פסק דין עובדות: הנתבעת מס' 1 (להלן - "החברה" או "הנתבעת") עסקה בזמנים הרלוואנטיים לתביעה בבניה, ובתאריך 08.02.1989 התקשרה עם התובעים בהסכם לפיו התחייבה למכור להם דירת קוטג' אותה התכוונה לבנות על מגרש הידוע כחלקות 54/1,2 גוש 7172 שברח' בילינסון 33 בחולון (ר' הסכם המכר, נספח ב' לכתב התביעה). המועד למסירת החזקה נקבע לחודש נובמבר 1989. כמו-כן, התחייבה הנתבעת להעביר את הבעלות בנכס על שם התובעים, וזאת לאחר הסרת המשכנתא לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן - "הבנק"), אשר הייתה רשומה על זכויות הנתבעת בחלקה הנ"ל. הנתבע מס' 2 (להלן - "הנתבע") הנו בעלים של 99% ממניות בחברה, וכן מנהלה היחיד (ר' תדפיס רשם החברות, נספח א' לכתב התביעה). הנתבעת לא קיימה את התחייבויותיה על פי ההסכם הנ"ל, הדירה לא נבנתה והכספים אשר שולמו על-ידי התובעים על חשבון רכישת הדירה, ירדו לטמיון. בנוסף לאמור לעיל, לא נמסרה לתובעים ערבות בנקאית כנדרש על פי הוראות חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) תשל"ה - 1974. לטובת התובעים נרשמה הערת אזהרה, אך לאחר שהנתבעת הפסיקה את פעילותה והפכה לחדלת פירעון, הבנק פתח בהליכי ההוצאה לפועל למימוש המשכנתא, ודרש את ביטול הערת האזהרה. התנגדותם של התובעים למחיקה של הערת האזהרה נדחתה, כמו גם עתירתם לבית המשפט המחוזי, במסגרתה ביקשו להצהיר כי זכויותיהם גוברות על זכויות הבנק. גם הערעור אשר הוגש על-ידי התובעים לבית משפט העליון נדחה (ראה פסק דין בע"א 4350/92, נספח ג' לכתב התביעה). טענות התובעים: לטענת התובעים, הנתבעת הפרה את הסכם המכר הפרה יסודית, והנתבע אחראי ביחד עמה בגין ההפרה, וזאת כיוון שיצר כלפי התובעים מצג שווא לפיו עסקי הנתבעת תקינים, וכן עקב אי המצאת הערבות על פי חוק המכר (דירות), כמפורט לעיל. התובעים טוענים, כי על הנתבעים להשיב להם את הסכום של 100,000 $ אשר שולם על חשבון רכישת הדירה על פי ההסכם, ולפצותם בגין הוצאות נוספות שנגרמו להם עקב ההפרה (בסך 30,000 $ + מע"מ), הפסד עליית ערך הדירה וכן בשל עגמת נפש אשר נגרמה להם כתוצאה מהפרת ההסכם. מטעמי תשלום האגרה הועמד סכום התביעה על 500,000 ש"ח. טענות הנתבעים: בכתב ההגנה העלו הנתבעים שורה של טענות הגנה, כדלקמן: 1. התיישנות; 2. שיהוי או וויתור מצד התובעים; 3. העדר בקשה לפיצול סעדים במסגרת תביעה אזרחית אשר הוגשה על-ידי התובעים נגד הבנק והנתבעת, כמפורט לעיל; 4. הנתבעת 1 נמחקה מספרי רשם החברות, ועל כן לא ניתן להגיש נגדה תביעה; 5. התביעה אינה מגלה עילה אישית כנגד הנתבע 2; 6. בנוסף לאמור לעיל, הכחישו הנתבעים את כל הטענות העובדתיות כפי שפורטו בסעיפים 3-8 לכתב התביעה. אדון במחלוקות שבין הצדדים כסדרן. טענת התיישנות: תביעה דנן הוגשה בתאריך 06.02.1996, אך נמסרה לנתבע רק בסוף שנת 1998. מאחר שהסכם המכר נשוא התביעה נחתם בתאריך 08.02.1989, טוען ב"כ הנתבעים כי דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. סבורני כי דין טענה זו להידחות. במהלך הדיון הסתבר, כי לאחר הפסקת פעילותה של הנתבעת הנתבע מס' 2 נעלם, מבלי להשאיר עקבות, ולא ניתן היה לאתרו. ר' לעניין זה עדותו של הנתבע בעמ' 28 לפרוטוקול, מול השורות 6-13: "ש.: באוקטובר 89' נעלמת לכמה שנים. ת.: לא נעלמתי. הפסקתי את הבניה. לא יכולתי להמשיך. ש. בימ"ש: דיברת עם האנשים אישית או שהשארת מכתב? ת.: באותו זמן לא דיברתי עם התובעים. ש.: השארת להם כתובת איפה הם יכולים למצוא אותך? ת.: לא. נדמה לי שהשארתי מכתב לעו"ד כי לא יכולתי להמשיך, לא יכולתי לממן." בנסיבות אלה צדקו התובעים כאשר הגישו את התביעה בטרם התיישנה, למרות שלא ניתן היה למסרה לנתבע, וראה לעניין זה את ספרו של ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, בעמ' 402-403: "...יתכן, שיצדק התובע בהגישו תביעה בידיעה מלאה כי לא תהא אפשרות להמציאה לנתבע, שכן על-ידי הגשת התביעה הוא יוכל לעכב את מנין תקופת ההתיישנות, ואם לא יגיש את התביעה, עלול הוא לקפח את זכותו מחמת התיישנות. תביעה שהוגשה למטרה זו, כדי להפסיק את מנין ההתיישנות, בית המשפט לא ימחוק אותה, אפילו לא נמסרה לנתבע משך עת רבה, אלא הדיון בה יוקפא עד אשר יתברר המצב." עם הגשת התביעה בשנת 1996 נעצר מרוץ ההתיישנות, למרות שהמסירה לנתבע בוצעה כעבור מספר שנים. לאור העובדה כי הנתבע נעלם מבלי להשאיר כתובת, ולא ניתן היה לאתרו, גם טענות השיהוי והויתור מצד התובעים, כביכול - דינן להידחות. העדר בקשה לפיצול סעדים: לטענת הנתבעים, מאחר שהתובעים הגישו תביעה אשר נדונה בשתי ערכאות (ביהמ"ש המחוזי וערעור בביהמ"ש העליון), דין התביעה שבפני להידחות, וזאת משום שבמסגרת התביעה הנ"ל לא נתבקש פיצול סעדים. טענה זו בטעות יסודה: התביעה אשר הוגשה על-ידי התובעים בה"פ 418/90 הוגשה בשל עילה אחרת, דהיינו - זכותם הקניינית של התובעים בנכס, ועניינה תוקפה של הערת האזהרה אשר נרשמה לטובתם. מאחר שמדובר בתביעות בגין עילות שונות, לא הייתה על התובעים כל חובה להגיש בקשה לפיצול סעדים. מה גם, שהתביעה הקודמת הוגשה נגד החברה ובנק לאומי, ולא נגד הנתבע מס' 2, ועל כן פסק הדין שניתן על-ידי ביהמ"ש בתביעה הראשונה אינו מחייב אותו ואינו מהווה מעשה בית דין כלפיו. התביעה כנגד הנתבעת מס' 1: לטענת ב"כ הנתבעים, דין התביעה כנגד הנתבעת 1 להידחות, לאחר שנמחקה מספרי רשם החברות. אכן, מנספח א' לכתב התביעה עולה, כי בתאריך 20.08.1993 נמחק שמה של החברה על-ידי רשם החברות, עקב אי המצאת דוחות ואי תשלום אגרה. יחד עם זאת, לאור הוראות סעיף 369 לפקודת החברות (נוסח חדש) תשמ"ג - 1983, המאפשר ביטול מחיקה של חברה בנסיבות מסוימות, שאז יראו את החברה כאילו המשיכה בעסקיה וכאילו לא נמחק שמה, סבורני כי ניתן לחייב את הנתבעת בתביעה דנן, אם כי ייתכן כי פסק הדין לא יהיה אפקטיבי, בשלב זה, מבחינת אכיפתו. תביעה כנגד הנתבע מס' 2: כפי שציינתי לעיל, טוען הנתבע כי התביעה אינה מגלה עילת תביעה אישית נגדו ועל כן דינה להידחות. זאת מכיוון שהסכם המכר נכרת בין התובעים לנתבעת, שהנה אישיות משפטית נפרדת. התובעים, לעומת זאת, טוענים כי במקרה דנן קיימת הצדקה להרמת מסך ההתאגדות, שכן לטענתם הנתבע הציג בפניהם מצגי שווא בנוגע למצבה הכלכלי של החברה, רימה והטעה אותם באופן אישי, קיבל את הכספים אשר שולמו על חשבון רכישת הדירה באופן אישי, וערב בין כספי החברה לכספיו, ועוד. ההלכה בדבר הרמת מסך: הרמת מסך ההתאגדות וחיובו האישי של בעל מניות בחברה נעשית מקום בו הוכח כי בהתנהגותו האישית גרם לחברה להפר חובות כאלו או אחרות כלפי צד אחר. בנסיבות המקרה שלפני ניתן יהיה להרים את מסך ההתאגדות אם יוכח כי פעולותיו האישיות של הנתבע, גרמו נזק לנתבעים שהתקשרו עם החברה. בע"א 543/98 החברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י מה (1) 529, 539 נקבע: "אני ער לכך שהרמת מסך זו, אשר במסגרתה מזהים בין התאגיד לבין העומד בראשו, יש בה כדי לכרסם ברעיון הבסיסי בדיני תאגידים בדבר האישיות המשפטית הנפרדת. ואולם, במקרה כמו זה שבפנינו, כאשר אנו עדים לנסיון של בעל השליטה בחברה להתכחש למצג שיצרה החברה באמצעותו, ולטעון כאדם פרטי, לעובדות אחרות - יש הצדקה להרים את המסך החוצץ בין בעלי המניות לבין החברה, ועל ידי כך לקשור את בעל המניות לאותו מצג". כן נקבע בע"א 391/87 אולן בע"מ ואח' נ' מתפרות העמק ברוך ובניו בע"מ (לא פורסם): "בטרם יורם המסך כמבוקש, יש להציב תשתית עובדתית מתאימה הכורכת את המערערת במעשה עבירה או נזיקין או בחוסר תום לב". מתדפיס רשם החברות (נספח א' לכתב התביעה) עולה, כי בפועל הנתבע הנו בעל מניות היחיד בנתבעת, מנהלה היחיד ובעל השליטה היחיד בה. עובדות אלה אושרו על-ידי הנתבע בעמ' 26-27 לפרוטוקול: "ש.: היית בעל המניות היחיד? ת.: כן. ש.: היית מנהל יחיד. ת.: יכול להיות, כן. ש.: אתה ערכת את העסקאות, חתמת על חוזים בשם החברה. רק אתה היית שם. ת.: על החוזה אני חתמתי. רק אני. ש. בימ"ש: היה עוד מישהו בעל זכות חתימה? ת.: לא." מקובלת עלי ההשקפה לפיה כאשר מדובר בחברה פרטית קטנה אשר שולט בה אדם אחד תגבר נטייתו של בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות (י. כהן דיני חברות עמ' 236), אולם סוג החברה אינו משמש כשלעצמו תחליף לעילה להרמת מסך. אשר על כן, מוטל עלי לבחון האם התקיימה עילת תרמית או התנהגות בלתי נאותה והתחמקות מחיובים חוזיים כפי שמגדיר את הדברים יוסף כהן בספרו דיני חברות בעמ' 222: "בתי המשפט חזרו וקבעו כי הקמת חברה או שימוש בחברה קיימת לשם ביצוע מעשה תרמית כלשהו, מהווים עילה מובהקת להרמת מסך וכי לא יניחו למבצעי התרמית בין אם מדובר ביזמים, בעלי מניות או כל אדם אחר, להימלט מאחריות בגין תרמיתם". בתביעה שבפני הוכח, כי הנתבע נהג בחוסר תום לב קיצוני כלפי התובעים, עת הציג בפניהם מצג לפיו החברה שבשליטתו מסוגלת לבנות עבורם דירה, גבה מהם כספים באופן אישי, מבלי שהייתה לו כוונה כלשהי לקיים את הוראות ההסכם ולבנות עבורם דירה כמוסכם, לא סיפק ביטחונות כלשהם להשקעתם, לא מסר קבלות כנדרש, וזאת מפני שהכספים אשר נמסרו לו כנציג של החברה, שימשו אותו למטרותיו האישיות ולא הופקדו בחשבונות החברה. כך, במהלך הדיון הסתבר, שצ'ק על סך 26,000 ש"ח (נ/ 1), אשר נמסר לנתבע על-ידי התובעים על חשבון רכישת הדירה, נמשך לפקודתו של הנתבע עצמו, הופקד בחשבונו הפרטי ונפרע על-ידו ביום 10.02.1989. ר' עדותו של הנתבע לעניין זה בעמ' 21 לפרוטוקול, שורות21-24: "ש.: השיק הבנקאי הזה מי קיבל אותו? ת.: כתוב לפקודתי. ש.: קיבלת. ת.: קיבלתי על חשבון הדירה, על פי הסכם." ומשנשאל הנתבע, מדוע הכספים נמשכו על-ידו ולא על-ידי החברה, ענה כי ייתכן שלאחר מכן הופקד סכום כסף זהה בחשבון החברה, אך לא הציג כל ראיה לחיזוק גרסה זו, שאף הוא עצמו לא היה בטוח בנכונותה. ר' עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 6-7: "ש. בימ"ש: יש לך אישור שהפקדת בחשבון החברה? ת.: אין לי אף אישור ולא נייר..." מהאמור לעיל עולה, כי הנתבע נהג לערבב את כספי החברה אשר שולמו לה על-ידי רוכשי הדירות על פי הסכמי המכר, עם כספים שלו, ולא הפריד הפרדה ראויה בין נכסיו לנכסי החברה שבשליטתו. ודי בערוב זה כדי להצדיק הרמת המסך. בנוסף לאמור לעיל, הנתבע הפר את חובת הגילוי כלפי הנתבעים, בכך שלא גילה להם את מצבה הפיננסי הקשה של החברה בעת כריתת החוזה, ובין היתר - כי נטל הלוואות בתנאים מכבידים ביותר בשוק האפור (ר' עמ' 28 לפרוטוקול, שורות 20-21). כן הוכח שצ'קים של החברה אשר נמסרו לעיריית חולון, לא כובדו (עמ' 29 לפרוטוקול, שורות 8-9), ולחברה היו חובות בגין אי תשלום מיסים. מצבה הכספי המעורער של החברה כמפורט לעיל היה ידוע לנתבע אשר למרות זאת נטל כספים מהרוכשים מבלי לספק בטחונות כחוק. ראוי גם לציין, כי הנתבע הורשע בפלילים בגין משיכת צ'קים ללא כיסוי ואי הבטחת זכויות הרוכשים בשורה של מקרים שנסיבותיהם דומות למקרה שבפני (ר' פסק דין בת"פ 5332/92, נספח ד' לכתב התביעה). והנתבע עצמו הצהיר בסעיף 11 לנ/ 2, כי "הבטוחות שהציעה הנתבעת 1 לא ענו על דרישות החוק, כי לא ניתן כלל להתנות על הוראות החוק, וכי אני באופן אישי אחראי בפלילים. בגין כל האמור לעיל הועמדתי לדין פלילי, הורשעתי, ואף ריציתי עונש מאסר בפועל". דברים אלה אושרו על-ידי הנתבע גם בחקירתו הנגדית, ר' עמ' 18 לפרוטוקול, מול השורות 22-24: "ש.: אתה הואשמת והורשעת בעבירה לפי חוק המכר דירות כלפי תובעים פה וכלפי 6 נוספים. ת.: הורשעתי, נדונתי וישבתי בכלא בשביל זה." למרות אי בהירות מסוימת במסמכים שהוצגו נראה כי פסק הדין הפלילי המרשיע מתייחס גם למעשיו של הנתבע כלפי התובעים, דהיינו - כי הנתבע הורשע גם באי הבטחת כספם בניגוד לחוק מכר (דירות), כמפורט לעיל. בכל מקרה, יש בכתב האישום (ת/ 3) ובפסק הדין הפלילי (נספח ד' לכתב התביעה) כדי להצביע על שיטת פעולתו של הנתבע, אשר נהג לקבל כספים מרוכשים תמימים על חשבון רכישת הדירות, כביכול, מבלי ליתן בטוחה על השקעתם, כמתחייב על פי החוק, וזאת בהעדר כל כוונה לבנות את הדירות כפי שהתחייב, תוך שימוש ציני במסך האישיות המשפטית הנפרדת של החברה. גם כב' השופט סובל, בא כוחו לשעבר של הנתבע, העיד לעניין שיטת הנוכלות של הנתבע, בעמ' 35 לפרוטוקול, שורות 6-11: "בהמשך התברר שזה לא היה הבניין היחיד שהוא לא גמר אותו ולא הבניין היחיד שהוא דאג לקבל כסף מדיירים בניגוד לתנאי החוזה, ז"א בהקדמה לתנאי החוזה. זה אני יודע מהדיירים של קפאח שבאו אלי. באו אלי אותם דיירים מרחוב קפאח ששם הבניה נעצרה באמצע והתברר שהם הקדימו לו תשלומים מעבר לקבוע בחוזה. שאלתי למה הם הקדימו? הם אמרו שהוא דיבר אתם יפה, הייתה לו חלקת לשון והוא שכנע אותם להקדים תשלום." קבלת כספים בתואנות שווא באופן שיטתי הנה מעשה חמור של הפרת אמונים, וסבורני כי נוכלות מסוג זה מהווה הצדקה מספקת להרמת מסך וחיובו של הנתבע בגין הנזקים אשר נגרמו לתובעים כתוצאה מהפרתו של הסכם המכר. בת"א (תא) 2428/90 שמחה צינמן ובניו בע"מ נ' יקיף שיווק שמנים בע"מ ואח' דנה כב' השופטת דר' ד. פלפל בסוגיית התרמית כעילה להרמת מסך וקבעה: "תרמית במובן הקמת חברה בעלת אישיות נפרדת היא כל התנהגות בלתי נאותה אשר מטרתה ניצול עקרון הפרדת האישיות שלא למטרות כלכליות מסחריות טהורות אלא כדי לזכות ביתרונות לא הוגנים להיותו של הצד השלישי כבול באזיקי הלכת סלומון". ובהמשך קובעת השופטת כי: "התנהגות בכוונת מירמה כוללת אף קטגוריית מקרים של התחמקות מביצוע התחייבויות חוזיות. במקרים אלו יש לראות במתקשר כמי שנוטל סיכון מרצון ובחוזה שנכרת כמבטח את תוצאות המיקוח של הקציית הסיכון בין הצדדים. כשלונה של החברה לעמוד בהתחייבויותיה אינו מצדיק, אוטומטית, להרים את המסך. אולם במקרה של תרמית, כשנעשה שימוש לא תקין באישיותה העצמאית של החברה כדי לאפשר התחמקות מהתחייבויות - יש לסייע בידי הצד הנפגע לאכוף ביצוע ההסכם באמצעות הרמת מסך". (ההדגשה שלי - ש.ד.) לאור העובדות שהוכחו כמפורט לעיל אני סבורה שאף בענייננו יש לעשות שימוש באמצעי של הרמת המסך. ראוי גם להזכיר, כי הנתבע לא עשה מאומה על מנת לפצות את הנתבעים וקונים אחרים אשר נפגעו מפעולותיו, וזאת למרות שהצהיר בפני כב' השופטת ע. בקנשטיין במסגרת הטעון לעונש: "...אני יעשה כל מאמץ לסיים את העניין הזה של הדיירים האלה וכל מה שיהיה לי בחיים אני מוכן לתת מבחינה כספית... היום מעניין אותי טובת האנשים... אבקש רחמים מבית המשפט אני כולי צער חלגבי (צריך להיות - "לגבי" - ש.ד.) האנשים בכל מקרה ואני יעשה כל מאמץ וכל מה שיהיה לי על מנת לפצות אותם ולסיים את הדברים האלה." בסעיף (3) לתצהירו טען הנתבע, כי הנתבעת 1 נקלעה לקשיים ועסקיה התמוטטו ובתוך כך נבלע כספם של התובעים בתשלומים ששולמו לכלל הנושים. ברם, לא הובא בפני ולו שמץ של ראיה להוכחת טענות אלה. הנתבע לא הציג כל מסמך, ולא פירט, מה היה היקף חובותיה של החברה ומתי נוצרו חובות אלה כשם שלא הובהר כמה נושים היו לה ולמה נועדו כספי ההלוואות (אם היו כאלה). כן לא הוכח שסכום כלשהו שימש לתשלום חובותיה של החברה. העובדה שבנק לאומי לישראל נאלץ לנקוט בהליך של מימוש המשכנתא מצביעה דווקא על כך, כי הנתבע לא דאג לשלם לנושיה של החברה את החובות, וכל כספי החברה נכנסו לכיסו הפרטי ושימשו את התובע לכיסוי חובותיו האישיים, ולא את אלה של החברה. מעבר לנדרש אציין, כי ניסיונו של הנתבע להתנער מהאחריות בטענה כי פעל על פי הייעוץ המשפטי אשר ניתן לו על-ידי בא כוחו עו"ד סובל, הנו ניסיון פסול. הנתבע לא טען כי בא כוחו הנחה אותו שלא ליתן בטוחות על פי חוק המכר (דירות), הוא לא העלה כל טענה בעניין זה לא במשטרה עת נחקר על מעשיו בהקשר הנדון, לא בדיונים בפני כב' השופטת ע. בקנשטיין, וגם לא במסגרת הטעון לעונש. ההפך - כפי שציינתי לעיל, הנתבע למעשה הודה בחובות כלפי הרוכשים, והתחייב לעשות כל מאמץ על מנת לפצותם על הנזקים אשר נגרמו להם. מעבר לדרוש אציין כי גם במקרה של התרשלות מצד עורך דין אשר מייצג את לקוחו, אין באחריותו כלפי הלקוח כדי לפטור את הלקוח מחובותיו כלפי צדדים שלישיים, או ממילוי חובותיו על פי החוק. אם סבר הנתבע כי ייצוגו או ייעוצו של בא כוחו היה לקוי, היה באפשרותו להגיש נגדו תביעה בעילה של רשלנות. לא זאת בלבד שתביעה מסוג זה מעולם לא הוגשה על-ידי הנתבע, אלא שעד למועד הדיון בתביעה שבפני לא הועלתה על-ידו כל טענה ולא הוגשה כל תלונה נגד בא כוחו דאז. ר' לעניין זה עדותו של הנתבע בעמ' 25 לפרוטוקול, שורות 6-14. זאת ועוד: הנני משוכנעת, כי בא כוחו דאז של הנתבע לא נתן ידו לביצוע פעולות בלתי חוקיות, כגון קבלת כספים "בשחור" (כנטען במהלך החקירה הנגדית על-ידי התובעת), ולא יעץ לנתבע שלא למלא אחר הוראות חוק המכר (דירות). גובה התשלומים: בכתב התביעה, בתצהירי העדות הראשית ובסיכומים טענו התובעים כי שילמו לתובע סך של 100,000 $ על חשבון רכישת הדירה. הנתבע, לעומת זאת, לא הציג כל גרסה עובדתית לעניין גובה התשלומים שקיבל, אלא טען באופן סתמי כי אינו זוכר, מה הסכום שקיבל במסגרת העסקה הנדונה. יחד עם זאת, אין הוא מכחיש כי התובעים שילמו לו סכומי כסף על פי ההסכם, גם בחקירתו במשטרה לא הכחיש עובדה זו (ר' ת/ 4), כמו גם במהלך הדיונים בפני כב' השופטת ע. בקנשטיין בתיק הפלילי, ובעדותו בפני אמר (בעמ' 21 לפרוטוקול, שורות 18-20): "ש. בימ"ש: השאלה הייתה מה גרסתך לגבי התשלום, האם אתה טוען ששילמו לך עבור הדירה או לא? ת.: שילמו כספים, בוודאי. הוצאו חשבוניות בהתאם." ובעמ' 22 לפרוטוקול, מול השורות 11-14: ש.: במשטרה לא טענת שהם לא שילמו 100,000 דולר. ת.: שילמו כספים, לא זכור לי כמה. ש.: בכתב האישום נטען שקיבלת 100,000 דולר. טענת שלא? ת.: לא יתכן. כספים הם שילמו." (ההדגשה שלי - ש.ד.) לאור גרסתו המעורפלת של הנתבע המלמדת על כוונתו להתחמק ממתן תשובה עניינית לשאלה בעניין שיעור התשלומים ששולמו, החלטתי להעדיף את גרסת התובעים ולקבוע כי הם שילמו לנתבע על חשבון רכישת הדירה סך של 100,000 $, השווה ל- 366,435 ש"ח נכון למועד הגשת התביעה, ובשערוך להיום - 581,228 ש"ח. ועל הנתבעים להשיב סכום זה לתובעים ביחד ולחוד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. מעבר לנדרש אציין, כי במהלך החקירה הנגדית העלתה התובעת טענה נוספת לפיה שולמו לנתבע סכום העולה על 100,000 $, שכן סכום מסוים שולם "בשחור". מסכימה אני עם טענות ב"כ הנתבעים כי טענה אחרונה זו לא הוכחה, ועל כן אין אני פוסקת לתובעים החזר סכומים מעבר לנטען בכתב התביעה ובסיכומים. כתוצאה מהפרת ההסכם על-ידי הנתבעים נגרמה לתובעים עגמת נפש רבה: הם איבדו את רכושם, הדירה אשר שילמו בגין רכישתה במיטב כספם לא נבנתה ולא נמסרה להם, וגם הכסף ששולם, ירד לטמיון. בנוסף לאמור לעיל, נאלצו התובעים לנקוט בהליכים משפטיים הן נגד הנתבעים והן נגד צד ג' (בנק לאומי), הליכים אשר נמשכו שנים רבות. לאור האמור לעיל, אני פוסקת לתובעים פיצוי בגין עגמת נפש אשר נגרמה להם כתוצאה מהפרת ההסכם בסך 20,000 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. הסכום הנתבע בגין הוצאות ונזקים אחרים אשר לטענת התובעים נגרמו להם כתוצאה מהפרת ההסכם, הנו 30,000 $. ברם, התובעים לא פירטו, בגין אילו הוצאות בדיוק נתבע הסכום, מה סכומה של כל אחת מההוצאות הנטענות, ומה הקשר בינן לבין הפרת ההסכם על-ידי הנתבעים. יתרה מכך: לא הוצגה בפני ולו ראיה אחת להוכחת קיומן ושיעורן של ה"הוצאות השונות", ועל כן אין אני פוסקת לתובעים פיצוי בגין ראש נזק זה. כך גם לעניין הפסד עלית ערך הדירה, אשר הוערך על-ידי התובעים ב- 471,300 ש"ח. הערכה זאת היא סתמית, אין לה בסיס בחומר הראיות. לא הוצגה בפני חוות דעת מומחה התומכת בטענתם של התובעים לעניין זה, וסבורני כי לא ניתן לפסוק פיצוי בגין הפסד עלית ערך הנכס על בסיס הערכתם הסתמית של התובעים בלבד. לסיכום, הנתבעים ישלמו לתובעים ביחד ולחוד: 1. סך של 581,228 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. 2. סך של 20,000 ש"ח בגין עגמת נפש, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. כפי שציינתי לעיל, סכום התביעה הועמד על סך של 500,000 ש"ח, ובשערוך להיום - 793,085 ש"ח. אשר על כן, הפיצוי אשר נפסק לתובעים אינו עולה על סכום התביעה. כמו-כן, ישלמו הנתבעים הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 18% + מע"מ מן הסכום שנפסק, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל. הפרת חוזהחוזההפרה יסודיתמקרקעיןחוזה דירהקניית דירה