רקע בהמשך להחלטתי מיום 23/11/09, ולהחלטות בית המשפט העליון שניתנו ביום 06/12/09 (בש"פ 9560/09), וביום 23/12/09 (בש"פ 10190/09 ובש"פ 10208/09), והורו כי בקשת המעצר תידון מחדש, אף על יסוד הראיות הנוספות שהושגו בהמשך חקירת המשטרה, לאחר הגשת כתב האישום, להלן החלטתי. נכון למועד החלטתי מיום ה- 23/11/09, קבעתי, על יסוד הראיות שנמצאו בתיק החקירה באותו מועד, כי נתקיימו דרישות קיומן של ראיות לכאורה, וכן כי נתקיימו עילות מעצר. באותה עת אף נתבקשה בדיקת איכון של מכשיר טלפון סלולרי שמספרו מסתיים בספרות 119 (להלן: "סל 119"), אולם תוצאות בדיקות האיכון טרם הוצגו לבית המשפט ולטענת המבקשת, אף טרם הומצאו לה. מאוחר יותר, ונכון למועד הדיון האחרון שהתקיים ביום 30/12/09, נתקבלו תוצאות בדיקות האיכון במכשיר הטלפון הסלולרי הנ"ל, וכן למכשיר טלפון סלולרי שמספרו 0545369201 (להלן: "סל 201"). טענות המבקשת לטענת המבקשת, מחקירה שביצעה משטרת ישראל, עולה כי במקרה אחר מוקדם יותר בו נחקר המשיב, עלה מן החקירה (תיק פ.א. 32329/09 תחנת עפולה), כי סל 201 נמצא בשימושו ובהחזקתו של המשיב. לטענת המבקשת, ובעניין זה הפנתה למזכר של החוקרת אירית גולן ברזני מיום 07/12/09, מסר לה המשיב כי סל 201 נמצא בחזקתו ובשימושו. לעומת זאת, במסגרת החקירה בתיק דנן, נמנע המשיב מלספר למשטרת ישראל אודות סל 201, ורק סיפר כי הוא מחזיק בסל 119. הוא אף הרחיק לכת ומסר לחוקרים כי זהו הטלפון היחידי שברשותו מזה למעלה משנה (סל 119 רשום בבעלותו של עו"ד ראמי מסאלחה, אשר הצהיר בבית המשפט כי הוא נתן אותו למשיב לשימושו לפני למעלה משנה). ב"כ המבקשת טענה, כי האיכונים נתבקשו גם עבור סל 201 בשעתו, אולם תוצאותיהם הומצאו לה רק לאחר מתן החלטתי מיום 23/11/09, ובסמוך לאחר קבלתם, היא העבירה אותם לסנגור. לטענתה, הצליח המשיב להפיל בפח את חוקרי המשטרה שסברו שהוא מחזיק אך ורק בסל 119, אשר תוצאות האיכון לגביו הראו בסופו של יום, כי בשעה 00.17, זמן קצר לאחר סיום המרדף נשוא האירוע שבכתב האישום, אוכן סל 119 בשטח פתוח באזור כפר אכסאל ולא בנצרת עילית. מכאן ואילך טענה ב"כ המבקשת, כי יש לראות את המשיב כמי שהחזיק ברשותו והשתמש בסל 201 במועד האירוע. זאת, נוכח הראיות שתפורטנה להלן. ראשית, מתוצאות האיכון של סל 201 עולה כי, נתקבלה שיחה מאדם בשם ס'חניני אמיר המחזיק בטלפון מס' 0526587607 (להלן: "סל 607"), ביום 30/10/09 שעה 15.21 (כ- 8.5 שעות לפני האירוע, נשוא האישום), לסל 201. ס'חניני הנ"ל נחקר על ידי משטרת ישראל, ומהודעתו מיום 08/12/09 עולה כי סל 201 ידוע לו כשייך למשיב, וכן כי הוא עצמו התקשר למשיב מס' פעמים בחודש 10/2009 בעניין תיקון רכבו, הוא מכיר היטב את המשיב, הוא בן הכפר שלו. הוא אישר כי בכל ההתקשרויות שבין סל 607 השייך לו, לבין סל 201, הוא התקשר ושוחח עם המשיב, ובמועד מאוחר לאירוע, בתאריך 31/10/09 שעה 15.21, התקשר המשיב אליו. מכך מבקשת היא שבית המשפט ילמד כי לכאורה במועד האירוע החזיק המשיב בפועל במכשיר סל 201 הנ"ל. כמו כן, מתוך נתוני התקשורת לסל 119, הגיעה משטרת ישראל לדודו של המשיב, שאוקת, אשר אישר כי הוא מכיר את המשיב וכי המשיב עובד אצלו בברזל. הוא גם מסר לחוקר משטרת ישראל טלפונית, כי המשיב מחזיק טלפון נוסף, אולם מספרו אינו נמצא ברשותו. לפי בקשת אותו חוקר, התקשר שאוקת הביתה וקיבל את המספר הרשום בחוברת שלו, והודיע כי המספר הוא זה של סל 201. פרטים אלה נמסרו לחוקר המשטרה, מוניר ג'אבר, כעולה ממזכר שערך ביום 07/12/09. מאוחר יותר נתבקש שאוקת הנ"ל להתייצב לחקירה ולא התייצב, ואז נערך בביתו חיפוש לצורך תפיסת החוברת הנ"ל, אולם היא לא נמצאה בביתו, אך בסופו של דבר היא נתפסה ברכבו, כאשר התברר שנתלש ממנה חלק מהעמוד הראשון, אשר גם עליו רשום מס' טלפון נוסף. החוברת הוצגה לבית המשפט. מדובר למעשה ביומן בצבע חום, כאשר על פני הדף הראשון שבו (נראה כדף חלק), ניכר כי כמחציתו נקרע. על אותו דף ממש, ישנו מס' טלפון נוסף, ובהמשך על הדף השני, השלישי והרביעי, מפורטים מספרי טלפון נוספים. מספר סל 201 לא נמצא ביומן. נטען, כי משהובא לחקירה מאוחר יותר, בחשד לשיבוש מהלכי החקירה, מילא שאוקת פיו מים, אמר כי הוא לא זוכר שהתקשר הביתה וכן כי הוא לא זוכר שאמר שיש למשיב טלפון נוסף, אך קשר עצמו לאותה חוברת/יומן ואמר שהוא רושם שם את כל מספרי הטלפון, אך אינו יודע למי שייך סל 201. נוכח הראיות הנ"ל, טוענת ב"כ המבקשת כי במועד האירוע נשוא האישום, החזיק בפועל המשיב בסל 201. אביו של המשיב ובן דודו אברהים, התבקשו אף הם להגיע לתחנת המשטרה לצורך בירור פרטים בנוגע לסל 201, שכן, מנתוני האיכון עלה כי הם התקשרו אליו ביום שקדם לליל האירוע (האב אף התקשר לסל 201 בשעה 00.09, מס' דקות לאחר האירוע), אולם סרבו להגיע למסור עדות. בעניין זה הפנתה לזכ"דים שערך החוקר מוניר ג'אבר, מיום 07/12/09 ומיום 22/12/09. לטענתה, אוכן סל 201 בשעה 00.09 בנצרת עילית (המרדף המשטרתי החל 8 דקות קודם לכן, ונמשך מס' דקות בנצרת עילית). כמו כן, עולה מנתוני האיכון, כי בשעה 00.34 עדיין אוכן סל 201 בנצרת עילית. עוד טענה ב"כ המבקשת, כי בשעה 01.28 עוד באותו לילה, נערכה שיחה בין סל 201 לסל 119, אשר לפי הראיות שנאספו, שניהם היו בהחזקתו ובשימושו של המשיב. מנתוני איכון זה, עלה כי סל 119 אוכן בשעה הנ"ל ברחוב הרב לוין בעפולה, בעוד שסל 201 אוכן בכביש סמוך לקיבוץ דוברת. היא טענה, שברור כי בשעה זו לא יכול היה המשיב להחזיק בשניהם יחד, ולא הגיוני גם שהתקשר אל עצמו. חוסר היגיון זה, הוא שהוביל בסופו של דבר לקיום החקירה הנוספת, עליה עמדתי לעיל, בנוגע לסל 201. מכל האמור לעיל, היא טענה כי על יסוד איכון סל 201 בנצרת עילית, החל מהשעה 00.09, 8 דקות לאחר סיום המרדף, ועד השעה 00.34, והואיל שמדובר במכשיר טלפון השייך למשיב, הרי שהוכח לכאורה כי המשיב שהה בנצרת עילית, מקום ביצוע העבירה, בשעת ביצוע העבירה, נשוא כתב האישום. היא הוסיפה וטענה, כי מפירוט השיחות היוצאות והנכנסות, נראה בסופו של דבר התקיימה שיחה גם לטלפון הנייד של אביו של הנאשם האחר בפרשה, שנתפס, זייד. בהצטרף כל הראיות הנ"ל, מתקבלת תמונה לטענתה, שיש בה כדי להעצים את הראיות לכאורה, אותן קבע בית המשפט בהחלטתו מיום 23/11/09, לכדי תמונה חד משמעית שהמשיב השתתף במרדף הנ"ל, ממנו נמלט. היא העלתה גם טענות קשות כלפי עו"ד ראמי מסאלחה, אולם אין זו המסגרת לדון בהם. כן טענה, כי אמנם בשעה 00.17 נתקבלה שיחה מטלפון סל 119 למוקד 100 של המשטרה, אולם, אין בכך כדי להוות ראיה כי היה זה המשיב שהתקשר למשטרת ישראל. לסיכום, ביקשה כי בית המשפט יקבע שהאליבי של המשיב הופרך לחלוטין, וכי נוכח המסוכנות הרבה הנשקפת ממנו, יורה בית המשפט על מעצרו מאחורי סורג ובריח ללא חלופת מעצר. טענות הסנגור הסנגור ביקש כי לצורך הערכת הראיות, יתחשב בית המשפט בכך כי נפגעה זכות העיון לפי ס' 74 לחסד"פ, העומדת לזכות המשיב, שכן לטענתו, אף אחת מן הראיות החדשות שהושגו בחקירה לאחר הגשת כתב האישום, לא נמסרה לו או הובאה לעיונו. הוא טען, כי אמנם נשלח אליו מכתב המודיע על קיום חומר ראיות חדש, אך המבקשת נמנעה מלצרף את אותו חומר חקירה למכתב (המכתב סומן כמוצג מש/1). הוא טען, כי בנסיבות אלה, ועל פי ההלכה הפסוקה, מהווה הדבר פגיעה חמורה בזכויות המשיב המצדיקה דחיית הבקשה למעצר עד תום ההליכים לחלוטין. כן טען, כי המבקשת לא סיפקה הסבר משכנע לאיחור בהגשת תוצאות האיכונים, אשר על פניהם נראה, כי הודפסו כבר ביום 11/11/09. לטענתו, על פני הדברים היו האיכונים בידי המדינה החל מהתאריך הזה. באשר לראית האיכון, היפנה לפסק דין של כב' הש' טימן (מס' פסק הדין לא נמסר), ולטענתו, באותו פסק דין, נאמר כי איכון יכול ללמד שברגע מסוים אדם לא יכול להיות במקום פלוני, אולם, לא ניתן ללמוד ממנו פוזיטיבית שפלוני או טלפון היה במקום אלמוני, זאת משום ששטח הכיסוי של אנטנה מסוימת, חולש על אזור שלם, ולכן לא ניתן ללמוד ממנו חד משמעית, כי פלוני היה בנקודה ספציפית באותו אזור. כן טען, כי אין מחלוקת שהייתה שיחה בשעה 00.17 מסל 119 למוקד 100, וכי על פי המזכרים ועל פני הדברים והחומר שבתיק החקירה, מי שהחזיק בסל 119 באותה עת, הוא המשיב, ולא הוכח אחרת, וכן לא נעשתה שום פעולה להפריך את הטענה, שהדובר באותה הודעה למשטרה, הוא המשיב. לטענתו, לבית המשפט אין אלא מה שעיניו רואות, ועל כן המסקנה צריכה להיות כי בשעת ההודעה, שהינה זמן קצר לאחר האירוע, אוכן המשיב יחד עם סל 119 בשדה פתוח מחוץ לעיר נצרת עילית, ועל כן אין לקשור אותו לאירוע כלל. באשר לראיות שהביאו למסקנה, לטענת המבקשת, כי סל 201 שייך למשיב, וכי היה ברשותו סמוך מיד לאחר האירוע, כפי שטענה ב"כ המבקשת, השיב הסנגור כי מדובר בעדויות מפי שאינם עדי תביעה בשלב זה, וכן כי כתב האישום טרם תוקן והם לא צורפו כעדי תביעה, וכמו כן, טען כי חלק מן המסמכים, לא יכולים לשמש כראיות קבילות בבית המשפט ואין להסתמך עליהן אף לצורך בחינת השאלה, אם קיים פוטנציאל סביר להרשעה. אשר על כן, לטענתו הטענה כי סל 201 הוחזק על ידי המשיב במועד האירוע, נעדרת כל בסיס ראייתי קביל. כן טען, כי לפי תלונת המשיב במשטרת ישראל, התקבלה התלונה בשעה 01.17, ואין חולק כי מי שמסר את התלונה הוא המשיב עצמו. הוא טען, כי גם אין חולק שסל 119 נמסר באותה הודעה כסל של המשיב, והוא גם הטלפון שהיה עמו בהתאם לאיכונים, בעפולה, בשעת גביית ההודעה או בסמוך לה. כמו כן, ברור כי מתוצאות האיכון של השיחה בין סל 119 לסל 201, סל 201 היה במקום אחר ולא בעפולה, שעה שהמשיב הגיש את התלונה בעפולה. נוכח כל האמור לעיל, הוא ביקש לשחרר את המשיב ממעצר, לחלופת מעצר בית שאינו מלא, תוך מתן אפשרות לצאת לעבודה בשעות היום, וכן להימנע מאיזוק אלקטרוני, עקב העדר קו טלפון, וכן להימנע מחיובו בהפקדה כספית, אשר לא עלה בידו לגייס עד עצם היום הזה. לחלופין, ביקש להנמיך באופן משמעותי את סכום ההפקדה. בתשובה לטענותיו של הסנגור, השיבה ב"כ המבקשת כי מייד לאחר שהושגו הראיות החדשות, צולמו כולן עבור הסנגור אף ללא בקשתו, ואף נמסרה לו הודעה על כך, והוא נתבקש לבוא לקחתן, אך עד היום לא טרח לגשת ולקבלן. כן הפנתה לס' 61 לחסד"פ, המאפשר השלמת חקירה לפי שיקול דעת התובע, אף לאחר הגשת כתב אישום, וטענה כי קיימת אף הנחיית פרקליטות המדינה, המאפשרת זאת. היא טענה, כי תוצאות האיכון עוכבו אצלה לפרק זמן של 24 שעות בלבד, על מנת לאפשר את מיצוי החקירה בעניין סל 201, ומייד לאחר כך הודע עליו לסנגור, וכמו כן, קלסר החומר הועבר לעיון הסנגור זמן קצר עובר לדיון שהתנהל ביום 13/12/09, וכבר אז נמסרה לו הודעה כי החומר יצולם והוא מוזמן לבוא לקחתו. באשר לטענה כי העדים הנוספים אינם עדי תביעה, הודיעה כי הגשת בקשה לתיקון כתב התביעה לא נסתייעה עד היום, שכן כל חומר החקירה נמסר לפרקליטות המדינה לצורך שני הליכי הערר שנדונו בבית המשפט העליון, וללא ספק הדבר יעשה במהרה באופן שהעדים הנוספים יצורפו כעדי תביעה. דיון שקלתי את טענות הצדדים מכאן ומכאן. באשר לראיות לכאורה, שוכנעתי, כפי שציינתי גם בהחלטתי מיום 15/12/09 (שורה 20 ואילך), כי לכאורה אוכן סל 119 בשדה פתוח מחוץ לנצרת עילית (בדו"ח האיכון צוין שדה פתוח אכסאל - דבוריה). על כן, לא ניתן ללמוד מאיכון זה מאומה לחובת המשיב. באשר לסל 201, אכן לכאורה תומכות הראיות שנאספו במהלך החקירה בטענת המבקשת, כי מדובר במכשיר סל השייך למשיב, וכי אף הוחזק ברשותו במועדים סמוכים מאוד, לפני ואחרי האירוע נשוא כתב האישום (ביום 30/10/09 שעה 15.21 ואף ביום 31/10/09 שעה 15.21), וכי ראיות אלה מבססות לכאורה החזקתו ועשיית שימוש בו אף בליל האירוע, בהעדר ראיה סותרת כלשהיא. בעניין זה אבהיר, כי לפי טענת ב"כ המבקשת, מנועה הייתה משטרת ישראל מלחקור את המשיב בעניין זה, עקב היותו עד הגנה לאחר שכבר הוגש כתב אישום, ובד בבד ייאמר כי המשיב או בא כוחו במהלך הדיון בפניי, לא ניסו לספק הסבר כלשהוא להפרכת הראיות הנ"ל. המסקנה הלכאורית המתבקשת, כפי שציינתי לעיל, הינה כי המשיב החזיק בסל 201 בשעת האירוע ובסמוך לאחריה, והואיל שסל 201 אוכן בנצרת עילית, יש בכך להעצים את עוצמת הראיות לכאורה כנגדו. מקובל עליי אף ההסבר של ב"כ המבקשת, אודות הסיבה בגינה טרם תוקן כתב האישום. אכן התנהלו במהלך החודש האחרון, שני הליכי ערר בבית המשפט העליון, וזאת בד בבד עם השלמת החקירה לאחר הגשת כתב האישום. אין כל מניעה לבקש תיקון כתב האישום עדיין בשלב זה, עקב גילוי הראיות החדשות, ויש להניח, כפי הדין וההלכה הנוהגים, שהתיקון יותר, והראיות תוכשרנה כקבילות. לפחות לגבי עדותו של העד ס'חניני, מצויה הודעה בחומר החקירה החדש עליה הוא חתום, ועל כן אין מדובר בראיה בלתי קבילה על פני הדברים, ובכפוף לנאמר קודם לכן. באשר לטענת הסנגור, כי המשיב הוקלט מודיע למשטרת עפולה על גניבת רכבו, סמוך לאחר האירוע בשעה 00.17, ואין מחלוקת כי ההודעה נתקבלה מסל 119, אשר לפי הראיות שייך לו, ואין ראיה הסותרת זאת, ייאמר כי נוכח העובדה שהתברר לכאורה כי היה בידי המשיב מכשיר סלולרי נוסף, אשר הוא העלים את קיומו מידיעת חוקרי המשטרה (סל 201), עת נעצר ונחקר, אין להוציא מכלל אפשרות כי מכשיר זה (סל 119), כלל לא היה בידיו בשעת האירוע, אלא הוחזק בידי אדם אחר, ואותו אחר, הוא שהתקשר למשטרה והודיע על גניבת הרכב. קלטת ההודעה למשטרה, אכן לא הוצגה בפניי, אולם אף אם הייתה מוצגת בפניי, ספק אם אני או מותב אחר כלשהוא שאינו מכיר את קולו של המשיב, יוכל בשלב לכאורי זה לבדוק אם אכן היה זה הוא שהודיע אם לאו, וספק רב גם בעיני, אם המוקדן במוקד 100 של המשטרה, יוכל לזכור ולהשוות את הקול ששמע בטלפון עם קולו של המשיב, עת יתקיים המשפט. על כן, אין בטענה זו כדי להועיל למשיב. באשר לטענת הסנגור, כי סמוך לאחר הגשת ההודעה, אוכן סל 119 ברחוב הרב לוין בעפולה, והדבר מלמד כי הוא זה שהיה בידי המשיב, אין לומר כי זו המסקנה היחידה המתבקשת, וזאת משתי סיבות אפשריות. האחת, בין מועד מסירת ההודעה למוקד 100 (00.17), לבין מועד מסירת הודעת התלונה בכתב (01.17), חלפה כשעה, ולא הייתה מניעה כי במשך הזמן הנ"ל יפגש המשיב עם מי שהחזיק אולי את סל 119 והם יתחלפו ביניהם, אפילו יותר מפעם אחת. השניה, בין שעת האיכון (של השיחה בין סל 119 לסל 201), 01.28 לבין שעת מסירת ההודעה (01.17), חלפו 9 דקות. ההודעה שמסר המשיב הייתה הודעה קצרה מאוד, בת 5 שורות ונרשמה תוך זמן קצר ביותר. לפיכך, לא הייתה מניעה כי מייד לאחר מסירתה יעלה המשיב לרכבו ויסע לכיוון כפרו, כפר דבוריה, ואכן מס' דקות לאחר מכן, אוכן טלפון 201 בכביש הסמוך לקיבוץ דוברת. מידיעה אישית וכמי שבמשך 6 שנים עשה את הדרך מעפולה לבית משפט השלום בטבריה הלוך ושוב, דרך כביש דוברת, ידוע לי כי את המרחק בין עפולה לקיבוץ דוברת, ניתן לעבור תוך דקות ספורות, אפילו בשעות הבוקר או אחר הצהריים, כשהתנועה מרובה, וודאי בשעות הלילה המאוחרות, כאשר הכבישים ריקים. משכך, אין מדובר אך באפשרות אחת התומכת בגרסת המשיב, כי הוא זה שאחז באותה השעה בה מסר הודעתו בכתב בתחנת משטרת עפולה בסל 119, ובוודאי אין להשליך מכך, כי אחז במכשיר זה בשעת האירוע. אף לעניין האיחור בהצגת תוצאות האיכון, נמסר הסבר מניח את הדעת על ידי ב"כ המבקשת, ולפיו, אמנם צוין על גבי תוצאות האיכון, תאריך הדפסתו 11/11/09, אולם התוצאות בפועל לא נמסרו לידיה, אלא לאחר מתן החלטתי מיום 23/11/09, ולאחר שנתקבלו, עיכבה אותן אך למשך 24 שעות, על מנת לאפשר מיצוי החקירה בעניין סל 201, כפי שפורט לעיל. לסיכום עניין הראיות הנוספות, אכן ניתן לומר שהן מעצימות באופן משמעותי את הראיות לכאורה הקיימות כנגד המשיב. השלכות הקביעה הנ"ל לעניין עילת המעצר ברורות. ראשית, נוכח העובדה כי מדובר בעבירה בנשק הנחשבת חמורה ביותר, בוססה ביתר שאת עילת המסוכנות הנשקפת מן המשיב. כמו כן לכאורה, נמצאו ראיות נוספות המלמדות על שיבוש מהלכי החקירה בדרך של העלמת עובדה על החזקה במכשיר סלולרי נוסף (201), על מנת לשבש את החקירה. ואף במישור זה, נתחזקה דעתי בקיומה של עילת מעצר. מכאן, לעניין החלופה. שאלת החלופה נבחנה בשעתו, בהעדר תסקיר, נוכח ציווי של בית המשפט העליון (כב' הש' פוגלמן), על רקע מה שנראה אז כמחדל של המבקשת מלהציג את ראיות האיכון, ונוכח החזקה כי לו היו מוצגות, היה הדבר פועל לטובת המשיב. בנסיבות אלה, הורה בית המשפט העליון לשקול שחרור לחלופה אף בהעדר תסקיר, ומוקדם ככל שניתן, וכך אכן נעשה. ברי, כי התשתית הלכאורית כיום מבוססת עוד יותר, ואף עילות המעצר מבוססות על חשד הנתמך בתשתית ראייתית רבה יותר, הן לעניין המסוכנות, והן לעניין החשש משיבוש מהלכי המשפט. אם בנסיבות הקודמות ונוכח האמור לעיל, מצאתי כי יש לשחרר לחלופת מעצר כפי שהוריתי, הרי שכיום אינני יכול עוד להורות כך, נוכח המסוכנות הרבה העולה מתשתית לכאורית מבוססת בעוצמה רבה יותר, הקושרת בעוצמה רבה יותר את המשיב לעבירות שיוחסו לו. עמדתי כבר בהחלטתי הקודמת על העובדה, כי המשיב כבר הורשע בעבר בעבירת נשק (ראה רישום פלילי, תיק 1508/04 שלום נצרת, גזר דין מיום 14/10/04) בשילוב עם עבירת אלימות, וניכר לכאורה כי לא למד את הלקח הנדרש, וחזר לסורו. עוד עולה מהמרשם הפלילי, כי הורשע ונדון למאסר של 5 חודשים, בעבודות שרות בגין ניסיון לחטיפה והחזקת סכין למטרה לא כשרה ותקיפה סתם (שני מקרים), וזאת בגזר דין מיום 09/03/09, כאשר מועד ביצוע העבירות בחודש 07/2008, תיק פלילי 95/08 מחוזי נצרת. האמור לעיל, מעצים עוד יותר את מסוכנותו של המשיב. בינתיים נתקבל אף תסקיר של שרות המבחן בעניינו. מן התסקיר עולה, כי אף בפני שרות המבחן טען המשיב, את שטען בחקירה, ואף כאשר שרות המבחן הציג בפניו כי הנסיבות שהוא מתאר מעלות תמיהה, הוא ביטא גילויי כעס וחשדנות כלפי קצין המבחן. מן התסקיר עולה, כי מדובר במי שמתקשה להיות במגע עם עולמו הפנימי ומחשיפה רגשית, מי שמנסה ליפות את התמונה על התנהלותו ותפקודו, וממזער את אחריותו. הוא לא ביטא גילויי מצוקה על המשך החזקתו במעצר. שרות המבחן ציין כי זימן את הוריו לשיחה בדבר חלופת מעצר, אולם הם לא הגיעו, ועל כן לא בא בהמלצה לעניין שחרורו. סבורני כי נוכח ההתפתחות הנוספת בחקירה שביססה והעצימה את הראיות הן לעניין מסוכנותו של המשיב, והן לעניין החשש מפני שיבוש מהלכי המשפט בעתיד, אין בנמצא חלופה שיהיה בה כדי להשיג את מטרות המעצר. נוכח כל האמור לעיל, אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו. זכות ערר לבית המשפט העליון. בקשת מעצרראיותאיכוןמעצרמעצר עד תום ההליכים