פסק דין א. ההליך והרקע. (1) זהו ערעור שהוגש עפ"י סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו1976- (להלן: "החוק"), על קביעת ועדת הערר שליד עירית חדרה בערר 7/98 מיום 7.12.98 המתיחסת לשנות המס 95; 97 ו98-, אשר לפיה נדחה עררה של המערערת בשאלת הסיווג לצורך החיוב בארנונה של נכס מקרקעין, הידוע כחלקות 51; 91 ו94- בגוש 10025 בחדרה (להלן: "הנכס"), בו מחזיקה המערערת, בו היא מקיימת מפעל לעיבוד, מיון, ניקוי, ניפוי ואריזה של בוטנים. (2) עמדת המערערת היא שיש לסווג את עסקה כמבנה חקלאי ולא כמבנה תעשייתי מסחרי. צו המיסים של עירית חדרה בשנים 96; 1995 קבע בין היתר הסיווגים את הסיווג הבא: "מבנה חקלאי" - מבנה של קבע הנמצא על אדמה חקלאית המשמשת לצרכי חקלאות. (3) בשנים 97-98 שונה הסיווג של "מבנה חקלאי" באופן שלאותם שנים הוא הוגדר בצורה מצמצמת יותר, דהיינו כ"מבנה של קבע הנמצא על קרקע חקלאית המשמש לצרכי הגידולים החקלאיים באותו נכס בלבד". (4) קדמה להחלטה נשוא הערעור, החלטה מיום 25.2.98 בערר 7/97 המתיחסת לשנת המס 1996. בהחלטה זו התקבל הערר ונקבע, כי מדובר במבנה חקלאי (להלן: "הערר הראשון"). (5) בהחלטה נשוא הערר הנוכחי נדחה הערר של המערערת מטעמים פרוצדוראליים וביתר פירוט: המערערת, לדעת הועדה, קיבלה את ההודעות לתשלומי הארנונה במועדים המתחייבים על פי הדין, אך לא מצאה לנכון להגיש השגות ועררים. הועדה לא קיבלה את טענות ב"כ המערערת, כי מכתב מתאריך 10.5.98 שנשלח ממשרד עו"ד מלך אל המערערת ושנוסחו יובא בהמשך בדרישה לשלם חוב ארנונה, מהווה "הודעת תשלום" במובן סעיף 3(א) לחוק. יצוין, כי על מכתב זה ענתה המערערת במכתב מיום 26.5.98 (שאף נוסחו יצוטט בהמשך) שבו נכללה אמירה שיש לראותו כהשגה. המערערת טענה, כי מכיוון שמכתב זה לא זכה למענה, יש לראות את ההשגה כמתקבלת לפי סעיף 4(ב) לחוק. לדעת הועדה, לא עמדה המערערת בלוחות הזמנים שבסעיפים 3; 6 לחוק ובמכתב של המשיב מיום 10.5.98 שלדעת הועדה אינו כאמור הודעת תשלום, אין לראות בסיס להשגה. כדי שניתן יהיה להתיחס לחלק זה של החלטת הועדה, מן הראוי להביא את המכתבים הנ"ל במלואם. מכתב המשיב מיום 10.5.98 הוא לקוני למדי וזה נוסחו: "הנדון: התראה. בשם מרשתי עירית חדרה הריני להתרות בכם כדלקמן: 1. עפ"י ספרי מרשתי קייימת יתרת חובה גבוהה בגין חיובי ארנונה שלא נפרעו למרות כל פניותיה אליכם בנדון. 2. מודע לכם בזאת כי באם לא יוסדר תשלום החוב לאלתר יינקטו הליכים משפטיים כנגדכם ללא כל דיחוי נוסף". וזו לשון מכתב התשובה מיום 26.5.98 שנשלח ע"י ב"כ המערערת לב"כ המשיבה: "מרשתי, חברת שיקרצ'י תעשיות (1995) בע"מ, מילאה ידי להשיב למכתבך שבסימוכין, כדלקמן: 1. כזכור, השיגה מרשתי על חיובי הארנונה שהוציאה לה מרשתך, ומשנדחתה ההשגה - הגישה מרשתי ערר בפני ועדת הערר, והועדה הנכבדה החליטה לקבל את הערר ולשנות את הסווג, כך שהצהירה כי המבנה שמרשתי מחזיקה בו הנו מבנה חקלאי, לצורך ארנונה, ולפיכך, יש לשום אותו ככזה. 2. לפיכך, נדהמה מרשתי לקבל את מכתב מרשתך מיום 11.5.98 המתימר לתקן את החשבון, תוך דרישת סכומי עתק שאינם מתיישבים עם החלטת ועדת הערר ועם הפעילות החקלאית שמרשתי מקיימת במבנה, שהינו, כאמור, מבנה חקלאי. 3. לנוכח האמור לעיל, ועל מנת שמרשתי תוכל לכלכל המשך צעדיה, הנך מתבקש להורות למרשתך להמציא לי ולמרשתי פרוט של החיובים הנטענים תוך הבחנה בין החיוב לכל שנה ושנה; תוך הבחנה בין קרן, הפרשי הצמדה וריבית, ותוך הבהרה עפ"י איזה סווג בדיוק הוצא החיוב, שכן המכתב מיום 11.5.98 אינו מפרט את הנטען. כמו כן, אודה אם תמציא לי העתק מצו הארנונה לשנת 97 ולשנת 98. 4. למען הספר כל ספק, אנא ראה במכתבי זה השגה על החיובים לשנת 97-98 ומרשתי שומרת על זכותה לתקן ההשגה, עם קבלת הפרטים המבוקשים". (6) הועדה דחתה גם את טענת המערערת, כי נעשה הסכם בין הצדדים לפיו החלטת הועדה בערר הראשון תתיחס לכל שנות המס, וזאת בשל הכחשת המשיב והעובדה שלא הוגש מסמך כתוב המאשר קיומו של הסכם זה. (7) הועדה ציינה גם שחל שינוי בצו המיסים לשנים 97 ו- 98 בהשוואה לשנת המס 1996 וממילא אין ההחלטה הראשונה יכולה לחול על שנים אלה. ב. טענות המערערת. ואלה הן בתמצית טענות המערערת החוזרת בעיקרו של דבר על טענותיה בפני ועדת הערר: (1) עם הגשת הערר הראשון באפריל 97 הוסכם בין הצדדים, כי החלטת ועדת הערר תחשב כהחלטה מחייבת לכל החוב השנוי במחלוקת וגם לשנים הבאות. העדרו של הסכם בכתב אינו מעלה ואינו מוריד, מקום שהטענה היא שנערך הסכם בעל פה. (2) המכתב של המערערת למשיב מיום 26.5.98 מהווה השגה. אי מתן תשובה להשגה, מחייב קבלתה. (3) תיקון צו המסים לשנים 1997 ו- 1998 לעומת השנים 95 ו- 96 בחלקיו הרלבנטיים שצוטטו לעיל, בטל באשר הוא נוגד את "חוקי ההקפאה", דהיינו את תק' 4א' לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) בשנת 97 התשנ"ז1996- (וההוראה המקבילה בחוק ההסדרים המתיחסת לשנת 98), האוסרים שינוי סיווג נכס אשר מביא בעקבותיו העלאה של סכום הארנונה, כל עוד לא השתנה השימוש בנכס. וזו לשון תק' 4א' הנ"ל: "מועצה לא תשנה סוג סיווג או תת סיווג של נכס בשנת הכספים 1997, אולם רשאית היא לשנות סיווג אם בפועל השתנה השימוש בו". במקרה הנדון, לא השתנה השימוש בנכס. בשל אי חוקיות שינוי הסיווג אין זה מעלה או מוריד אם הוגשה השגה במועדה. אי החוקיות שבשינוי הסיווג נובע גם מכך שתקנות ההסדרים לשנים 97 ו- 98 קבעו הגדרה ל"מבנה חקלאי" בזו הלשון: "מבנה של קבע הנמצא על אדמה חקלאית ומשמש לצרכי חקלאות". צווי המיסים לשנים 97 ו- 98 חורגים מהגדרה זו. (4) הסיווג החדש הוא גם בלתי סביר באופן מהותי, שכן אם המבנה החקלאי תופס את כל שטח הנכס, אזי לא נותר מקום לגידולים חקלאיים שאותם ישרת המבנה. אין גם הגיון כלכלי שכל חקלאי יקים לו מבנה נפרד על שטחו הוא. עקרון היעילות הכלכלית אומר, כי מבנה חקלאי אמור לשרת מספר משקים חקלאיים המצויים בסביבתו. (5) המערערת הופלתה לרעה בנושא הסיווג בהשוואה לנכסים שכנים. (6) הועדה לא התיחסה לטענת המערערת בכתב הערר, כי השטח שהיא מחזיקה הינו שטח בגודל 4,728 מ"ר ולא 5,196 מ"ר + 64 מ"ר סככות. טענה זו מתבססת על הסכם מיום 7.1.98 להארכת הסכמי שכירות קודמים מיום 18.7.95 ו- 15.8.95 לגבי הנכס נשוא הדיון. ההסכם נעשה בין יכין חברה חקלאית בע"מ (להלן: "יכין"), לבין המערערת. בהסכם זה מדובר על שכירת מחסן ומשרדים במתחם האריזה של יכין בשטח של 4,104 מ"ר ושטח נוסף של 624 מ"ר ובסה"כ מתיחסים הסכמי השכירות לשטח של 4,728 מ"ר. ג. עיקרי טענות המשיב. (1) אין מקום במסגרת ההליך הנדון לדון בטענות הנוגעות לאי חוקיות צווי המיסים לשנים 1997-8. סעיף 3(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו1976- (להלן: "חוק הערר") קובע, כי למנהל הארנונה ולועדת הערר (ובעקבותיהם גם לביהמ"ש בערעור) אין סמכות "לדון ולהחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א)". יצוין, כי פיסקאות (1) עד (3) הנזכרות כאן, קובעות עילות מוגדרות להשגה ולערר. כדי שביהמ"ש יוכל לדון בטענות בדבר אי חוקיות או סבירות הצווים לשנים האמורות, יש צורך בהגשת תובענה. (2) אין ביהמ"ש מוסמך לדון בערעור ככל שהוא נוגע לשנת 95. הודעת החיוב לשנים 95 ו96- הומצאה למערערת בספטמבר 96. ההשגה והערר של המערערת התיחסו לשתי השנים. ועדת הערר בהחלטתה הראשונה התיחסה רק לשנת 96. על החלטה זו לא הוגש ערעור ולא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. (3) ההחלטה הראשונה הנוגעת לשנת 96 אינה מהווה מעשה בי"ד, שכן כל שנת מס עומדת בפני עצמה. (4) אין בסיס לטענה בדבר ההסכמה שההחלטה לשנת 96 תחול על כל שנות המחלוקת. (5) מכתבי דרישה לגבי חוב הארנונה שלא שולם, אינם מהווים הודעת חיוב בארנונה כאמור בסעיף 3 לחוק הערר וממילא אין לראות במכתב המערערת בתגובה למכתב הדרישה משום השגה. (6) הטענה בדבר השטח הועלתה לראשונה בכתב הערר ולא הועלתה קודם במכתב שהמערערת רואה בו כתב השגה. ד. דיון ומסקנות. 1. מגמת המחוקק בהקמת מערכת דיונית של השגה, ערר וערעור על שומות ארנונה היתה ליצור הליך מהיר פשוט ויעיל לבירור מחלוקת בין האזרח לרשות המקומית, וזאת על מנת להשיג את המטרות הבאות: ראשית, לאפשר לרשויות המקומיות הנתונות ברובן במצוקה תקציבית והחסרות רזרבות כספית שליטה על מסגרת תקציב ידועה בזמן אמיתי ולא להיות נתונה להפתעות, כגון חיוב ריטרואקטיבי בהחזרת ארנונה שכבר נגבתה (ראה ה"פ (חי') 412/98 אדוארד חרס נ. עירית קרית אתא מיסים ד2/ ה338-, ה343-). שנית, לאפשר גם לאזרח לדעת במהירות מהו חוב הארנונה ע"מ למנוע ממנו לצבור חובות הנושאים עמהם הצמדות וריבית שיש בהם להכביד עליו. יתר על כן, אם האזרח מנהל עסק בתחום הרשות המקומית, חשוב לו לדעת בכל ההקדם מהו נטל הארנונה הרובץ עליו, שכן זהו מרכיב בעל חשיבות בקלקולציה עסקית. כדי להשיג מטרות אלה פעל המחוקק בכמה כיוונים: הכיוון האחד: הוא קבע מסגרת ענינית מצומצמת להליכי השגה, ערר וערעור, תוך פירוט העילות שניתן להעלות שהן בעיקרן בעלות אופי טכני יותר והעילות שלא ניתן להעלותן (סעיף 3 לחוק הערר) (ראה בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא פד"י מ"ו (1) 793, 799 מול ז'; ה"פ 412/98 אדוארד חרס נ' עירית קרית אתא הנ"ל בע' ה342-). מי שרוצה להעלות טענות החורגות מהטענות שבסעיף 3 לחוק הערר (וזהו החריג ולא הכלל), עליו להכבד ולפנות לבג"צ או לחילופין להגיש תובענה לביהמ"ש המחוזי (או לביהמ"ש לענינים מנהליים כאשר יכנס לתוקפו חוק בתי משפט לענינים מנהליים התש"ס2000-). אינני סבור שעלי ללכת בעקבות פסה"ד בע"ש 1761/93 כהן נ' מנהל הארנונה ת"א (לא פורסם), שכן הקביעה שם בסעיף 13 כי "הטענה בדבר חריגה מחוק ההסדרים היא טענה שהנפגע רשאי להעלות בפני בימ"ש מוסמך הדן בהליך ערעור על פי דין", היא כללית וסתמית ואינה מתיחס לא להוראות סעיף 3 לחוק הערר ולא לפסיקה. אמת, כי בפסה"ד בע"ש (ב"ש) 28/90 אגד נ' עירית דימונה פ"מ תשנ"ג (ב) 311, 314 נאמר, כי טענות הונגעות ל"חוקי ההקפאה" "ניתנות לסיווג כטענות המתיחסות לסוג הנכס, יש לזכור כי ראוי ליתן פרשנות מרחיבה לאמור בסעיף 3 לחוק בכל הנוגע לטעמי התקופה המנויים בו". להלן מסתמך ביהמ"ש על בג"צ 351/88 טית בית נ' עירית פתח תקוה פד"י מ"ב (3) 441, 446. אינני מסכים לקביעה האמורה בפסה"ד. ראשית, בג"צ 351/88 עליו מסתמך ביהמ"ש המחוזי, ניתן לפני פסה"ד בענין דשנים שצוטט לעיל ושקבע עמדה הפוכה ויש להעדיף את ההלכה המאוחרת. שנית, הסיבה לאמירה בפסה"ד טית בית, כי יש לתת פרשנות רחבה לסעיף 3 היא החשש כי "יימצא האזרח במבוי סתום בלי יכולת לשטוח טענותיו לפני ערכאה שיפוטית היכולה להעביר את החלטתה של הרשות המנהלית בשבט הביקורת". אינני סבור שזהו המצב במקרה הנוכחי. כפי שציינתי, קיימות ערכאות שיפוטיות היכולות להעביר את מעשה הרשות "בשבט הביקורת" והם בג"צ, ביהמ"ש המחוזי (ועם תחילת הפעלתו של בית המשפט לענינים מנהליים התש"ס2000- - ערכאה שיפוטית זו). הדבר גם עולה בעקיפין מהאמור בסעיף 3(ג) לחוק הערר. שלישית, הנושא בו עסק פסק דין טית בית, היה חישוב שטח של מבנה ולכן לא היה קושי לכללו בגדר שאלת "גודל" הנכס בסעיף 3(2) לחוק הערר ולכן יש לראות את ההערה בדבר הפרשנות המרחיבה כאימרת אגב בלבד שאינה יכולה לחול במקרה שבו מבקשים להשיג על עצם חוקיות הצווים. אשר לפסק הדין בה"פ (ת"א) 1241/97 (לא פורסם), הרי הוא דוקא תומך בגישתי. שם היה המצב הפוך. בענין זה פנתה המערערת בהמרצת פתיחה למתן פס"ד המצהיר כי סיווגה בצו המיסים נוגד את חוק ההסדרים. המשיב טען, כי היה צריך להעלות הטענה במסגרת ערר וערעור לפי חוק הערר. ביהמ"ש ציטט בהסכמה את פסק הדין בענין דשנים הקובע את האופי "העובדתי טכני" של הנושאים הנדונים במסגרת חוק הערר. ביהמ"ש ציין, כי הנושא שבפניו אינו מהסוג "העובדתי טכני" ולכן נתונה לו הסמכות לדון בתובענה. יצוין, כי פסה"ד בה"פ (ת"א) 1241/97 הנ"ל, מסתמך גם על פסה"ד בע"א 6971/93 עיריית רמת גן נ' קרשין פד"י נ' (5) 480, 481 סעיף 3, המתבסס מצדו על ההלכה בענין דשנים ולא על הלכת טית בית. אכן יש להודות, שגישתי, יש בה כדי להביא לפיצול הליכים, אך נוכח מגמותיו של חוק הערר כמבואר בפרק זה של פסה"ד - יש הצדקה לכך. אשר לטענה, כי נושא הסמכות הועלה לראשונה בסיכומי המשיבה, הרי אין בה ממש. נושא של סמכות ענינית ניתן להעלותו בכל שלב וביהמ"ש רשאי להעלותו אף ביוזמתו. כיוון נוסף: חוק הערר קובע לוחות זמנים קצרים יחסית להשגה, להחלטה בהשגה, להגשת ערר ולערעור לביהמ"ש המחוזי. בין היתר, ראויה לציון מיוחד הקביעה שאם לא תינתן החלטה בהשגה תוך 60 יום, תחשב ההשגה כמתקבלת (ס' 4(ב) לחוק הערר; כן ראה ע"ש 5245/99 חוולס אלי נ' ועדת הערר בעיריית חיפה). נראה, שאל לו לביהמ"ש לסכל מגמות אלה של המחוקק. גם אם במבט שטחי תראה גישה זו כ"פורמליסטית" ונקדנית יתר על המידה. 2. לאור האמור, נראה לי כי צודק ב"כ המשיב, כי אין מנוס מדחיית הערעור. אנמק את עמדתי: (א) אשר לשנת 95, אין המערער חולק כי על שנה זו הוגש ערר יחד עם שנת 96 (ראה תצהיר גדי אלוני שצורף לכתב הערעור, סעיף 9). לכן, כאשר החליטה ועדת הערר בהחלטתה הראשונה כי היא דנה רק בשנת המס 96, היה על המערערת לערער על החלטתה זו לביהמ"ש המחוזי ומשלא נעשה הדבר במועד, הרי לא ניתן לכלול שנה זו במסגרת הערעור הנוכחי. (ב) אשר לטענה בדבר הסכם דיוני לפיו תחול החלטת ועדת הערר הראשונה על כל שנות המחלוקת, הרי נטל הוכחתה הוא על המערערת. הטענה מופיעה בצורה כללית וסתמית בסעיף 9 לתצהיר גדי אלוני שצורפה לערעור. לא ברור מדברים אלה מתי נעשה ההסכם, בין אילו אנשים התקיימו השיחות שהובילו להסכם ולכמה שנים "עתידיות" התיחס להסכם. מכאן, שגם אם היה כעין הסכם הרי הוא נגוע בחוסר מסוימות ולכן אינו מחייב. יצוין, כי בפני ועדת הערר נטען כי ההסכם נעשה עם מנהל הארנונה מר צברי, אך טענה זו אינה מופיעה בתצהיר בפני. כמובן, שעקרונית, הסכם כאמור יכול להכרת גם בע"פ ולאו דוקא בכתב כמו כל חוזה אחר, אך ספק רב הוא בעיני אם מתקבל על הדעת שהסכם מרחיק לכת כזה יערך בעל פה ולא בכתב. לא נראה לי גם כסביר שהעיריה תסכים מראש על תחולת החלטה הנוגעת לשנת 96 לשנים עתידיות, שהרי הן המצב המשפטי והן המצב העובדתי לענין השימוש בנכס עשויים להשתנות מדי שנה. (ג) אני סבור גם שצדקה ועדת הערר בקובעה שאין לפניה ערר כדין לשנים 97 ו- 98. המכתב מיום 10.5.98 אינו בגדר הודעת תשלום, באשר אין הוא כולל התיחסות לסכום מסוים או לשנה מסוימת ואת כל יסודות השומה (ראה רוסטוביץ, ארנונה עירונית מהד' רביעית ע' 457 בפרק על הודעת התשלום), אלא מדובר על התראה כללית על קיומה של יתרת חוב. הוא גם אינו כולל בתוכו את הקבוע בסעיף 7א' לחוק הערר, לפיו חייבת הודעת תשלום לציין את זכות ההשגה, הערר והמועדים לכך. אמנם המערערת במכתבה מיום 26.5.98 מבקשת לראות את מכתבה כהשגה לשנים 1997 ו- 1998, אך אין היא יכולה לעשות כן בהבל פה ובאופן חד צדדי. זאת ועוד, המכתב מיום 26.5.98 המתימר להיות השגה, אינו למעשה כזה גם מבחינת תוכנו. הוא מאזכר את ההחלטה הראשונה של ועדת הערר. אין המערערת מציינת כי המשיב שינה את הסיווג מחקלאי לתעשייתי, אלא מתבקש "פירוט של החיובים הנטענים תוך הבחנה בין החיוב לכל שנה ושנה, תוך הבחנה בין קרן, הפרשי הצמדה וריבית ותוך הבהרה על איזה סווג בדיוק הוצאה החיוב - - ". לשון אחרת, נמצאים אנו בשלב מוקדם בו מבקשת המערערת פרטים ולא בהשגה על הודעה הקובעת סיווג לגבי נכס בשטח פלוני. המדובר איפוא, במכתב המבקש להכין חומר לקראת השגה ולא בהשגה. (ד) כאן המקום לציין שחוק הערר אינו מגדיר מהי הודעת תשלום, אלא רק שהיא צריכה להכיל את האמור בסעיף 7א' לחוק הערר. יתכן שהכוונה היא להודעה על פי סעיף 306 לפקודת העיריות וכך סובר רוסטוביץ בספרו הנ"ל בע' 458, אם כי נראה שסעיף זה מצוי בפרק של פקודת העיריות המדבר על גביה והיה מקום לשכן סעיף זה בפרק הדן בפרסום יחד או בסמוך לסעיף 277 לפקודה. לו טענה המערערת שלא קיבלה הודעת תשלום לשנים 1997-8 כלל ועיקר, היתה קמה לה הזכות להגשת השגה בכל שלב (ראה רוסטוביץ (שם) ע' 458 המסתמך על ע"א 436/62 ראש עיריית ר"ג נ' תיק פד"י י"ז 1262, וראה ע' 1265 לפסה"ד הנ"ל). אך טענה כזו לא נטענה על ידי המערערת, אלא היא טענה שהמכתב מיום 10.5.98 הוא הודעת התשלום, עמדה שלא מתקבלת על דעתי. לאור האמור, אינני קובע גם עמדה בשאלה של נטל ההוכחה: האם העיריה צריכה להוכיח ששלחה הודעת תשלום, או שמא היא יכולה להסתמך על הנחת הריגולריות של מעשי המינהל ועל הנישום להוכיח שלא קיבל הודעת תשלום. יתכן איפוא, שאם יתברר עתה שמבחינה עובדתית לא נתקבלה הודעת תשלום, יכולה המערערת אפילו היום להגיש השגה וההליך יפתח מחדש, אך אינני קובע מסמרות בנידון בהעדר טיעון של הצדדים בשאלה זו. סיכומו של דבר - אני דוחה את הערעור. עם זאת, רשאית המערערת לפנות בתובענה מתאימה כדי להעמיד במבחן את חוקיות וסבירות צוי המיסים לשנים 1997 ו1998-. אינני מביע דעה סופית בשאלה, אם במסגרת זו יכולה היא להעלות את שאלת השטח שחוייב בארנונה, שאלה הנכללת לכאורה בעילות סעיף 3 לחוק הערר. נוכח התנהגות העיריה שלא המציאה בפני ועדת הערר הודעת תשלום מסודרת למערערת בשנים 97-8, אם בכלל נשלחה, אין חיוב בהוצאות, ולא עוד אלא שאם תזכה המערערת בתובענה שתוגש על ידה (אם תוגש), אביא בחשבון את אי הסדרים בניהול ענייני הארנונה כפי שמצאו ביטויים, בין היתר, במכתב הסתמי של ב"כ העירייה מיום 10.5.98 המדבר באופן כללי על "יתרת חובה גבוהה בגין חיובי ארנונה שלא נפרעו", בלי לציין לא סכום, לא שנת מס ולא סיווג. רשויות מקומיותחוק הרשויות המקומיות