לפנינו ערעור על הכרעת דין של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן) מיום 31.12.12, לפיה הורשע המערער בשתי עבירות של לקיחת שוחד, לפי ס' 290 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, ובשתי עבירות של מרמה והפרת אמונים, לפי ס' 284 לחוק העונשין. עוד לפנינו ערעור על גזר הדין שניתן בעניינו של המערער (ע"י כב' השופטת ח' מאק-קלמנוביץ), ביום 12.3.13, ולפיו נדון המערער למאסר בפועל לתקופה של 14 חודשים, מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך שלוש שנים, וקנס כספי בסך 10,000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו. כתב האישום 2. במועדים הרלוונטיים לכתב האישום עבד המערער כמפקח בניה בעירית ירושלים באזור רמת שלמה והר חוצבים. תפקידו של המערער כלל, בין היתר, איתור עבירות בניה, תיעודן ודיווח לרשויות התביעה בעירייה. נגד המערער הוגש כתב אישום הכולל שני אישומים, כמפורט להלן: 3. על פי הנטען באישום הראשון, במהלך חודש מרץ 2004, ביצע X עבירת בניה בכך שפתח פתחים לחלל תת קרקעי בשטח הצמוד לדירתו ברמת שלמה, ללא קבלת היתר או רישיון עירייה. המערער הבחין בעבירת הבניה, ובהמשך הגיע לביתו של ישראלי והודיעו כי הוא פותח נגדו תיק, וכי בשל כך יהיה עליו לשלם קנס בגובה 180,000 ₪, ולהרוס את הבניה שביצע. ישראלי שאל את המערער מה ניתן לעשות כדי למזער את הנזק, ובתגובה ביקש המערער לשוחח עמו במקום פרטי יותר. המערער וישראלי עברו אל מחסן הדירה, שם אמר המערער לישראלי "אם תיתן לי 5,000 דולר תוכל להמשיך ולבנות וליהנות ממה שבנית". ישראלי ניסה להתמקח על גובה התשלום, אולם המערער השיבו כי זהו הסכום ו"כך כולם משלמים בכל השכונות". המערער דחה את הפצרותיו של ישראלי להקטין את הסכום, והבטיחו כי אם ישלם יהיה "מחוסן לתמיד" בעניין עבירת הבניה. המערער הורה לישראלי להכין את הכסף תוך שבוע, ואיים שאם לא יעשה כן יפתח נגדו תיק בעירייה. ביום 21.4.04 הגיע המערער לביתו של ישראלי וקיבל ממנו סכום של 5,400 ₪. המערער איים על ישראלי שאם יתרת הסכום בסך 3,800 דולר לא תשולם תוך שבוע, יבוטל ההסכם ביניהם, והוא יחזיר לו את כספו ויפתח נגדו תיק בעירייה. לאחר הדברים האלה, ולפי כתב האישום, ניסה המערער פעמים רבות לקבל את יתרת התשלום. המערער הגיע לביתו של ישראלי וניסה להיפגש עמו, שוחח עמו ועם אשתו, ודרש בכל פעם לקבל את יתרת התשלום, שאם לא כן יפתח נגדו תיק. ביום 4.5.04 הגיע המערער לביתו של ישראלי ונטל מישראלי סכום השווה ל-1,300 דולר. המערער שב ודרש את יתרת הכסף, באמרו כי אם לא יקבלו "הכל בטל וישראלי יהיה אבוד". 4. על פי הנטען באישום השני, במהלך חודש מאי 2004, ביצע בן ציון פרידמן בביתו ברמת שלמה, עבודת בניה הכוללת סגירת מרפסת ללא קבלת היתר או רישיון עירייה. המערער אשר הבחין בעבודות, הפסיק את העבודות והורה לפועלים לעזוב את המקום. באותו היום, בשעות אחה"צ, ביקש פרידמן להיפגש עם המערער מחוץ למשרדו, והשניים סיכמו להיפגש באותו היום בתחנת דלק בהר חוצבים. השניים אכן נפגשו ושוחחו על עבודות הבניה כשהם יושבים ברכב המערער. המערער אמר לפרידמן כי יוכל לעזור לו תמורת תשלום, וכן הוסיף ואמר כי בדרך כלל הוא לוקח 4,000 דולר, אך במקרה הזה, מכיוון שמדובר בעבירת בניה לה שותפים שני שכנים, ייקח 3,000 דולר מכל אחד. פרידמן הסכים לשלם את הסכום שנדרש, וביקש שהות לאסוף את הכסף. המערער סירב לכך ודרש כי כל הסכום יועבר למחרת היום. באותו מעמד מסר פרידמן למערער סך 500 דולר בשקלים, וסוכם כי יעביר לו את היתרה למחרת. בפגישה שנערכה למחרת היום, מסר פרידמן למערער 2,000 דולר בשקלים, ולאחר הפצרות, נאות המערער להפחית את סכום היתרה ל-1,500 דולר. בהמשך, ניסה המערער, לאורך מספר שבועות, לקבל את יתרת התשלום, ופרידמן התחמק מדרישותיו בתירוצים שונים. 5. המשיבה ייחסה למערער, בגין כל אחד מן האישומים, עבירה של לקיחת שוחד וכן מרמה והפרת אמונים. 6. בתשובתו לאישום, ואף בעדותו בבית המשפט, כפר המערער באופן גורף במיוחס לו והכחיש כי קיבל ממי מן המתלוננים סכום כסף תמורת הטבה כלשהיא. המערער אף הכחיש כל היכרות עם המתלוננים. הכרעת הדין של בית משפט קמא 7. בית משפט קמא, לאחר שבחן את הראיות, הרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו. הכרעת דינו של בית משפט קמא הושתתה, בעיקרה, על עדותם של ישראלי ופרידמן, עמם חתמה המשיבה על הסכם עד מדינה, אשר העידו כי שילמו למערער כספים על מנת שיעלים עין מעבירות הבניה שביצעו. בהסכם עד מדינה שנחתם עם ישראלי הוסכם, כי ישראלי לא יועמד לדין בגין עבירות הבניה ועבירת שוחד. כן הוסכם כי עירית ירושלים לא תתנגד למתן היתר בניה או לבקשה לשינוי תב"ע, אם יוגשו בקשות כאלה, ואף תמליץ לאשרן, אף שמדיניות העיריה היא שבמסגרת בקשה לשינוי תכנית יש לקחת בחשבון כי במקום בוצעה עבירת בניה (ת/3). בהסכם שנחתם עם פרידמן הוסכם, כי פרידמן לא יועמד לדין בגין עבירות הבניה ובגין עבירת השוחד (ת/6). בית משפט קמא ציין בהכרעת הדין כי בהיות עדים אלה עדי מדינה, אשר קיבלו טובות הנאה כנגד עדותם, יש לבחון את עדותם במשנה זהירות. 8. באשר לאישום הראשון, ראה בית משפט קמא לבכר את גרסתו של ישראלי, לה מצא תמיכות חיצוניות רבות, על פני גרסת המערער. בית המשפט בחן את גרסתו של ישראלי ומצא כי נפלו בה סתירות רבות בשורה של עניינים. בית המשפט הוסיף ומצא כי "כל פעלו של ישראלי נעשה לטובתו האישית בלבד, והוא מוכן לעשות הכול למען מטרותיו, אף אם לשם כך עליו להסגיר את שותפו לעבירה". עוד קבע כי ישראלי היה נחוש להשלים את הבניה, לאחר שהשקיע בה כסף רב, ולשם כך היה גם מוכן להתלונן נגד המערער. חרף האמור לעיל, מצא בית המשפט כי אין באלה "כדי לפגום באופן ממשי במשקלה ובאמינותה של עדותו" (בס' 8 להכרעת הדין). בית המשפט קבע כי מעדותו של ישראלי עולים אותות האמת, וחרף הסתירות והפגמים, ניתן לזהות בהם את "גרעין" הסיפור, ולפיו שילם ישראלי למערער סכומי כסף במטרה להכשיר את הבניה שביצע. חיזוק לאמינותו של ישראלי נמצא גם בהסכמת ישראלי להסרת חסיון עו"ד-לקוח ומתן אפשרות לב"כ הנאשם-המערער לעיין בחומר שהיה בידי עורך הדין שלו. 9. בית משפט קמא הוסיף ומצא שורה של ראיות המשתלבות בעדותו של ישראלי ותומכות בה: קלטת שיחה מיום 5.5.04 בין ישראלי לבין המערער, שהוקלטה ע"י ישראלי, במהלכה מעביר ישראלי כסף למערער, והמערער אומר לישראלי כי "זה הסכום אין מה לעשות...ואתה שבוע הבא חייב לגמור את זה, את הכל..." וכן "גם אני יכול להיכנס לבית סוהר על דבר כזה, אז עושים בשבילך מאמצים כי אתה צריך לעשות מאמץ גם כן" (ת/4); רישום מיום 5.5.04, מועד השיחה, בתיקו של ישראלי במחשב העירייה ולפיו "מצב בניה: טרם הוחל בבנייה. אין עבירה" עליו חתום המערער (ת/11), העומד בסתירה לעבודות הבניה הנרחבות שבוצעו באותה עת ע"י ישראלי; פלט שיחות יוצאות מן הטלפון הנייד של המערער לפרידמן (ת/19), אף שהמערער טען כי אינו מכיר את פרידמן; מסמכי חשבון בנק של אשת המערער (בו הופקדה גם משכורתו של המערער) המלמד על הפקדת מזומנים בחשבון בסכומים שונים במועדים סמוכים למועדים הנקובים בכתב האישום (ת/1), הפקדות שלא ניתן להן הסבר מניח את הדעת; צילום מפנקס הטלפונים של ישראלי בו מופיעים שמו של המערער, "גבי דנון בעיריה", ומספרי הטלפון שלו (ת/5); עדות המפקחת רימה ברזילי לפיה משגילתה את תוספת הבניה בביתו של ישראלי, טען ישראלי כי "כבר מטפלים בו" ולאחר מכן טען שהתיק שלו סגור. כשבדקה במשרד גילתה כי על פי רישומי המחשב, המערער ביקר במקום, ציין שמדובר בעבודות ביוב שהסתיימו וסגר את התלונה; עדות אופיר מאי, הממונה על המחלקה לפיקוח על הבניה בעירית ירושלים לפיה כאשר ירד לשטח, בעקבות ממצאיה של רימה, פגש את ישראלי אשר מסר לו כי שילם כסף רב עבור הבניה וכי נסחט "עד לשד עצמותיו". עוד העיד כי הסיכוי שעבודות בניה כאלה ייעלמו מעיניו של המפקח הוא קלוש. 10. מול עדויות אלה, מצא בית המשפט את עדותו של המערער, לפיה "לא היו דברים מעולם", מתחמקת ובלתי מהימנה. בית המשפט קבע כי "לא נתתי אמון בנאשם ובעדותו, והכחשתו הגורפת, מבלי שנמצאה לה כל ראיה מאמתת, ומבלי שהיה בה כדי ליתן הסבר כלשהו לראיות שנאספו כנגד הנאשם, מעוררת תמיהה ומעידה על חוסר מהימנותו של הנאשם" (ס' 10 להכרעת הדין). 11. באשר לאישום השני, בית המשפט מצא את גרסתו של פרידמן "נטולת סתירות ואי דיוקים". בית המשפט קבע כי עדותו של פרידמן היתה "רהוטה, עניינית ואמינה. פרידמן לא ניסה להמעיט מחלקו בפרשה ואמר את הדברים ללא כחל ושרק, אף במקרה בו הציגו אותו באור שלילי. פרידמן הותיר רושם אמין ושוכנעתי כי דיבר אמת" (ס' 15 להכרעת הדין). בית המשפט מצא תמיכה לעדות פרידמן בפלט שיחות הטלפון ת/19, ממנו עולה כי המערער התקשר לפרידמן פעמים רבות, בעדותו של אופיר מאי על ליקויים שמצא בעבודת צוות הפקחים ברמת שלמה באותה תקופה, ובאי העלאת גרסת המערער בעימות שנערך בינו ובין פרידמן, ובו פרידמן זיהה את המערער ופירט את גרסתו המפלילה (ת/15). בית המשפט אף קבע כי עדויותיהם של פרידמן וישראלי תומכות ומחזקות זו את זו. כנגד עדות "מהימנה ונתמכת זו" של פרידמן, מצא בית המשפט כי אין ליתן אמון בעדות המערער (בס' 18 להכרעת הדין). 12. על יסוד עדויות עדי המדינה, והתמיכות להן, קבע בית משפט קמא כי המשיבה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את המעשים המיוחסים למערער בשני האישומים והרשיע את המערער בכל העבירות המיוחסות לו. טענות המערער 13. בכל המתייחס להכרעת הדין, טוען המערער כי טעה בית משפט קמא כאשר ביסס את הכרעת דינו באישום הראשון על עדותו של ישראלי. המערער טוען כי לנוכח הפגמים החמורים שנפלו בעדותו של ישראלי, יש לפסול את עדותו מכל מכל. לענין זה מונה המערער, בין היתר, את ההטבות שהוענקו לישראלי כנגד מתן עדותו, היוצרות תמריץ להפללתו של המערער, ואת הסתירות הקשות, לטענתו, העולות מעדותו של ישראלי בשורה ארוכה של עניינים. נטען גם למחדלים ראייתיים באי הבאתם לעדות של אשתו של ישראלי, או עדים אחרים לפגישותיו של ישראלי עם המערער. המערער מוסיף וטוען נגד קבילות פלט השיחות היוצאות מהטלפון הנייד של המערער (ת/19), תוך שנטען שלא הוכח שפלט זה הוא בגדר "רשומה מוסדית" כהגדרתה בס' 36 לפקודת הראיות. נטען גם להעדר אמינותו של הפלט נוכח הצגת חשבונית, המתייחסת לתאריכים זהים, שאינה זהה לפלט השיחות. כן נטען נגד קבילותה ומשקלה של קלטת השיחה שהוקלטה ע"י העד ישראלי, לגביה נטען כי איננה מהימנה, ואף לא הוכח כי קולו של המערער הוא זה הנשמע בקלטת. נטען עוד נגד קבילותם ומשקלם של מסמכי חשבון הבנק של המערער. בענין זה נטען כי אין קשר בין הסכומים שהופקדו בחשבון ובין הסכומים שנטען שנתקבלו מעדי המדינה ומועדי קבלתם. המערער הוסיף וטען כי משהכחיש כל היכרות עם עדי המדינה, היה על המשיבה לערוך מסדר זיהוי. כן טען שטעה בית משפט קמא בהרשיעו את המערער בעבירת שוחד ובמרמה והפרת אמונים בגין אותה מסכת עובדתית, וכי מדובר ב"הרשעה כפולה". הכרעת הדין - דיון 14. לאחר שעיינו בחומר שלפנינו ושמענו בהרחבה את טענות הצדדים, מסקנתנו היא כי אין עילה להתערב בהכרעת-דינו של בית-משפט השלום. הכרעת הדין מבוססת בעיקרה על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו ע"י בית משפט קמא. כידוע, הכלל הוא שערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, במיוחד מקום בו אלה מושתתים על התרשמותו הישירה של בית המשפט מן העדים שבאו לפניו. המקרה שלפנינו איננו מצדיק סטייה מכלל זה. בית-משפט השלום התרשם ישירות מעדות המערער, כמו גם מעדות עדי המדינה. כמצוין לעיל, נמצאה עדותם של עדי המדינה מהימנה על בית-משפט השלום, ואף זכתה לתימוכין בשורה של ראיות. לעומת זאת, עדותו של המערער לא זכתה לאמון. במצב דברים זה - אין עילה להתערב בממצאי העובדה שנקבעו על-ידי בית-משפט השלום. 15. המערער מצביע על פגמים שנפלו בעדותו של ישראלי. אכן, בית משפט קמא עמד בהכרעת הדין בהרחבה על הסתירות הרבות שנפלו בעדותו של ישראלי. כן עמד על מניעיו של ישראלי להשלים את הבניה הבלתי חוקית שביצע. אולם כפי שנפסק לא אחת אין באלה כדי לפסול מראש את עדותו של ישראלי: "לא אחת גילה בית-משפט זה דעתו כי אין לפסול עדותו של עד אך ורק משום סתירות פנימיות שבה ומשום התפתלויות של העד המסתיר חלק מן האמת ומעוות חלק אחר ממנה. לעדים כאלה מניעים אישיים שונים לומר את אשר הם אומרים, ואין הם מונחים על-ידי אותן נורמות המשמשות את אלה הדוברים אמת לאשורה. זהות העדים היא פרי המציאות, ועלינו לקבלם כמות שהם. לעתים הם שותפים לעבירה או עדי מדינה, וגם אם אינם כאלה, יש להם לא פעם מה להסתיר, ממה לחשוש או למה לקוות אם ישתפו פעולה. לפיכך על בית המשפט לעשות כל שביכולתו על-מנת למיין את דבריהם, לבדוק בזהירות יתר כל שנאמר על-ידיהם, מתוך התרשמות חזותית מהעדים עצמם, מאופן מסירת עדותם, מדרך מתן תשובותיהם ומבדיקת דבריהם על רקע הראיות האחרות המובאות לפני בית המשפט, ומתוך לקיחה בחשבון שהמניעים למסירת הדברים הנאמרים על-ידיהם אינם מונחים דווקא על-ידי עקרונות האמת והיושר" (ע"פ 2014/94 סאלח נ' מדינת ישראל, פ''ד נ(2) 624, 628-627). וכן: "המבחן המנחה בהערכת הגרסאות העובדתיות לצורך בירור אחריותו הפלילית של אדם נעוץ בשאלה האם קיים ציר ראייתי מרכזי, אמין ומוצק, שעליו ניתן להשעין את קביעת האחריות הפלילית של הנאשם. האם נילווים סימני אמת לציר מרכזי זה; האם יש לו חיזוקים ממקורות עצמאיים; והאם בהתרשמות הכוללת - האינטואיטיבית והרציונלית כאחד ניתן להשתכנע, במידה שמעבר לספק סביר, בדבר אשמת הנאשם" (ע"פ 10100/07 מדינת ישראל נ' שחאדה, ניתן ביום 24.3.10). בית משפט קמא בחן כנדרש את עדותו של ישראלי וחרף הסתירות שמצא, קבע כי שלד עדותו של ישראלי אמין, ונתמך בשורה של ראיות חיצוניות ובלתי תלויות. בית המשפט מצא כי עדותו של ישראלי, בצירוף הראיות הנוספות, יש בהן כדי ליצור את אותו "ציר ראייתי מרכזי, אמין ומוצק" עליו ניתן לבסס את הרשעת המערער, חרף הסתירות שנמצאו. מסקנתו זו, הולמת את מערך הראיות שהוצג, ומקובלת עלינו. 16. המערער משיג, כאמור, גם על קבילותן של הראיות הנוספות שהוגשו. גם בענין זה לא מצאנו כי נפל פגם המצדיק התערבותנו במסקנות בית משפט קמא. באשר להקלטת השיחה מיום 5.5.04 בין ישראלי לבין המערער, הובאו עדויות לפיהן מכשיר ההקלטה שבו ביצע העד את ההקלטה נמסר לבדיקת המשטרה ונמצא תקין (עדויות רס"מ נפתלי קצקא ומפקח דני כהן). ישראלי אף תיאר בעדותו את תהליך ההקלטה, ובית המשפט קיבל את עדותו כמהימנה ואת ההקלטה כאותנטית. יוסף לאמור כי הקלטת, בה נזכר שמו של המערער, הושמעה למערער במהלך חקירותיו במשטרה, והמערער הביע עמדות שונות בעניינה. לפי מזכרו של השוטר שי שוהם, המערער לא הכחיש בתחילה את אמיתות ההקלטה, ואף ניסה לתת הסברים בלתי מפלילים לתוכנה (ת/18). בהודעתו ת/16, בה הושמעה לו הקלטת תוך שנטען כי היא מתעדת מתן שוחד, השיב "אין לי מה לענות, רוצה להתייעץ עם עו"ד". בהמשך טען כי אינו מזהה "אם זה אני", אך גם נתן הסבר לאמור בקלטת ("אני אם לא אעשה את עבודתי יכול להיכנס לבית סוהר"). בהודעה ת/17, לאחר שהתייעץ עם בא כוחו, השיב כי בהתייעצות עם בא כוחו נאמר לו שלא להגיב על השמעת הקלטת, ומשנשאל אם הוא מזהה את קולו, השיב "לא יודע" (ש' 38-39). בית משפט קמא, לאחר שבחן ראיות אלה, דחה את גרסת המערער כי אין הוא הדובר בקלטת, ולא נתן בה אמון. בית המשפט הוסיף וציין כי דווקא העדרה של הודאה מלאה בקלטת, מעצים את אמינותה. לא מצאנו, כאמור, כי יש להתערב במסקנתו. 17. לא מצאנו פגם המצדיק התערבותנו גם בקבלת פלט השיחות כראיה. פלט זה הוגש באמצעות העד מר הדר אלירז מסלקום, ונתמך ב"תעודה בדבר רשומה מוסדית" המעידה כי נתקיימו התנאים שבחוק לקבילותו (ת/20). העד הוסיף ופירט בעדותו את אופן הפקת הנתונים ואת אמצעי ההגנה הננקטים לאבטחתם, תוך שהבהיר כי כל שיחה המתבצעת נשמרת במערכת הנתונים ההנדסית של החברה, ונתוני השיחה נשמרים ללא כל אפשרות פיזית לשנותם או לפגום בשלמותם. העד אף נתן הסבר מספק לאי זהות הנתונים המופיעים בפלט השיחות שהופק ממאגר הנתונים, לבין החשבונית (שמהווה עיבוד של הפלט), שנתקבל על ידי בית המשפט, ולא מצאנו עילה להתערב בכך. 18. באשר למסמכי הבנק המעידים על הפקדות כספים במזומן בחשבונה של אשת המערער, המשיבה הגישה את מסמכים אלה באמצעות העד מר כפיר טוביה מבנק יהב בו התנהל החשבון בצירוף "אישור על רשומה מוסדית" חתום ע"י העד, המעיד כי נתקיימו התנאים שבחוק לקבילותו של פלט השיחות (ת/2). המערער לא הציג כל ראיה המטילה ספק באמיתותם של נתונים אלה, וגם בענין זה שינה עמדות חדשות לבקרים. משנשאל בחקירתו במשטרה למקורן של הפקדות אלה, השיב שוב ושוב: "לא מגיב". בהמשך טען כי מדובר בהלוואות שנטל "מהעבודה ומבנקים שונים", וכי המסמכים המעידים על כך מצויים בידי בא כוחו, ובבוא העת יציגם (ת/9). חרף זאת, בעדותו בבית המשפט התנער מדברים אלה וטען כי הוא ואשתו ניהלו חשבונות נפרדים, ולא ידוע לו מה מקור הכספים שהופקדו בחשבונה של אשתו (בע' 147 לפרוטוקול הדיון מיום 23.11.11), זאת אף שמשכורתו שלו הופקדה בחשבון זה. כך או אחרת, המערער לא הכחיש את עצם ההפקדות ומאידך לא נתן כל הסבר להן. המערער אף לא הציג כל מסמך המורה על נטילת הלוואות, אף שטען כאמור בתחילה כי המסמכים מצויים ברשותו ובדעתו להציגם. בנסיבות שתוארו, יש בהפקדות המזומנים בחשבון, לרבות העדר כל הסבר להפקדות אלה, משום תמיכה בעדויות עדי המדינה, ואין בעובדה שהסכומים שהופקדו אינם הולמים במדויק את הסכומים ששולמו ע"י העדים, לפי גרסתם שלהם, כדי להקהות את אופיה המחזק של הראיה. 19. יש לדחות גם את טענות המערער באשר לאי עריכת מסדר זיהוי ולנפקותו. מן הראיות עולה כי שני העדים המרכזיים נפגשו עם המערער מספר פעמים, ואף נקבו בשמו. שמו של המערער נרשם בספר הטלפונים של ישראלי ("גבי דנון בעיריה") לצד מספרי הטלפון שלו, ואף נזכר מפורשות בהקלטה. שני העדים זיהו את המערער במהלך העימות שנערך עמו, ובעימות שנערך בין פרידמן למערער, לא הגיב המערער לטענותיו של פרידמן, ואף לא הכחיש כי הוא מכירו. גם כאשר שנשאל אם פרידמן משקר השיב, כי הוא צריך להתייעץ עם בא כוחו (ת/15). לפיכך, גם אם ניתן היה לערוך מסדר זיהוי, ואיננו מביעים עמדה בענין זה, די במארג הראיות הקיים נגד המערער כדי זיהויו מעבר לספק סביר. 20. המערער מוסיף וטוען לקיומם של מחדלי חקירה, בשל אי חקירת אשתו של ישראלי, וכן מנהל עבודות הבניה ועובדיו, אשר לפי הנטען ראו את מפגשיו של ישראלי עם המערער. בנסיבות ענייננו, אין באי חקירתם של עדים אלה משום מחדל חקירתי שיש בו כדי להשליך על תוצאות ההתדיינות בעניינו של המערער. על פי ההלכה, נפקותו של מחדל חקירתי, ככל שהיה, תלויה בתשתית הראייתית שהונחה ע"י המאשימה מחד, ובמשקלו של המחדל והשלכותיו על הגנתו של הנאשם מאידך. על בית המשפט לבחון האם המחדל כה חמור עד שיש לחשוש כי קופחה הגנתו של הנאשם, כיוון שנתקשה להתמודד כראוי עם חומר הראיות העומד נגדו או להוכיח את גרסתו שלו. נפסק גם כי המאשימה איננה חייבת להציג בפני בית המשפט את 'הראיה המקסימלית', אלא "על התביעה להוכיח את המוטל עליה ב'ראיה מספקת', ואין נפקא מינה אם היה לאל ידה להשיג טובה הימנה... וגם עת יכלה התביעה להשיג ראיות טובות יותר, אין הדבר מוביל לזיכוי הנאשם, אם בראיות שהוצגו יש די להרשעה מעבר לספק סביר" (ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל (18.5.06), ע"פ 10082/04 אברמוב נ' מדינת ישראל (25.10.06)). בענייננו, הובאו עדויות עדי המדינה שנמצאו מהימנות, וכן שורה של ראיות ממקור עצמאי שלנוכח כפירתו הגורפת של המערער, יש בהן כדי לסבכו. המערער לא נתן כל הסבר של ממש לראיות אלה, ולפיכך, לא עלה בידו להקים ספק סביר ביחס לאשמתו. 21. ולבסוף לא מצאנו לקבל גם את טענת המערער ולפיה לא היה מקום להרשיעו הן בעבירת השוחד והן בעבירה של מרמה והפרת אמונים. בית משפט השלום קבע בענין זה כי "מדובר בשתי עבירות שונות, כאשר עבירת השוחד מתייחסת לעובד ציבור אשר קיבל מתת כלשהו בעד פעולה הקשורה בתפקידו, ואין הכרח בכך שמקבל השוחד גמל בסופו של יום למשחדו, ואילו מהותה של עבירת הפרת האמונים הינה בסטייתו של עובד הציבור מן השורה ואין הכרח בכך שעובד הציבור קיבל דבר עבור אותה סטייה". השקפה דומה הובעה בת"פ (מחוזי-ירושלים) 2062/06 מדינת ישראל נ' בניזרי, כדלהלן: "באשר לאפשרות להרשיע גם בעבירות לקיחת שוחד וגם בעבירת מרמה והפרת אמונים - אכן נאמר כי עובד ציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, מפר בעצם מעשה זה את חובת נאמנותו כלפי הציבור, וגם לענין הפרה זו של חובת הנאמנות, כמו לענין השוחד, אין נפקא מינה, בדרך כלל, אם סטה עובד הציבור מן השורה בעשותו את הפעולה שעבורה לקח שוחד. לפיכך, נקבע כי אין להאשים ולהרשיע עובד ציבור גם בלקיחת שוחד וגם בהפרת אמון הציבור, משום שהפרת חובת הנאמנות מובלעת ונכללת בתוך עבירת השוחד (ע"פ 511/73 יעקב יחזקאל נ' מדינת ישראל, פ"ד כ"ט(1) 32 (להלן: "יחזקאל"), עמ' 34). במה דברים אמורים? בהרשעה בשתי העבירות בגין אותו מעשה עצמו. אולם, משהאישומים בעבירות מבוססים על מסכת עובדתית שונה אין תחולה להלכה זו. קביעה הפוכה תביא למצב בו עובד הציבור הלוקח שוחד מחסן עצמו מפני כל הרשעה עתידית בגין מעשים שיעשה תמורת השוחד, רק מפני שאלה נעשו תמורת השוחד שקיבל. כמובן שלא ניתן לקבל זאת" (ס' 299 לפסק הדין. ניתן ביום 1.4.08). עמדה זו מקובלת גם עלינו (והשווה גם: ע"פ 5046/93 מ"י נ' הוכמן, פ"ד נ(1) 2 (1996)). 22. לאור כל האמור לעיל, דין הערעור על הכרעת הדין, להידחות. גזר הדין 23. בית משפט קמא הטיל על המערער, בגין העבירות בהן הורשע, מאסר בפועל לתקופה של 14 חודשים, מאסר על תנאי של ששה חודשים לתקופה של שלוש שנים בגין העבירות בהן הורשע, וקנס כספי בסך 10,000 ₪ שישולם ב- 5 תשלומים, או 30 ימי מאסר תמורתו. בית משפט קמא קבע בגזר דינו כי המערער ביצע עבירות חמורות, שעניינן טוהר השירות הציבורי, וכי העונש ההולם עבירות אלה הוא עונש של מאסר בפועל. עוד קבע כי בעבירות מעין אלה, יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם. לאחר שסקר את הפסיקה העוסקת בהרשעות שנסיבותיהן דומות, קבע כי טווח הענישה לעבירות שביצע המערער נע בין מאסר בעבודות שירות לבין מאסר של שנתיים וחצי לכל אישום. בענייננו של המערער, קבע בית המשפט, כי הדרישה ללקיחת שוחד באה מצדו של המערער אשר פנה למתלוננים ויזם את ההצעה. עוד ציין כי אין מדובר באירוע חד פעמי, וכי מעשיו של המערער עמדו בניגוד מוחלט לחובותיו המקצועיות, ותוך מעילה בתפקידו. המערער אף לא נטל אחריות ולא הביע חרטה על מעשיו. מצד הקולא, קבע בית משפט קמא כי חלוף הזמן מאז הגשת כתב האישום והימשכות ההליכים, מהווה שיקול מרכזי לזכותו של המערער, ולפיכך ראה להטיל על המערער עונש המצוי ב"טווח הבינוני-נמוך" של מתחם הענישה. 24. המערער טוען כי שגה בית משפט קמא בקובעו בגזר הדין כי היה זה המערער אשר פנה אל עדי המדינה והציע כי ישלמו לו שוחד, בעוד שבכל המתייחס לעד פרידמן, על פי הכרעת הדין, הוא זה אשר פנה למערער בהצעה לשוחד. נטען גם כי בית המשפט לא התחשב כראוי בחלוף הזמן מאז בוצעו המעשים, וכי נוכח השנים הרבות שחלפו, היה על בית המשפט להימנע מהטלת מאסר בפועל על המערער, או להסתפק במאסר קצר יותר. עוד נטען כי בית המשפט לא נתן משקל מתאים לפיטוריו של המערער מעבודתו, להעדר כל עבר פלילי ולנסיבותיו האישיות. ב"כ המערער מבקש בערעורו להמיר את עונש המאסר במאסר אשר ירוצה בעבודות שירות, ולחלופין, לקצר משמעותית את עונש המאסר שהוטל על המערער. כן הוא מבקש, לנוכח מצבו הכלכלי של המערער, להפחית את הקנס שהוטל עליו. 25. לא מצאנו מקום להיעתר לערעור על גזר הדין. גם אם ההצעה למתן שוחד שהועלתה ע"י המערער באה בעקבות פנייתו של פרידמן כי "יעזור לו", אין בנסיבה זו כדי לשנות לענין העונש שהוטל על המערער. כפי שעולה מהכרעת הדין, המערער עשה שימוש בסמכויות שניתנו לו לקידום רווחתו וענייניו האישיים, תוך מעילה בתפקידו ותוך פגיעה קשה באמון הציבור בשירות הציבורי ובתדמיתו. העונש שנגזר על המערער הולם את חומרת המעשים שביצע ואת מדיניות הענישה הראויה ואין הוא מצדיק את התערבותנו. גם פיטוריו של המערער מעבודתו, כפי שקבע בית משפט קמא, הוא תוצאה ישירה של מעשיו של המערער, ואין בכך משום נסיבה מקלה. באשר לחלוף הזמן, בית משפט קמא אכן שקל נסיבה זו כנסיבה מקלה מרכזית לזכותו של המערער, ואין להקל עמו מעבר לכך. 21. הערעור נדחה, אפוא, על שני ראשיו.מרמהמשפט פליליערעורהפרת אמוניםשוחד