינו "יש להתחשב בתנועת הרכב כגורם בפגיעה הגופנית" ולפיכך יש לראותו כמי שפגיעתו באה כתוצאה משימוש ברכב למטרות תעבורה (אנגלרד, בעמ' 86). פרשנות זו טובה בעיני לעניינו של הנפגע המקרי, וכך גם לאותם מקרים מעורבים בהם ניתן לראות את תנועת הרכב כגורם נפרד בפגיעה הגופנית. כוונת המחוקק המקורית לפיה תישלל תחולת החוק כל אימת שמעורב באירוע מעשה מכוון, הופרה כבר בעת שנחקק החוק והוסף לו הסייג בעניין "השפעת המעשה". הגיונו של סייג זה, המחיל את החוק על מקרים של גרימה עקיפה, נעוץ בעוצמה השונה של הזיקה למבחן התעבורתי במקרים של השפעה עקיפה מעין זו (השוו הילכת עיזבון לזר, בפיסקה 25). הגיון זה ישים אף בענייננו, בו הזיקה ליסוד התעבורתי היא רבה. לא למותר לשוב ולציין כי רבים מהמקרים בהם המעשה המכוון נעשה בידי גורם זר לנהיגה יפלו ממילא בגדר הסייג של "השפעה עקיפה" מאחר ופועלם אינו אלא השפעה על הנהיגה (ניתוק בלמים, פגיעה בהגה, הפחדת הנהג וכד'). רק מיעוטם של המקרים מתבטא בהשפעה של הנהיגה על המעשה המכוון, כפי שהדברים במקרה דנא. נראה כי גם לשוני כמעט ומקרי זה, ולהגיון העומד בבסיס הסייג שבחוק, יש לתת את המשקל המתאים. לכל האמור לעיל ניתן להוסיף כ"משקולת נוספת" את התכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים, לה ניתן להעניק משקל מסויים במקרי גבול (השוו הילכת אוסם, בפיסקה 18 לפסק-דינו של השופט ריבלין; הנשיא ברק, שהביע הסתייגות מסויימת בהילכת עוזר (בעמ' 548 ה-ו) ממתן משקל קבוע או ממשי לשיקול זה, לא שב על הסתייגות זו בעניין אוסם). לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי מאחר והנהג לא התכוון לפגיעה, ובמעשה שגרם לפגיעה במנוח היו מעורבים מעשה מכוון וסיכון תעבורתי שיחדיו חברו לפגיעה והעצימו זה את זה, אין מקום להחיל את החזקה הממעטת בדבר "מעשה מכוון". מכאן כי הארוע נופל בגדר "ההגדרה הבסיסית" של הדיבור "תאונת דרכים", וחוק הפיצויים חל על הפגיעה במנוח. לפיכך על המבטחת לפצות את התובעים על נזקיהם הנובעים מהתאונה. תחולת הפוליסה על העילה הנזיקית לנוכח המסקנה אליה הגעתי, לפיה חל חוק הפיצויים על הארוע, אין עוד צורך לדון בשאלה אם מכוח הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי חלה הפוליסה על העילה הנזיקית. עם זאת, ולמקרה ויתברר כי טעיתי במסקנתי לעיל, ידון גם עניין זה בקצרה. הנתבעת טוענת כי הפוליסה לא הוגשה ולא הוכחה. לטענה זו אין משקל של ממש במקרה דנא. במישור הראייתי – ניתן יהיה לתקן המעוות, שכן הדיון מצוי בשלביו הראשונים. במישור העיוני יש להניח כי הפוליסה הוצאה על פי הוראות החוק, והדיון יערך להלן בהנחה כי הוצאה כדין, ללא החרגות נטולות תוקף. סעיף 3(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 (להלן: פקודת ביטוח רכב מנועי או "הפקודה") קובע כי "פוליסה לפי דרישותיה של פקודה זו היא פוליסה שהוציא מבטח שהיה מורשה בשעת הוצאתה והיא מבטחת את: (1) בעל הרכב והנוהג בו - מפני כל חבות שהם עשויים לחוב לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן-החוק), ומפני חבות אחרת שהם עשויים לחוב בשל נזק גוף שנגרם לאדם על ידי השימוש ברכב מנועי או עקב השימוש בו; לענין זה, 'נזק גוף' ו'שימוש ברכב מנועי' - כמשמעותם בחוק". מכאן כי הפוליסה נועדה לכסות לא רק חבות על פי חוק הפיצויים אלא אף "חבות אחרת" בשל נזק גוף הנגרם כתוצאה משימוש ברכב המנועי או "עקב השימוש בו". מאחר והגעתי לכלל מסקנה כי הפגיעה במנוח אירעה עקב השימוש ברכב מנועי, ממילא נופל האירוע בגדר הפקודה (ראו לעניין זה אנגלרד, בעמ' 88; לעניין אי תחולתו של סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 במקרה מעין זה ראו קליינמן, בעמ' 419 ובה"ש 205 שם). שאלה זו הועלתה אך לא נדונה בהילכת אל אסד (בעמ' 497 מול ב). מכל מקום, מאחר והפקודה לא מכילה סייג הנוגע למעשה מכוון, והיא חלה במקום בו מדובר בפגיעה עקב שימוש ברכב מנועי, אין מקום להוסיף לה את שאינו מצוי בה. לפיכך, אף אם יקבע כי חוק הפיצויים אינו חל על הארוע, עדיין יש תחולה לפוליסה שהוציאה הנתבעת, וזאת מכוח הוראת הפקודה. סוף דבר המסקנה היא כי המנוח נפגע בתאונת דרכים. לפיכך על הנתבעת 5 (דולב) לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם ממותו של המנוח. כפועל יוצא ממסקנה זו ומהוראת סעיף 8 לחוק הפיצויים, נדחות הטענות הנובעות מההוראות הנזיקיות ה"רגילות" שבכתב התביעה. התביעה כנגד הנתבעת 4 (כפר הילדים, שאינו הבעלים של הרכב), נדחית, וכך גם ההודעות לצדדים שלישיים. לעניין זה מהווה "החלטה" זו פסק-דין. הנתבעת 5 תשלם לתובעים הוצאות משפט בסכום של 3,500 ₪, וכן תשלם הוצאות משפט בסכום של 2,000 ₪ לנתבע 1 ולנתבעת 4 (לכל אחד מהם). אין צו להוצאות ביחס ליתר הצדדים. התובעים יגישו תחשיב נזק מטעמם עד ליום 22.11.05, והנתבעת 5 תגיש תחשיב מטעמה עד ליום 15.12.05. קדם משפט בנוכחות ב"כ התובעים וב"כ דולב יתקיים בפני ביום 22.12.05 בשעה 9:30. רכבחלוןהולך רגלתאונת דרכים במתכוון (החזקה הממעטת)ניצול הכוח המכני של הרכבהכרה בתאונת דרכים