פסק דין א. מהות העתירה זו בקשה לפי סעיף 17 לחוק חופש המידע התשנ"ח - 1998. ב. עובדות רלבנטיות ענינה של בקשה זו היא החלטת המשיבים שלא לפצות את העותר בגין קרקע שהופקעה על-ידי המשיב מס. 2 לפי סמכותו מכח חוק נכסי נפקדים תש"י - 1950. המדובר בחלקה קרקע של כ - 26 דונם אדמה הנמצאת בגילה. החלקה רשומה ע"ש אנשים היושבים ברבת עמון, שאין חולק על כך שהם נפקדים. (ר' פסה"ד של השופט בזק, נספח 1 לתגובה). עד שנת 1991, דהיינו למעלה מ - 40 שנה, לא נקט המשיב מס. 2 בכל פעולה לביצוע ההפקעה. גם העותר עצמו לא עשה כל פעולה כדי לגרום לכך שהרישום יועבר על-שמו. הערת אזהרה אודות ההפקעה נרשמה רק בשנת 1989, לאחר שהקרקע נמכרה ע"י העותר למספר תושבי ישראל, שלא ידעו אודות ההפקעה ולא יכלו לדעת אודותיה. שאלת ההפקעה נדונה בבית המשפט המחוזי בירושלים, שדחה את תביעת העותר.(ה"פ 44/92). ערעור שהוגש ע"י העותר לבית המשפט העליון (ע"א 3133/94) נדחה גם הוא. בית המשפט העליון, מפי הנשיא ברק בדחותו את הערעור ציין: "המלצנו בפני ב"כ המשיב מס. 1 לשקול תשלום פיצוי מסוים למערער". )פסה"ד נספח א' לעתירה). פסה"ד של בית המשפט העליון ניתן בתאריך 12.11.1997. לאחר פסה"ד פנה העותר מספר פעמים למשיב מס. 2, באמצעות מספר עורכי דין, ונענה ביום 15.6.1998 ע"י מר יחזקאל שמש, האפוטרופוס לנכסי נפקדים (מסמכים ב1 - ב11), כדלקמן: "לאחר עיון במכתבך מיום 3.2.98, שבתי והתיעצתי עם הגורמים המשפטיים הרלבנטיים ושקלתי שוב את בקשתכם מתוך יראת כבוד להמלצת כב' נשיא בית המשפט העליון, באתי לכלל מסקנה שאין מקום לתת פיצוי כלשהוא למערער". לאחר קבלת תשובה זו לא התיאש העותר ופנה באמצעות באי-כוחו ליועמ"ש בתאריך 25.5.1999 (נספח ב5) בבקשה דומה. בתאריך 24.8.1999 נענה ב"כ העותר ע"י הגב' נעמי זמרת עוזרת לפרקליטת המדינה כי הבקשה לקבלת פיצוי נבדקה שוב על ידם וע"י האפוטרופוס לנכסי נפקדים, תוך שקילת כל הנסיבות והטענות שהובאו במכתב, אולם לא מצאו לנכון לשנות את תשובת האפוטרופוס. באותו מכתב צוין בנוסף כי: "מעבר לנדרש, אנו רואים לנכון להעיר כי מפניות שהגיעו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים עולה לכאורה כי מטעם מרשכם התבצעו ומתבצעים מהלכים נוספים למכירת הנכס נשוא פסק הדין, ודאת לאחר שנקבע בפסק הדין כי למרשכם אין זכויות בנכס. מהלכים אלו, אם אכן בוצעו, אינם עולים בקנה אחד עם הבקשה לתשלום פיצוי לפנים משורת הדין". בבקשה לממונה על חופש המידע שהגיש ב"כ העותר בתאריך 12.6.200 הוא הלין על כך כי כל הגורמים :"ללא יוצא מן הכלל, בחרו שלא לנמק את תשובותיהם, כמתחייב על פי חוק". לכן הוא עותר לקבלת מלוא המידע והפרוטוקולים המשקפים את השיקולים, ההחלטות, ודרכי קבלתן והפורומים בהם נערכו הדיונים שעמדו ביסוד המכתבים שצורפו למכתב הפניה לממונה על חופש המידע.(נספח ג' לעתירה). בתגובה כתבה עוה"ד אורית סון ממונה על עניינים אזרחיים בפרקליטות המדינה (נספח ד) כדלקמן: "מעבר לחומר שעמד בפני בית המשפט וההתכתבויות בין הצדדים אין לנו חומר נוסף, וכי המכתבים מטעמנו הוצאו לאחר התייעצויות פנימיות אשר ברובן היו בעל פה וחלקן בכתב. עמדתנו היא כי המדובר בהתייעצויות פנימיות שאינן פתוחות לעיון הציבור ואין חובה על הרשות למסור מידע מסוג זה...בהחלטתנו שלא לאפשר עיון בתרשומות על ההתיעצויות הפנימיות נתנו את דעתנו לעניין הציבור שבגילוי המידע. בענין זה קיים שיקול ציבורי בעל חשיבות שלא לגלות את המידע, הגובר על השיקולים האחרים והוא להבטיח יכולת התיעצות חופשית ופתוחה בתהליך קבלת ההחלטות בפרקליטות המדינה". בתגובה שהגישה פרקליטות המדינה לעתירה שבפני בימ"ש זה סיווגה עוה"ד דותן ב"כ המשיבים את המסמכים הקיימים לשלוש קטגוריות עיקריות: 1. מכתבי הצדדים השונים , כמפורט לעיל. 2. חו"ד משפטיות שהוכנו לבקשת האפוטרופוס ע"י פרקליטות המדינה וע"י הלשכה המשפטית במשרד האוצר. 3. תרשומות פנימיות שנערכו בפרקליטות המדינה ע"ג דפי טיפול פנימיים. ג. תנאים מקדמיים וה ד י ן ידים נקיות ותום לב אין מחלוקת שכל אדם זכאי לקבל מידע מרשות ציבורית, ללא מסירת נימוק לבקשתו זו, עפ"י הוראות הסעיף 1 לחוק חופש המידע התשנ"ח - 1998. החובה למסור מידע, הינה חובה אבסולוטית מכח הדין, אא"כ יש לרשות פטור ו/או שיקול דעת (שייבחן ע"י בית המשפט) שלא למסור את המידע.של בד בבד יש לקרוא לצידה של חובה זו עקרונות כלליים של השיטה. אפילו תאמר שבסוג זה של עתירה מינהלית אין צורך מבחינת הדין המינהלי המקורי לבוא בידיים נקיות, מחמת "האבסולוטיות" של הוראת החוק, אזי עקרונות השיטה, הנורמות התקינות והסדר הציבורי ינחו את בתי המשפט, ליתן סעד זה לעותר שניגש לבית המשפט בתום לב ובדרך מקובלת. במלים אחרות הוראות הסעיפים 12 ו - 39 לחוק החוזים ( חלק כללי) התשל"ג - 1973, בשינויים המחוייבים, ישליכו על התנהגות העותר לבית המשפט, וינחו את בית המשפט באיזון שבין הנורמה האבסולוטית לבין התנהלות העותר ממול הרשות. למה דברי מכוונים: מהעובדות שהוצגו בבית משפט זה ואשר לא היו שנויות במחלוקת עלה כי העותר פנה פעמיים למשיבים. בפעם הראשונה קיבל תשובה שלילית ממר שמש, ובפעם השניה פנה ליועמ"ש, על מנת שהלז ישקול בחיוב שינוי העמידה השלילית. גם פנייתו השניה סורבה, כשמכתב הפרקליטות מציין כי בינתיים העותר מכר את הקרקע נשוא ההמלצה לאחרים במכתב עוה"ד אורנשטיין מתאריך 3.2.1998 לאפוטרופוס לנכסי נפקדים (מסמך א1 לתגובה) הוא מציין כי: "ידוע לנו ואין בכוונתנו להתעלם מהמידע שנמסר לנו ע"י האפוטרופוס לנכסי נפקדים על פיו ניסה הרוכש, למכור את הנכס בשלבים מאוחרים יותר למספר אנשים נוספים". צא ולמד, עוד לפני שהאפוטרופוס נתן תשובה,לאור המלצת נשיא בית המשפט העליון,שישקול אפשרות של מתן פיצוי כלשהו, חל שינוי נסיבות "בשטח"; העותר התעלם מפסה"ד של בית המשפט העליון, התעלם מהקביעה שאין לו זכויות בקרקע, ועשה דין לעצמו בבחינת "הקטנת נזקיו" שנבעו מפסה"ד של בית המשפט העליון, ע"י נסיון למכור את הקרקע , שאינה שלו, לאחרים. ממסמך ב5 הפניה ליועמ"ש בתאריך 25.5.1999, (סעיף 2.3) עולה כי :"בחודש דצמבר 1989 רכשו משקיעים יהודים את זכויותיו של מר עליאן בקרקע". מתאריכי המכתבים השונים כמפורט לעיל, עולה שמידע זה צוין במכתב עוה"ד אורנשטיין לאפוטרופוס בתאריך 3.2.1998. תשובת האפוטרופוס הראשונה ניתנה בתאריך 15.6.1998 מכאן שהמידע היה בפני האפוטרופוס עוד בטרם נתן את התשובה הראשונה בה דחה אפשרות לפצות את העותר. באימרת אגב אעיר, כי נראה לי למעלה מסביר להניח, שאם נתונים חדשים אלו היו בפני בית המשפט העליון בעת דונו בערעור, - לא היתה מושמעת כל המלצה לפיצויי חסד לפנים משורת הדין. בנסיבות מקרה זה, כשהעותר התכחש והתעלם מפס"ד חלוט של בית המשפט העליון, והתיחס אך ורק להמלצת הנשא; כשהעותר מכר זכויות במקרקעין שאינם שייכים לו; איני סבורה שהנורמה הציבורית צריכה להיות הושטת ידה של הרשות הציבורית לקראתו. בנסיבות מעין אלו, אין לו יותר זכות אבסולוטית לקבלת מידע מהרשות. חוק חופש המידע לא נמנה על חוקי היסוד שחוקקו. הוא חוק רגיל, אם כי בעל נפקות נורמטיבית חשובה ביותר ליחסים שבין הפרט לבין הרשות. למרות שחוקי היסוד הינם "חוקי על" הם מאפשרים, בתנאים הקבועים בהם , "לפגוע" בזכות יסוד מוקנית, בצורה מידתית ההולמת את ערכיה של מדינת ישראל, לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. (ר' למשל הוראה בסעיף 4 בחוק יסוד:חופש העיסוק; סעיף 8 לחוק יסוד:כבוד האדם וחרותו ועוד). אין מחלוקת שלאדם יכול להיות אינטרס בקבלת מידע מרשות. סבורתני שגם לא תהיה מחלוקת, שאפילו אם המידע המבוקש אינו לתועלת כלל הציבור אלא לקידום אינטרס של הפרט, - בכל זאת, בהיעדר פטורים שבחוק, על הרשות להיעתר, ואם תטען לפטור, בית המשפט יבדוק את שיקול דעתה, כפי שהוא בודק כל שיקול דעת של רשות. כל זה מדובר, כשהעתירה מוגשת בדרך הישר. אם העתירה לא הוגשה בדרך זו, וידיו של המבקש אינן נקיות. אם המבקש מתעלם מהחלטה אופרטיבית של האינסטנציה הגבוהה ביותר במדינת ישראל, ומנסה לדלות ממנה רק המלצה, שהיתה אולי יכולה להיות רלבנטית בזמנה; ובנוסף עושה דין לעצמו, - כמפורט לעיל, אני סבורה שמדיניות משפטית ההולמת את ערכיה של המדינה, לתכלית ראויה ומידתית תהיה לאמר לעותר כזה:לאו בר פלוגתא אתה לי. ה ד י ן מאחר והפסיקה בנושא זה עדיין לא גובשה בהלכות מחייבות של בית המשפט העליון, אדון בבקשה גם לגופה, למרות שלעמדתי, ניתן היה כבר בשלב זה לדחות את העתירה. לענין המסמכים השונים: מסמכי הצדדים: אלה נמצאים גם בידי העותר; מאחר ועפ"י תגובת המשיבה, לרבות מסמכים נוספים, שהיא צרפה לעתירה, - אין זולתם, אין לכן גם מה לגלות. חו"ד משפטיות: המדובר ביחסי עו"ד לקוח , וביעוץ שניתן לבקשת האפוטרופוס לנכסי נפקדים. מידע כזה הינו מידע חסוי שנכנס להגדרת סעיף 9 (א)(4) "מידע אשר אין לגלותו על פי כל דין". סעיף 90 לחוק לשכת עוה"ד קובע כי: "דברים ומסמכים שהוחלפו בין לקוח לבין עורך דין ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח, לא יגלה אותם עורך הדין בכל הליך משפטי, חקירה או חיפוש, מלבד אם ויתר הלקוח על חסינותם". במקרה זה הלקוח, - המשיב - אינו מוותר על החסינות, אלא להיפך גורס כי גילוי מעין זה עשוי לשבש את התפקוד של מחלקות המדינה השונות, שלא תוכלנה למלא את תפקידן כהלכה, באם תדענה שיעוץ מפורט ומדויק שהן נותנות, עשוי להגיע לצד שכנגד. מקובל עלי שחשיפת המסמכים וההתיעצויות המשפטיות שבין עו"ד ללקוח לא תעלה בקנה אחד גם עם תקנה הציבור. (ברע"א 4999/95 אלבריצי ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (פ"ד נ(1) 39). לענין תרשומות בדבר דיונים פנימיים - "אחד הסייגים לזכות העיון במסמכים המוחזקים בידי הרשויות, הוא חיסויים של דיונים פנימים או תכתובות פנימיות בין אנשי הרשות או בין רשויות השלטון. אינטרס הציבור הוא כי עובדי ציבור יוכלו להביע את דעותיהם ומסקנותיהם בלי לחשוש כי הדברים יגיעו לידי גורמים חוץ מערכתיים...(בג"צ 2541/97 יונה יהב נ' פרקליטות המדינה ,פ"ד נא(3) 39, 44).. ובהמשך לפסה"ד דלעיל נקבע : "מתן פומבי לתרשומות פנימיות, התכתבויות פנימיות, חוות דעת וסיכומים עלול להרתיע עובדי ציבור להעלות על הכתב דברים באופן פתוח וגלוי, וכן להרתיע את הגורם המחליט מלבקש מעובדיו להעלות את כל עמדותיהם בגלוי ועל הכתב, וכן לעקר מתוכן ממשי את הליך קבלת החלטות המינהל הציבורי". פס"ד זה אומנם ניתן לפני חוק חופש המידע, ברם העקרון המובע בו עולה בקנה אחד עם עמדת המחוקק בסעיף 9 (ב)(4) לחוק הקובע: "רשות ציבורית אינה חייבת למסור מידע שהוא אחד מאלה: ... מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומת של התייעצויות פנימיות בין עובדי רשויות ציבוריות, חבריהן או יועציהן, או של דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי, וכן חוות דעת, טיוטה או המלצה, שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין". התרשמתי כי מה שהפריע במיוחד לעותר היה כי לעמדתו לא נימקה הרשות את הסיבה המדויקת לכך שהיא אינה מעניקה לו פיצויים "אקס-גרציה". גם לכך לא היה צורך באוזן מוסיקלית במיוחד כדי לקבל תשובה. קריאת תגובת הפרקליטות ומכתביה ושמיעת טיעוניה המפנים לחומר הקיים; עיון בפסה"ד של בית המשפט המחוזי במיוחד התיחסותו לשלב רכישת הקרקע ע"י העותר שבו התגלו סתירות ואי הוכחת כשרותו של יפוי הכח; המידע שהגיע לאפוטרופוס בדבר נסיון מכירת המקרקעין ע"י העותר, לאחר החלטת ביהמ"ש העליון לפי לעותר אין זכויות בקרקע, ולפני מתן ההחלטה הראשונה של האפוטרופוס, - כל אלה גרמו למשיבים ליעץ ולהחליט, שלפיצוי אכס-גרציה, אין מקום. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה. העותר ישלם למשיבים ביחד הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ש"ח. הסכום ישא ריבית והצמדה כדין. חופש המידע