החלטה א. בפניי בקשתה של המבקשת (הורן את ליבוביץ בע"מ, להלן: "המבקשת") למתן צו זמני במסגרת עתירה מינהלית אותה היא הגישה כנגד שתי המשיבות, לביטול התנאי שקבעו המשיבות ברשיון ניהול העסק של המבקשת, ולפיו הוגבלו שעות קיום הארועים המתוכננים על ידי המבקשת לשעות 21:00 עד 23:59, כשמטרת הצו הזמני היא לאפשר למבקשת לקיים את האירועים עד מתן ההחלטה בעתירה. ב. העובדות הצריכות לענין הינן בתמצית אלה: המבקשת מנהלת כפר נופש הנמצא בצמוד ליישוב רקפת, בתחום המועצה האיזורית משגב, על פי רשיון זמני לניהול עסק (נספח א' לעתירה), שתוקפו מיום 29.4.01 עד 31.12.01. ברשיון צויין כי מהות העסק של כפר הנופש היא צימרים - השכרת חדרים. בטרם רכשה המבקשת את הזכויות לניהול כפר הנופש היו אלה שייכות ליישוב רקפת. מן האמור בתגובת המשיבות עולה שהיישוב רקפת הוא יישוב קהילתי, בעל אופי שלֵו וכפרי, כך נטען. עוד נאמר בתגובת המשיבות שכפר הנופש מופעל בתחומי היישוב רקפת, ולשם כך נוצלו בתים ששימשו בעבר למגורים זמניים של מייסדי היישוב. בתחום כפר הנופש מצוייה בריכת שחייה לא מקורה, שמשמשת את באי כפר הנופש. לפי הנטען ממוקמת הבריכה בקרבה לבתי המגורים של היישוב רקפת. צויין בבקשה שכפר הנופש נמצא מחוץ לאיזור המגורים של היישוב, והבית הקרוב ביותר אליו נמצא במרחק אויר של 150 מ'. לאחרונה החליטה המבקשת לקיים במתחם כפר הנופש, בימי שישי, אירועים הכוללים ערבי ריקודי סלסה, שמתחילים סמוך לשעה 23:00 ונמשכים עד לשעות המאוחרות של הלילה. נטען בבקשה למתן צו זמני שכאשר נודע לתושבי היישוב רקפת שהמבקשת מתכננת את הארועים הנ"ל בתחום כפר הנופש, הביעו הם מיד התנגדות תקיפה לקיומם וניסו להפעיל לחץ הן על המשטרה והן על האחראים במועצה האיזורית במטרה לדחות את בקשתה של המבקשת לקבלת רשיון לעריכת האירועים. ג. לפי הפרסום הראשון של קרנבל הסלסה בכפר הנופש רקפת התקיימה הפתיחה ביום שישי, 20.7.01 (נספח א' של תגובת המשיבות). המבקשת הגישה למשיבות בקשה בתאריך 19.7.01, דהיינו, יום אחד לפני הארוע הראשון, כעולה מנספח ב' של תגובת המשיבות. צויין באותה בקשה ששעות הפעילות הינן מן השעה 21:00 עד 03:00 ומדובר בערב סלסה, ריקוד + לימוד ע"י מנחה מקצועי, ללא אוכל, רק שתייה, באישור המשטרה, בין 300-500 איש, כשתאריך הארוע הוא 20.7.01, ולאורך כל ימי השישי בחודשים יולי + אוגוסט. עוד באותו תאריך 19.7.01, הודיע מר אלי דמתי ממחלקת רישוי עסקים של המשיבות למבקשת, באמצעות מנהל כפר הנופש, שהבקשה לקיום האירוע של ערב ריקודי הסלסה תחת כיפת השמיים נדחית מן הטעם שאין לקיים כל ארוע בבריכת השחייה מעבר לתנאים הכתובים ברישיון של בריכת השחייה, וכן שאירוע תחת כיפת השמיים מהווה מטרד רעש ופוגע במתיישבים (נספח ג' של תגובת המשיבות). כאשר התברר למשיבות שהמבקשת ממשיכה בקיום ההכנות לאירוע, נשלח למחרת, 20.7.01, מכתב נוסף על ידי מר אלי דמתי אל מנהל כפר הנופש (נספח ד' של תגובת המשיבות), ובו נאמר שבבדיקה עם המשטרה הסתבר שאין למבקשת אישור לקיום האירוע, שקיום האירוע מחייב רשיון עסק כחוק, ושקיומו ללא רשיון הינו בגדר עבירה. כעולה מתגובת המשיבות התקיים הארוע במתחם בריכת השחייה, ביום 20.7.01, מבלי שהיה רשיון עסק בידי המבקשת לפי הנדרש, ובאותו ערב הוציא ממלא מקום ראש המועצה האזורית משגב, וראש רשות הרישוי, צו הפסקה מינהלי (בשעה 23:25 של 20.7.01) להפסיק לאלתר את האירוע המתקיים במתחם בריכת השחייה של כפר הנופש רקפת, ולסגור את מתחם בריכת השחייה מן השעה 22:00 של יום שישי 20.7.01 עד שעה 06:00 של יום השבת 21.7.01 (נספח ה' של תגובת המשיבות), אך לפי הנטען בתגובת המשיבות, סעיף 5 (ב), המשיכה המבקשת את האירוע למרות מסירת צו ההפסקה, תוך התעלמות מוחלטת מן הצו. לפי הנטען בתגובת המשיבות הופעלו באותו אירוע של 20.7.01 מערכות רמקולים הגורמות רעש ונתקבלו פניות של תושבי היישוב אשר התלוננו על מטרד הרעש שנוצר בשל האירוע ואשר הגיע לבתיהם. ד. בשבוע שלאחר מכן הגישה המבקשת בקשה נוספת לרשיון עסק כדי לקיים את ערב ריקודי הסלסה בתחום הבריכה של כפר הנופש, ואכן בתאריך 26.7.01 ניתן למבקשת רשיון זמני לניהול עסק (נספח ו' של תגובת המשיבות) שתוקפו לגבי יום שישי, 27.7.01 מן השעה 21:00 עד השעה 23:59, וכך גם לגבי חמשת ימי השישי שבמהלך חודש אוגוסט (נספח ו' של תגובת המשיבות). בבקשתה של המבקשת למתן סעד זמני נטען שהרשיון הזמני לניהול עסק מתאריך 26.7.01 (נספח ו' של תגובת המשיבות), נמסר לאחד מעובדיה של המבקשת רק ביום השישי 27.7.01 בשעה 14:00 כשתוכן הרשיון, כך נטען, לא הובא לידיעת המבקשת, והיא סברה על יסוד הבטחה בעל פה שניתנה לה על ידי נציג המשיבה מס' 2, שהרשיון הונפק לפי האמור בבקשה, לכן הופתעה המבקשת כאשר בשעה 1:30 בלילה, במהלך האירוע הגיעו שוטרים מתחנת משגב שהיפנו תשומת לב המבקשת לכך שהמשך האירוע עד לשעה זו הינו בגדר הפרה של תנאי הרישיון. מנהל המבקשת התקשר לבא כוחה, ואז התחוור לה ששעת קיום האירועים הוגבלה עד לשעה 23:59, לדעתה של המבקשת ללא הצדקה וללא נימוק ענייני , ואזי הפסיקה המבקשת את האירוע מיידית וביקשה מן האורחים להתפנות, דבר שגרם לה לנזקים (סעיף 8 של הבקשה לצו זמני). ה. בתאריך 29.7.01 פנה בא כוחה של המבקשת במכתב אל המשיבה מס' 1, באמצעות מנהל מחלקת רישוי עסקים מר דמתי (המכתב הוא נספח ג' של העתירה), כשתמצית הטענה במכתב היא שאין כל אפשרות למבקשת לקיים את האירועים בשעות 21:00 עד 23:59, הגבלה זו איננה מוצדקת ומשוללת נימוק ענייני כשההגבלה, כך סבורה המבקשת, נועדה לגרום לכך שהמבקשת תיאלץ לבטל את האירועים, ועל ידי כך תוכלנה המשיבות לרצות את תושבי היישוב רקפת, ואין הצדקה לכך שהמועצה האיזורית תסייע לתושבי רקפת במאבקם כנגד המבקשת, ללא סמכות ובצורה לא חוקית. ב"כ המבקשת גם דורש באותו מכתב מן המשיבות לנמק בכתב מדוע הותנה הרשיון בהגבלה של קיום האירועים רק עד השעה 23:59. ו. מכתבו זה של ב"כ המבקשת נענה ביום 2.8.01 במכתב ב"כ המשיבות (נספח ז' של תגובת המשיבות) כשתמצית הטענה בתשובה היא שהמשיבות פעלו כחוק תוך שקילת השיקולים הרלוונטיים ובהסתמך על תקנה 3 של התקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש) תשנ"ג1992-, הקובעת שפעילות הכרוכה בהפעלת מכשירי קול ורמקולים תחת כיפת השמיים באזור מגורים תותר בערבי שבתות וחגים עד חצות בלבד, וכן נטען שכפר הנופש ובריכת השחייה שלו ממוקמים בסמוך לאזור המגורים של הישוב רקפת ולכן רעש מבריכת השחייה עלול לגרום להפרעה או מטרד באיזור המגורים . עוד נטען ע"י המשיבות שארוע ריקודים תחת כיפת השמיים, בשטח הפתוח של בריכת השחייה הוא מטבעו אירוע הכרוך בהפעלת מגבירי קול הגורמים רעש, והארוע שנערך ביום 21.7.01 ללא רשיון עסק הוכיח שהפעילות בגינה מתבקש רשיון העסק כרוכה בהפעלה של מערכות רמקולים הגורמות רעש. לכן, חוזר ב"כ המשיבות על העמדה שיש להשאיר בעינו את התנאי המגביל את האירועים עד לשעה 23:59. בנוסף צויין בתגובת המשיבות שהמשיב מס' 2 קיבל תלונות מצד תושבי היישוב רקפת על ההפרעה והמטרד שנגרמו מן הרעש שבקע מן הבריכה, וביום 1.8.01 שיגר ראש המועצה מכתב אל המבקשת (נספח ח' של תגובת המשיבות), ועמד על כך שהארוע מיום 20.7.01 התקיים ללא רשיון עסק ולכן הוצא צו הפסקה מינהלי שלא כובד, וביום 26.7.01 ניתן רישון עסק זמני, אך בערב שבת 27.7.01 התקיים ערב ריקודי הסלסה מעבר לשעה 24:00 למרות ובניגוד לאמור בתנאי רשיון העסק, ומכאן, שבאירועים אלה הופעל העסק ללא רשיון, לא כובד צו הפסקה מינהלי, וגם לאחר שניתן רשיון עסק התקיים האירוע שלא בהתאם לתנאים. מכאן הדרישה בסיפא של המכתב, לקיים את ערבי הריקוד המתוכננים בערבי השבת של חודש אוגוסט אך ורק לפי תנאי הרשיון. ז. ביום שישי של השבוע לאחר מכן, 3.8.01, התקיים שוב אירוע ריקודים במתחם הבריכה. המבקשת הזמינה למועד זה את המומחה לאקוסטיקה ד"ר יולי קלר שערך מדידות של מפלסי הרעש בבתי המגורים של התושבים בין השעות 23:30-01:30, כשמערכת ההגברה כוונה לדרגה גבוהה. המומחה מדד את רמות הרעש בבתיהן של שלוש משפחות מתושבי הכפר, כשהחלונות פתוחים (משפחת אושנסקי, משפחת שי, ומשפחת ויסברג), ומסקנתו היתה שמפלסי המוסיקה מרחבת הריקודים שבכפר הנופש, בתוספת רעש הרקע, כפי שנמדדו בבתי התושבים, נמוכים במידה לא מבוטלת ממפלסי הרעש המירביים המותרים בשעות היום והלילה, לפי התקנות למניעת מפגעים. בפועל, תוך התייחסות לרמת המוסיקה הנשמעת בבתי התושבים (לאחר ניכוי רעש המזגנים, נביחות כלבים וכו'), תהיינה רמות המוסיקה שתישמע בבתי התושבים נמוכה עוד יותר. מציין המומחה שבזמן עריכת המדידות האקוסטיות המוסיקה מרחבת הריקודים בכפר הנופש לא נשמעה כלל, ולדעתו ניתן לערוך את הריקודים ברחבת הריקודים של כפר הנופש בכל שעות היממה, ללא הגבלה, בתנאי שמערכת ההגברה, כפי שקיימת כיום, תופעל בדרגת הגברה שלא תעלה על 9. המומחה מציין שבשעות הלילה (שעה 22:00 עד שעה 06:00), הרעש המותר, כשהשפעתו עולה על חצי שעה, הוא 40 דציבל, והרמה שהמומחה מדד עם חלונות פתוחים בבית משפחת אושנסקי היה 38.5, בבית משפחת שי: 34.4, ובבית משפחת ויסברג: 31.5 דציבל (חוות דעתו מיום 5.8.01, נספח ד' של העתירה). ח. מציינת המבקשת שתושבי רקפת המשיכו בנסיונותיהם למנוע קיום האירועים, והפעילו לחץ על ראש המועצה האזורית משגב, דבר שהביא להוצאת צו הפסקה מנהלי האוסר על המבקשת לקיים את האירועים, והכוונה היא לצו שהוצא ביום 6.8.01 בגין עריכת אירועי ריקודי סלסה בבריכת השחייה של כפר הנופש, ביום שישי 27.7.01 + יום שישי 3.8.01, מעבר לשעת חצות שהיא השעה שהותרה לקיום הפעילות לפי הרשיון הזמני לניהול עסק מיום 26.7.01. המבקשת עתרה לבית משפט שלום עכו לביטולו של צו ההפסקה המנהלי, ואכן בתאריך 15.8.01, בוטל צו ההפסקה המינהלי, בהסכמת המשיבות, כנגד הפקדת ערבות בנקאית של 20,000 ש"ח שנועדה להבטיח קיום הפעילות במקום לפי תנאי רשיון העסק (נספח ו' של העתירה). ט. נטען ע"י המבקשת שראש המועצה האזורית החליט על הוצאת צו ההפסקה המנהלי כבר כמה ימים לפני האירוע של יום שישי 3.8.01, וזאת בישיבה שהתקיימה בינו לבין תושבי רקפת, בנוכחות מפקד תחנת המשטרה משגב, הגם שבצו ההפסקה צויין שהאירוע מיום 3.8.01 גלש מעבר לשעה 23:59, בעוד שלאמיתו של דבר הרמקולים הופעלו לאחר השעה 23:59 רק לצורך קיום בדיקת מפלסי הרעש ע"י המומחה, בדיקה שנתקיימה בהסכמת התושבים והשוטרים שנכחו במקום (סעיף 12 של הבקשה), כשראש המועצה, כך נטען, ניצל עובדה זו כדי להוציא את הצו המינהלי (סעיף 16 של הבקשה). הבאתי עד כאן את העובדות הרלבנטיות כפי שאלה באות לידי ביטוי בבקשה לצו הזמני ובתגובת המשיבות. י. תמצית הטענות שביסוד הבקשה למתן צו זמני: 1. הגבלת האירועים עד השעה 23:59 מוטעית, ומבוססת על שיקולים פסולים, ללא בסיס חוקי או מוסרי. 2. המשיבות לא נימקו החלטתן. 3. אם לא תבוטל הגבלת השעות ייגרם למבקשת נזק בלתי הפיך, אם לא תוכל לקיים את האירועים וייגרמו לה הפסדים כספיים גבוהים. 4. ההגבלה מנוגדת לטובת הציבור, מתעלמת מזכויות המבקשת , ויש בה משום שימוש בסמכותה של המבקשת תוך התעלמות משיקולים רלוונטיים ואפליית המבקשת לרעה לעומת תושבי הישוב. יא. תמצית עמדת המשיבות כעולה מתגובתן: 1. המבקשת פנתה לביהמ"ש בחוסר נקיון כפיים, דבר שהתבטא בכך שהפעילה עסק ללא רשיון, התעלמה מצו ההפסקה המנהלי, הפרה את תנאי רשיון העסק ופנתה לבימ"ש זה רק כשהתחוור לה שאין המשיבות מוכנות להיכנע. 2. פעילות המבקשת מנוגדת לחוק ובניגוד לתנאי רשיון העסק. 3. החלטת ראש רשות הרישוי נתקבלה עפ"י סמכותו בחוק רישוי עסקים, ולאחר ששקל את השיקולים הרלוונטיים: מחד גיסא, זכות המבקשת להפעיל עסקים , ומאידך גיסא, זכות תושבי היישוב רקפת לקיים אורח חיים שלֵו, ללא הפרעה וללא מטרד רעש. הגבלת שעת סיום האירועים היא סבירה בנסיבות הענין, ותואמת את הוראות תקנות מס' 3 ומס' 15 של התקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), תשנ"ג1992-. 4. ראש רשות רישוי רשאי, ואף חייב, להתחשב גם בטובתם של תושבי הישוב, ואין בכך משום שיקול פסול או מפלה. 5. ביהמ"ש אינו נוטה להתערב בהחלטות רשות מנהלית, ואינו מחליף את שיקול דעתה בשיקול הדעת שלו, אלא אם נפל בהחלטת הרשות פגם מנהלי המצדיק התערבות כזו. כל עוד לא חרגה הרשות ממתחם הסבירות לא יתערב ביהמ"ש בהחלטתה. 6. פניית המבקשת לבית משפט זה נעשתה תוך שיהוי שכן המבקשת ידעה על התנאי לפיו עליה לסיים את הארוע עד 23:59 ביום 27.7.01, וביום 2.8.01 פירט ב"כ המשיבות במכתבו לב"כ המבקשת את הנימוקים להצבת התנאי ודחה את הבקשה להסרת התנאי, ואילו הפנייה לבית משפט זה נעשתה רק ביום 16.8.01, דבר העולה כדי שיהוי. יב. ביום 19.8.01 התקיים בפניי הדיון במעמד הצדדים והקשבתי לטיעוניהם בעל פה של ב"כ המבקשת עו"ד ויסאם קאסם, וב"כ המשיבות עו"ד י. קורין, וכן להערותיהם של ה"ה יולי שחר, אבי שוויקי המכהן כמנכ"ל אצל המבקשת, וקובי אלון מנהל כפר הנופש, מטעם המבקשת, ומר ברוך רוזן מ"מ ראש המועצה האזורית משגב. במהלך ישיבת ביהמ"ש מיום 19.8.01 עשיתי מאמצים להביא את הצדדים לידי הסדר פשרה שאותו פירטתי בפני הצדדים , כשלקחתי בחשבון שלמעשה נותרו רק שני ימי שישי (24.8.01 ו - 31.8.01) וסברתי שבנסיבות הענין, ולגבי שני אירועים אלה בלבד, ראוי להגיע להבנה הדדית בין הצדדים. מטעם המבקשת היתה נכונות להקפיד על כך שרמת הדציבלים תרד ב 20%- עד 25% לעומת המדידות שצויינו בחוות דעתו של המומחה ד"ר יולי קלר, וכן הובעה נכונות להביא את האורחים למקום האירוע באוטובוסים על מנת שלא ייכנסו לתחום הישוב רקפת בכלי-רכב פרטיים, וכן להציב שני שומרים שימנעו כניסת האורחים של האירוע לתחום בתי התושבים של הישוב רקפת. ב"כ המבקשת גם פירט את האמצעים השונים שמרשתו נקטה בהם להפחתת הרעש, ואולם המשיבות דחו כל הצעה להסדר בנימוק שביום שישי אחד (20.7.01) התקיים האירוע ללא רשיון עסק, תוך הפרת צו הפסקה מנהלי שהוצא באותו לילה, ובשני ימי שישי (27.7.01 + 3.8.01) התקיימו האירועים מעבר לשעה 24:00, משמע, תוך הפרת תנאי רשיון העסק. מ"מ ראש המועצה האזורית גם ציין את הדרישות החוזרות ונשנות של תושבי היישוב רקפת כנגד הוצאת הרשיון זאת מחמת הרעש, שהוא המטרד המרכזי, וכנגד חניית כלי הרכב של המבקרים וכניסת המונים לתחום היישוב. יג. בהעדר הסכמה לפשרה בין הצדדים, עלי ליתן עתה את החלטתי המשפטית בגורלה של הבקשה לסעד זמני. נראה לי שאין במקרה זה עילה משפטית שיהא בה כדי להצדיק התערבות בית המשפט בהחלטתן ובעמדתן של המשיבות. ב"כ המבקשת טען, בין היתר, שהמשיבות לא הסבירו ולא נימקו את עמדתן אלא במעמד הדיון בביהמ"ש (עמ' 4 לפרוט'). אין לקבל טענה זו של ב"כ המבקשת שהרי ב"כ המשיבות שיגר עוד ביום 2.8.01 מכתב אל ב"כ המבקשת (נספח ז' של תגובת המשיבות) בתשובה לפניית ב"כ המבקשת מיום 29.7.01 (נספח ג' של העתירה), ובעיקרו של דבר הנימוקים שציין ב"כ המשיבות במכתבו הנ"ל מיום 2.8.01 הם הנימוקים העומדים בבסיס תשובתן של המשיבות ביחס לבקשה לסעד ביניים, כך שעמדתן של המשיבות נומקה עוד בטרם הוגשה עתירה זו. יד. לעיצומו של ענין, אינני סבור שניתן לקבוע שעמדת המשיבות לוקה בחוסר סבירות קיצוני, או בחוסר סבירות ברור ומוחלט, שיהא בו כדי להצדיק התערבות בית המשפט. במקרה שבפנינו היתנו המשיבות את רשיון העסק הזמני, לצורך קיום אירועי הריקודים באזור הבריכה שבכפר הנופש, בכך שהרשיון יהא בתוקף, בימי שישי בהם מתקיימים אירועים אלה מיום 27.7.01 עד סוף אוגוסט, בין השעה 21:00 לשעה 23:59 (נספח ו' של תגובת המשיבות). הנימוק שניתן במכתב ב"כ המשיבות מיום 2.8.01 (נספח ז' של התגובה) הוא מניעת הפרעה או מטרד באזור המגורים של הישוב רקפת, שכן כפר הנופש ובריכת השחייה שלו ממוקמים סמוך לאזור המגורים של רקפת, ורעש מבריכת השחיה עלול לגרום הפרעה או מטרד באזור המגורים, מה עוד שהאירוע ביום שישי, 20.7.01, כשהפעילות התבצעה ללא רשיון עסק, הוכיחה שהאירוע כרוך בהפעלת מערכות רמקולים הגורמות רעש, וכן ציין ב"כ המשיבות את הסתמכותו על הוראות החוק למניעת מפגעים ותקנותיו. טו. כעולה מסעיף 1 (א) של חוק רישוי עסקים, תשכ"ח 1968- נועד רישוי העסקים, בין היתר, להבטיח: "איכות נאותה של הסביבה ומניעת מפגעים ומטרדים". סעיף 7 (א) של חוק רישוי עסקים מסמיך את רשות הרישוי להתנות את מתן הרשיון בתנאים שיש לקיימם, במטרה לקדם את מטרות הרישוי, וכאמור לעיל אחת ממטרות רישוי העסקים היא גם מניעת מפגעים ומטרדים. סעיף 2 של החוק למניעת מפגעים, תשכ"א 1961-, קובע: "לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים". במקרה שבפנינו הוגשה מטעם המבקשת חוות דעתו של ד"ר יולי קלר מיום 5.8.01 (נספח ד' של העתירה), שנועדה להוביל למסקנה שניתן לערוך את הריקודים בכפר הנופש רקפת בכל שעות היממה, ללא הגבלה, בתנאי שמערכת ההגברה תהיה לפי הדגם המופעל כיום, ותופעל בדרגת הגברה שלא תעלה על 9. ראוי לציין שגם לפי חוות דעת זו של ד"ר קלר, מפלס הרעש, בחלונות פתוחים, בבית משפחת אושנסקי הגיע לרמה של 38.5 דציבל (בבית משפחת שי: 34.4) כשרמת הדציבלים המותרת בלילה (בין שעה 22:00 לשעה 06:00 לזמן העולה על חצי שעה) היא 40 דציבלים, משמע, שלפחות בבית משפחת אושנסקי (אחת משלוש המשפחות אצלן נבדקה רמת מפלס הרעש) הגיע מפלס הרעש לדרגה הקרובה לרמה הגבולית שאין לעלות עליה. טז. ואולם, כאן ראוי לציין , שהסוגיה הדיונית - ראייתית, משמע, כיצד ניתן להוכיח האם הרעש שנגרם הוא חזק ומפריע, אינה נקבעת בהכרח לפי מדידת הדציבלים. עמד על כך ביהמ"ש העליון ב-ע"א 151/84 חברת החשמל נ. פרשט, ל"ט (3) פד"י, עמ' 1, בעמ' 5, דהיינו: "אין לקבוע - כגירסת חברת החשמל - כי לא ניתן להוכיח את היות הרעש חזק או בלתי סביר אלא באופן הקבוע בתקנות. ניתן לעשות זאת על ידי הוכחת הקבוע בחוק בכל דרך הוכחה מקובלת כדין.... ". מוסיף ביהמ"ש העליון וקובע, שם, בעמ' 7 רישא: "לא בכדי הבחין המחוקק בין רעש "חזק" לבין רעש "בלתי סביר", ולגבי שניהם קבע, שיש לבחנם לאור ההפרעה שהם מהווים או עלולים להוות לאדם". וכן, שם, בעמ' 7: "התקנות מטפלות הן ברעש קבוע והן ברעש משתנה. לגבי רעש משתנה, אמצעי המדידה, אופן המדידה ומיקום המדידה כקבוע בתקנות אינם מעשיים. לא יעלה על הדעת, שנפרש את החוק כך, שה"שיניים" , שהמחוקק התכוון לתת לו באמצעות התקנות, תהיינה הרועץ ליישומו. לא יעלה על הדעת שאותו ציבור, שהחוק בא להגן עליו יידרש להסתובב עם מכשירי מדידה בכיס ועם ידע וכישורים מתאימים לערוך את כל אותם המבדקים המסובכים באופן ובמכשירים שנקבעו בתקנות, או להעסיק מומחים העולים בממון רב לעשות זאת. שאם כך תאמר, יהיה הוא חסר הגנה וחסר אונים לתבוע, לטעון ולהוכיח רעש המטריד את שלוותו ומנוחתו או המסכן את בריאותו". אין איפוא לראות חזות הכל במדידות של מפלסי הרעש, הואיל ובצד מניעת רעש "בלתי סביר", נועד החוק למניעת מפגעים למנוע רעש "חזק" המפריע או עשוי להפריע לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים. בענייננו, מצוי כפר הנופש בו מתקיימים אירועי הריקודים של ימי שישי בערב באזור כפרי (במובחן מקיום האירוע בסביבה שהיא רועשת בדרך כלל) כשאתר הריקודים מרוחק כ150- מ' לערך (בקו אווירי) מבתי המגורים של תושבי הישוב רקפת. כאמור, המדובר באירועי ריקודים באזור כפרי, במרחק לא רב, יחסית, מבתי המגורים של התושבים, כך שהצבת התנאי ברשיון העסק לפיו לא יתקיים האירוע מעבר לשעה 24:00 היא הצבת דרישה שביהמ"ש איננו יכול להתערב בה, ולא ניתן לקבוע שדרישה כזו היא בלתי סבירה בנסיבות הענין. יז. על כך יש להוסיף את הוראת סעיף 3 של התקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), תשנ"ג1992-, ולפיה: ס"ק א: "לא ישיר אדם, לא יצעק ולא יפעיל כלי נגינה, מלט רדיו או טלוויזיה, לא יקים רעש באמצעות פטיפון, רמקול, מגביר קול או מכשיר קול כיוצא באלה, בין השעות 14:00 ל 16:00-, ובין השעות 23:00 ל 07:00- למחרת, באזור מגורים באחד מהמקומות האלה: 1. תחת כיפת השמיים .... 2. ....... 3......... ". בענייננו, הריקודים נערכים באזור הבריכה שאיננה מקורה. מהוראת סעיף 3 (ב) (3) של התקנות הנ"ל עולה שהאיסור שבסעיף 3 (א) של התקנות האלה איננו חל עד חצות בערב יום מנוחה ומוצאי יום מנוחה, מטעם זה אפשרו המשיבות את הפעילות המבוקשת של אירוע ריקודי הסלסה בימי שישי רק מן השעה 21:00 עד השעה 23:59. סעיף 15 של אותן תקנות קובע שהאיסורים באשר לגרימת רעש באזור מגורים: "יחולו גם על גרימת רעש מחוץ לאזור מגורים, אם אותו רעש גורם הפרעה או מטרד באזור מגורים". משמע, התקנות למניעת רעש, נשוא החוק למניעת מפגעים, חלות גם במקום שמחוץ לאזור מגורים (כמו בריכת השחיה שבכפר הנופש בענייננו), אם הרעש גורם מטרד או הפרעה באזור המגורים. יח. ענין בו נבחנו השיקולים של רשות באשר להענקת רשיון עסק נדון ב- בג"צ 301/69, שמילביץ ורון נגד עירית ת"א ושר המשטרה, כ"ד (1) פד"י, עמ' 302, שם התנגדה המשטרה ליתן לעותרים רשיון לניהול עסק של דיסקוטק עם נגינה וריקודים כשהטענה היתה שהדיסקוטק של העותרים הגביר את הרעש שהיה בסביבה זו (שם, בעמ' 303). ביהמ"ש העליון הצדיק את עמדת המשטרה. גם באותו מקרה הציעו העותרים לעשות למניעת יציאת רעש הנגינה והריקודים החוצה, אך עמדתם נדחתה, כאמור, שם, בעמ' 306: "גם הטענה שהעותרים מוכנים לאטום את המקום כדי למנוע יציאת רעש הנגינה והריקודים החוצה, אין בה כדי להועיל. כטוב לב האורחים ביין ובמחול, ובצאתם החוצה במצב רוח מרומם כשהם שתויים ונרגשים, הם יוצרים מהומה לא קטנה ברחוב, ובבתי התושבים - מבוכה ומבוקה. בסביבה חסרים גם מקומות חניה מתאימים ומכוניות האורחים מתרכזות ברחובות ועל המדרכות....... ". ובהמשך, בעמ' 306, שם: "לפי סעיף 9 לחוק למניעת מפגעים, תשכ"א1961-, מותנה כל רשיון לניהול מפעל בקיום הוראות אותו חוק. על כן, רק טבעי הדבר שכל רשות שיש לה יד במתן רשיון כזה והדואגת לשלום תושביה ולרווחתם תבטיח, לפני הוצאת הרשיון , שהמפעל לא יהיה מפגע במובן אותו חוק. שלא יהיה, בין השאר, מקור של רעש חזק ובלתי סביר המפריע או עשוי להפריע את מנוחת אנשי הסביבה........". (ההדגשה שלי - י.ג.). משמע, רשות האמורה לאשר רישוי חייבת להבטיח בטרם מתן הרישוי שלא ייגרם רעש חזק ובלתי סביר שעלול להפריע לאנשי הסביבה. במקרה שנדון בבג"צ 301/69 הנ"ל לא ניתן רשיון כלל לאותו עסק. אבהיר שהנסיבות אינן זהות, וכידוע, כל מקרה ומקרה נדון לפי נסיבותיו, ובענייננו, ניתן על ידי המשיבות רשיון לעצם קיומו של האירוע בימי שישי בתקופה מיום 27.7.01 עד סוף אוגוסט ש.ז., אלא ששעות הפעילות הוגבלו משעה 21:00 עד שעה 23:59, כך שהמשיבות ניסו למעשה לאזן בין עצם קיום הפעילות לבין הגבלת השעות כדי למנוע את הרעש מן התושבים מעבר לשעת חצות. מכאן, שאין למצוא בעמדת המשיבים, במקרה שבפנינו, חוסר סבירות שיהא בו כדי להצדיק התערבותו של בית המשפט. יט. נכון הוא, שבסעיף 6 של החוק למניעת מפגעים, תשכ"א1961- נקבע שהרשות מקומית רשאית, בחוק עזר, באישור השר, לקבוע הוראות מיוחדות לענין החוק למניעת מפגעים, בהתחשב בתנאים המיוחדים של המקום ותושביו, ויכול שהוראות אלה יסטו מהוראות תקנותיו של החוק למניעת מפגעים. כאמור, התנאי לסטיה מהוראות תקנותיו של החוק למניעת מפגעים הוא שהרשות המקומית קבעה הוראות מיוחדת בחוק עזר, באישור השר. לא הוכח בענייננו, שהמשיבים התקינו חוקי עזר שיאפשרו סטיה מתקנותיו של החוק למניעת מפגעים. גם טענת המבקשת בדבר אפליה או שיקולים פסולים לא הוכחה. לבסוף, ולמעלה מן הדרוש אוסיף ואציין שלמעשה היה על המבקשת לצרף כמשיבים נוספים לעתירה ולבקשה לסעד זמני את נציגי התושבים של הישוב רקפת, וזאת כמי שעלולים היו להיפגע מתוצאות העתירה, וזאת ע"י צירוף העמותה או הועד המקומי, אך לאור המסקנה אליה הגעתי, ולפיה אין להיענות לבקשה לסעד זמני, אין עוד צורך בצרוף זה, אך ראיתי לנכון לציין שמדעיקרא היה מקום לוודא צירוף נציגי התושבים של רקפת כמי שעלולים להיפגע מן העתירה. כ. על יסוד הנימוקים שפירטתי מסקנתי היא שלא הונחה תשתית לקיום עילה משפטית להתערב בהחלטת המשיבות, ולא הוכח שעמדת המשיבות לוקה בחוסר סבירות במידה שיהא בה כדי להצדיק התערבותו של בית המשפט, ולפיכך עליי לדחות את הבקשה לסעד זמני, וכך אני אכן מחליט. בנסיבות הענין, כשהמחלוקת התמקדה לגבי שני ימי שישי שנותרו עד סוף החודש, וכשהמבקשת עשתה מצדה מאמץ להפחתת מפלס הרעש, והיתה מוכנה להוסיף ולפעול לירידת רמת הרעש, לא ראיתי הצדקה לחייב את המבקשת בתשלום הוצאות המשפט, למרות דחיית הבקשה, ולפיכך אני קובע שלא יהא צו להוצאות. ב"כ הצדדים מתבקשים להודיעני בכתב, עד תאריך 29.8.01, אם ניתן, לאור החלטה זו, להורות גם על דחיית העתירה. צווים