סימון גבולות מגרש לצורך בניית גדר

פסק דין מהות ההליך 1. התובעים בהליך זה, אליעזר ואסתר בירן (להלן - התובעים), מבקשים מבית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי, שעל פיו זכאים הם להחזיק בחלקה 82 במושב בית זית (להלן - המושב) בגבולותיה עפ"י תוכנית המיתאר של המושב הנקראת מי710/א (בחלק מהמסמכים שהובאו בפני מכונה התוכנית מי710/; כך או כך, התוכנית תיקרא להלן - תוכנית המיתאר החדשה). כמו כן מבקשים התובעים צו עשה, שעל פיו על הנתבעים לאפשר להם את סימון הגבולות בין מגרש 82 ו- 83 על ידי מודד מוסמך, בהתאם לתוכנית המיתאר החדשה, ולאפשר להם לבנות גדר במקום בהתאם לסימון המודד. המחלוקת בין הצדדים מתייחסת לזכויות הצדדים ברצועת אדמה - שגודלה כ- 60 מ"ר לטענת התובעים, וכ- 80 מ"ר לטענת הנתבעים - המצויה בדרומה של חלקה 82, וכלולה בה על פי תוכנית המיתאר החדשה (להלן - שטח המריבה או חלקת המריבה). ההחזקה ברצועת אדמה זו היא כיום בידי הנתבעים, שלום ומרים כהן (להלן - הנתבעים), שהם המחזיקים גם בחלקה 83 הסמוכה לחלקת התובעים. הרקע העובדתי 2.1. ביום 5.10.69 רכשו התובעים (ששמם באותה עת היה ברקוביץ, ובשם זה אף חתמו על מסמכי הרכישה והמסמכים הנלווים אליהם), את הזכויות בחלקה 82, שסווגה כבית מקצועי במושב, ממשפחת שמיר (הסכם הרכישה הוגש וסומן נ/ב). באותה עת היה ברור, כי קיים פער בין שטח חלקה 82, כפי שסומן במפות הסוכנות, לבין השטח בו קיבלו התובעים את ההחזקה בפועל. ביטוי לפער זה בין המפות למציאות, שלא היה ייחודי לצדדים המתדיינים לפני בהליך זה, עולה ב"חוזר מזכירות מיוחד" של ועד המושב, מס' 13/90 מיום 7.8.90 (שצורף כנספח ת - 7 לתצהיר העדות הראשית מטעם התובעים). החוזר מסכם בתמציתיות את ההיסטוריה של תוכניות המיתאר של המושב: "ו. בהעדר תוכנית מיתאר מציאותית עם תוקף חוקי - סטטוטורי (הקיימת שהוגשה ע"י מח' ההתיישבות ואושרה ב- 1953 - אבד עליה הכלח) והיות ותוכנית הרה-תכנון של שנות ה- 70 המוקדמות היתה מוכרת רק דה-פקטו הוחלט לפעול מכאן ולהבא בכל ענייני התכנון והבניה שלנו על בסיס תוכנית המיתאר החדשה - יוני 1990". דברים אלו עולים בקנה אחד עם עדותו של מר אברהם פינצי, מנהל מחלקת מיפוי ומדידות במחוז ירושלים של מינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל): "ש. אני רוצה להזכיר לך שהמצב בבית זית שהייתה תוכנית מ- 1953. אבל בפועל בהרבה מאד משקים לא היו דומים בכלל למה שכתוב לאותה [כך במקור - ד' ח'] תוכנית של 53. ת. זה מאד ייתכן. אני רק רוצה להסתייג מהמילים 'הרבה מאד', מהמילה, 'מאוד'" (עמ' 7 לפרוטוקול). 2.2. ביום 2.10.69, בסמוך לרכישת הזכויות בחלקה 82, חתמו התובעים על מכתב התחייבות שהופנה למושב בית זית (הוגש וסומן נ/א). המכתב נוגע לחובותיהם של התובעים כתושבים חדשים במושב, ובין היתר, מתייחס הוא לגבולות החלקה שרכשו התובעים. כך התחייבו התובעים, בסעיף 8 רישא למכתב (להלן - ההתחייבות): "8. ידועים לנו גבולות חצר הבית שבמושב כפי שהינם כיום ואין לנו ולא תהיינה לנו כל טענות בקשר לנ"ל...". 2.3. כעולה מ"חוזר מזכירות מיוחד" (ת - 7 הנ"ל), בשנת 1988 התחיל תהליך של סימון חלקות המושב על ידי מזכירות המושב (להלן - המזכירות או הוועד), לצורך רישום החלקות בלשכת רישום המקרקעין. במסגרת התהליך פעל מטעם ועד המושב צוות גבולות החצרות (להלן - הצוות או הוועדה). בראש הצוות עמד אלימלך ברקן, שתפקידו היה לפשר בין חברי המושב באופן שקו הגבול בין החצרות ייקבע בהסכמה (עדותו של ברקן בעמ' 9). במקרים בהם לא הגיעו הצדדים להסכמה, הועברה המחלוקת למזכירות המושב (שם). לאחר סיום תהליך סימון הגבולות הועבר החומר לרשויות התכנון, לאישור תוכנית המיתאר, וכן לרשויות שטיפלו בהליכי רישום החלקות בטאבו (וראו סעיפים 1 ו- 2 לחוזר ת - 7 הנ"ל). במסגרת תהליך זה, שארך כשנתיים, הוצגה בפני התובעים, לטענתם, הצעה של הוועדה (שפעלה כאמור מטעם מזכירות המושב) לסימון גבולות חלקה 82, שכללה הרחבה ניכרת של השטח שהחזיקו בפועל, זאת באמצעות תוספת של 300 מ"ר מצידה המזרחי של החלקה ותוספת של 60 מ"ר מצידה הדרומי (סעיף 5 לתצהיר התובעים; מפה המתארת את ההצעה שהועברה לתובעים צורפה כנספח ת - 8 לתצהיר התובעים). יצויין, כי שתי התוספות שתוכננו לחלקה 82 היו "על חשבון" חלקה 83, שהוחזקה על ידי הנתבעים מאז התקבלו כחברים בעלי משק חקלאי במושב, בשנת 1957. ואולם, ההחלטה הסופית בדבר גבולות חלקה 82 לא תאמה את ההצעה לסימון חלקה זו, כפי שהוצעה לתובעים ע"י הוועדה (צוות הגבולות): התוספת בשטח של 300 מ"ר במזרח חלקה 82 שהוצעה להם, לא נכללה בחלקה 82 במסגרת התוכנית הסופית שהוגשה לאישור - ככל הנראה על רקע התנגדות הנתבעים (ראו עדותו של מר ברקן בעמ' 9 לפרוטוקול, וסעיף 11 לתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבעים). במסגרת התוכנית הסופית, שהוגשה על ידי המושב לאישור רשויות התכנון, התווספה לחלקה 82 רק רצועת השטח של 60 המ"ר (לפי אומדן התובעים). רצועה זו הינה "שטח המריבה" נשוא הדיון שלפנינו. ביום 5.11.92, לאחר שהסתיים תהליך סימון החלקות, אושרה תוכנית המיתאר הסופית, הידועה בשם מי710/ (או מי710/א'), ופורסמה ברשומות מס' 4053 עמ' 275 (סעיף 6 לתצהיר התובעים). שני הצדדים בהליך שלפני לא הגישו התנגדות לתוכנית המיתאר החדשה טרם אישורה הסופי. התובעים לא "ערערו" (בלשונם) על התוכנית, משום שלא נודע להם על השינוי שנערך בה (אחרי שנתנו לה את הסכמתם) אלא לאחר שהמועד להגשת ההתנגדות לתוכנית כבר חלף (סעיף 6 לתצהיר התובעים), ואילו הנתבע, מר כהן, טען שבאותה תקופה לא היה בקו הבריאות - הוא לקה בליבו ואף עבר ניתוח לב פתוח - ולאחר שהחלים כבר עבר המועד להגשת התנגדויות לתוכנית (סעיף 11 לתצהיר הנתבעים). למרות אישור תוכנית המיתאר החדשה, לא התבצע יישום שלה בפועל, ולפיכך, ההחזקה בשטח - שהיה אמור להתווסף לחלקה 82 עפ"י התוכנית שאושרה (שטח המריבה) - לא הועברה לידי התובעים. 2.4. ביום 14.10.98 חתמו התובעים על חוזה חכירה עם המינהל לתקופה של 20 שנים (להלן - חוזה החכירה או החוזה). על פי החוזה (שהעתקו צורף כנספח ת - 13 לתצהיר התובעים) הוחכרה להם חלקה 82 בגבולותיה לפי תוכנית המיתאר החדשה (מי/710/א). 2.5. מהאמור עולה, כי העובדות העיקריות שעומדות ברקע הליך זה אינן שנויות במחלוקת בין הצדדים. אין חולק ששטח חלקה 82, כפי שסומן במפות הישנות של הסוכנות, שנערכו ככל הנראה בראשית שנות החמישים, היה גדול בהרבה מהשטח בו קיבלו התובעים את ההחזקה בפועל, עת רכשו את הזכויות בחלקה ממשפחת שמיר בשנת 1969. כן אין חולק, כי בהתאם לתוכנית המיתאר החדשה - שהצדדים בהליך שלפני לא הגישו כל התנגדות לאישורה - נכלל שטח המריבה בתחומי חלקה 82 שבחכירת התובעים. כמו כן קיימת הסכמה של הצדדים, כי חוזה החכירה שנכרת בין התובעים לבין המינהל ביום 14.10.98, מתייחס לחלקה 82 בהתאם לגבולותיה כפי שנקבעו בתוכנית המיתאר החדשה. מנגד, התובעים אינם חולקים על טענת הנתבעים, כי בעת שרכשו את זכויות החכירה, היה שטח המריבה מוחזק בידי הנתבעים. תמצית טענות הצדדים 3. הטענה המרכזית של התובעים היא טענה "פוזיטיבית", המתמקדת בזכויות החכירה שלהם בנכס, בעקבות חוזה החכירה עם המינהל. לטענת התובעים, מכיוון שאין מחלוקת על העובדה כי הבעלות על שטח המריבה, כמו גם על שאר חלקות המושב, היא של המינהל, אזי, מכח חוזה החכירה התקף עם המינהל, אשר נסמך על הגדרת חלקה 82 לפי תוכנית המיתאר החדשה, הפכו התובעים לבעלי זכויות החכירה בחלקה 82 - ובכלל זה בשטח המריבה. מנגד, מעלים הנתבעים בעיקר טענות "נגטיביות", שמתמקדות בשלילת הזכות של התובעים לקבל לידיהם את שטח המריבה; הם אינם טוענים שיש להם זכות קניינית כלשהי בשטח המריבה, לבד מטענתם, שנטענה בשפה רפה, שהינם בני-רשות בשטח המריבה. בעיקרו של דבר, הנתבעים סבורים כי אין מקום לאפשר שינוי כלשהו של המצב בשטח, מפאת העובדה שהם מחזיקים בשטח המריבה מאז התיישבו בבית זית, בשנת 1957, וקיבלו לחזקתם את חלקה 83. דיון בטענות הצדדים והכרעת בית המשפט 4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי למסקנה כי יש לקבל את התביעה במלואה. זאת, משום שאני סבור כי לאחר שהסכימו הנתבעים לביצוע הסימון של גבולות חלקות המושב על ידי הוועדה שהוקמה לצורך זה (צוות הגבולות), ולאחר שלא ערערו על החלטות הוועדה ומזכירות המושב, הרי שהחלטות אלו מחייבות אותם - והם מנועים כיום מלטעון כנגדן. לפיכך, יש לאפשר לתובעים לממש את זכות החכירה שלהם בקרקע, באמצעות סעד הצהרתי וצווי עשה, כפי שהתבקש בית המשפט להושיטם. משהעמדתי עניין זה בלב ההכרעה בסוגיה שלפני, ממילא אינני נדרש לקבוע מסמרות בשאלה האם ניתן לראות באישור תוכנית המיתאר כגורם להעברת שטח המריבה לידי התובעים. להלן אפרט את השיקולים שביסוד התוצאה אליה הגעתי. סדר הדיון יהיה כדלקמן: תחילה אדון במעמד הוועדה, שפעלה מטעם המושב לצורך סימון הגבולות, ובמשמעויות המשפטיות של החלטותיה, מהן נגזרות זכויות הצדדים בשטח המריבה. לאחר מכן אתייחס לתוקפו של חוזה החכירה, בעיקר על רקע טענות הנתבעים בדבר המצג המטעה שיצרו התובעים כלפי המינהל באופן שיש בו למנוע מהם את הסעד המבוקש על ידם. בהמשך, אדון בתוקף ה"התחייבות" הנ"ל של התובעים למושב, והאם יכולים הנתבעים לדרוש אכיפה של "התחייבות" זו. בסוף, אדרש לטענות נוספות שעלו בשולי טענות הנתבעים, בדבר אופי הסעד המבוקש וזכות הנתבעים לקבלת פיצויים. זכויות הצדדים בשטח המריבה 5. מיצוי טענות הצדדים, בדבר זכויותיהם בשטח המריבה, מעלה, כי הללו התייחסו לשתי נקודות: האחת, תוצאותיו המשפטיות של חוזה החכירה של התובעים עם המינהל, מתוך הנחה, שבכוחו להשפיע על זכויותיהם בשטח המריבה. השניה, מעמד ההחלטות שהתקבלו על ידי הוועדה לסימון הגבולות ומזכירות המושב. להלן אביא את טענות הצדדים ואת הכרעתי בשני עניינים אלו. ואולם, כבר כאן אציין, שאני סבור כי יש למקד את הדיון בעניין תוקפן של החלטות הוועדה ומזכירות המושב, ולפיכך אפתח את הדיון בנושא זה. הזכויות בשטח המריבה לפני עבודת הוועדה 5.1. טרם אבחן כיצד השפיעה הוועדה על זכויות הצדדים בשטח המריבה, יש לברר מה היו זכויותיהם של הצדדים, ובעיקר, מה היתה זכותם של הנתבעים בשטח המריבה לפני שהתחילה עבודת הוועדה. בהקשר זה אציין כבר כאן, במאמר מוסגר, כי לא מצאתי שיש לייחס חשיבות כלשהי, לצורך העניין שלפני, להבדל בין חלקה שסווגה כמשק חקלאי, לבין חלקה שסווגה כבית מקצועי. לא הובאה בפני כל ראיה באשר לזכויות הנתבעים בשטח המריבה, למעט הטענה, עליה אין חולק, שהם מחזיקים בקרקע למעלה מארבעים שנה. ואולם, אפילו הנתבעים עצמם לא טענו כי יש בהחזקה זו כדי להקנות להם זכות קניין בשטח המריבה. גם בתצהיר שהגישו הנתבעים, אין כל התייחסות למהות זכויותיהם בקרקע. בשפה רפה טענו הנתבעים, כי הם בני-רשות בשטח המריבה (ראו בפיסקא 4 לסיכומי הנתבעים: "הם ראו עצמם כברי רשות במשק" (ההדגשה שלי - ד' ח')), ובאופן מעט נחרץ יותר במכתבו של ב"כ הנתבעים מיום 19.11.98, שצורף כנספח ה1 לכתב התביעה: "גבולות חצרו של מרשי נקבעו כבר בשנת 1957 ומאז לא שונו. ומרשי מחזיק בו ללא הפסקה זה 42 שנים, באישור המושב וכבר רשות" (ההדגשה שלי - ד' ח')). על כל פנים, לא הובאו כל ראיות לחיזוק טענה זו. לצורך הדיון שבפנינו מוכן אני להניח, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי הנתבעים אכן החזיקו בחלקת המריבה במעמד של בר-רשות, באשר לא נטען כנגדם, אף לא על ידי התובעים, כי החזקתם בשטח המריבה היא פלישה, ומעולם לא הובעה התנגדות להחזקתם בשטח המריבה על ידי גורם כלשהו ובכלל זה המושב, המינהל והסוכנות. מנגד, ובהעדר ראיות לקביעה הפוכה, יש להסיק כי מעמד בר-הרשות ניתן לנתבעים בחינם, וכי תקופת הרשות לא נקצבה. הליך סימון גבולות החלקות על ידי הוועדה (צוות הגבולות) 5.2. התובעים הרחיבו בסיכומיהם בדבר הליך קביעת גבולות החלקות במושב (ראה סעיף 6 לסיכומי התובעים), תוך הדגשה כי ההליך היה ארוך ויסודי. במסגרת ההליך ניתנו לחברים מספר הזדמנויות להשיג על החלטות הוועדה. התובעים ציינו, כי הנתבעים אכן ניצלו הזדמנות זו, ערערו למזכירות המושב - וערעורם התקבל ברובו (300 מ"ר ממזרח לחלקה 82, שהוחלט להשאירו בהחזקת הנתבעים); ואולם, הנתבעים לא ערערו שוב לאחר החלטה זו של הוועדה, שהעבירה את שטח המריבה לידי התובעים, למרות שיכולים היו להגיש התנגדות בשלב העברת החומר לוועדות התכנון והבניה, ואף לאחר אישורה על-ידי ועדת התכנון - בפני בית המשפט. התובעים טענו בהקשר זה, כי טענת הנתבע, מר כהן, לפיה היה חולה בתקופת אישור התוכניות, איננה מהווה הסבר מניח את הדעת להימנעותו מהגשת ערעור או התנגדות, במיוחד כאשר בנו ובתו מתגוררים אף הם במושב ויכלו לסייע לו, וכן איננה מסבירה מדוע לא פנה לבית המשפט נגד החלטת ועדת התכנון, לאחר שהחלים. התובעים טוענים עוד (סעיף 15 לסיכומיהם), כי הליך סימון גבולות החלקות במושבים הינו הליך כלל ארצי, ארוך ומורכב, המתואם עם גורמי התכנון, המינהל וועדי המושבים. הליך זה מבקש לעשות צדק בשאלה קשה וסבוכה, ובמסגרתו נאלצים התושבים להתפשר, חלקם מקבלים תוספות לחלקתם, ואילו מאחרים נגרע שטח שהיה בחזקתם, לעיתים לאחר שנים רבות של החזקה. לטענת התובעים, ביטול תוצאותיו של הליך כזה ראוי שייעשה רק בנסיבות יוצאות דופן. מנגד, הנתבעים אינם מעלים כל טענה נגד הליך סימון הגבולות. טענותיהם בעניין זה מתמקדות בהאשמת התובעים כי נהגו בחוסר הגינות בניסיונותיהם החוזרים ונשנים לשנות את הסטטוס קוו, הנמשך, לטענת הנתבעים, לפחות מאז שנת 1957, וכן בניסיונם של התובעים להסתיר את ה"התחייבות" הנ"ל מהגורמים שטיפלו בהכנת תוכנית המיתאר החדשה. הנתבע, מר כהן, הסביר מדוע לא נקט בהליך כלשהו לביטול החלטת הוועדה: "הכנת תוכנית מס' 710 ארכה כמה וכמה שנים... בכל השנים הללו הייתי עסוק ומוטרד עד למעלה ראש במצב בריאותי שהדרדר... ששיאם בניתוח לב פתוח שהיה עלי לעבור" (סעיף 11 לתצהיר הנתבעים). מר כהן אישר בתצהיר שהגיש, כי ראה את אחת הגירסאות של התוכנית בה מסומן הגבול בינו לבין חצר בית 82 בצורה מוטעית ואף פנה בעניין זה למזכיר המושב ול"וועדת הבירורים". ברם לטענתו, בשל מצב בריאותו הקשה נודע לו רק לאחר מעשה, ובשלב בו כבר לא ניתן היה לערער, כי הוועדה קבעה את גבולות החלקה בשונה מהמציאות בשטח ו"על פי איזה מפה סוכנותית עתיקה שאבד עליה הכלח" (סעיף 11 לתצהירו). 5.3. מהעדים שהופיעו בפני התרשמתי, כפי שטוענים התובעים, שעבודת הוועדה היתה מקצועית, רצינית ויסודית. איש המינהל, מר אברהם פינצי, תיאר בפני בפירוט ובבהירות, את השלבים בעבודת הוועדה: "ועד המושב יזם הכנת תוכנית מפורטת לישוב שמתפקידה היה ואכן היא קיימה תנאים אלו שאני תכף אומר, לקבוע את החלוקה בין הנחלות בין המגרשים... הוועד בחר מתוכו צוות מנחה קראו לזה ועדת היגוי לתוכנית המתאר שפעל מול ועם המתכנן... מדובר בצוות של 4 אנשים. הם יצרו טיוטה של התוכנית. ידוע לי שהם שיתפו בתכנון את תושבי המקום ואיתנו התייעצו לגבי בעיות שהתעוררו במהלך התכנון. ידוע לי שהציגו את התוכנית לעיון... והכינו גם לגבי כל נחלה מפה ספציפית ומסרו את זה למתיישבים להערות. ידוע לי גם שהיו הערות שבעקבותיהם בוצעו תיקונים בתוכנית לקראת הגשתה לוועדת התכנון. התוכנית הוגשה לוועדת התכנון והמשך הטיפול היה לפי חוק התכנון והבנייה" (עמ' 7 לפרוטוקול). זווית מבט נוספת בנוגע לעבודת הוועדה עלתה מתיאורו של ראש הוועדה, מר אלימלך ברקן: "...התבקשתי על ידי הועד בהתנדבות לעבור ולעשות פישור של הגבולות בין החברים. תפקידי היה להביא המלצות לועד... אפילו ערכנו שינוים בגבולות בהסכמה הדדית... במקרה של אי הסכמה, הייתי מחתים כל אחד על הטענה שלו, ואת זה הבאתי למזכירות, והמזכירות דאגה להביא את זה למתכנן, ששמו ברוך יוסקוביץ" (עמ' 9 לפרוטוקול). בהמשך, הוסיף מר ברקן: "ש. ידוע לך משהו על הדיונים בועד המושב עצמו? ת. לא. בעניין הזה הייתי נקי. לא הייתי שותף, הייתי איש מקצועי וכך התייחסו אלי. אף אחד לא ביקש ממני פרוטקציה. כאשר היו מחלוקות וכשלא הצליחו ליישב אותם בעזרתי, ועד המושב היה קובע" (עמ' 11 לפרוטוקול). ועוד אמר מר ברקן: "היו תיקוני גבולות בהסכמה. שום תיקון גבול לא נעשה על ידי בכפיה. חלק באו לערעור במחוזי, וברוב המקרים הוועדה המחוזית לא קיבלה את הערעור" (שם). נקודת מבט שלישית על התהליך התקבלה מעדותו של מר מרדכי רוח, שבתקופת פעולת הוועדה היה חבר ועד המושב. בעדותו הסביר מר רוח את אופן קבלת ההחלטות על ידי ועד המושב: "ש. אבל אתם בעצמכם הייתם מחליטים מהו הגבול? ת. היתה תוכנית זמנית שהוכנה בזמנו על ידי מהנדס רבינא בשנות ה- 70'. תוכנית זו הוכנה בשעתו על פי בקשת הסוכנות, בשותפות ועד המושב דאז... ש. אני חוזר לשאלתי, האם אתם בעצמכם הייתם מחליטים מה הגבול במקרה של מחלוקת בין שני בעלי המגרשים? ת. אם היתה מחלוקת, אנו נשארנו עם הגבול, לפי התוכנית הזמנית, ואחרי זה זה המשיך לתוכנית המיתאר, לא סטינו מתוכנית רבינא, אלא אם כן היתה הסכמה ויכולנו לפשר" (עמ' 14 לפרוטוקול). התמונה העולה מדברי העדים היא של ועדה מקצועית, נטולת פניות, שהעדיפה לנקוט בדרכי שלום והסכמה בין הצדדים. בהעדר הסכמה בין הצדדים, ההכרעה הועברה לידיו של ועד המושב שפעל בהתאם לתוכנית המיתאר משנות ה- 70 (תוכנית רבינא). עוד עולה כי חברי המושב, ללא יוצא מן הכלל, שיתפו פעולה עם הוועדה. העדים ציינו אמנם, כי היו מקרים בהם לא הצליחו לפשר בין הצדדים, אולם לא נטען על ידם, כי היה מקרה (אפילו לא מקרה אחד!) בו חברי מושב סירבו לשתף פעולה עם הוועדה. 5.4. חברי המושב היו מודעים לכך, שסימון החלקות איננו מתבצע לצורכי סימון גרידא. המטרה שעמדה ברקע לתוכנית המיתאר היתה ברורה - מתן אפשרות לחברי המושב לרשום את החלקות בטאבו. היבט זה תואר בפני חברי המושב במכתב מטעם מזכירות המושב והוועדה, מיום 27.7.89, שציין מפורשות: "לאחר האישור הססטוטורי הסופי של כלל תוכנית המיתאר, וגבולות החצרות כחלק ממנה, יתחיל תהליך הרישום בטאבו" (סעיף 3.ג. למכתב, שצורף כנספח ת - 6 לתצהיר התובעים). מגמה זו עולה גם מ"חוזר מזכירות מיוחד 13/90" (נספח ת - 7 הנ"ל), המתייחס להליכי הרישום בטאבו כהמשך להליכי סימון גבולות החלקות (ראו סעיף 2 לחוזר). אין כל ספק, שהתובעים ראו את הוועדה כמבצעת את הליכי התכנון לצורך רישום החלקות בלישכת רישום המקרקעין (ראו סעיף 5 לתצהיר התובעים). עדות הנתבעים איננה ברורה דיה בנקודה זו, אולם נראה לי, כי די במסמכי ועד המושב, שבוודאי לא פסחו על הנתבעים, כדי לקבוע שכל תושבי המושב הבינו את מטרת הליך סימון הגבולות. נראה, שברור היה לצדדים להליך זה, כי קביעות גבולות החלקות על ידי הוועדה ומזכירות המושב, אינן תכנוניות גרידא, אלא יש בהן להשפיע באופן ישיר וסופי על זכויות הקניין של חברי המושב בחלקותיהם. 5.5. אין גם כל ספק בעיני, כי הנתבעים שיתפו פעולה עם הוועדה באופן מלא. וכך ציינו בתצהירם: "בזמנו ראיתי אחת הגרסאות ובה מסומן הגבול ביני לבין חצר בית 82 בצורה מוטעית. פניתי למזכיר המושב דאז והעמדתי אותו על הטעות. בהמשך, בשיחות עם חברי ועדת הבירורים. הצבעתי על שטח ועל גבול המגרש שלי כפי שהינו בפועל מאז כניסתי למושב. משיחותי עם המזכיר הבינותי שהתוכנית תתוקן והגבול שיסומן יהיה תואם לגבולות שבמציאות" (סעיף 11 לתצהיר הנתבעים). דברים דומים, הנוגעים למידת מעורבותם של הנתבעים בהליך סימון הגבולות עולים גם מעדותו של מר ברקן (עמ' 9 - 10 לפרוטוקול), שציין כי הנתבעים לא התעלמו מהצעת הוועדה. נהפוך הוא: הם ערערו עליה וערעורם נתקבל על ידי הוועדה ביחס לשטח של 300 מ"ר - למעט שטח המריבה. בניגוד לערעור האמור, הנתבעים לא ערערו למזכירות המושב על החלטת הוועדה בנוגע לשטח המריבה. לדעתי, הטענות שהעלו הנתבעים להסברת חוסר המעש שלהם בעניין זה לא היו משכנעות. לא הוכח בפני, שמצב בריאותו של מר כהן מנע ממנו לערער או להתנגד בפני מזכירות המושב או ועדות התכנון (לפי חוק התכנון והבניה) - לתוכנית המיתאר בשלבי הכנתה ואישורה. הנתבעים לא צירפו מסמכים רפואיים שיהיה בהם פירוט של התקופות, בהן היה מר כהן מנוע מלטפל בענייניו. לא למותר לציין, שגם אם מר כהן לא היה בקו הבריאות עדיין יכולים היו בנו ובתו, המתגוררים במושב בית זית (ראו עמ' 24 לפרוטוקול), לסייע בכך על ידו. חיזוק נוסף למסקנתי, כי הנתבעים הסכימו לקבל עליהם את החלטות הוועדה, ניתן למצוא בעדותו של מר ברקן, שציין אגב אורחא, כי הנתבעים הגיעו, באמצעות הוועדה, לפשרה בנוגע לסימון הגבול עם שכן אחר שלהם (עמ' 11 לפרוטוקול). מודעות הוועדה ל"התחייבות" התובעים 5.6. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי יש לבטל את סימון הגבולות שנקבע בין הצדדים בתכנית המתאר החדשה, מכיוון שהתובעים הסתירו את ה"התחייבות" (עליה חתמו בעת שרכשו את החלקה) מהמושב ומהוועדה, בעת שקבעו את הגבולות. גם טענה זו איננה מקובלת עלי, מהטעמים המפורטים להלן: ראשית, יאמר מיד כי טענה זו לא התלבנה כל צורכה בעדויות שהובאו בפני. מהעדויות עולה, כי אנשי הוועדה אכן לא היו מודעים ל"התחייבות" (ראה עדותו של מר אלימלך ברקן בעמ' 12 לפרוטוקול ועדותו של מר מרדכי רוח בעמ' 15 לפרוטוקול). ואולם, אין די בכך כדי להצביע על החלטה מודעת של התובעים להסתיר את ה"התחייבות", כטענת הנתבעים. שנית, ה"התחייבות" היתה כלפי המושב ולא כלפי הנתבעים; ואם המושב אינו מקפיד עם התובעים - על כך שלא הזכירו את קיומה של ה"התחייבות" - לנתבעים עצמם, שאינם צד לעניין, אין כל מעמד להלין על כך. שלישית, מעדותם של אנשי המושב שהיו מעורבים בעיצוב תוכנית המיתאר החדשה, עולה ספק רב בדבר משקלה בפועל של ה"התחייבות", ללא תשריט וללא התייחסות כלשהי לגבולות החלקה במציאות, אף אם היו מודעים לה בעת הכנת תוכנית המיתאר החדשה. כך אמר בעדותו מר אלימלך ברקן, כשנשאל בעדותו על משמעות ה"התחייבות" לעבודת הוועדה לסימון הגבולות: "ש. המסמך הזה לא היה לנגד עיניך? ת. נכון, אך כשאני רואה אותו יש בו הרבה חיוב, אך אני, כאיש מקצוע, בלי תשריט מתחתיו, אני לא יכול להגיד מה זה שווה. ש. שאלתי ספציפית, מסמך זה לא היה בפניך? ת. בפעם השלישית, לא. יש לי הערה חשובה: אם היה מגיע אלי מסמך כזה הייתי תובע מהאדונים מימין ומשמאל, שיגידו לי על מה דווח, אין פה מימדים, אין פה תשריט" (עמ' 12 לפרוטוקול). דברים ברוח דומה נאמרו גם על ידי העד מר מרדכי רוח, שהיה חבר ועד המושב, בעת עבודת הוועדה: "ש. אם היה מסמך כזה בפניכם, זה היה הרבה יותר פשוט. ת. היינו בודקים את זה לגופו של עניין" (עמ' 15 לפרוטוקול). רביעית, לא ראוי שטענה זו של הנתבעים תישמע לראשונה כיום. הנתבעים לא ביקשו לאכוף את ה"התחייבות" במהלך התקופה הארוכה של הכנת תוכנית המיתאר החדשה, ודיוני הוועדות השונות בנושא. כל אותה עת החרישו הנתבעים, וכעת, למעלה משמונה שנים לאחר האישור הסופי של תוכנית המיתאר, אין מקום לקבל טענות נגדה, ובמיוחד טענות שניתן היה להעלות בעת הכנת התוכנית ובתהליך האישור שלה, שארכו זמן רב. גם לעניין זה, טענת הנתבעים בדבר מצב בריאותו של הנתבע, מר כהן, אין בה די להוות הסבר סביר להשתהות הנתבעים במשך שנים כה רבות. התוצאות המשפטיות של החלטת הוועדה 5.7. מסקנתי היא, אם כן, כי הנתבעים היו מודעים לתפקיד הוועדה - סימון הגבולות לצורך קביעת זכויות הקניין בקרקע, וכי הם אף שיתפו איתה פעולה כאמור. הנתבעים נמנעו מלערער על החלטתה בנוגע לשטח המריבה, ללא כל סיבה מוצדקת. במצב דברים זה, בו הנתבעים "סברו וקיבלו", יש לראותם כמי שהסכימו לפעילות הוועדה, ולמעשה, התחייבו לקיים את החלטות הוועדה והמושב ולהימנע מלערער עליהן (כמובן, למעט ערעורים במסגרת הליך סימון הגבולות עצמו). לא מצאתי בטענות הנתבעים סיבה כלשהי שיש בה לאפשר להם לחזור מהסכמתם האמורה, ולמנוע את מימוש החלטות הוועדה. אין לאפשר מצב בו, כאשר הנתבעים היו מרוצים מהחלטת הוועדה הם סמכו ידיהם עליה, ואילו כאשר אינם מרוצים, יוכלו לטעון לבטלות הסימון. קיימים שיקולים נוספים שיש בהם כדי למנוע מהנתבעים לחזור בהם מההסכמה לקבל את החלטות הוועדה והמושב: ראשית, הנתבעים לא הוכיחו זכויות קניין בשטח המריבה, ולפיכך תלויים הם באופן מלא לצורך עיצוב גבולות החלקה שלהם בוועדה, שנוסדה לצורך זה בדיוק. אין בידם לטעון, כי הוועדה לא יכלה להוציא מידיהם שטח שיש להם בו קניין גמור. שנית, גם ההיבט הציבורי שנוגע למורכבות הליך סימון גבולות החלקות במושבים וזיקתו ל"החלטות בעלות משמעות כלל ארצית, חברתית וכלכלית", כלשון התובעים (סעיף 15 לסיכומי התובעים), יש בהם להקשות על קעקוע תוצאות פעולת הוועדה. שלישית, העובדה שהנתבעים, בסיכומים שהגישו, התעלמו לחלוטין משאלת מעמד החלטות הוועדה, מהווה בעיני "שתיקה רועמת", אשר מלמדת כי הנתבעים אינם חולקים על סמכות הוועדה, לקבוע את זכויות הקניין של תושבי המושב, בחלקות שבהחזקתם. ואחרון, לאו דווקא בסדר חשיבותו, היריבות המרכזית בנקודה זו, שמתרכזת בניסיון הנתבעים לבטל את החלטות הוועדה, המושב והמינהל בנוגע לשטח המריבה, היא בין הנתבעים לבין המושב והמינהל. דא עקא, שהנתבעים לא טרחו לצרף את המושב או את המינהל כצד להליך זה. זאת ועוד: בעניין שלפנינו החליטה הוועדה להעביר את שטח המריבה לתובעים, לפיכך, גם בהנחה שהנתבעים היו בני-רשות בשטח המריבה (כטענתם), יש בהחלטת הוועדה להביא לביטול הרשיון שהיה לנתבעים בשטח המריבה. במה דברים אמורים? הפסיקה הבחינה בין רשיון שניתן בתמורה לרשיון שניתן ללא תמורה, ובין רשיון לתקופה קצובה לרשיון לתקופה שאיננה קצובה. במקרה שלפנינו, ברי, כי הרשיון שניתן לנתבעים היה לתקופה שאינה קצובה והנתבעים לא טענו, וממילא גם לא הוכיחו, כי נתנו תמורה כלשהי עבור הרשיון. הכלל במקרה זה הוא: "הלכה פסוקה היא... שלשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימושו של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס האדם את הקרקע, ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה , יכולה להעיד על הסכמתו, וליצור רשיון מכללא (implied license) שלא היה קיים מלכתחילה... אין צורך להדגיש שרשיון מכללא שכזה הינו רשיון חינם גרידא (bare license) לתקופה בלתי-מוגדרת שאותו רשאי בעל המקרקעין לבטל בכל עת" (ע"א 32/77 אליאסף טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש חסידים, פ"ד לא(3) 210, 214). עוד נאמר: "ההלכה מבחינה בין רשיון שניתן בתמורה לבין רשיון שניתן שלא בעבור תמורה, וקובעת, שרשיון שניתן לא תמורה אפשר לבטלו כהרף עין עם גילוי דעתו של בעל הקרקע שאין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון" (ע"א 602/84 יוסף ריבוא ואח' נ' אברהם גל ואח', פ"ד לט(3) 693, 698 (ההדגשה שלי - ד' ח')). וראו גם מ' דויטש, קניין (הוצאת בורסי, 1999, כרך ב') בעמ' 414. אמנם, הוועדה איננה בעלת הקרקע, כי אם המינהל, אך ההחלטות שנתקבלו על ידה - לאחר שהוסמכה על ידי המינהל לביצוע סימון הגבולות ופעלה עימו בשיתוף פעולה (כעולה מעדותו של מר פינצי: עמ' 6 - 8 לפרוטוקול), ולא כל שכן לאחר שהתוכנית שהגישה אושרה על ידי המינהל - די בהן כדי להוות גילוי דעת של בעל הקרקע לביטול רשות הנתבעים בשטח המריבה. משהתבטלה רשות הנתבעים בקרקע, אין כל מניעה להעביר את שטח המריבה לידי התובעים. חוזה החכירה 6. נקודת המחלוקת השניה בהקשר לזכויות הצדדים בשטח המריבה, עניינה בתוצאות המשפטיות של חוזה החכירה. לטענת הנתבעים, על בית המשפט להימנע מלהושיט לתובעים "סעד מן הצדק בצורת צווים הצהרתיים" - וליתר דיוק: פסק דין הצהרתי וצו עשה - על בסיס חוזה החכירה, וזאת משום שהתובעים נהגו ב"אי ניקיון כפיים". לטענתם, חוזה החכירה נשען על הצהרה שיקרית של התובעים בדבר החזקתם בקרקע. הם מצביעים בעניין זה על חוזה החכירה עליו חתמו התובעים, ללא כל הסתייגות, בו הצהירו התובעים (ה"חוכר" בחוזה), בין היתר, בזו הלשון: "...והואיל והחוכר מצהיר בזה שהמגרש הוא בחזקתו מתאריך 1.9.1969..." (עמ' 1 לחוזה החכירה, שצורף כנספח ת- 13 לתצהיר התובעים). לטענת הנתבעים, עולה מהדברים מצג מטעה של התובעים כלפי המינהל, כאילו התובעים מחזיקים, מאז שנת 1969, בחלקה 82 לפי גבולותיה כפי שנקבעו בתוכנית המיתאר החדשה. לטענת הנתבעים, המצג המטעה התבצע ביודעין ובכוונה להעלים מן המינהל את האמת, לאמור: שהחזקה בשטח המריבה בעת החתימה על חוזה החכירה (וגם כיום) היא בידי הנתבעים. מנגד טוענים התובעים, כי הצהרתם לא השפיעה כלל על החלטת המינהל בנוגע לחכירת חלקה 82, אשר הסתמכה על תוכנית המיתאר החדשה, כשלעצמה, ולא על הנתונים שמסרו התובעים. עוד טוענים התובעים, כי אין כל הטעיה בהצהרתם האמורה, כפי שנוסחה בחוזה החכירה, והיא מציגה את המצב לאשורו. התובעים מוסיפים וטוענים, במישור הפרוצדוראלי, כי אפילו בהנחה שהצהרתם יצרה מצג מטעה, הרי שאין בידי הנתבעים לתבוע את ביטול החוזה בין התובעים והמינהל, שהנתבעים אינם צד לו. "אי ניקיון כפיים" 6.1. הנתבעים לא חלקו על כך כי חוזה החכירה, שערכו התובעים עם המינהל, הינו חוזה תקף. כן לא חלקו על העובדה, שכחוזה תקף יש בו כדי להעביר את זכויות החכירה בשטח המריבה לידי התובעים. הנתבעים אף לא ביקשו את ביטול החוזה. בקשת הנתבעים מבית המשפט היא, שימנע מליתן סעד של הצהרה וציווי למי שבא לבית המשפט "בידים שאינן נקיות", וזאת בהסתמך על דיני היושר, שעומדים ביסודם של הסעדים האמורים. אין בידי לקבל את עמדת הנתבעים בנקודה זו. אנמק: אפילו הייתי מאמץ את עמדת הנתבעים, לפיה יש להחיל את דיני היושר על בקשת התובעים לסעד הצהרתי וצו עשה, לא היה בכך כדי לשלול את מתן הסעדים האמורים מהתובעים. השיקולים הצריכים לענין זה נוסחו היטב על ידי ד"ר א' וינוגרד: "דעתי היא שאין לתת עדיפות לעיקרי היושר על פני שיקולים רלבנטיים אחרים. יש לשקול את כולם במאזני הנסיבות של כל עניין ועניין... על כן אין זה מוצדק לדחות בקשה לצו מניעה על הסף בשל הפרת אחד מעיקרי היושר (כגון: שיהוי, אי ניקיון כפיים, העלמת עובדות), ויש בכל מקרה לדון בעניין לגופו ולשקול הגורמים הרלבנטיים בנסיבותיו של כל עניין ועניין" (ד"ר א' וינוגרד, צווי מניעה - חלק כללי (הוצאת הלכות, 1993) בעמ' 99 - 100). ובהמשך, מדגיש הד"ר וינוגרד את מעמדו של שיקול הדעת שיש לבית המשפט בעניין זה: "תמיד יהיה זה בשיקול דעת בית המשפט אם לתת משקל מכריע להתנהגות התובע, הכל בהתאם לנסיבות כל עניין ועניין" (שם, בעמ' 132). ברם, במקרה שלפנינו לא מצאתי כי מתקיימים שיקולים של צדק למניעת הסעדים המבוקשים, ובכלל זה, לא השתכנעתי כי התובעים נהגו ב"אי ניקיון כפיים": ראשית, נראה שהצהרתם בחוזה החכירה התבססה על החלטות ועד המושב בנושא חלוקת החלקות בין תושבי המושב, כפי שעוגנו בתוכנית המיתאר החדשה, שהיוותה את הבסיס לקביעת הגודל הקבוע של חלקת התובעים לצורך חוזה החכירה. מעדות התובע, מר בירן, עולה, כי הוא אף טרח להסב את תשומת לב אנשי המינהל לטעות שבחוזה החכירה אולם הערתו לא זכתה להתייחסות. וכך אמר התובע בעדותו: "ש. בכל זאת הצהרת שאתה מחזיק בחלקה הזו מאז 69'. ת. את הנקודה הזו אני חייב להסביר. ההליך במינהל אחרי זמן ממושך נתנו לנו את החוזה, אמרו לנו שבו כמה רגעים תעיינו, תחתמו, מיד ראיתי שכתוב 675 מטר והערתי את תשומת לבם ש- 675 מטר לא מופיע ואין לי בשטח, הם אמרו אנחנו לא מתייחסים לגודל השטח, אלא לחלקה מס' 82 ולא לגודל..." (עמ' 22 לפרוטוקול (ההדגשה שלי - ד' ח')). לפיכך, לא נראה לי שיש מקום ליחס לתובעים כוונה להטעות את המינהל, בנוגע לגבולות החלקה ובדבר זהות המחזיקים בה. שנית, נוסח ההצהרה המופיע בחוזה החכירה הוא זה: "והואיל והחוכר מצהיר בזה שהמגרש הוא בחזקתו מתאריך 1.9.1969" (ההדגשה שלי - ד' ח'). נוסח זה איננו שיקרי, כטענת הנתבעים, הגם שנראה שאיננו מדויק לחלוטין. ההצהרה, כלשונה, אינה מתייחסת לגבולות החלקה, אלא למגרש באופן כללי. לדעתי, קיימת אפשרות סבירה לפרש הצהרה זו, כפי שהבינו אותה התובעים, כעולה מהקטע בעדות התובע, שצוטט לעיל. אמנם, ניתן לפרש את ההצהרה באופנים נוספים, אך, לדעתי, אין די בכך כדי להצביע על "אי ניקיון כפיים" של התובעים. כדי להפיס את דעתם של הנתבעים אציין, כי אפילו הייתי מקבל את טענתם, שהתובעים נהגו ב"אי ניקיון כפיים", לא היה בכך למנוע מתן סעד כבקשת התובעים. דבריו של ד"ר וינוגרד שצוטטו לעיל מלמדים, שאפילו במצבים של "אי ניקיון כפיים" מצד התובעים, מתן סעד שביושר הינו בשיקול דעת בית המשפט ובהתאם לנסיבות העניין. במקרה שלפנינו, אפילו הייתי קובע שהתובעים התנהגו ב"אי ניקיון כפיים", ודאי שהתנהגותם לא היתה חמורה דיה, כדי למנוע מהם סעד זה, מה גם שנראה כי התנהגותם לא השפיעה על החלטת המינהל להחכיר להם את חלקה 82 ובכללה את שטח המריבה. שלישית, הטענה בדבר "אי ניקיון כפיים" של התובעים מתייחסת להתנהגותם כלפי המינהל, והנתבעים אינם יכולים להיבנות ממנה. מקובלת עלי טענת התובעים, כי אין מקום להתערבות הנתבעים ביחסים החוזיים בין התובעים והמינהל, כפי שבאו לידי ביטוי בחוזה החכירה. גם אילו היו התובעים כורתים חוזה פגום עם המינהל, או מפרים את החוזה, גם אז, הזכות לביטול החוזה היתה שמורה בידי המינהל בלבד. הלכה פסוקה בעניין זה, הובאה ע"י ב"כ התובעים בסיכומיו, והיא אכן מתאימה לעניין שלפנינו: "לא הובאה ראיה כלשהי שהמינהל השתמש בזכותו לבטל את הסכם, ולפיכך, כל עוד לא הוכח ההפך, שריר ההסכם וקיים, ואין נפקא מינה, אם המינהל ידע או לא ידע על דבר ההפרה או בחר למחול לקרן על דבר ההפרה... מערכת היחסים בין המינהל לבין הקרן היא עניינם בלבד. רק אם בוטל ההסכם הלכה למעשה, יכול צד שלישי להיאחז בביטול..." (ע"א 288/81 קרן תורה ועבודה נ' אגודת בית הכנסת שנת הנצחון עולי אירן, פ"ד לח(4) 533, 539 - 540). על אף האמור, יש מקום להעיר, כי ראוי היה, שהצהרת התובעים בחוזה החכירה תנוסח באופן מדויק יותר, כך שתתייחס לאופי ההחזקה בקרקע באופן מפורט ומדויק, תגדיר את גבולות החלקה שהוחכרה ותבהיר את המחלוקות הנוגעות לחלקה. אך, כאמור, אין די בכך כדי למנוע מהתובעים את הסעדים של הצהרה וציווי שביקשו. פגיעה בזכויות בר-רשות באמצעות תוכנית מיתאר 6.2. הנתבעים, שראו עצמם בני-רשות בשטח המריבה טענו כי תכנית המיתאר החדשה, אין בה כדי להביא לסיום החזקתו של בר-רשות. לחיזוק עמדתם ציטטו הנתבעים (עמ' 9 - 10 לסיכומיהם) מפסק דין שניתן על ידי בית משפט זה (במותב הנשיא זילר והשופטים צור ובן זמרה) בע"א (י-ם) 4318/98 שושני נ' אגודת בית זית (לא פורסם). פסק הדין האמור מתייחס לזכויותיו הקנייניות של תושב במושב בית זית, תוך שהוא דן במעמד "בר-רשות" וקובע, בדברים שצוטטו על ידי ב"כ הנתבעים, כי: "אותה זכות המוגדרת כ"רשות" היא במצבים רבים קניין מלא או קרוב לקניין מלא. גם הפסיקה לא התייחסה במקרים כאלו לזכות זו כאל רשות גרידא שניתן לבטלה בהינף יד ובהבל פה..." (שם, בעמ' 2). מסכים אני לחלוטין עם דברי חברי המכובדים. ואולם, אין הנדון דומה לראיה: פסק הדין מתייחס למצב בו מעמד בר הרשות היה שריר וקיים בעת אישור תכנית המיתאר או ביצוע ההפקעה בשטח, מה שאין כן במקרה שלפנינו; שכן, כפי שקבעתי לעיל, החלטת הוועדה לסימון הגבולות, שהתבססה על הסכמת הנתבעים ושיתוף הפעולה מצידם, היא שהביאה לסיום הרשיון שהיה לנתבעים בשטח המריבה, וממילא אין הם זכאים להגנה לה זכאי בר-רשות, בעוד רשיונו עומד בתוקפו. כתב ה"התחייבות" וחוזה לטובת אדם שלישי 7. טוענים הנתבעים כי ה"התחייבות" הנ"ל, עליה חתמו התובעים בעת שרכשו את החלקה במושב, מונעת מהתובעים לטעון טענות כלשהן בנוגע לגבולות החלקה. לדעת הנתבעים, ה"התחייבות" נוסחה בלשון כללית שאיננה מוגבלת בזמן, בסוג הטענות, והיא מופנית כלפי כולי עלמא, ובכלל זה מתחייבת ממנה הימנעות מתביעה או מהעלאת טענות נגד הנתבעים בנוגע לגבולות החלקה שרכשו התובעים. למצער טוענים הנתבעים, גם אם יקבע בית המשפט שהנתבעים אינם צד ל"התחייבות" של התובעים כלפי המושב, יש לראות בהם מוטבים של ה"התחייבות" מכח סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 (להלן - חוק החוזים). להבנת הנתבעים, ה"התחייבות" נועדה למנוע סטייה בעתיד, בעת סימון הגבולות הקבועים, מהמציאות שהותוותה בשטח בפועל, ולדעתם, התובעים אף היו מודעים למדיניות זו בעת רכישת זכויות החכירה בחלקה, באשר גם בחוזה בו הועברו זכויות החכירה של משפחת שמיר לתובעים בשנת 1969 (מוצג נ/ב הנ"ל), נקבע: "13. ...לרוכשים ידועים וברורים גבולות החצר שמסביב לבית כפי שהינם בפועל כיום". לעומתם, טוענים התובעים מספר טענות: ראשית, ה"התחייבות" הופנתה כלפי המושב ולא כלפי הנתבעים. התובעים הדגישו, כי הקפידו על קיום ה"התחייבות" כלפי המושב, מעולם לא ערערו אחרי החלטות ועד המושב, והסכימו לכל הצעות הפשרה שהוצעו להם, זאת על אף ששטח חלקה 82 הלך והצטמק מהצעה להצעה, ובכלל זה אף הסכימו לפשרה בשטח המריבה עצמו. שנית, ה"התחייבות" ניתנה על בסיס ההנחה, כי הגבולות של חלקה 82, כמו של יתר חלקות המושב, הם גבולות ארעיים שיקבעו בעתיד בהליך מסודר על ידי ועד המושב והרשויות הרלוונטיות (ראה סעיף 3 לתצהיר העדות הראשית מטעמם, וכן עמ' 19 לפרוטוקול), ואשר על כן יש לפרשה בזיקה לנתונים אלו. שלישית ציינו התובעים, כי מהעדויות שהובאו בפני ביהמ"ש עולה, כי אפילו היו מודעים חברי הוועד להתחייבות התובעים, ספק אם היה הדבר משפיע על החלטתם בנוגע לקביעת גבולות חלקה 82. רביעית, טענו התובעים, במישור הפרוצדוראלי, כי הנתבעים כלל אינם יכולים לבקש מבית המשפט להתערב בהתחייבות התובעים כלפי המושב, שכן אפילו היו מפרים את ה"התחייבות", זו ניתנה למושב - ורק הוא יכול לתבוע סעד בגין הפרתה. חמישית, "חוסר מעש" של הנתבעים בעת הליך סימון הגבולות ואישור תוכנית המיתאר, וכן הימנעותם מהגשת ערעור על בסיס ה"התחייבות", מונעת מהם היום את האפשרות להתנגד לתוצאות הליך סימון הגבולות על סמך ה"התחייבות". בטרם אדון בנקודה זו אקדים ואומר, כי לא עלה בידי להסיק בבירור מתוך כתב ההגנה של הנתבעים, ואף לא מתוך הסיכומים שהגישו, מהן, לטענתם, התוצאות המשפטיות של הפרת ה"התחייבות", בהנחה שאכן הופרה. מן המקובץ עולה, כי כוונתם, ככל הנראה, לבקש מבית המשפט לאכוף על התובעים את קיומה של ה"התחייבות". פרשנות ה"התחייבות" 7.1. אינני סבור שיש לאכוף את ה"התחייבות" על התובעים. אנמק: מקובלת עלי פרשנות התובעים ל"התחייבות", לאמור, כי ה"התחייבות" התבססה על הנחת המוצא שגבולות חלקה 82 הם גבולות ארעיים, תוך שהם מקיימים זיקה לגבולות המסומנים במפת הסוכנות משנת 53'. דרך פרשנות זו של ה"התחייבות", עולה בבירור מהתכתובות שניהלו התובעים עם ועד המושב לאורך השנים. במכתב משנת 72' ציינו התובעים: "עקב יציאת הכפר לביסוס וסימון החלקות באופן סופי, ולאחר בקשתי מלפני שנה בערך לסמן את החלקה שלי ע"י מודדים..." (צורף כנספח ת - 2 לתצהיר התובעים (ההדגשות שלי - ד' ח')), גם מכתב התשובה (ללא תאריך) מוועד המושב לא הפריך את טענתם של התובעים, בדבר הצורך בסימון סופי של החלקות: "...הסוכנות מסרבת לבצע עתה את המדידות והכוונה היא לבצען מיד עם סיום הדרכים לגבי כל המשקים הבעייתיים והבעייתיים פחות" (צורף כנספח ת - 3 לתצהיר התובעים (ההדגשה שלי - ד' ח')). דברים דומים עולים גם מתכתובות נוספות בין התובעים לבין ועד המושב בנוגע לסימון הגבולות (ראה סעיף 3 לתצהיר התובעים ונספחים ת - 4 ו- ת - 5 לתצהיר זה). כך גם העיד התובע לפני: "העניין של הגבולות של החלקות לא היו מסומנות ולא היו ברורות... יש לי כאן מסמך שחלקה 82 בשנת 49' היא 1,500 מטר. במשך השנים הגבולות השתנו ולא היו מסומנים והחליטו בשנת 91', 92', אני לא יודע את ה[ת]אריך המדויק. תשובתי במשפט אחד הסכמתי להצעה כי הגבולות טרם היו סופיים" (עמ' 19 לפרוטוקול). טוענים הנתבעים כי לא יתכן שהתובעים הסתמכו על מפת הסוכנות משנת 53', שהמושב התייחס אליה בחוזר 13/90 הנ"ל (ת - 7), כמפה ש"אבד עליה הכלח". ואולם, אני סבור כי אין בעובדה שמסמך משנת 90' קובע ביחס למפה משנת 53' ש"אבד עליה הכלח", כדי ללמד כי זה היה מעמד המפה בעת החתימה על ה"התחייבות" בשנת 69' (למעלה מ- 20 שנים קודם). לסיכום, נחה דעתי, כי בעת ה"התחייבות" יצאו התובעים מתוך הנחה, כי הגבולות בין החלקות במושב אינם סופיים, ועל רקע זה יש לפרש את ה"התחייבות" שנתנו. אפילו יבקשו הנתבעים לתמוך את עמדתם בפרשנות אובייקטיבית של לשון ההתחייבות, הרי שעדיין ניצבות טענות נוספות כנגד אכיפת ה"התחייבות". אפרט: הצדדים ל"התחייבות" הם אך ורק התובעים ומושב בית זית, ולא הנתבעים. מסקנה זו מתבקשת מתוכנה של ה"התחייבות", בכמה היבטים: ראשית, הנמען להתחייבות הוא, "בית זית, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ", הווי אומר, המושב כגוף מאוגד ולא הפרטים החברים בו. שנית, תוכן מסמך ההתחייבות כולל שורה של התחייבויות של התובעים כלפי האגודה, ולא כלפי חברי המושב. כך, לדוגמא, בסעיף 3 - העברת החובות של המוכרים (משפחת שמיר) כלפי המושב על כתפיהם של הקונים (התובעים), בסעיף 4 - תשלום לאגודה עבור דמי כניסה למושב, ובסעיף 9 - התחייבות לשלם בעתיד עבור ההשקעה הציבורית במושב, ועוד כהנה וכהנה התחייבויות, שכולן מופנות כלפי האגודה, ולא כלפי חברי האגודה כפרטים. שלישית, העובדה שמדובר בהתחייבות חד-צדדית, לפיה התובעים מתחייבים כלפי המושב אך אין חיובים הדדיים של המושב כלפי התובעים, תומכת בדרך פרשנות שתצמצם את מעגל הנמענים ל"התחייבות". חוזה לטובת אדם שלישי 7.2. מוסיפים הנתבעים וטוענים, כי אפילו אין הם צד ל"התחייבות", הרי הם מוטבים של ה"התחייבות" ומכח זה חל עליהם סעיף 34 לחוק החוזים, המורה כי: "חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה (להלן - המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו". הקושי העיקרי בעניין זה הוא במלאכת הפרשנות, המבקשת לקבוע מהי הכוונה המשתמעת מן החוזה, לעניין הקניית זכות האכיפה למוטב. במסגרת הדיון בנושא זה, משרטטת פרופ' ג' שלו כמה מהקווים המנחים לפרשנות החוזה בנקודה זו: "החזקה כי הצדדים לחוזה מתכוונים ליצור מערכת של יחסי זכות-חובה בינם לבין עצמם היא אחת החזקות המשמשות בתהליך הפירוש וחשיפת הכוונה. ההגיון מאחורי חזקה זו אומר, כי אילו רצו הצדדים להקנות זכות לאדם שלישי יכלו לצרפו כצד לחוזה שביניהם... כדי להפריך טיעון זה, מוטל על האדם השלישי, המתפרץ אל תוך תחום החוזה, להראות כי החוזה שהוא איננו צד לו, אכן מקנה לו זכות לדרוש את קיום החיוב שלטובתו. לשם כך אין די בהראותו טובת-הנאה הצומחת לו מן החוזה; מוטל עליו להראות, כי הצדדים אכן התכוונו להקנות לו זכות אכיפה. ההנאה הצומחת לו מן החוזה אמנם יכולה להוביל למסקנה של כוונת הקניה, אולם על פי רוב אין די בה לשם כך" (ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) בעמ' 433 (ההדגשה שלי - ד' ח')). יש בדברים אלו להתוות את דרך הפרשנות הנכונה גם ל"התחייבות" שלפנינו. לא מצאתי בתוכן ה"התחייבות" כל רמז לכך שכוונת הצדדים היתה לתת זכות אכיפה לנתבעים, וזאת אפילו אם הייתי מפרש את ה"התחייבות", בדרכם של הנתבעים, הגורסים שיש בה להעניק להם טובת הנאה. הסעדים המבוקשים בכתב התביעה 8. בכתב התביעה ביקשו התובעים מבית המשפט, להושיט להם סעדים של פסק דין הצהרתי וצווי עשה, כפי שפורטו לעיל. טוענים הנתבעים בכתב הגנתם, כי ההליך המשפטי שננקט על ידי התובעים אינו מתאים למקרה הנדון, שעיקרו תביעה לסילוק יד של הנתבעים משטח המריבה: "הדרך שבה בחרו התובעים הינה דרך עקלתון, דרך מטעה המערפלת את הסוגיות שעומדות לדיון..." (סעיף 13 לכתב ההגנה). טענות אלו לא הועלו שוב בסיכומי הנתבעים, הווה אומר שהן נזנחו, כך שאין כל צורך להידרש להן בפסק הדין. מעבר לצריך אוסיף, כי לא מצאתי כל ממש בטענת הנתבעים בעניין זה, משום שהמחלוקת העיקרית בין הצדדים נוגעת לזכויות הקניין בשטח המריבה, והסעדים שהתבקשו על-ידי התובעים מתאימים להכרעה במחלוקת זו. הפקעה ופיצוי הנתבעים 9. בכתב הגנתם טענו הנתבעים, כי מאחר שאין בתוכנית המיתאר החדשה, כשלעצמה, כדי להשפיע על הזכויות הקנייניות בשטח, היה על המינהל, שביקש להעביר את זכויות החכירה בשטח המריבה לתובעים, לנקוט בהליכי הפקעה של שטח המריבה מהנתבעים שהינם בני הרשות בקרקע, כפי שמתחייב בחוק, ובכלל זה תשלום פיצוי לנתבעים בגין ההפקעה. ואולם הליכים אלו לא התבצעו. גם טענה זו לא עלתה שוב בסיכומי הנתבעים. מכל מקום, טענה זו אין מקומה בהליך שלפני. הנתבעים לא טענו בדבר זכותם לקבלת פיצויים מהתובעים, בעקבות העברת שטח המריבה לידיהם. תביעה כנגד המינהל, שלא צורף כצד להליך זה, צריכה להתברר בהליך נפרד. למעלה מן הצורך, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, אציין, כי המסקנות שנקבעו לעיל בנוגע לתוקפה של החלטת הוועדה לבטל את הרשות שהיתה לנתבעים בשטח המריבה, כוחן יפה גם כנגד טענת הנתבעים, שהמינהל ביצע הפקעה שלא כדין באמצעות תוכנית המיתאר החדשה. לאחר שפקע הרשיון שהיה לנתבעים להחזיק בשטח המריבה, בעקבות החלטת הוועדה לסימון הגבולות, הדעת נותנת, שאין בידי הנתבעים לטעון כי נפגעו מהפקעת שטח המריבה, כאשר בעת ביצוע ה"הפקעה", הרשות שהיתה להם בשטח באה לקיצה זה מכבר. סוף דבר 10. על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לקבל את התביעה במלואה ולהעניק לתובעים את הסעדים שביקשו מבית המשפט. על כן, אני מוציא בזה פסק דין הצהרתי שעל פיו זכאים התובעים להחזיק בחלקה 82 בגבולותיה לפי תוכנית מי710/א', וכן צו עשה שעל פיו על הנתבעים לאפשר את סימון הגבולות בין מגרש 82 ו- 83 על ידי מודד מוסמך, וכן לאפשר לתובעים לבנות גדר בהתאם לסימון המודד. כמו כן אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את הוצאות משפט ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסכום של 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים (וגם תודיעם טלפונית כי הוא מונח במזכירות בית המשפט). בניהקרקעותגדר