תאונת דרכים במהלך מרדף משטרתי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים במהלך מרדף משטרתי: 1. עניינה של תביעת נזקי רכב זו- שוטרים במרדף לילי, שני רכבים חונים ותאונת דרכים בה היו כולם מעורבים, סמוך לחצות, יום 2/4/99. 2. התובע היה בתקופה הרלבנטית בעליו של רכב מסוג פורד מ.ר 32-569-86 להלן-"האסקורט"). ביום הנדון, עמד הלה בחניה ברחוב אדוריים בקריית גת. אותה עת, ישבה הנתבעת 3, יחד עם שני ילדים קטנים, ברכבה מסוג דייהו מ.ר 22-399-19 (להלן-"הדייהו"). האחרון, אורותיו דולקים, עמד בצידו השני של הרחוב בסמוך למדרכה. בתוך כך התקרב למקום רכב משטרתי מוסווה מסוג מאזדה מ.ר 21-899-00, נהוג על ידי הנתבע 1 בכוון נסיעתה של הנתבעת 3 (להלן - "הרכב המשטרתי"). אין מחלוקת, כי בשלב מסויים הסיט הנתבע 1 את הרכב המשטרתי שמאלה ופגע באסקורט בצידה הימני (להלן - "התאונה"). הנתבעות 2 ו-4 הן חברות הביטוח בהן בוטחו הרכב המשטרתי והדייהו בהתאמה. נזקי האסקורט הוערכו בגובה 87% מערכו ולפיכך החליט השמאי גבריאלי, במסגרת חוות דעתו, להשביתו. התובע מבקש פיצוי בגין הנזקים הישירים והעקיפים אשר נגרמו לו עקב התאונה. 3. לטענת הנתבעים 2-1, מוטלת האחריות לתאונה על הנתבעת 3. לגירסתם, במהלך נסיעתו של הנתבע 1 ברחוב אדוריים, סמוך לאחר שהוזעק לאירוע פלילי דחוף קרוב למקום, הגיח הדייהו, נהוג על ידי הנתבעת 3 בפתאומיות מתוך המקום בו חנה. על פי האמור בכתב ההגנה מטעמם, הפנתה הנתבעת 3 את רכבה שמאלה בכוונה לבצע פניית פרסה, בחוסר זהירות, ללא כל התראה ותוך אי הקפדה על מתן זכות קדימה כחוק. הנתבע 1 ביקש, על פי הנטען, להימנע מהתנגשות עם הדייהו ולכן נאלץ להסיט את הרכב המשטרתי שמאלה, מהלך שהביא לפגיעה ברכבו של התובע. מנגד, בהתאם לאמור בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 4, טוענים הנתבעים 4-3 להטלת מלוא האחריות לתאונה על נהיגתו הפזיזה, לדעתם, של הנתבע 1. לדבריהם, במועד התאונה חנתה הדייהו בצד הדרך, כאשר הנתבעת 3 מפעילה את פנס האיתות השמאלי להראות, כי ברצונה לצאת מן החניה. לדעתה, לא זז רכבה ממקומו כלל בכל מהלך האירוע. הנתבעים, כולם כאחד, חולקים על גובה נזקיו העקיפים של התובע באשר להוצאות נסיעתו, השכרת רכב חלופי וכיו"ב. 4. בדיון מיום 1/7/99, העיד התובע, כי לא נכח כלל במקום עת התרחשה התאונה. לדבריו הוזעק מביתו רק כמחצית השעה לאחר מכן. בהתאם לטענת נציגת הנתבע 2, לפיה נפגע האסקורט בחלקו הימני בלבד, משיב התובע, כי הרכב נהדף כתוצאה מהמכה אותה ספג בתאונה, כלפי המדרכה בסמוך לה עמד. כך, לשיטתו, נפגעה הכנף השמאלית של האסקורט בחלקה התחתון וכן ניזוקו רכיבים מכניים פנימיים עקב התעקמות הגלגל הקדמי שמאלי. דברים אלו מוצאים תימוכין בתמונות הנזק המצורפות לחוות דעת השמאי מטעמו של התובע. התוצאה שנתקבלה היתה, כי הנטל בדבר הוכחת נסיבותיה העובדתיות של התאונה עסקינן נפל על הנתבעים. באין מחלוקת לגבי עצם התרחשותה, מוקדה ההתמודדות באחריות כל אחד מן הנהגים הנתבעים לתאונה. הללו הביאו בפני את ראיותיהם ועדויותיהם בדיון הנ"ל, וניתנה הרשות להגשת דו"ח בוחן התנועה, אשר בדק את זירת האירוע, סמוך לזמן התאונה, בשלב מאוחר יותר. ביום 29/7/99 הוגשו חלקים מן הדו"ח לעיל הכוללים את ההודעות, אשר נגבו מן המעורבים בתאונה באותו לילה, שעות ספורות לאחריה וכן את המלצתו הסופית של הבוחן. 5. הנתבע 1 העיד בפני, כי הבחין באורות הדייהו דולקים בצד ימין של הרחוב בכוון נסיעתו, אם כי איננו זוכר אם הנ"ל אותתה לפנייה שמאלה. לדבריו, לקח בחשבון שיתכן ויצא מישהו ובשל כך אף עבר מן הנתיב הימני בו נסע אל הנתיב השמאלי. לאחר מכן, כך הוא טוען, יצאה הנתבעת 3 בחדות ממקום חנייתה וכאשר הגיע תוך זמן קצר לקרבתה "הרכב שלה היה אנכי לעומתי". למרות שאיננו זוכר את מהירות נסיעתו, נראתה לו זו סבירה בהתחשב בקריאה הדחופה שקיבל, לטענתו, ברשת הקשר המשטרתית. לפיה, מדובר היה באירוע של התפרצות, סמוך למקום התאונה, המלווה ביריות. דברים אלו עולים בקנה אחד עם האמור בהודעתו, שם אף ציין בנוסף, כי הדייהו הגיע עד הקו הלבן המקוטע שבמרכז הכביש. השוטר עודד מזרחי, שותפו של הנתבע 1 לאותה נסיעה, מאשר את דבריו של האחרון. לגירסתו, יצאה הנתבעת 3, כפי שנראה לו אז, לביצוע פניית פרסה, שעה שכבר היה הרכב המשטרתי, קרוב אליה יחסית. לדבריו, בשלב זה, ראתה הנתבעת 3 את אורות הנתבע 1 קרובים אליה ובלמה את התקדמות הדייהו. לדעתו, נגרמה התאונה עקב רצונו של הנתבע 1 "לברוח" מפגיעה ברכב הנתבעת 3, כלשונו. העד מתקשה לזכור את מהירות נסיעת הרכב המשטרתי אך אף הוא מגדירה "מהירות סבירה" בהתחשב ברצונם של השניים להגיע "במהירות ובבטחה" לאירוע ירי. בהודעתו מסר העד, כי רכב הדייהו הגיע עם גלגל קדמי שמאלי עד הקו המקוטע במרכז הכביש. הנתבעת 3 עצמה אומרת בעדותה, כי לאחר הדלקת האורות וכיוון המראות, הפעילה את האיתות השמאלי. היא הבחינה מרחוק, לדבריה, בשלב זה באורות רכב, אשר התברר לה אחר כך כרכב המשטרתי. לטענתה, היו חלונות רכבה פתוחים והרדיו לא עבד. לטענתה, יצאה רק מעט מקו המכוניות החונות, הפנתה את מבטה לאחור ומשהופתעה לראות את אורות אותו רכב ממקודם "ממש קרוב", בלמה את הדייהו מיידית. היא קובעת בתוקף, כי מהירות נסיעתו של הנתבע 1 היתה גבוהה ביותר ולדעתה "נבהל" הנתבע 1 בשל הפעלת האיתות, סטה שמאלה באופן חד וכתוצאה מכך איבד שליטה על הרכב ונכנס באסקורט. לשיטתה, לא היה צריך הנתבע 1 לסטות כלל ממסלולו, היות וזה כלל לא נחסם על ידה (ראה נ1/, נ2/ - נ11/). עם זאת, בהודעתה מאשרת הנתבעת 3 את דברי הנתבע 1 והעד מזרחי בהודעותיהם, כי לאחר התאונה הוחזר רכבה למקום החניה בו עמד קודם לכן. גם שם היא מציינת, כי החלק הקדמי של רכבה "בלט" ועבר את קו החניה הדמיוני שנוצר על ידי כלי הרכב החונים האחרים, אשר עמדו באותו צד של הרחוב. לדבריה, עשתה כן לצורך נסיעה ישר בלבד ולא לשם ביצוע פניית פרסה. דו"ח בוחן התנועה, אשר היה יכול לשפוך אור באופן מהותי על נסיבות קרות התאונה כגון: מהירות נסיעתו של הרכב המשטרתי עובר לתאונה, מועד תחילת הבלימה מצידו, כיווני סטייתו ואף מקום עצירתה של הנתבעת 3, לא הוגש במלואו. העדרם של הפרמטרים, בעזרתם ניתח הבוחן את האירוע עסקינן ואף הגיע על פיהם למסקנותיו, מונע ממני לייחס משקל כלשהו, בלא שאני ממעיט מערכה, להמלצתו הסופית של הבוחן, לפיה, יש להעמיד לדין את הנתבעת 3, ככזו האחראית לתאונה בשל חוסר זהירות ואי מתן זכות קדימה. 6. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ובחנתי את הראיות שצורפו לתיק בית המשפט, נחה דעתי, כי יש לחלק את האחריות להתרחשות התאונה ובהתאם גם לנזקי התובע בעקבותיה, בין הנתבעים. מחד גיסא, מאשרת הנתבעת 3, כי הבחינה באורות הרכב המשטרתי מבעוד מועד, למרות שלא ידעה אותו זמן, כי המדובר ברכב כזה בכלל או ברכב המצוי בעיצומה של משימה דחופה בתפקיד בפרט. עם זאת, מאידך גיסא, חרף יכולת הנתבעת 3 לאמוד את מהירותו של האחרון באותו מעמד ויתכן אף להמתין עד שיעבור על פניה, לא ראתה לנכון לעשות כן. תחת זאת העדיפה לצאת עם רכבה ולחרוג מקו המכוניות החונות. לענין זה נוטה אני לקבל את גרסת הנתבע 1, כי הדייהו הגיע לכלל כיבושו של חלק נרחב יחסית של הכביש, שאחרת מדוע ראתה הנתבעת 3 צורך להשיב את רכבה למקום בו חנה מיד לאחר התאונה. בהקשר זה, סבורני, כי הנתבע 1 אכן הופתע מנהיגתה של הנתבעת 3 וביקש למנוע את התאונה, אשר עשויה היתה, בהתחשב בהתנגשות האפשרית עם רכבה על נוסעיו, להסתיים בנפגעים. יחד עם זאת, אף הנתבע 1 מאשר, כי הבחין בכוונתה של הנתבעת 3 לצאת ממקום החניה בו עמדה, וזאת בהתעלם משאלת הפעלת האיתות. הנתבע 1 שם לב לאורותיו הדולקים של רכב הדייהו ואף סטה, על פי עדותו, בצורה הולמת אל הנתיב השמאלי. דא עקא, הלה לא הזכיר בפני ואף לא בהודעתו ולו ברמז, כי בחר להאט, את מהירות נסיעתו או לנסות להעיר את תשומת ליבה של הנתבעת 3 להתקדמותו המהירה בכוון נסיעתו כלפיה ולצורך החיוני, כי תמנע מלהפריע לו. אין זו, כי הנתבע 1 ושותפו אכן מיהרו להגיע אל האירוע הפלילי בעקבותיו הוזעקו למקום, והראיה - שעדותה של הנתבעת 3, לפיה עזבו השוטרים את מקום התאונה מיד עם התרחשותה, בלא לנהל איתה כל דין ודברים ובזריזות יתרה, לא נסתרה. הדבר אף עולה בדרך הטבע מן המתואר, כי היה מדובר באירוע ירי על כל הכרוך בכך. משאני שוקל את מהירות נסיעתו המסתברת של הנתבע 1 בהתחשב בתפקידו על פי דין ובנסיבותיו המיוחדות של המקרה ואת יכולתו להזהיר את הנתבעת 3 מחד גיסא, מול החובה המוטלת על האחרונה לבדוק היטב, טרם יציאתה ממקום חניה אל נתיב נסיעה בכביש, בין אם לצורך נסיעה ישר ובין אם לצורך פניית פרסה, את מצב תנועת כלי הרכב מאחוריה בכוון נסיעתה , ולאפשר לאלו זכות קדימה, כך שלא יאולצו לסטות או לשנות ממהירות נסיעתם, מאידך גיסא, סבורני, כי חלקה של הנתבעת 3 באחריות לתאונה גדול יותר (ראה סעיף 64 (ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961). 7. באשר לנזקי התובע מעידה חוות דעת השמאי גבריאלי, כי שרידי האסקורט נמכרו עבור 1,500 ש"ח ולפיכך העמיד השמאי את ערך אובדנו הגמור של הרכב לתובע על סך 8,500 ש"ח. עבור חוות דעתו קיבל השמאי שכר טירחה על סך 832 ש"ח בהתאם לקבלה שצורפה לכתב התביעה. התובע אף צרף קבלת תשלום בגין השכרת רכב למשך שבוע ימים בין התאריכים 8/4/99 - 15/4/99 ולטענתו הוא נוסע באמצעות תחבורה ציבורית מזה למעלה משלושה חודשים מאז התאונה. היות ולא הוכח בפני, כי היה לתובע הכרח מהותי להשכרת הרכב לתקופה כה ארוכה מבחינת נסיבותיו האישיות או המקצועיות, הנני סבור, כי יש להעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה באופן גלובלי על סך 1,000 ש"ח בלבד. כן ישלמו הנתבעים הוצאות משפט לתובע בסך 500 ש"ח. בסה"כ ישלמו הנתבעים לתובע 10,832 ש"ח. מן המקובץ לעיל, דומני, כי יש להעמיד את חלקה של הנתבעת 3, לענין אחריותה לתאונה על 75%. על כן ישאו הנתבעת 3 והנתבעת 4, ביחד ולחוד, בסכום של 8,124 ש"ח, ואילו הנתבע 1 והנתבעת 2, ביחד ולחוד, ביתרת הפיצוי בסך 2,708 ש"ח. הסכומים הנ"ל יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה עד ליום התשלום בפועל.משטרהתאונת דרכים