פסק דין השופט מ' חשין: ענייננו זו הפעם בנושא תיקון פנקס החברים של אגודה שיתופית; ביתר דיוק: במחיקת שמותיהם של חברי אגודה שיתופית פלונית מפנקס החברים של האגודה. האגודה השיתופית היא כפר אז"ר, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן נכנה אגודה זו - האגודה או המושב או כפר אז"ר). חברים במושב - העותרים שלפנינו - ביקשו את רשם האגודות השיתופיות (להלן נכנה אותו - הרשם) כי ימחק מפנקס האגודה פלונים ופלמונים הרשומים בו כחברים, בטענה כי אלה פסקו מהיותם חברים באשר עקרו ממקום מגוריהם במושב. ועד האגודה סירב להיעתר לבקשה; חוקר שמינה הרשם אימץ מסקנה זו; והרשם אישר את החלטות הוועד והחוקר. על החלטת הרשם העתירה שלפנינו, והשאלה העיקרית שהועמדה להכרעתנו, היא: באלו נסיבות קמה ונִהְיֵית עילה להפסקת חברות באגודה מטעם זה שהחבר בו מדובר "עקר" מן המושב? "השאלה העיקרית" אמרנו, הואיל ובאי-כוח בעלי-הדין ערמו על פיתחנו הררי-שאלות נילוות וטפלות עד שבקושי ניגלָה העיקר לעינינו. תחילה, אפוא, נעשה כמיטבנו לסלק מעל פנינו את הקש והגבבא, ולאחר מכן נקרב עצמנו לעיקר. ואולם עד אם נעשה כן, נציג את עיקרי העובדות שהוליכו אל החלטת הרשם שלפנינו. עיקרי העובדות שלעניין ‎2. בראשית שנת ‎1995 נדרשה האסיפה הכללית של האגודה לנושא פיתוחו של המושב. החלטות שונות של מינהל מקרקעי ישראל איפשרו להשביח את זכויות החברים בקרקעות המושב, ועיקרי הדברים שנתגלגלו באסיפה היו הצעות לקביעת מנגנונים המיועדים לחלוקת הזכויות בין החברים. באותו הקשר נתבקשה האסיפה הכללית לאשר תוכנית לחלוקה מחדש של חלקות שונות במושב. הצעות אלו קבעו, בין היתר, כי תוענקנה זכויות מוגברות לאותם מן החברים אשר לא זכו בעבר - במסגרת השלמת שיכון הבנים או הרחבת היישוב - ליחידת מגורים נוספת, ואילו חברים מסויימים אשר זכו בעבר ליחידת מגורים, לא אמורים היו לזכות, על-פי אותה הצעה, ליחידת מגורים נוספת. הצעה זו עוררה התנגדות של מיקצת חברים - בהם העותרים - שלדעתם אמורה היתה אותה הצעה לקפחם שלא בצדק. ‎3. המחלוקות בין חברי האגודה העמיקו והלכו, ולימים נפתחו הליכי-משפט ארוכים ומסועפים. אנו, ענייננו עתה אינו אלא בהליך אחד מבין אותם הליכים, והוא, בנושא זכותם של מיקצת מחברי האגודה להיכלל בפנקס החברים של האגודה, ובזכותם - הנגזרת מחברותם - להשתתף בקבלת החלטות באסיפה הכללית של האגודה. ‎4. שני גילגולי-הליכים היו לפני הרשם, ועניינם מחיקת שמותיהם של פלונים מפנקס החברים של האגודה באשר "עקרו" מן המושב למקום אחר. אשר לגילגול הראשון - והוא אינו מענייננו עתה - נזכיר אך זאת, שהרשם דחה בקשה שהוגשה לו למחוק חברי אגודה אלה ואחרים מפנקס החברים של האגודה. הרשם קבע (בין השאר) כי לא נערך הליך מסודר לביטול חברותם של אותם חברים באגודה - הליך בו אמורה היתה להינתן לאותה חברים זכות להשמיע את טיעוניהם - אשר-על-כן אין לקבל דרישה למחיקתם מן הפנקס. על החלטה זו הוגשה עתירה לבג"ץ (בג"ץ ‎5603/96 גוילי נ' רשם האגודות השיתופיות) ובהליך זה הוסכם כי יוטל על האגודה לערוך בירור עובדתי, אם פסקה חברותם של חברים אלה ואחרים אשר נטען לגביהם כי עקרו מן המושב. כך החל הגלגול השני של ההליכים למחיקתם של חברי אגודה פלונים מפנקס החברים. ‎5. הגילגול השני - והוא הגילגול שלענייננו - תחילתו היתה בבירור שערך ועד האגודה בעניינם של חברים פלונים, חברים שלטענת העותרים פסקו מהיותם חברי האגודה באשר "עקרו" את מושבם מן המושב. לאחר בירור זה החליט הוועד כי לא קמה עילה למחיקתם של אותם חברים מפנקס האגודה, והעותרים פנו שוב אל הרשם בבקשה כי יורה על תיקון פנקס החברים וימחק את שמותיהם של אותם חברים מן הפנקס. טענת העותרים היתה, כי ההליך שערך הוועד לא היה אלא הליך למראית-עין בלבד, וממילא לא היה בו כדי להשיב באמת-ובתמים לשאלה אם עקרו אותם חברים מן המושב, אם לאו. לבירור השגותיהם של העותרים מינה הרשם חוקר שישמע את טיעוניהם של בעלי-הדין. החוקר עשה כפי שנתבקש, ומסקנתו היתה כי אין להפסיק את חברותם של אותם חברים אשר אינם מתגוררים במושב דרך-קבע. העותרים השיגו על החלטת החוקר לפני הרשם אך הרשם החליט לדחות את ערעורם. על החלטתו זו של הרשם העתירה שלפנינו. ‎6. משבאה העתירה לפנינו, הורינו את העותרים כי יצרפו כמשיבים לעתירה כל אותם חברים שלטענתם יש וראוי למוחקם מפנקס החברים. העותרים עשו כפי שנתבקשו, וכך צורפו כמשיבים לעתירה משיבים נוספים. בסוברנו כי העתירה עלולה לעורר שאלות שההכרעה בהן חורגת הרבה אל-מעבר למה שנעשה ושלא נעשה בכפר אז"ר, ביקשנו את הרשם "לשקול מחדש את עמדתו לגבי העניין נושא העתירה - לאור השאלות העקרוניות המתעוררות בעניין זה ותוך התייעצות עם היועץ-המשפטי לממשלה - ולהודיע את עמדתו לבית-המשפט ...". בעקבות החלטתנו זו הגישה פרקליטות המדינה מיסמך-עמדה נוסף לבית-המשפט. ‎7. כאמור, נדחתה בקשת העותרים למחוק מפנקס החברים של האגודה את שמותיהם של חברים פלונים, והשאלה היא אם צדק הרשם בהכרעתו - וזו טענת המשיבים - או אם נפלה שגגה בהכרעתו - כטענת העותרים. בהמשך דברינו להלן נדון, אחת לאחת, בסוגיות שהועלו לפנינו להכרעה בהן, ואולם בטרם נעשה כן נבהיר כי בשאלה אחת לא נדון, והיא: טענות שהעלו העותרים ואשר נסבו על נושא פיצול נחלותיהם של חברים מסויימים ועל נושא של "בנים ממשיכים". טענות אלו לא נדונו באורח מסודר ומלא לפני המוסדות המוסמכים של האגודה, ולא יהא זה ראוי כי אנו נדון בהן כערכאת ביקורת. ‎8. עד שנידרש לטענות העותרים לגופם של דברים, נסלק מעל פנינו טענת-סף שהעלה הרשם - גם בהחלטתו גם בטיעונו לפנינו - ולפיה אין להם לעותרים - והם חברי האגודה - זכות עמידה לבקש כי שמותיהם של חברים אחרים יימחקו מפנקס החברים. זכות העמידה של העותרים ‎9. בהחלטתו נושא הדיון קבע הרשם כי העותרים נעדרי-מעמד הם על-פי דין לעתור להפסקת חברותם של חברים אחרים באגודה, ומכאן שדין בקשתם הוא כי תידחה על-הסף. האמנם כך? ‎10. סמכותו של הרשם להורות על תיקון פנקס החברים נקבעה בהוראת סעיף ‎6 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג‎1973- (להלן נכנה תקנות אלו - תקנות הַחֲבֵרוּת), הקובעת וזו לשונה: תיקון פנקס חברים ‎6. (א) רשאי הרשם לצוות על אגודה לתקן את פנקס החברים שלה לגבי אדם פלוני אם הוא חבר כדין באגודה או שאינו חבר בה או שחדל כדין להיות חבר בה ופנקס החברים אינו משקף פרטים אלה כהלכה, ומשניתן צו כאמור יראו את הפנקס לכל דבר כאילו תוקן; הרשם יפעל על פי תקנה זו בין מיזמתו ובין על פי בקשת אדם כאמור, ועד האגודה, או אגודה אחרת החברה באגודה או שהאגודה חברה בה. (ב) לא יצווה הרשם על תיקון פנקס החברים לפי תקנת משנה (א) אלא לאחר שנערכה חקירה באגודה לפי סעיף ‎43 לפקודה בעניינים הדרושים לדעתו למתן הצו כאמור, ונתן לצדדים הזדמנות להשמיע טענותיהם. בהליכים שהיו לפני הרשם טענה האגודה כי סמכותו של הרשם לתיקון פנקס החברים קמה ומתייצבת רק - ואך ורק - במקרים אלה: אם פועל הוא מיוזמתו; אם באה לפניו בקשת ועד האגודה או אגודה אחרת החברה באגודה או שהאגודה חברה בה; או אם מבקש זאת אדם לגבי עצמו. חבר המבקש לסלק חבר אחר מחברותו, אין קנויה לו כל זכות עמידה לפני הרשם, ושומה עליו לספק עצמו בהליכים תוך-האגודה. הרשם קיבל את טענת האגודה כי לחבר האגודה אין מעמד לבקש מחיקת שמו של חבר אחר מפנקס החברים, וכך אמר (בין שאר דבריו): לטענת ב"כ האגודה אין תקנה ‎6 מהווה מכשיר למאבק חברים בודדים כנגד חברים אחרים, ואין תקנה זו באה להיטיב עם חבר אחד על חשבון חבר אחר. לא ייתכן שחבר יתבע מרשם האגודות סילוקו של חבר אחר מאגודה (על כל המשתמע מכך), וכל זאת מבלי לשאול לדעת האסיפה הכללית של האגודה. אכן סעיף ‎6 לתקנות אינו מאפשר לחבר לדרוש את הוצאתו של חבר אחר מהאגודה. תפקיד זה מוטל על פי הוראות התקנות ועל פי תקנון האגודה על ועד ההנהלה. משבדקה ההנהלה הנושא, אין לחבר הדורש הוצאת חבר אחר כל סעד על פי סעיף ‎6 לתקנות. יתכן וחבר כזה יכול כן לפנות לאגודה ולבקש להעלות הנושא לדיון באסיפה הכללית שהיא הרשות העליונה באגודה, וזאת בהתאם לקבוע בתקנון האגודה. החלטתו זו של הרשם אינה מקובלת עלי, ואפרש את דעתי. ‎11. ראשית לכל, תקנה ‎6 לתקנות החבֵרות קובעת מפורשות סמכות לרשם ליזום הליך של תיקון פנקס החברים. בענייננו, היה זה הרשם שיזם - לעת הדיון בעתירה הקודמת, ובמענה לבקשה שהופנתה אליו - את ההליך לבדיקת פנקס החברים. לאחר אותם הליכים שהיו, אין לנו אלא לתמוה שהרשם מחליט על היעדר מעמד לעותרים. שנית, ובהמשך לטעם הראשון: טענת היעדר המעמד לא עלתה אלא בגילגולו השני של ההליך לפני הרשם, ולאחר שחלפו כשלוש שנים של הליכים לבירור תקינותו של פנקס החברים. האגודה נשמעה לרשם, עשתה לבירור הטענות, ונושא היעדר המעמד עלה אך בסופו של ההליך. דומה כי בנסיבות אלה לא היה מקום כלל להידרש לטענת המעמד. שלישית, כהוראתה של תקנה ‎6 לתקנות החבֵרות, מוסמך הרשם לצוות על אגודה לתקן את פנקס החברים "מיוזמתו". סמכותו זו של הרשם דומה לסמכותו של בית-משפט להחליט החלטות בנושאים אלה ואחרים, והרשם - כמוהו כבית-משפט - יפעל דרך-כלל על-פי בקשות שתופנינה אליו מפיהם של בעלי-עניין. לשון אחר: הרשם ישקול בקשה לתיקון פנקס החברים בעקבות פנייתו של גורם מעוניין; ובענייננו-שלנו: בעקבות פנייתם של העותרים, שהם אליבא דכולי עלמא גורמים מעוניינים. ואכן, ראוי היה לו לרשם כי יפעיל את סמכותו לבקשתם של העותרים. הכרה בחברותו של מי-שאינו-ראוי-להיות-חבר משפיעה במישרין על כוחם של מי שהם לכל-הדעות חברים; מוהלת ומדללת היא את כוחם ואת זכותם; פוגעת היא במישרין בקניינם; ומפחיתה היא מיכולתם להשפיע על דרך ניהולה של האגודה. על דרך זה יש לפרש את סמכותו של הרשם ליזום הליכים, וכך נבין את חובתו של הרשם ליזום הליכים במקרים מסויימים. ראו והשוו: בג"ץ ‎79/63 טרודלר נ' פקידי הבחירות לוועדות החקלאיות, פ"ד יז (‎4) 2503, 2511 (הכרה במעמדו של חבר אגודה הטוען כנגד הענקת זכות בחירה לחבר אחר). ניתן אף ללמוד היקש לענייננו מהוראת סעיף ‎134 לחוק החברות, התשנ"ט‎1999-, וגם מכאן נדע על מעמדם של העותרים. רביעית, בנסיבות כפי שנצטיירו לפנינו, היה מקום להכיר בזכותו של חבר לטעון נגד חברים אחרים, גם לו אמרנו - ולא אמרנו - כי הזכות לעתור לתיקון פנקס החברים ניתנת לאגודה בלבד, לה - ולא לאחר זולתה. הקניית זכות לאגודה משמיעה הקניית זכות לאורגנים המוסמכים בה. ואולם, במקום בו מצויים האורגנים המוסמכים (הוועד, האסיפה הכללית וכו') במצב של ניגוד עניינים, ראוי כי תינתן זכות לחבר לטעון בשם האגודה - כ"נציגה" של האגודה - מחשש שמא לא תממש האגודה באמצעות האורגנים המוסמכים שבה - בשל "בעיית הנציג" - זכות שבמהלך הדברים הרגיל היתה נדרשת לממשה. ראו, למשל: זוהר גושן "'בעית-הנציג' כתיאוריה מאחדת לדיני התאגידים" ספר זיכרון לגואלטיארו פרוקצ'יה (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר, תשנ"ז‎1996-) 239, 255. כך יצרה ההלכה את זכות התביעה הנגזרת המוקנית בנסיבות מסויימות לבעל מניות בחברה - זכות שהפכה לחוק חרות בחוק החברות שלשנת תשנ"ט‎1999- - ולא נמצא לי טעם טוב וראוי שלא להקיש מדין החברות לדין האגודות השיתופיות. ראו סעיפים ‎194 ואילך לחוק החברות, התשנ"ט‎1999-; אירית חביב-סגל, דיני חברות לאחר חוק החברות החדש (הוצאת אל-טק הפקות בע"מ, תשנ"ט‎1999-) 602 ואילך; אהרן יורן, "אחריות מנהלים: אכיפתה וביטוח נגדה", משפטים ט (תשל"ט‎1979-) 453, 454 ואילך; אהרון ברק "היקף התערבותו של בעל-המניה בניהול החברה על ידי מנהליה, כוחו של בעל-המניה לתבוע על הפרת זכות על ידי מנהליה", הפרקליט כה (תשכ"ט‎1969-) 488; ע"א ‎52/79 סולימני נ' בראונר, פ"ד לה (‎3) 617. נזכור עם זאת, כי תביעה נגזרת היא החריג, וכי בית-משפט יכיר בה רק במקרים שהצדק מחייב זאת. ראו פרשת סולימני, שם. ראו עוד והשוו: ע"א ‎726/74 מלונות נוה-ים של חוף ארסוף בע"מ נ' כהן, פ"ד ל (‎2) 517; ע"א ‎578/75 בן-טל נ' בן-טל, פ"ד לא (‎1) 57. ענייננו-שלנו מתאים לתביעה נגזרת. בתיתנו דעתנו להיותו של ועד האגודה בעל-אינטרס ממשי, לכאורה, באי-הוצאתם של חברים מן האגודה; ובשים-לב למאזן-הכוחות בתוככי האגודה; ניתן אף לומר, כי התביעה הנגזרת כמו-נגזרה לפי מידתו של ענייננו (או להיפך). ההחלטה על אי-הוצאתם של חברים נעשתה בידי הוועד, וברי כי הוועד עצמו לא יעשה כל שימוש בזכות הניתנת לאגודה לפנות לרשם ולבקשו לעשות לתיקון פנקס החברים. בנסיבות אלו, אך צדק ויושר הם כי יוקנה מעמד לעותרים לבקש את הרשם שיעשה לתיקון פנקס החברים. השאלה שבמחלוקת ומה הוכרע בה עד-כה ‎12. העותרים מבקשים כי שמותיהם של פלונים - הרשומים כחברים בפנקס החברים של כפר אז"ר - יימחקו מן הפנקס; כי חברותם תיפסק בשל כך שעקרו את מושבם מן המושב. בקשתם זו סומכים העותרים להוראת סעיף ‎6 לתקנון האגודה - נושאו הוא "הפסקת חברות" - המונה שבעה מקרים שבהם תיפסק חברותו של חבר במושב. הוראת סעיף ‎6(ג) היא-היא שלענייננו, וכך מורה היא אותנו: הפסקת חברות ‎6. חברותו של חבר נפסקת - (א) .......... (ג) בעקרו את מושבו מהמושב או כשאין במחשבתו להתיישב בו; נוסיף ונזכיר את הוראת סעיף ‎7 לחלק ב' של תקנון האגודה (בצירוף להוראת תקנה ‎5(א)(‎5) לתקנות החבֵרות), ולפיה מוסמכת האסיפה הכללית להוציא חבר מן האגודה בהחלטה שנתקבלה ברוב של שני שלישים מן הנוכחים. המחלוקת בין בעלי-הדין סבה-חגה את הוראת סעיף ‎6(ג) לתקנון: את מילותיו, את מהותו, את תכליתו. ‎13. מה פירוש ניתַן לה להוראת סעיף ‎6(ג) בהליכים שהיו עד-כה? בתחילה עלתה השאלה לפני ועד האגודה. משהורה הרשם את הוועד כי יבדוק את נושא עידכון פנקס החברים (ראו פיסקה ‎4 לעיל), נתבקשו העותרים להמציא רשימת חברים שלטענתם יש להפסיק את חברותם. משהומצאה אותה רשימה, נערך עם כל אחד מן החברים ששמו הופיע ברשימה בירור בו נתבקשו החברים להשיב על שאלות אלו (אשר נוסחו בידי יועצה המשפטי של האגודה): ‎1. היכן מתגורר. ‎2. האם השתתף באסיפות כלליות בישוב, בשנים האחרונות. ‎3. האם משתתף במסי האגודה (מזכיר הכפר ייתן את אישורו לכך) ‎4. האם מתנגד או מסכים למחיקת שמו מפנקס החברים. ‎5. האם יש במחשבתו להתיישב במושב. ‎6. האם עובד בנחלה במושב. החברים השיבו על שאלות אלו, וכן הצהירו - כל אחד מהם - כי בכוונתם להתיישב במושב. בעקבות תשובות אלו החליט הוועד כי לא קמה עילה למחיקתם של אותם חברים - או של מי מהם - מפנקס החברים של האגודה. העותרים לא השלימו עם החלטה זו של הוועד, ומשמינה הרשם חוקר לשמיעת טענותיהם, אישר אותו חוקר את החלטת הוועד; ובלשונו: באגודה ישנם משקים אשר בעליהם אינם מתגוררים בהם. מצאתי לכלול אותם בפנקס החברים משום שהאגודה מעולם לא הוציאה לאותם בעלים מכתבי התראה שהם חייבים לחזור והרי אין עונשין לפני שמזהירים. נציין ונדגיש, שהחוקר לא ערך כל פעולות בירור משל עצמו אלא סיפק עצמו בבירור שערך הוועד כפי שתיארנוהו למעלה. העותרים השיגו לפני הרשם על החלטת החוקר, אך גם זו הפעם נכזבה תוחלתם משהחליט הרשם לדחות את ההשגה. ‎14. החלטתו של הרשם לדחות את ערעורם של העותרים מסמיכה עצמה לכמה וכמה טעמים, ובהמשך דברינו להלן נעמוד על טעמים אלה אחד לאחד. הבה ניפנה עתה לבחינת השאלות המשפטיות לגופן. עיון ודיון - להפסקת חברותו של חבר באגודה שיתופית ‎15. תחנת המוצא למסע העיון והדיון תימצא לנו בהוראת סעיף ‎6(ג) לתקנון האגודה, ולפיו חברותו של חבר תיפסק: בעוקרו את מושבו מהמושב או כשאין במחשבתו להתיישב בו. מי יקבע כי חבר פלוני עקר את מושבו מן המושב או שאין במחשבתו להתיישב בו? על כך משיבה לנו תקנה ‎5(א)(‎3) לתקנות החבֵרות, ולפיה: פקיעת חברות ‎5. (א) חברותו של חבר באגודה תפקע במקרים אלה: ........... (‎3) אם חדלו בו הסגולות הדרושות לחברות לפי תקנות האגודה, וועד ההנהלה של האגודה, או רשות אחרת שלה שנקבעה לכך בתקנות האגודה, קבעה זאת בהתאם להוראות התקנות; הוראת תקנה ‎5(א)(‎3) תחול על ענייננו - בין במישרין בין על דרך ההיקש - וממנה נדע כי הסמכות בענייננו היא לוועד האגודה, לקבוע כי פקעה חברותו של חבר מחמת אחד מן הטעמים המנויים בסעיף ‎6 לתקנון האגודה. למותר לומר כי הוועד לא יוכל לקבוע מימצאים ולהחליט אלא לאחר שיערוך בירור וישמע את שיש בפי החבר להשמיע. כפי שראינו, סיפק הוועד עצמו בתשובותיהם של החברים לשאלות שנשאלו, ובהצהרותיהם כי בכוונתם להתיישב במושב. ‎16. החלטתו של הוועד על פקיעת חברות, החלטה קונסטיטוטיבית היא. אין חברותו של חבר פוקעת מאליה שעה ש"עוקר" הוא מן המושב. חברותו של חבר תפקע רק משעה שיחליט הוועד - לאחר עריכת בירור - כי אכן עקר מן המושב. ראו: ע"א ‎47/73 הרחבת כפר תבור נ' עטיה, פ"ד כח (‎2) 122, 125, 127. למותר לומר, כי בירור זה כורך את זכותו של החבר להשמיע את שיש בפיו להשמיע. נוסיף ונציין עם זאת, כי החלטה על כך שפלוני "עקר" מן המושב די בה כדי להפסיק חברות, ואין צורך בנקיטת הליכים נפרדים ונוספים להוצאת החבר מן האגודה על-פי הוראת התקנון (תקנה ‎5(א)(‎3) לתקנות החבֵרות); ראו והשוו: ע"א ‎779/88 באר טוביה, מושב עובדים נ' אזולאי, (לא פורסם); ת"א (באר-שבע) ‎396/86 באר טוביה מושב עובדים נ' אזולאי, תק-מחוזי ‎92 (1) 861; ת"א (באר-שבע) ‎3101/98 נסימי נ' הודיה, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, תק-מחוזי ‎2000(1) 1484. ‎17. ועד האגודה אמור היה, אפוא, לברר עם כל חבר וחבר שעניינו נדון, אם עקר את מושבו מן המושב או אם "אין במחשבתו להתיישב בו". לברר את הצורך בירור; לקבוע מימצאי-עובדה - ולהחליט. מוסכם על הכל כי למיצער מיקצת מן החברים שנקראו לבירור אינם מתגוררים כלל במושב - חלקם אינם מתגוררים במקום שנים רבות - אך תחת אשר יברר כראוי את הצורך בירור, סיפק הוועד עצמו בתשובותיהם הסתמיות של החברים לשאלות שנשאלו ובהצהרותיהם כי בכוונתם להתיישב במושב. משהצהירו החברים הצהרות אלו שהצהירו, ואך באשר הצהירו מה שהצהירו, החליט הוועד כי לא נתקיים בהם תנאי הפסקת החברות הקבוע בסעיף ‎6(ג) לתקנון האגודה. החוקר, כאמור, לא התערב בהחלטת הוועד, והרשם אף-הוא החליט לדחות את ההשגה שהעותרים הגישו על החלטת החוקר. ‎18. מה היו טעמיו של הרשם להחלטתו, וכיצד פירש הרשם את הוראת סעיף ‎6(ג) לתקנון? אמר הרשם, כי בשים-לב להוראות התקנון - ולפיה פוסקת חברותו של חבר "בעוקרו את מושבו מהמושב או כשאין במחשבתו להתיישב בו" - יש לבדוק שני אלה, ובמצטבר: אחד, האם "עקר" החבר מן המושב? ושניים, האם אין בכוונתו להתיישב במושב? שני תנאים אלה תנאים מצטברים הם, ורק בהתקיים שני התנאים גם-יחד תפקע חברותו של חבר באגודה. והנה, כך אומר הרשם, בענייננו הצהירו החברים שענייניהם נדונו - כל אחד מהם - כי בכוונתם להתיישב במושב, וממילא לא נתקיים התנאי השני, הוא התנאי כי "אין במחשבתו [של החבר] להתיישב בו [במושב]". אמר הרשם בהקשר זה (בין שאר דבריו): השאלה שעמדה בפני הוועד היתה פשוטה ולא היה מקום לערוך בירור מקיף יותר. מספיק היה לדרוש ממי שהינו חבר מזה שנים להצהיר האם במחשבתו להתיישב ביישוב. ההתקפה חסרת הרסן נגד החוקר שבדק ועדכן את פנקס החברים אין לה כל בסיס. החוקר הסתמך על בדיקת הוועד ולא היה כל מקום שהחוקר יטול את תפקיד הועד הקבוע בתקנה ‎5(א)(‎3) לתקנות, ויזמין מחדש את החברים. אין ספק כי כל אותם חברים שאינם גרים במקום, לא מתכוונים לוותר על חברותם, ובכל בדיקה נוספת שתיערך על-ידי חוקר נוסף שביקשו המערערים ברור הוא שחברים אלו יצהירו מחדש כי בכוונתם להתיישב באגודה. כל בדיקה "רצינית" "יסודית" "מעמיקה" לא תשנה עובדה זו לפיכך אין כל צורך למנות חוקר אחר לבדיקת הנושא. לפי פירושו של הרשם, אפוא, גם אם עקר חבר את מקום מגוריו מן המושב, גם-אז אין חברותו נפסקת אם מצהיר הוא על כוונתו להתיישב במושב. המיבחן הוא מיבחן סובייקטיבי טהור; יתר-על-כן: המיבחן אינו אך מיבחן סובייקטיבי; מיבחן הוא של הצהרה גרידא על כוונה: הצהרתו של החבר על כוונתו להתיישב במושב. הצהרה זו די בה כדי ליצור קשר-של-חברות בין המושב לבין חבר שעקר את מקום מגוריו מן המושב. בטיעוניו לפנינו - לאחר שלקח דברים עם המישנה ליועץ המשפטי לממשלה - הוסיף הרשם וטען, כי "עקירה" ("בעוקרו את מושבו מן המושב") משמיעה ניתוק סופי ומוחלט של החבר מן המושב, וכי אין די בהפסקת מגורים במקום. על הצורך בקיומו של נתק סופי לשלילת חברות מעידה הסיפה לסעיף ‎6(ג) לתקנון, ולפיה תנאי הוא כי אין בכוונתו של החבר להתיישב במקום. פרשנות מצמצמת, כך טוען הרשם, מתחייבת אף מן המאטריה: בשל הפגיעה הקניינית בחבר שחברותו נפסקת, ובשים-לב לנוהג האגודות השיתופיות שלא להפסיק חברותו של חבר אך מן הטעם שחדל מהתגורר במקום. העותרים, למותר לומר, תוקפים פרשנות זו שנתן הרשם להוראות התקנון, ובחילוקי-דעות אלו שנתגלעו בין בעלי-הדין שומה עלינו להכריע. ‎19. נחזור אפוא לראשית ונשאל שוב: מה פירוש יש ליתן להוראת תקנון האגודה, ולפיה נפסקת חברותו של חבר: בעוקרו את מושבו מהמושב או כשאין במחשבתו להתיישב בו. נפתח ונאמר כך: פירושו של הרשם להוראה זו שבתקנון אינו מקובל עלינו: לא בבחינת פירושן של המילים ולא בבחינת מהותה ותכליתה של ההוראה. הרשם סבר, כפי שראינו, כי שני תנאים מצטברים הם להפסקת חברות לפי סעיף ‎6(ג) לתקנון האגודה: גם עקירה מן המושב גם היעדר כוונה להתיישב במושב לעתיד-לבוא. ואולם פירוש זה, לדעתנו, אינו מתיישב עם הכתוב וגם אין בו הגיון. הגם שניסוחה של הוראת סעיף ‎6(ג) לתקנון אינו ניסוח הראוי לחיקוי - כך על דרך ההמעטה - לא יקשה עלינו להבין את הנקרא (נזכור כי התקנון הוא משנות השלושים ואפשר אף שמקורו בשנות העשרים). הוראת סעיף ‎6(ג) לתקנון - על פניה - עניינה הוא בשני מקרים שונים ונבדלים זה-מזה. הרישה עניינה במי שהיה תושב המושב ובעת כלשהי "עקר" מן המקום. במקרה בו "עקר" פלוני מן היישוב, אמורה חברותו להיפסק אך באשר "עקר" מן המקום, ואין זה מן העניין להוסיף ולהוכיח כי אין בכוונתו לשוב ולהתיישב במקום ביום מן הימים. אכן, אם פלוני התגורר בעבר ביישוב ועתה מתגורר הוא במקום אחר, יכול הטוען לטעון, ובצדק, כי כוונתו לחזור ולקבוע את מקום מגוריו ביישוב - אם כוונת-אמת היא, ואם כוונה זו אמורה לצאת מן הכוח אל-הפועל במועד קרוב הנראה לעין - יכולה שתהא לו לעזר להוכיח כי לא "עקר" כלל מן המקום. לשון אחר: כוונה לשוב ולהתיישב במקום עשויה לשמש רכיב-בין-רכיבים בהכרעה אם עקר פלוני מן המקום, אם לאו. ואולם, כי נגיע לכלל מסקנה שפלוני "עקר" מן המקום, אין צורך ואין מקום להוסיף ולחקור בכוונתו לשוב ולהתיישב במקום כיסוד נבדל ונפרד מיסוד העקירה. עד כאן - הרישה להוראת סעיף ‎6(ג) לתקנון, ועניינה עקירה מן היישוב כעילה להפסקת חבֵרות. הסיפה להוראת סעיף ‎6(ג) עניינה במקרה שונה לחלוטין, והוא במי שנתקבל כחבר באגודה אך לא עבר להתגורר במושב ואף "אין במחשבתו להתיישב בו." הוראה זו על פקיעת חברות - הוראה לעניין היא, הואיל ובהתאם לתקנון האגודה (בחלק ב בו, בסעיף ‎1.ב) ‎I), חברי האגודה יהיו (בין השאר) "תושב קבוע במושב או איש החושב להתיישב במושב כפר אז"ר". לשון אחר: יכול שיהא חבר אגודה גם מי שטרם קבע את ביתו במקום, אם "חושב [הוא] להתיישב במושב". ראו עוד פרשת הרחבת כפר תבור, שם, ‎125 (ולהלן, בפיסקה ‎22). וכך ייאמר לחבר אשר כזה: אכן, משהצהרת כי במחשבתך להתיישב במקום, נתקבלת כחבר באגודה, אך משלא קבעת את מקום מגוריך ביישוב, ומשאין עוד במחשבתך להתיישב בו, דין הוא ששימך יימחק מפנקס החברים שהרי חברותך אינה חברות-של-אמת. סיפה זו אמורה להעלות ברישתה סוגי מקרים אחרים מאלה שעמדו לפני הרשם להכרעה, ומעיקרה אין היא לענייננו. ולבסוף: הוראת סעיף ‎6(ג) לתקנון, מבתרת אותה באמצעה התיבה "או", ובהקשר זה נזכיר את הוראת סעיף ‎7 לחוק הפרשנות, תשמ"א - ‎1981, ולפיה המילה "או" וכמותה המילה "אחר" או ביטוי הדומה לאלו "להבדיל מן המפורט שלפניהן הן באות ולא להקיש לו", זולת אם יש עימן ביטוי שמשמעו היקש. כן הוא דין ה"או" בסעיף ‎6(ג) לתקנון, שנועדה היא - על פניה - להפריד ולהבדיל ולא להקיש. אכן, הוראת סעיף ‎7 לחוק הפרשנות אינה חלה במישרין על התקנון, אך מכוח היקש כוחה רב לה. הרשם נתפש אפוא למישגה בפירושה של הוראת סעיף ‎6(ג) לתקנון, וממילא דין החלטתו הוא שתיבטל. ‎20. ואולם לא רק בכך שגה הרשם, כמוהו כוועד האגודה. כפי שראינו, בהליך שערך ועד האגודה לבירור אם חברים פלונים עקרו מן המושב, אם לאו, לא נערך בירור-של-אמת ולא נעשתה חקירה-של-ממש. הוועד סיפק עצמו בכך שההחברים השיבו לשאלות שנשאלו, וקיבל את תשובותיהם כקושט אימרי אמת בלא שניסה לערוך כל בירור וחקירה. הנה-כי-כן, משהצהיר פלוני - שאינו מתגורר במושב - כי בכוונתו לשוב ולהתיישב במקום, ראה הוועד בהצהרה לקונית זו סוף פסוק, ועל סמך ההצהרה קבע כי פלוני לא עקר מן המושב. כך החליט הוועד, גם במקום בו נטש אותו פלוני את מקום מגוריו במושב לפני שנים רבות, ומעשיו ענו בו, לכאורה, כי נתכוון "לעקור" מן המקום. אכן, פירושה התקין של הסיפה להוראת סעיף ‎6(ג) לתקנון - גם לו חלה על ענייננו, ולדעתנו אין היא חלה על ענייננו - אין זה ראוי כי יסמוך עצמו על הצהרה סתמית של מי שנתקבל כחבר אך לא טרח להתיישב במקום. שאלת הכוונה להתיישב או שלא להתיישב במקום - "מחשבה", בלשון התקנון - מיבחנה מיבחן סובייקטיבי הוא, אמנם, ואולם קיומה או אי-קיומה של כוונה - שאלה-שבעובדה היא; וכפי שנאמר: מצב דעתו של אדם, עובדה היא כמצב קיבתו; הצהרה על כוונה, כשהיא לעצמה, אין די בה. יש להוסיף ולבחון את אמיתותה ואת כנותה של ההצהרה, ולא נוכל לספק עצמנו בהצהרה גרידא. הדברים פשוטים ואין צורך להאריך. נדע מכאן, אפוא, כי לא זו בלבד שהרשם שגה בפירושה של הוראת סעיף ‎6(ג) לתקנון, אלא שיישומה של ההוראה אף הוא היה מוטעה. אכן, קשה להלום כי פלוני לא יתגורר במושב עשרות בשנים, והצהרה סתמית מפיו כי בכוונתו לשוב ולהתגורר במקום די יהא בה כדי לסתור טענה של עקירה ונטישה. כאמור, החלטתו של הרשם אין בכוחה לעמוד על רגליה ודינה ביטול. עקירה ממקום - מהי? ‎21. בדברים שאמרנו אין די. משקבענו כי החלטת הרשם דינה ביטול, שומה עלינו להביע את דעתנו-שלנו על אודות פירושה ויישומה של הוראת סעיף ‎6(ג) לתקנון, ולו כדי שההליכים מעתה ואילך יימשכו ויילכו למישרין. נעבור עתה אפוא לדיון בפירושו הראוי של סעיף ‎6(ג) לתקנון האגודה ובדרכי יישומו הנכונות. השאלה הנשאלת היא, מה פירוש יש ליתן לקביעת התקנון כי חברותו של חבר באגודה תיפסק "בעוקרו את מושבו מהמושב"? מהי אותה עקירה העוקרת ממקומה חברותו של חבר באגודה? ‎22. פירושו המילולי של השורש ע.ק.ר. בבנין קל (פָּעַל) הוא ניתוק או התנתקות שלמה ומלאה ממקום. "תלש דבר עם שורשו, הוציא דבר-מה בכוח בשלמותו ממקום גידולו ... העתיק, העביר ממקום למקום ... העתיק מקום מגוריו, עבר לגור במקום אחר" (המילון החדש של אבן-שושן, ‎1991). כך אף מילון ספיר (עורך ראשי: איתן אבניאון, ‎1997): "עוקר ... תולש עם השורש ... עובר לגור במקום אחר ... מסיר לגמרי (מן המחשבה וכד') ... מעביר אוכלוסים ממקום למקום על כורחם, מעתיק ...". כולנו (או רוב שֶבָּנוּ) יודעים וזוכרים (בכאב) מהי עקירת שן מִפֶּה, ועקירת שן פירושה ניתוקה של השן ממקומה - ניתוקה ממקומה לעד. כדבר הכתוב: עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ (קוהלת ג, ב). וכדבר הנביא: כִּי עַזָּה עֲזוּבָה תִהְיֶה וְאַשְׂקְלוֹן לִשְמָמָה אַשְׂדּוֹד בַּצָּהֳרַיִם יְגָרְשׂוּהָ וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר (צפניה ב, ד). עקירה ממקום מגורים היא, אפוא, העתקת מקום המגורים באורח מלא ולא אך באורח חלקי או זמני. הפסקת מגורים זמנית אינה עקירה ממקום המגורים. אברם, דרך משל, עקר מאוּר כַּשְׁדִים ארצה כנען כדבר ה': לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׂר אַרְאֶךָּ (בראשית יב, א). שלא כמותו של אברם דינו של מי שעזב מקום מגורים במושב מחמת מצוקת דיור זמנית, לא נעלה עליו כי עקר מן המושב. בפרשת כפר תבור (לעיל) נדרש בית-המשפט לפירוש תקנון אגודה ולפיו נפסקת חברותו של חבר באגודה "בעוקרו את מושבו מן המושב". אמר על-כך בית-המשפט, מפי השופט ברנזון (בעמ' ‎125 לפסק-הדין): תקנה זו מדברת במונח של "עקירת המושב" לא בסתם הפסקת מגורים לזמן זה או אחר. ולא עוד, אלא שלפי התקנון ... יכול אדם להיות חבר באגודה כשהוא רק חושב להתיישב במקום וטרם קבע בו את מושבו. וכבר ראינו, כי לפי ממצאי השופט המלומד בבית המשפט המחוזי, העתיק המשיב את מקום מגוריו מחוסר אפשרות זמנית להשיג לעצמו דיור במקום, והוא עושה את אשר לאל ידו לחזור לכפר ולהקים שם את ביתו. על-כל-פנים, עד כה לא נקבע בצורה מוסמכת שהמשיב עקר את מושבו מכפר תבור ... ובהמשך (בעמ' ‎127): כפי שכבר בואר, לא נקבע עד היום שיש לראות את המשיב כמי שעקר כליל מהכפר. הוא עבר לגור בקרבת מקום יחסית לכפר, מפני שלא נמצא בית-מגורים לו ולמשפחתו בכפר תבור, וכל הסימנים מעידים על כך, שהוא חושב לחזור ולגור בכפר בהזדמנות האפשרית הראשונה. אף אתה אמור: "עקירה" ממקום מגורים אינה אך אי-מגורים במקום. "עקירה" ממקום מגורים מדמה עצמה לקריעה ממקום מגורים, ולמהדרין נוסיף - גם לעריקה (ניתן דעתנו כי שלוש אותיות השורש של עקירה, של קריעה ושל עריקה, אותן אותיות הן). עקירה משמיעה טוטאליות בניתוק קשר. עקירה ממקום מגורים בונים אותה גם יסוד אובייקטיבי גם יסוד סובייקטיבי; גם דבר הגלוי לעין - העובדה שפלוני פסק מהתגורר במקום שממנו עקר - גם דבר הסמוי מן העין - כוונה להתנתק ממקום מגורים. נדע עם זאת, כי מעשה יְלַמֵּד על כוונה וכוונה תִּלָּמֵד ממעשה; כוונה להתנתק ממקום מגורים נוכל ללמוד עליה ממעשה ניתוק, והצהרה על כוונה אין די בה. למשל: אדם שעזב מקום מגורים לפני שלושים שנים ובנה את ביתו במקום אחר, נתקשה לומר כי לא עקר ממקום מגוריו הקודם גם אם הקשר הנפשי - ואולי אף קשר פיסי - למקום מגוריו הקודם לא פסק. ה"טוטאליות" של עקירה אינה אמנם טוטאליות של מוות - שהוא קצה הטוטאליות - ואולם אין צורך להרחיק לכת כדי לשלול קביעה כי הצהרה בלבד די בה להפריך מעשה של עקירה. ‎23. עד כאן - לפירושו המילולי של מושג העקירה. ואולם ידענו מכבר כי בפירוש מילולי אין די; שהרי תכליתה של הוראת התקנון - תכליתה, מהותה וההגיון הנותנים בה חיים, הם שיקבעו את תחום פרישתו של מושג העקירה בהקשרו, והם אף שיכריעו ביישומה של הנורמה בחיי המעשה. לבחינת התכלית, המהות וההגיון שומה עלינו להידרש להקשר הכולל של הדברים ולשאלה זו ניפָנה עתה. ‎24. מדברים אנו בפירושה של הוראה המצויה בתקנון של אגודה שיתופית שהיא מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית. זו ההתחלה; וכמאמרו של המלך לארנבון הלבן בהרפתקאות אליס בארץ הפלאות (פרק ‎12) - מתחילים בהתחלה. כפר אז"ר היה בראשיתו - ומבחינה פורמלית לא חל בו שינוי עד היום - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ. מושב עובדים אינו בית משותף שהדיירים בו יכולים שיהיו זרים זה-לזה. מושב עובדים אינו אף מקום מגורים גרידא לאנשים עובדים. המושג מושב עובדים משמיע - אמור הוא להשמיע - אורח חיים, קשר אישי, שיתוף ועזרת-גומלין בין אדם לאדם. מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית אינו אך מסגרת פורמלית והתאגדות להתיישבות; חברות במושב מצביעה על בחירה בדרך חיים משותפת. כך עולה אף מהוראת סעיף ‎4 לפקודת האגודות השיתופיות, ולפיה מטרותיה של אגודה שיתופית הן "טיפוח החיסכון, עזרה עצמית ועזרת גומלין בין אנשים בעלי אינטרסים כלכליים משותפים, כדי להביא לידי שיפור תנאי חייהם, עיסקיהם לשיטות הייצור שלהם ...". וכלשונו של בית-המשפט בע"א ‎5136/91 קוגלמס נ' קוגלמס, פ"ד מט (‎2) 419, 425 (מפי השופט בך): החברה והאגודה השיתופית הינן גופים משפטיים שנועדו לעשות רווחים. אך בהבדל מחברה בע"מ, המבוססת על קשר רכושי בין החברים, האגודה השיתופית היא מבנה חברתי המבטא דרך חיים. באגודה שיתופית מושם הדגש על הקשר האישי ההדוק בין החברים ... ראו עוד והשוו: אוטולנגי, אגודות שיתופיות - דין ונוהל (תל-אביב, תשנ"ה‎1995-, כרך א') ‎23 ואילך; דב לוין, המנהל והניהול בחברה ובאגודה השיתופית (תשל"א - ‎1997) 197-196. ‎25. הוויה זו של חיים במושב, אצילה לה במישרין על פירושן של הוראות בתקנון של האגודה. אכן, מי שאינו מתגורר במושב זמן רב - ובכוונה אני נוקט לשון סתמית של "זמן רב" - לכאורה מנתק הוא עצמו מאותה הוויית-חיים של מושב: הוויה של חיים-יחד, של עזרה הדדית, של שיתוף, של סולידריות, של פגישות תכופות בצרכניה. קיומו של קשר אישי, של שותפות ושל אינטרסים משותפים בפיסת קרקע מסויימת אינו יכול להוסיף ולהתקיים - על פי טיבעם של דברים - בין אגודה וחבריה לבין מי שנטש את מקום מגוריו במושב. על דרך השלילה נאמר, כי קשר בשלט-רחוק עם מושב ועם חברים במושב אינו מתיישב, לכאורה, עם חבֵרות במושב. מי שקשריו עם מושב אינם אלא למטרה כלכלית או פיננסית גרידא - והוא בגופו לא יתגורר במושב - לא יוכל להיחשב חבר במושב. כשם שנתקשה לתאר חיי נישואין כסדר שעה שהאשה מתגוררת דרך-קבע כאן, האיש מתגורר דרך-קבע שם, והשניים נפגשים אחת לכמה חודשים, כן יהא - אמנם, על דרך של חומר-וקל - גם בענייננו. מגורים-יחד בדוגמת הנישואין ומגורים-במקום בדוגמת המושב, הם תנאי-בלעדיו-אין: כאן לנישואין, כאן לחבֵרות במושב. ואולם בכך טרם תמו דברינו בנושא הקשר בין חבֵרות במושב לבין מגוריו של החבר במושב. ‎26. ענייננו הוא בפירוש הסמכות הקנויה לאגודה-שיתופית-מושב להוציא חבר מן האגודה, ופירוש זה תולה עצמו מצידו - ובכבֵדות תולה הוא עצמו - במשמעות המעשית הנלווית לניתוק הקשר - או לאי-ניתוק הקשר - בין החבר שאינו מתגורר במושב לבין המושב. בנושא זה לא נתקשה באיתורם של שני כוחות המושכים לצדדים: כוח אחד המבקש לצמצם - לצמצם אף בהידוק-יתר - את הסמכות לקבוע כי פלוני עקר ממקומו במושב, בעוד הכוח האחר מבקש להרחיב אותה סמכות. ואנו, משימתנו היא למצוא את נקודת המישען הארכימדית הראויה בין שני הקטבים; נקודה בה נפעיל את המנוף, נרים את המערכת ולא נביא לפירוקה ולפירורה. ‎27. הכוח המבקש לצמצם סמכות יצביע לפנינו על כי הוצאתו של חבר מאגודה שיתופית עלולה לפגוע - לעיתים באורח חמור ביותר - בקניינו של החבר במושב. זכויות הקניין של חברי המושב - בחלקתם האישית במושב ובנכסי המושב הכלליים, לרבות בקרקעות המשותפות - קשורים בחברותם באגודה השיתופית. פירוש הדברים הוא, שהחלטה על הוצאתו של חבר מן האגודה עלולה לפגוע במישרין בזכויות הקנין של החבר. הפגיעה עלולה שתהיה בחלקתו הפרטית של החבר במושב, ובוודאי כך בחלקו בנכסי המושב הכלליים. לעניין זה נזכיר, כי הוראות הדין בעניינן של אגודות שיתופיות אינן קובעות הסדרים שלמים ומלאים באשר לאותן זכויות קניין של החברים התלויות בחברותו באגודה. ראו, למשל: סמדר אוטולנגי "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים", עיוני משפט ט (תשמ"ג‎1983-) 469, 471-470. כן הן אף זכויות החבר בנחלתו, המותנות על-פי-רוב בחברות באגודה. ראו והשוו: ת"א (ת"א) ‎2562/80 יוסף נ' ג'מעה, פס"מ מו (‎1) 192. נדע מכאן, כפי שאמרנו, כי הוצאתו של חבר מן האגודה עלולה לגרוע מזכויותיו הקנייניות. אם כך על דרך הכלל, בוודאי כך בענייננו, שזכויות בנות-ערך העומדות לחברי האגודה - כנדרש מהחלטות שונות של מינהל מקרקעי ישראל - תישללנה או עלולות הן להישלל ממי שיוצָא מן האגודה. כוח זה מושך לצד אחד, ומפציר הוא בנו לפרש את מושג העקירה בצימצום ככל-הניתן. ‎28. מן הצד השני, מפתה אותנו כוח אחר להרחבת פירושו של מושג העקירה, ובה-בעת להרחבת הסמכות להכריז על פלוני כמי שעקר מן היישוב. וכך ילחש באוזנינו הכוח האחר: הימנעות מהוצאתו של חבר מן האגודה במקרים הראויים לכך, יש בה כדי לפגוע במישרין בזכויותיהם של אותם חברים המתגוררים במקום ואשר לכל הדעות חברים הם באגודה. ענייננו הוא, כאמור, בחברים שאינם מתגוררים כלל במושב וזו תחנת הפתיחה למסע הפרשנות. הימנעות האגודה ממחיקת שמם של אותם חברים מפנקס החברים, פירושה הוא, שמותירים אנו בידי חברים שהלכה למעשה ניתקו עצמם מחיי היומיום במושב, כוח ויכולת להחליט החלטות באשר להתנהלותה של האגודה. הענקת כוח ל"אנשי-חוץ" להשפיע על החלטות שעניינן אורח החיים במושב - "אנשי-חוץ", קרא: אנשים אשר לא יושפעו במישרין מאותן החלטות - אין היא ראויה מעיקרם של דברים ומעיקרו של דין. אגודה שיתופית, כאמור, נועדה לשמש מסגרת לחיים משותפים בדרך של קואופרציה; ונתינת כוח בידי "אנשי-חוץ" להחליט החלטות במיסגרת האגודה - בוודאי כך במושב - אינה עולה בקנה אחד עם מהותה של אגודה שיתופית באשר אגודה שיתופית היא. אין זה ראוי כי תינתן בידי מי שאינם נושאים בנטל היומיומי, ואשר אינם צפויים לשאת בתוצאות - לאו דווקא תוצאות כספיות - זכות להתערב באורח חייהם של המתגוררים במקום. "אנשי-חוץ", אין זה נכון כי נַקנה להם זכות להתוות את אופיו של המקום ולהחליט על דרך ניהולו. ‎29. הנה הם שני כוחות-איתנים המושכים אותנו, כל אחד מהם, לכיוונו-שלו, והנטל עלינו הוא למצוא על פני הסקאלה נקודת איזון ראויה שתדריך אותנו בפרשנות. ולסוברים כי בדברים שאמרנו מנינו את כל המהמורות שעל דרכנו, נבשר כי מהמורה נוספת וקשה מזמנת עצמה על הדרך, והיא לנו למיכשול. המושב של ימינו אינו עוד המושב של ימים שמכבר. הנה הוא מושב כפר אז"ר, הקרוי על שמו של אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, סופר ומחבר (‎1945-1854). מושב זה נוסד בשנת תרצ"ג‎1932-, וגם צעירים שבנו יֵדעו - בוודאי יבינו - כי לא הרי שנת ‎1932 כהרי שנת ‎2000; לא הרי רוח הקואופרציה של אותם ימים כהרי רוח הקואופרציה בימינו; לא הרי מקומו של כפר אז"ר במפת ההתיישבות באותם ימים כמקומו כיום; והרי בימינו מהווה הכפר, הלכה למעשה, חלק מן המטרופולין הגדול של גוש דן, הגם שמצוי הוא בשולי המטרופולין ועדיין שורה בו רוח כפרית משהו. ביודענו כל אלה, כך יוסיף הטוען ויטען, לא יהא זה ראוי כי נפרש את הוראות התקנון כפירוש שהיה לו לעת שנקבע (בשנת ‎1936). במיסגרת שקבעהּ המחוקק, שומה עלינו לפרש חוק - וכמותו תקנון - ברוח ימינו. על חוק - וכמותו על תקנון - ייאמר: לך עם האנשים, שהרי דמותך כדמותם. ראו, למשל: בג"ץ ‎65/51 ז'בוטינסקי נ' נשיא מדינת ישראל, פ"ד ה ‎801, 811. פירוש זה כי יינתן לתקנון, יהא בו בפירוש כדי להדגיש - וביתר - את זכות הקנין, ובה-בעת ימעט בכוח המושך מנגד. לשאלה זו עוד נשוב להלן. ‎30. דיברנו עד כה בעקרונות לפירושו של תקנון האגודה, והשאלה הנשאלת עתה היא: כיצד ייושמו עקרונות אלה בחיי המעשה? כיצד ייקבע כי חבר פלוני "עקר" או שלא עקר מן המקום? בדברינו למעלה אמרנו על אדם שעקר מן המושב אך הוסיף והצהיר כי בכוונתו לשוב ולהתיישב במקום, כי אין די בה באותה הצהרה כדי לבטל את מעשה העקירה כמו-לא-היה. אדם אינו יכול ליצור מציאות בהבל-פה. הקב"ה ברא עולם במאמר: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר. לא כן הוא האדם, שאין הוא יכול לבטל מעשה "עקירה" אך באמירה כי לא "עקר" ממקומו. שאלת "עקירה" תוכרע על-פי מיבחן משולב אובייקטיבי וסובייקטיבי, ואמירתו של אדם על כוונתו, הגם שעשויה היא לשמש ראיה ראויה, אין בה כדי להכריע. ‎31. הכרעה בשאלת ה"עקירה" הכרעה תלויית-נסיבות היא, ובשקלא-וטריא נוכל להסתייע - כמקובל עלינו אנשי-המשפט - במיבחני-עזר. לעניין זה נוכל ללמוד מדברים שהשמיעה אותנו השופטת ביניש בפרשת זלקינד נ' בית זית - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (ע"א ‎4127/95, פ"ד נב (‎2) 306). באותה פרשה תוכננו תוכניות להרחבת המושב, ובהתאם להנחיות מינהל מקרקעי ישראל הוקנו זכויות-יתר ל"בן המקום". הגדרת "בן המקום" כללה רכיב ולפיו הוריו של הטוען להיותו "בן המקום" גרו במקום "בקביעות" בחמש השנים האחרונות, ונשאלה השאלה אימתיי יש בה בהיעדרות פיסית מן המושב כדי לנתק זיקה בין המושב לבין מי שהיה לכל-הדיעות תושב קבע? השופטת ביניש לימדה אותנו כי זיקת מגורים אינה מתמצית בנוכחות פיסית במקום, וכי אי-התגוררות במקום תקופה מסויימת אינה גורעת בהכרח מזיקה זו. ההכרעה בשאלה מיהו תושב קבע במושב הכרעה תלויית-נסיבות היא, ולא הרי מקרה אחד כהרי מקרה אחר. ובלשונה של השופטת ביניש (בעמ' ‎320-319): היעדרות ממקום מגורים קבוע שהיא בעלת אופי ארעי מובהק, אינה מנתקת את הזיקה אליו... השאלה היא מה טיבה של היעדרות ארעית, וכיצד ניתן לקבוע כי ההיעדרות איבדה מארעיותה והגיעה לנקודה שיש בה כדי לנתק את זיקת המגורים בקביעות. במילים אחרות, מהם המצבים בהם מבטאת ההיעדרות העתקת מרכז החיים בפועל למקום אחר, תוך ניתוק הזיקה הקבועה למקום המגורים הקודם. על דרך ההכללה ניתן לומר כי משך ההיעדרות ממקום המגורים הקבוע יכול לשמש אינדיקציה משמעותית לשלילת יסוד הארעיות, ולהצביע על ניתוק הזיקה של מגורים בקביעות. לכאורה, היעדרות לתקופה קצרה מצביעה על פניה על אופייה הארעי והיעדרות לתקופה ממושכת מצביעה על ניתוק זיקת המגורים, אך משך הזמן כשלעצמו אינו יכול לשמש מודד בלעדי ומספיק, ומתבקשת בחינה נוספת - מהותית - של טיב ההיעדרות... ריבוי המצבים והאפשרויות הטעונות הכרעה בין היעדרות ארעית גרידא לבין היעדרות המנתקת את זיקת המגורים הקבועה, מקשה על קביעת מבחן אחד ברור לצורך מילוי התנאי של מגורים בקביעות. ובהמשך (בעמ' ‎320): נראה כי ניתן להצביע על מאפיינים שיש בהם כדי ללמד על שלילת זיקת המגורים בקביעות, כאשר מכלול הנסיבות סותר את זיקת המגורים הקבועה במקום פלוני ביתר קלות מאשר למנות פוזיטיבית את הסממנים שצירופם מצביע על מגורים קבועים ... המצבים שבהם קיימת סתירה לזיקה של מגורים קבועים ייקבעו באופן פרטני בכל מקרה ומקרה. ככלל, מתבקשת בדיקה של מהות ההיעדרות מן המושב, המשלבת הן נסיבות אובייקטיביות והן סממנים סובייקטיבים. מובן שאין להסתפק במבחן סובייקטיבי הניזון מכוונתו של אדם לשוב בעתיד לבית שממנו נעדר, כאשר ל"כוונה" זו אין כל ביטוי חיצוני, וכעובדה אובייקטיבית ניתן לקבוע כי אין האדם ממשיך לשהות בו ולשמר ולפתח את זיקתו אליו ... ניתן גם לקבוע כי מבחן אובייקטיבי בלבד, שיש בו לכאורה ללמד על היעדרות בעלת אופי ארעי, עשוי שלא להיות מספק אם נלווית לאותה היעדרות כוונה אחרת הניתנת להוכחה, והזיקות האובייקטיביות שנשמרו ניתנות להסבר על רקע אחר. ובסיכום (בעמ' ‎321): על רקע כל אלה ניתן לומר כי רק שילוב של מבחנים אובייקטיבים, המצביעים על ארעיות הניתוק, ומבחנים סובייקטיבים המלמדים על הכוונה להמשיך לחיות במושב, יסייע לנו לקבוע אם נתקיים התנאי של מגורים בקביעות... על כל מקרה להיבחן לנסיבותיו, בהתאם לקווים שהותוו לעיל, וההכרעה בכל אחד מהמקרים תיפול בהתאם למשקלן של הנסיבות ולראיות המצביעות על קיומה והמשכה של זיקת המגורים בקביעות במושב, או על ניתוקה בשלב כלשהו. כך גם בענייננו, ששילוב מיבחן אובייקטיבי במיבחן סובייקטיבי יכריעו אם אדם "עקר" מן המקום, אם לאו; לא זה בלבד ולא זה בלבד אלא שילובם זה-בזה: כוונה ונסיבות אובייקטיביות יהיו לאחדים. ראו עוד: ת"א (באר-שבע) ‎77199/99 בנימיני נ' אגודת תלמי ביל"ו (טרם פורסם); ה"פ (חיפה) ‎190/98 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל - מחוז הצפון, תק-מחוזי ‎99 (2) 971. אכן, הרגשה של קשר למקום, ולו הרגשת-עומק היא - אהבת המקום, געגועים, נוסטלגיה - אין די בכל אלה, כשהם לעצמם, כדי להביאנו למסקנה כי פלוני לא "עקר" מן המקום, שעה שאותו פלוני ומשפחתו אינם מתגוררים במושב שנים רבות. וגם אם "מתכוון" הוא אותו פלוני לשוב ביום מן הימים אל המושב, וכוונתו כוונה כנה היא, אין באותה כוונה כדי להכריע. ובלשונה של השופטת ביניש (בעמ' ‎320): מוכר היטב הפער בין מציאות אובייקטיבית של מגורים ממושכים מחוץ למקום פלוני, כאשר בה בעת נלווית לאותה מציאות תחושת ארעיות וכוונה כנה לשוב ולגור באותו מקום בעתיד. הלא מצב זה מאפיין, לדוגמה, ישראלים רבים השוהים במדינות הים לתקופה בלתי מוגדרת, וכוונתם לשוב לארץ ביום מן הימים, ככל שתהיה כנה, אין בה בלבד כדי לענות על התנאי של מגורים בארץ בקביעות. ‎31. מששמענו לראשונה את עמדתו של הרשם בסוגיית ה"עקירה" - כי הצהרת אדם על כוונתו לשוב ולהתיישב במקום די בה כדי לבטל "עקירה" - ביקשנו את הרשם כי ייוועץ ביועץ המשפטי לממשלה וישוב ויודיענו את עמדתו. הרשם נענה לבקשתנו, ובעקבות אותה התייעצות הודיענו כי גובשה דעה ולפיה תוכרע שאלת העקירה בבחינתן של נסיבות שונות, אובייקטיביות וסובייקטיביות. ובלשון ההודעה: לצורך בחינת השאלה האם ניתק באופן סופי הקשר המהותי בין החבר למושב, יש להיעזר בסממנים נוספים, אובייקטיבים וסובייקטיביים. למשל, משך ההיעדרות מן המושב ונסיבותיה; מידת המעורות של החבר בחיי המושב והאגודה, האם הוא משתתף באסיפות כלליות של האגודה, משלם את מיסיה; האם הוא עובד במושב ועוד. יצויין כי בשל ריבוי המצבים והאפשרויות קשה לקבוע מבחן אחד, ויש ליישם את הפרשנות האמורה לתקנון, לגבי כל אחד מהחברים בנפרד, כל מקרה על פי נסיבותיו. למותר להזכירנו, כי בהחליטם את שהחליטו בענייננו לא פעלו הוועד, החוקר והרשם על-פי אמות-מידה אלו. נזכור עוד זאת, כי על סמך הצהרות-סתם שהצהירו החברים, לא בדקו, לא הוועד, לא החוקר ולא הרשם את ענייניהם של החברים לגופם, אחד לאחד. קטע מהחלטת הרשם הבאנו בפיסקה ‎18 לעיל, ואין צורך שנחזור על הדברים שנית. ‎33. נוסיף, כי זיקות למושב יכולות שתימצאנה, בין השאר, באלו: במספר שנות ההיעדרות מן המושב, במקום העבודה, במרכז חיי הקהילה של החבר, בעיבוד הנחלה, במקום חינוך הילדים, ברישום במירשם האוכלוסין, בזיקת-משפחה ובעוד כיוצא באלו זיקות. ניתן אף להיעזר בהלכות הקובעות לעניין מקום מושבו הקבוע של אדם בארץ פלונית או אלמונית (‎permanent residence; domicile). ‎34. נסיים את דברינו בפרק זה של ה"עקירה" בשתי הערות הצופות פני העתיד. הערה אחת: כפי שציינו בדברינו למעלה, יש קשר - לעיתים קשר אמיץ - בין חברותו של חבר באגודה שיתופית לבין זכויות הקניין של אותו חבר: זכויות בחלקתו וזכויות ברכוש המשותף של האגודה. נניח עתה, שהרשם יגיע לכלל מסקנה כי חבר פלוני "עקר" ממקומו במושב ומכאן שחברותו באגודה ראויה היא, לכאורה, כי תחדל. האם מסקנה נדרשת מאליה היא, מסקנה מיניה וביה, כי פלוני יאבד את ביתו, את חלקתו ואת חלקו ברכוש המשותף? שאלה זו שאלה קשה היא - שאלה קשה ביותר - ואפשר תימצא דרך לנתק בין שני הנושאים: בין נושא החברות לבין נושא הקניין, שהחברות תיפסק, אומנם, אך הקניין לא יילקח מאותו פלוני החבר-לשעבר. בנושא זה לא שמענו טענות וממילא לא נכריע בו, לא לכאן ולא לכאן. הערה שנייה: נניח שיימצא לרשם כי פלוני "עקר" מן היישוב, וכי חברותו באגודה אמורה בשל כך להיפסק. האם תיפסק החברות לאלתר, או שמא תינתן לפלוני ארכה ושהות לחזור ולקבוע את מושבו במושב אם אך יבקש על-כך? גם בנושא זה לא שמענו טענות מפורטות, הגם שבא-כוח העותרים תמך בטיעונו על-פה ברעיון כי תינתן לחברים שנטשו "ארכת-חסד" לחזור אל המושב. בהמשך דברינו (בפיסקה ‎38) מזכירים אנו "דף לחבר" שהופץ לאגודה בשנת ‎1991, בו ניתנה שהות של שישה חודשים לחברים שעקרו מן המושב לחזור ולקבוע את מושבם במושב. רעיון הארכה נראה בעינינו רעיון סביר - אף ראוי - אך לא נביע דעה בשאלה אם ארכת שישה חודשים די בה. חזקה על הרשם כי ייתן דעתו גם לנושא זה. נוהג המשנה מהוראות התקנון ‎35. בהחליטו כפי שהחליט, השעין הרשם את החלטתו, בין השאר, לנימוק ולפיו נתגבש במקום נוהג להמשיך ולהכיר בחברותם של חברים אף שנטשו את מגוריהם במושב. נוהג הסוטה מהוראות מפורשות בתקנון, כך קבע הרשם, מקום ששורר הוא תקופה ארוכה ורצופה וידוע הוא לכל הנוגעים בדבר, בכוחו לגבור על הוראה מפורשת בתקנון. כך היה בעניינו של כפר אז"ר, שנוהג שרר בו שנים רבות - נוהג שהיה ידוע לכל - שלא לשלול חברות מחברים אף שלא התגוררו במושב שנים רבות; והנוהג, כך קבע הרשם, יגבר על הוראת התקנון. הרשם קשר החלטה זו עם החלטתו כי הצהרה של חבר - הצהרה באשר היא - כי בכוונתו להתיישב במושב די בה כדי שיוחלט בעניינו כי אין להפסיק את חברותו באגודה. ובלשון הרשם: השאלה היא האם יש מגבלה של זמן לחבר שיש בדעתו להתיישב באגודה. לא מצאתי כל מגבלה כזו בתקנון האגודה, או בדין, לפיכך יש להפעיל ההגיון בנושא. הבעיה התעוררה רק לאחר שחלפו שנים רבות ולפי הדוגמאות שנתנו המערערים לגבי חלקם של החברים שנדרשת הוצאתם מהאגודה, חלפה תקופה של עשרות שנים. האם לאחר עשרות שנים אפשר לקבוע כי אין בדעתם להתיישב באגודה, או שהצהרתם בפני הוועד גוברת? האם הנוהג שלא להוציא חברים אלו מחברות נוהג שתקף באגודה עשרות שנים גובר על דרישת המערערים להפקיע חברותם של חברים אלו, חברים אשר לפי עמדת האגודה "התקבלו כחברים באגודה לפני שנים רבות והאגודה ראתה ונהגה בהם כחברים לכך לדבר ועניין. אותם החברים שמהם מבוקש לשלול את מעמד החבר רואים עצמם כחלק מחברי האגודה שנים רבות, הם משלמים מיסים ומשתתפים באסיפות הכלליות וחלקם שמשו בתפקידים במוסדות האגודה." בהחלטתו זו סמך הרשם עצמו - וכן סומכים המשיבים לפנינו - על הילכת בית חנניה (ע"א ‎84/64 בית חנניה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' פרידמן, פ"ד יח (‎3) 20), בה קבע השופט ברנזון כך (שם, ‎26): תקנונה של אגודה הוא רק בגדר הסכם בין האגודה לבין חבריה, או בין החברים לבין עצמם, לפיו הם נוהגים מתוך הסכמה הדדית. בנסיבות מסויימות, אותה הסכמה כוחה יפה גם לתת תוקף לסטיה ממנו. כשהסטיה היא מתמידה ורצופה במשך זמן מספיק, ידועה לכל הנוגעים בדבר ומכריעה ביחסיהם ההדדיים, היא מקבלת כוח של מנהג מחייב שהחוק מכיר בו כמו שהוא מכיר בכל מנהג או נוהג עסקי אחר שהנוגעים בדבר אינם יכולים לכפור בו. מכיון שכך, אין ספק כי הנוהג בדבר קבלת חברים לאגודה המערערת לפי אורך הזמן שנהגו על פיו, בהתמדה וברציפות, והיותו ידוע ומפורסם ... הפך להיות למנהג מחייב שהמשיבים אינם רשאים להתכחש לו. ‎36. ההלכה כי נוהג יכול שישנה מתקנון של אגודה שיתופית, אינה חפה מביקורת; והביקורת - ביקורת-של-טעם היא. ראו: אוטולנגי, שם, ‎249-241 (ההכרה בכלל אינה רצויה; ההכרה בכלל מנוגדת להוראת הפקודה ולתקנות; ההכרה בכלל יוצרת "חוק סתר"; ההכרה בכלל עומדת בניגוד לצורך בהליך מסודר של שינוי תקנון ברוב נדרש; וכו'). ראו עוד: ע"א ‎246/58 אגודה הדדית להספקת מים בכפר-נחמן נ' בוכצלב, פ"ד יג ‎1672, 1673; השוו: חיים נועם, אגודות שיתופיות - הלכות ופסיקה (בורסי, תשנ"ב‎1992-) 218-209. אכן, במקום אחד העדיף בית-המשפט העליון, בדעת רוב, להותיר שאלה זו בצריך עיון: בג"ץ ‎4222/95 פלטין נ' רשם האגודות השיתופיות, פ"ד נב (‎5) 614. אשר להילכת בית חנניה נעיר, כי באותה פרשה הכיר בית-המשפט בזכותן של נשות-חברים להצביע באסיפה הכללית של אגודה שיתופית. לעת אותה הכרעת-דין, בוודאי כך בימינו אלה, קשה שלא לראות בהחלטה זו נגזרת של תקנת הציבור. הילכת בית חנניה, כך דומה, קשה לעשותה תשתית להלכה כללית שעניינה נוהג המשנה הוראה מפורשת בתקנון. ‎37. אשר לענייננו-שלנו. לעת הזו ניתן להשאיר בצריך עיון שאלה זו של נוהג-מבטל-תקנון, ולו מן הטעם שלא הוכח כנדרש קיומו של נוהג. הטוען לקיומו של נוהג אין די לו שיטען לנוהג. שומה עליו לייסד את טיעונו על ראיות מוצקות. הנה-כי-כן, גם לדעת המצדדים בהילכת בית חנניה כהלכה כללית, המדובר הוא "במקרים חריגים ויוצאי-דופן, בהם נמשכת הסטייה מן התקנון שנים ארוכות ורצופות ומשתרש נוהג שכל חברי האגודה יודעים על קיומו ופועלים על-פיו"; במקרים מעין-אלה "עשויה התנהגות חברי האגודה להתגבש לכלל נורמה משפטית מחייבת" (דברי השופטת דורנר בפרשת פלטין, ‎626-619). הנטל להוכחת קיומו של נוהג - לא-כל-שכן להוכחת קיומו של נוהג-מבטל-תקנון - נטל כבד הוא, והנטל מוטל - למותר לומר - על הטוען לקיומו. בע"א ‎4937/92 "אגרא" אגודה יצרנית חקלאית שיתופית בע"מ נ' רוט, (פ"ד מח (‎1) 818) נטען, כי באגודה השיתופית נוצר נוהג שעל-פיו מייחסים את חובות האגודה לחבריה. הנשיא שמגר לא פסל אפשרות קיומו של נוהג מעין-זה, אך באשר להוכחתו של הנוהג כך שח הוא לנו (בעמ' ‎828-827): כדי להצליח בטענתה צריכה הייתה המערערת להוכיח כי נוצר נוהג שלפיו האגודה רשאית לחייב את חבריה בחובותיה. כמו שינוי בתקנון, יש להוכיח כי נוצר נוהג שלפיו החברים באגודה הסכימו לכך כי האגודה תהא רשאית לחייב אותם ללא הסכמתם הפרטנית. על-כן לא די בטענה כי מספר פעמים קודם לכן נהגה האגודה בדרך זו. גם העובדה, שלא הוכחה, כי המשיבה אף היא נהגה לפי הנוהג שהתפתח בעבר - לא די בה. על הטוען לנוהג להוכיח באופן ברור וחד-משמעי כי הנוהג שהתפתח איפשר ויתור על הסכמתם הפרטנית של החברים ... יש להדגיש, כי הנוהג שמדובר בו אינו מוטל על הצדדים "מבחוץ", קרי: מכוח היותם שייכים לקבוצה מסויימת או למיגזר מסויים. הנוהג שהמערערת טוענת לקיומו אמור לבוא כתחליף להסכמת הצדדים, ובמקרה שלפנינו כתחליף להסכמה מראש של חברי האגודה לכך שניתן יהיה לחייבם בעתיד בחובות האגודה גם ללא הסכמתם הספציפית בעת החיוב. על-כן הוכחת נוהג כזה צריך שתיעשה לגבי כל חבר וחבר באגודה באופן ספציפי (שכן היא באה להחליף את הסכמתו), וכן יש להוכיח שהנוהג הוא לשלילת הצורך בהסכמה ספציפית בעתיד. הקשיים בהוכחת נוהג מסוג זה מחזקים את הגישה כי ראוי שהסכמות מסוג זה יועלו על הכתב. כך יימנעו דיונים מיותרים, וכן תימנע הטעייה אפשרית של צדדים שלישיים ...(ההדגשות במקור - מ' ח') השוו עוד דברי השופט ברק בבג"ץ ‎333/85 אביאל נ' שר העבודה והרווחה, פ"ד מה (‎4) 581, 592. בנטל זה לא עמדו המשיבים, ולו בקירוב. אכן, העובדה כי בעבר לא הוצאו חברים מן האגודה בשל אי-החלת סעיף ‎6(ג) לתקנות - היא הוראת העקירה - עובדה זו כשהיא לעצמה אין בה כדי ללמד על הסכמת החברים כולם - ובכל נסיבות שהן - למחיקתה של הוראת סעיף ‎6(ג) מן התקנון. אפשר, למשל, שההוראה "הוקפאה" לתקופת שנים מסויימת - כך בראייה לאחור - ואפשר אף שהילכת המניעות תביא לאי-החלתה של ההוראה במקרים אלה ואחרים; ואולם רחוקה הדרך מכאן ועד לקביעה כי ההוראה נמחקה מכל-וכל כמו-לא-היתה. אמירה זו - כי יש לראות את ההוראה כהוראה שנמחקה - שקולה כנגד קביעה כי אם בכוונת האגודה לנהוג על-פיה כי-אז שומה עליה לתקן את התקנון ולשתול בו מחדש הוראה כהוראת סעיף ‎6(ג). קביעה זו קביעה מרחיקת-לכת היא. זאת ועוד. אם אמנם מתכוון הרשם לדון ברצינות בשאלה של נוהג-מבטל-תקנון, יהא עליו - כך דומה - לשמוע ראיות ועדויות מפי גופי התיישבות, שהרי כל הכרעה שתתקבל עשויה אולי לאצול על זכויות וחבויות של אנשים וגופים לבר כפר אז"ר. ‎38. בהקשר זה מוזכר אף "דף לחבר" שהופץ באגודה בשנת ‎1991. באותו "דף לחבר" נסקרו עיקרי חוות דעת משפטית באשר לפירושו של התקנון, ולפיה פוקעת חברותם של חברים אשר אינם מתגוררים במושב דרך קבע. באותו מיסמך נקבע אף זאת, כי חבר שאינו מתגורר במושב דרך קבע ואשר לא יעתיק את מקום מגוריו אל תחומי המושב תוך שישה חודשים, תיפסק חברותו. נוסיף כי באותו "דף לחבר" נזכרים שמותיהם של מיקצת מן המשיבים לפנינו, שכבר בשנת ‎1991 ראו אותם כמי שנטשו את מקום מגוריהם במושב. "דף לחבר" זה משמש תנא-דמסייע לעותרים ולמשיבים כאחד. אשר לעותרים, מנפנפים הם אותה חוות דעת בקול תרועה, שלטענתם תומכת היא בטיעוניהם. לא עוד, אלא שבתשובתם לטענת המשיבים כי לא היתרו בהם כנדרש קודם הפקעת חברותם, מצביעים העותרים על אותו "דף לחבר" כמיסמך התראה כנדרש. על כך עונים ומשיבים המשיבים, כי אותו "דף לחבר" מסייע דווקא להם. וכל כך למה? הנה-כי-כן, כך טוענים הם, למרות האמור באותו מיסמך, ולמרות שחברים אלה ואחרים אינם מתגוררים במושב שנים רבות, בכל זאת לא הופסקה חברותו ולו של חבר אחד; מכאן ידענו, כך מוסיפים הם וטוענים, כי הפרשנות הנוגדת היא הפרשנות הנכונה, לאמור, כי במושב פירשו את התקנון זמן רב על דרך זו שאין להפסיק חברותו של חבר גם אם אין הוא מתגורר במושב ולו שנים רבות. לא נכריע לעת הזו בחילוקי הדעות שנתגלעו בין בעלי-הדין, אך משיעלה הנושא ויבוא לדיון מחודש, חזקה עליו על הרשם כי יביא גם אותו "דף לחבר" במניין שיקוליו. שונות ‎39. המשיבים העלו לפנינו טענות נוספות עוד ועוד, אך אין אנו מוצאים צורך להידרש להן. לחלקן לא נידרש הואיל ואין בהן כל ממש. למשל: הטענה כי יש לאגודה אינטרס שלא להוציא חברים משורותיה וכי רשאית היא על-כן שלא לנקוט בהליכים להוצאת חברים שנטשו את המקום. הוא הדין בטענה כי לא ניתן כלל להפסיק חברותם של חברים באגודה בשל חובות שהם חבים לאגודה. לחלקן האחר של הטענות לא נידרש הואיל וטרם הגיע זמנן, ואפשר זמנן לא יגיע כלל. הוא הדין בטענות שונות שהועלו מטעם העותרים (כגון טענות בדבר ניגוד אינטרסים), שגם בהן לא מצאנו צורך לדון לעת הזו. עוד לא נדון בטענות מניעות כללית שהועלו לפנינו מטעם בעלי-הדין בגזרות שונות של חילוקי הדעות ביניהם. סוף דבר ‎40. מסקנתנו מכל האמור היא, כי יש לבטל את החלטת הרשם וכי יש להחזיר אליו את הדיון לבחינה מחדש אם יש מקום כי תוחל הוראת תקנה ‎6 לתקנות החבֵרות על עניינו של כל אחד מן החברים אשר נטען לגביהם כי נתקיימו בהם התנאים להפסקת חברותם באגודה. למותר לומר כי בבירור שייערך ניתן יהא להביא במניין השיקולים טענות של שיהוי או התיישנות, וכמותן כל טענה אחרת שלעניין. ייאמר עוד זאת, כי הואיל והרשם לא בחן כלל את מערכת העובדות הספציפית של כל חבר וחבר, ממילא לא נבחנו שאלות השיהוי וההתיישנות שהחברים הבודדים טענו להן. גם לא הובאו כל ראיות קונקרטיות ומספקות מהן ניתן היה ללמוד אם על שיהוי ואם על התיישנות ביחס לכל חבר וחבר. להסרת ספיקות נוסיף עוד זאת, כי הבחינה תיעשה באשר לכל חבר וחבר בנפרד ועל-פי עניינו האישי. הואיל והחוקר אשר נתמנה לעריכת חקירה לא עשה את הנדרש על-פי דין, יש לערוך תחילה חקירה כקבוע בהוראת תקנה ‎6(ב) לתקנות החבֵרות. במיסגרת הבחינה הכוללת תיבחנה גם שאלות אלו, בעניינו של כל מקרה ומקרה. אשר לשאלה אם אבד הכלח על הוראת הסעיף ‎6(ג) לתקנון האגודה, לא נביע דעתנו בשאלה העקרונית אם "נוהג שלילי" יכול שימחק הוראת תקנון כתוב, ואם כך היה בענייננו. נאמר אך זאת, שאם תועלה טענה זו, כי-אז יהא צורך לערוך מחקר מקיף באשר לנוהג בתחום זה, לרבות שמיעתם של הגופים המיישבים שלעניין. ‎41. אנו עושים אפוא את הצו מוחלט ואנו מחליטים לבטל את החלטתו של רשם האגודות השיתופיות מיום ‎15 בספטמבר ‎1998. נושא העתירה יוחזר לרשם לדיון בבקשת העותרים לפי ההנחיות שהנחינו אותו בפסק-דיננו זה. המשיבים מס' ‎2 ו‎3- ישלמו לעותרים הוצאות ושכר-טירחת עורך-דין בסכום כולל של ‎15,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' זמיר: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט מ' חשין. אגודה שיתופיתפנקס חברים