פסק דין העובדות 1. עיסוקה של המשיבה - בהובלות. היא מחזיקה משרד בעפולה, ממנו היא מנהלת את עסקי ההובלות שלה. בשנת 1999, במסגרת סקר שערכה המערערת בנכסים שונים בעיר עפולה, נסקר גם המשרד של המשיבה. בעקבות הסקר החליטה המערערת לשנות מן הסיווג של הנכס, שהיה עד אז "משרד" (סיווג 310) - ל"חברת הובלות" (סיווג 340), ותוך כך תיקנה את שומת הארנונה בה חייבת המשיבה, על ידי שדרשה תשלום ארנונה לפי סיווג 340 (ה"יקר" יותר) לכל שנת 1999, משמע - קודם ליום תיקון השומה. 2. המשיבה השיגה על החלטת המערערת, לפי זכותה בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעות ארנונה כללית), התשל"ו - 1976 (להלן - החוק). השגתה נדחתה. לפיכך היא פנתה בערר לועדת הערר שלפי החוק. ועדת הערר קיבלה את הערר באופן חלקי, וקבעה כי ההחלטה לשינוי השומה באורח רטרואקטיבי נפגמה בשל אי-סבירותה. הועדה הורתה לפיכך, כי הסיווג החדש (340) ייכנס לתוקפו רק ביום 01.06.2000, וקודם למועד זה תשלם המשיבה לפי הסיווג "הזול" יותר, 310. ראתה כך המערערת, והגישה ערעור זה שלפנינו על החלטת ועדת הערר, לפי זכותה לעשות כן מכוח סעיף 6(ב) לחוק. הטענות בערעור 3. שתיים הן, בעיקרי הדברים, טענותיה של המערערת בערעורה: תחילה היא טוענת, כי ועדת הערר חרגה מסמכותה; לשיטתה, סמכויות ועדת הערר נקבעו בסעיף 3 לחוק, וביטול החלטה בשל אי-סבירותה, משום הרטרואקטיביות שבהטלת הארנונה, איננו מן העניינים שניתנו לסמכותה. המשיבה מצידה מבקשת לשכנע, כי את סמכויות הועדה יש לקבוע מתוך מגמה פרשנית, כזו המרחיבה אותן, ומתוך כך - הנושא שהובא בפני הועדה מצוי בסמכותה. טענתה האחרת של המערערת עניינה גופה של החלטת ועדת הערר: היא טוענת, כי בקביעה של ועדת הערר בדבר אי-סבירות ההחלטה אין על מה שתסמוך, הואיל ועניין לנו בשינוי שומה באופן רטרואקטיבי, להבדיל מהטלת חיוב ארנונה רטרואקטיבי; ובעוד הטלת חיוב באורח רטרואקטיבי אסורה - שינוי השומה באורח רטרואקטיבי - מותר. המשיבה השיבה לטענה זו בשתיים: תחילה היא טוענת, כי המערערת לא היתה רשאית לשנות מן השומה, בשל קיומה של הוראת דין מפורשת האוסרת עליה לעשות כן (ראה פירוט בהמשך הדברים). ועוד היא טוענת, כי מעשה שינוי השומה באורח רטרואקטיבי פגום, גם אם מדובר בשינוי של שומה ולא בהטלת חיוב רטרואקטיבית, וטוב עשתה ועדת הערר כשקיבלה את הטענה וביטלה את החלטת המערערת. סמכות 4. כך מורה לנו סעיף 3 לחוק: - "3. השגה (א) מי שחוייב תשלום ארנונה כללית רשאי... להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו. (3) הוא אינו מחזיק בנכס ... (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א)." וסעיף 6 לחוק קובע זכות למי שנפגע מהחלטת מנהל הארנונה, לערור בפני ועדת ערר. 5. כאמור, טענת המערערת היא, כי הטענה בדבר פגם שנפל - לשיטת ועדת הערר - בהחלטת מנהל הארנונה, איננה מן הטענות, אותן ניתן להעלות בפני ועדת הערר, באשר הטענה איננה נמנית עם אלה המנויות בסעיף 3 לחוק. המשיבה, מצידה, מבקשת לשכנע, כי את הוראות הסמכות לפי סעיף 3 הנ"ל יש לפרש באופן, המרחיב את סמכותה של ועדת הערר. לשיטתה ניתן וצריך לפרש את הוראת סעיף 3 לחוק, על ידי שנאמר כי גם טענה כגון זו שאותה קיבלה ועדת הערר - תהא בסמכותה. 6. גדר המחלוקת בשאלת הסמכות נעוצה בפירוש שיש ליתן לסעיף קטן 3(א)(2) לחוק. לטענת המשיבה - יש לפרש סעיף קטן זה כאילו הוא כולל כל טענה הנוגעת לאחד מן החלופות המנויות בו. לשיטתה, "טעות" "שנפלה" "בציון סוג הנכס" (כאמור בס"ק 3(א)(2)) משמעה גם טעות משפטית ולא רק עובדתית, רוצה לומר - בכלל זה גם טעות מן הטעויות שטעתה המערערת בהחלטות על שומה רטרואקטיבית, על ידי שינוי בדיעבד של סיווג הנכס. 7. לשם פרשנותו של סעיף 3 הנ"ל גייס כל אחד מבעלי הדין לשורותיו פסיקה מפסיקת בתי המשפט, על מנת שתתמוך את גישתו, להרחיב או לצמצם בפירוש ההוראות הקובעות את סמכותה של ועדת ערר (בג"צ 764/88, 1985/90, 1437, דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קריית אתא, פ"ד מו(1) 793; בג"צ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח-תקווה, פ"ד מב(3) 441). והנה בא בית המשפט העליון, ובפסק הדין ברע"א 2425/99 עיריית נס ציונה ואח' נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ ואח' (פורסם לאחרונה באתר האינטרנט של בתי המשפט) האיר את עינינו בסוגיה זו. אין לנו אלא להפנות לפסק הדין, באשר כל שנוסיף עליו - אך נגרע הימנו. נביא כאן חלקים נבחרים מפסק הדין, והם חשובים לענייננו. כה פסקה כב' השופטת א' פרוקצ'ה, בע' 8 לפסק דינה: - "התכליות הבסיסיות העומדות ברקע הקמתם של גופי הערר השונים מבטאת מגמה כוללת ליחד את הדיון הראשוני במחלוקות בין האזרח לרשות במסגרתם, ולהוציא מחלוקות אלה בשלבן הראשון מתחום השיפוט של בתי המשפט הרגילים. לתכליות אלה תוצאות פרשנות בתחומים הבאים: ... (2) ניתן לאתר מגמה פרשנית רחבה של סמכויות גופי הערר כפי שהוגדרו בחוקים המקיימים אותם". ובעמוד 9 לפסק הדין: - "אין צריך לומר, כי גוף הערר אמור תמיד לפעול במסגרת הסמכות שהוקנתה לו בחוק המיוחד ולא לחרוג ממנה. עם זאת, נוכח התכליות העומדות ברקע הקמתם של גופי הערר מסתמנת מגמת הרחבה בפרשנות תחומי הסמכות הנתונים לגופים אלה. מגמת הרחבה זו ניכרת במספר הקשרים: (א) ניתן פירוש רחב לעילות ההשגה והערר המנויות בחוקים המיוחדים... (ב) יתר על כן, בפירוש מסגרת הסמכויות של גוף הערר מסתמנת הנטיה לאפשר העלאת כל טענה הקשורה לנושא הנתון להכרעה - בין אם הטענה נושאת אופי עובדתי-טכני ובין אם היא בעלת אופי כללי, עקרוני. כך, למשל, מקובלת הגישה כי גוף הערר בדרך כלל אינו מוגבל לבחינת שאלות הקשורות בגובה ההיטל שהוטל ובדרכי חישובו אלא עשוי להיזקק גם לטענות בעלות אופי עקרוני כגון חריגה מסמכות או העדר סבירות של הרשות המינהלית בקביעת ההיטל וכן לטענות בדבר פגמים בחוק עזר החל על העניין...". כב' השופטת פרוקצ'ה מסכמת את דבריה בעמוד 12 לפסק הדין לאמור: - "לסיכום הדברים עד כאן: מגמת הפרשנות המרחיבה לסמכויות גופי הערר מגשימה יעד כפול: מצד אחד, היא עונה לתכלית החשובה שבהבאת המחלוקת הראשונית בין האזרח לרשות להכרעה בדרג מקצועי, יעיל ומיומן. כמו כן, בדרך כלל היא מקנה לגורם הדן שיקול דעת רחב לסטות מן ההחלטה המקורית וליתן החלטה אחרת תחתיה. מן הצד האחר, מובטח פיקוח שיפוטי על החלטת גוף הערר באמצעות מנגנון הביקורת השיפוטית המבקר את פעולתה בין בערכאה שיפוטית רגילה ובין בבית המשפט הגבוה לצדק". 8. ומן הכלל אל הפרט: אמרנו, כי גדר המחלוקת נעוץ בפירוש שיש ליתן לסעיף 3(א)(2) לחוק. מפאת חשיבותו של הסעיף לענייננו, הבה ונביאנו בשנית: - "(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי... להשיג עליה ... על יסוד טענה מטענות אלה: - ... (ב) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס..." עניינו של הערר שהגישה המשיבה בפני ועדת הערר הוא ציון סיווג הנכס. אמנם נכון הוא, כי בעלי הדין אינם חלוקים באשר לסיווג הנכון שצריך שהנכס יסווג לפיו (משמע - 340). לכן יכול אתה לכאורה לומר, כי טענת המשיבה בפני ועדת הערר לא היתה לטעות שטעתה המערערת בסיווג הנכס - שכן בציון הסיווג 340 לא נפלה טעות, כאמור. אולם המשיבה בהחלט יכולה היתה לטעון בפני ועדת הערר, כי המערערת טעתה, בכך שציינה את הנכס בסוג הנכס החל ממועד פלוני. והרי על מועד תחילתו של ציון סיווג הנכס כל המהומה. המגמה הפרשנית, המרחיבה את סמכויותיה של ועדת הערר באשר היא ועדת ערר, מחייבת מסקנה זו. "בפירוש מסגרת הסמכויות של גוף הערר" ניתן להעלות "כל טענה הקשורה לנושא הנתון להכרעה - בין אם הטענה נושאת אופי עובדתי-טכני ובין אם היא בעלת אופי כללי, עקרוני" (שם - ע' 9 לפסק הדין). על כן, כל טענה הנוגעת לציון סוג הנכס - מצויה בגבולות סמכותה של ועדת הערר, גם כזו, לפי המערערת ציינה את הנכס של המשיבה בסיווג פלוני החל ממועד פלמוני, קרי, כשהערר מבקש לתקוף את מועד תחילתו של ציון סיווג הנכס. ובמסגרת תקיפתה של ההחלטה להחיל את הסיווג ממועד פלוני רשאית היתה המשיבה להעלות בפני ועדת הערר כל טענה בדבר אי חוקיות של החלטת המערערת. "גוף הערר ... עשוי להיזקק גם לטענות בעלות אופי עקרוני כגון חריגה מסמכות או העדר סבירות של הרשות המינהלית בקביעת ההיטל..." (שם, ע' 10). 9. סיכומם של דברים, ועדת הערר מוסמכת היתה להיזקק לטענת המשיבה, בדבר אי חוקיות הטלת החיוב בארנונה או תיקון שומת הארנונה - באורח רטרואקטיבי. רטרואקטיביות 10. משבאנו לכך, שועדת הערר היתה מוסמכת לדון בטענת המשיבה בדבר הרטרואקטיביות שבקביעת השומה או הטלת הארנונה, אנו באים לדיון בטענה גופה. בעלי הדין הירבו מלים בשאלה, האם הפעולה שפעלה המערערת היא בבחינת הטלת חיוב ארנונה, או שמא היא בבחינת קביעת שומה, וכן בשאלה שבאה בעקבותיה, האם המעשה (לאחר שנסווג אותו כהטלת חיוב ארנונה או כקביעת שומה) נגוע באי-חוקיות, בשל כך שהוא נעשה באורח רטרואקטיבי. אין לי צורך בשאלות נכבדות אלה, באשר בענייננו דינו של הערעור להתקבל בשל קיומה של הוראת דין מפורשת, האוסרת על המערערת לשנות את הסיווג של נכס פלוני. אני מכוון בדברים אלה להוראת תקנה 4(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1999), התשנ"ט - 1999, וכה הוא מורה: - "מועצה לא תשנה סוג, סיווג או תת סיווג של נכס בשנת הכספים 1999 באופן המשפיע על סכום הארנונה המוטל בשל הנכס לפי תקנות אלה, אולם רשאית היא לשנות סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש בו". תקנה דומה הותקנה בהתייחס לשנת הכספים 2000, תקנה 4(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), התש"ס - 2000. אין מחלוקת בענייננו, כי לא בשינוי בפועל שחל בשימוש בנכס עסקינן. השימוש בנכס היה ונותר כמשרד של חברת הובלות. השינוי הוא בסיווג שיחסה המערערת לנכס, שנעשה בו אותו שימוש כל אותה תקופה. מכיוון שכך, הרי שהמערערת אכן לא היתה רשאית לשנות מן הסיווג של הנכס בשנת הכספים 1999 או 2000, שינוי שהיה כרוך בשינוי סכום הארנונה. ראוי כי נשים לב לתקנה משנה 9(ב) לתקנות הנ"ל (הן משנת 1999 והן משנת 2000) וכה היא קובעת: - "מועצה רשאית, באישור שר הפנים ושר האוצר או מי שהם הסמיכו לכך, לשנות סוג סיווג או תת סיווג של נכס שלא כאמור בתקנה 4". המערערת לא טענה בפניי, כי ניתן אישור שכזה משר הפנים או האוצר. שומה עלי להניח, איפוא, כי אישור שכזה לא היה בנמצא. 11. מן המקובץ אנו באים לכך, כי בשנים 1999-2000 המערערת לא היתה רשאית לשנות את סיווגו של הנכס בו מחזיקה המשיבה. על כן, השגותיה ביחס לקביעת ועדת הערר, שביטלה את שומת הארנונה לפי התעריף היקר יותר (לפי סיווג 340) עד יום 01.06.2000, צריך שתידחה. סיכום 12. אשר על כן אני דוחה את הערעור. המערערת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח ומע"מ. מיסיםרטרואקטיביותשומה