פסק דין הרקע תביעה לתשלום דמי תיווך בשיעור של 2% בתוספת מע"מ ממחירו של בית חד-קומתי ומגרש הצמוד אליו ברח' הלילך 109 במבשרת ירושלים. בירורה של תביעה זו נקטע באיבו. תיק בית המשפט כנראה אבד לפני שנים אחדות, עד שנמצא, וב"כ התובע ביקש לקבעו לדיון. התובע תיווך בשעתו בין הנתבע לבין ה"ה חסיבה ושמעון כהן שהחזיקו בבית וזכאים היו לרכשו מאת עמידר - החברה הלאומית לשיכון עולים בע"מ [להלן - עמידר]. עו"ד אבינעם אשכנזי שימש ככונס נכסים במסגרת פירוק שיתוף שנבע מסכסוך בין בני הזוג כהן. ביום 21.2.90 נתקיימה פגישה במשרדו של עו"ד אשכנזי. מלבדו נכחו בפגישה התובע, הנתבע וה"ה כהן. את הנתבע ייצג בזמנו עו"ד מיימרן. על נסיבות אותה פגישה עוד ידובר להלן. מכל מקום, בסופה נחתם הסכם מכר (ת/1). באותו מעמד שילם הנתבע לעו"ד אשכנזי 5000 ש"ח, וביום 1.3.90 שילם בנוסף סכום כסף בשקלים השווה ל- 50,000$. למרבה הצער "התפוצצה" העיסקה בין הצדדים כלשון הנתבע בסעיף 3 (ה) לתצהירו מיום 20.10.92. אזכיר לעניין זה החלטה שנתתי ביום 27.10.98 ובה דחיתי את בקשת הנתבע להגשת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 78/91 מפי כבוד השופט י' בצלאל) בתובענה שהוגשה על ידי הנתבע כאן (ורעייתו) כנגד ה"ה כהן, ובה נתבקש בית המשפט להצהיר כי נקשר בין הצדדים הסכם מכר מחייב. שבתי ועיינתי בהחלטתי האמורה עובר לכתיבת פסק הדין, שמא נפלה בה טעות, שמא היה בה לקפח הגנתו של הנתבע; עודני מחזיק בה. יש טעם בטרוניותיו של ב"כ התובע על כך שחרף החלטתי האמורה ניסו באי-כוח הנתבע במהלך ההוכחות ובסיכומים 'להגניב' את פסק הדין האמור בדרכי עקלתון. לא היה ראוי לנהוג כך. הדיון בטענות הצדדים (א) טענת התובע היא כי הסכם המכר (ת1/) שבין הנתבע לבין ה"ה כהן הינו הסכם מחייב. העובדה שלאחר מכן לא יצאה העיסקה אל הפועל אינה פוגמת בזכותו של התובע לדמי תיווך המגיעים לו כדין. הנתבע טוען כי ת1/ אינו הסכם מחייב. וכל כך למה? לפי שעו"ד אשכנזי אשר חתם עליו בשם המוכרים, לא היה מוסמך למכור את הבית, מאחר שלא היה בסמכותו לרוכשו מאת עמידר, בעלת הבית. מנגד טוען ב"כ התובע, כטענה מקדמית, כי טענות הנתבע באשר לבטלות החוזה לא עלו כלל בתצהיר הנתבע בבקשת הרשות להתגונן, תצהיר שהיה לכתב הגנה על פי החלטת כבוד השופטת צור, בו נטען אך זאת כי העיסקה התפוצצה ותו לא. יש בטענות אֵילו, העולות כעת, משום שינוי חזית. אמת, טענת הנתבע כי לא נוצר כלל חוזה לא עלתה בתצהירו שהיה לכתב הגנה. ברם, טענה זו הייתה ידועה בשלב מוקדם של המשפט והייתה בבסיס בקשת הנתבע להגיש את פסק הדין הנזכר של בית המשפט המחוזי (ת.א 78/91). או אז היה זמנה של הטענה בדבר שינוי חזית: "לפעמים יש ובעלי הדין מתקנים כתב טענות בשתיקה, על ידי שמנהלים את המשפט בפסים שונים מאלה שנקבעו לו בכתבי הטענות, ואם עשו כן, לא תשמע לאחר מכן הטענה... כי בית המשפט לא צריך היה לסטות מאפיקי המשפט כמו שסומנו בכתבי הטענות". [י' זוסמן סדר הדין האזרחי מהדורה שביעית (1995) 329]. "הכלל : כאשר שוכנע בית המשפט, שהצדדים הסכימו, במפורש או מכללא, לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתבי הטענות, בין שהתעלמו מטענה שנטענה שם, ובין שהתדיינו על טענה שלא נטענה בהם, במקרה כזה לא ישמש הנימוק הפורמלי של סטיה מכתבי הטענות עילה לפסילת הדיון...". [שם 332]. אני דוחה, איפוא, את הטענה בדבר שינוי חזית, אם כי בנסיבות העניין, העלאת הטענה על בטלות החוזה בשלב מאוחר ובסטייה מקו קודם שנקט בו הנתבע, פוגמת במשקלה. לגוף העניין טוען ב"כ התובע, כי עו"ד אשכנזי מוסמך היה לחתום על החוזה לפי שהוא מוּנה על ידי בית המשפט ככונס נכסים לבני הזוג כהן, ובסמכותו היה לעשות כל פעולה בקשר למכירת הבית, כולל רכישתו מאת עמידר; אף אם לא היה מוסמך, הלא בנקל יכול היה לקבל הסמכה לרכישת הבית באמצעות הגשת בקשה למתן הוראות מאת בית המשפט שמינהו; יתירה מזאת, אף אם לא היה עו"ד אשכנזי מוסמך לרכוש את הבית מאת עמידר, הרי שמינוי למכרו ודאי היה לו, ועל כך דיבר החוזה ולא על רכישתו מעמידר. משכך, הרי שעשיית החוזה למכירת הבית לנתבע היתה בסמכותו של עו"ד אשכנזי. ת1/ כולל את כל הפרטים הנדרשים ליצירת חוזה מחייב (כתובת הבית, מחירו, מועדי התשלום ומועד מסירת החזקה בו), והרי הוא מחייב לכל דבר ועניין; נסיבות חיצוניות לחוזה זה, אין בהן כדי לערער על תקפותו; אף העובדה כי העיסקה לא יצאה אל הפועל, אין בה כדי לפטור את הנתבע מתשלום דמי תיווך לתובע, אחר שנחתם החוזה המחייב בתחילה. בחקירתו הנגדית של עו"ד אשכנזי (עמוד 10 לפרוטוקול), הודה כי לא הייתה לו סמכות לרכוש את הדירה מאת עמידר בשעה שנחתם החוזה. [לדבריו: "פורמלית לא; מכללא כן"]. יתכן שהיה עולה בידו לקבל סמכות זו מבית המשפט לאחר מכן, יתכן גם שלא, אך בעת חתימת החוזה סמכות זו טרם הייתה נתונה לו. יחד עם זאת, הייתה לעו"ד אשכנזי, גם הייתה, סמכות למכור את הבית עבור המוכרים. התוצאה הנובעת מכך היא, כי עו"ד אשכנזי חתם על הסכם למכירת בית שאינו שלו. הסכם כזה אינו בטל מעיקרו הגם שהוא עוסק במכירת דבר שאינו של המוכר. הסכם זה אמנם אינו גומר את מעשה הקניין, אך הוא נחשב כהתחייבות לביצוע העיסקה, קרי, התחייבות להעברת הבעלות בבית לקונים לאחר שהבית יירכש מאת עמידר, בצורה זו או אחרת (על ידי כהן או באמצעות עו"ד אשכנזי - אחר שיוסמך לכך על ידי בית המשפט). ואולם ההסכם בעניין זה אינו חריג, וכמוהו כרבים אחרים העוסקים בנכסים שעדיין אינם בבעלות המוכר. עניינים של יום-יום שאדם מוכר דבר שטרם בא לעולם. הסכמים אילו אינם בטלים ומבוטלים כעפרא דארעא אלא מהווים התחייבות חוזית לכל דבר, התחייבות להעביר לקונה בעלות בנכס, לכשיגיע לידי המוכר. הנתבע גם לכאורה ידע על כך שיש לרכוש את הבית מאת עמידר תחילה. האם התובע זכאי לדמי תיווך למרות שלא הביא לידי ביצוע העיסקה, קרי, העברת הבעלות בבית לידי הנתבע ואשתו, אלא רק לידי התחייבות לביצועה? דומני כי התשובה על שאלה זו היא בחיוב. סעיף 7(א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט1969- קובע כי: "עסקה במקרקעין טעונה רישום; העסקה נגמרת ברישום...". סעיף 7(ב) לחוק הנ"ל ממשיך וקובע כי:"עסקה שלא נגמרה ברישום רואים אותה כהתחייבות לעשות עסקה". נמצא כי למעשה כל עסקה במקרקעין שלא נרשמה, כדוגמת העסקה נשוא תיק זה, הינה רק בגדר התחייבות לביצוע עיסקה. אף על פי כן, אין חולק על כך שמתווך זכאי לדמי תיווך עם חתימתו של חוזה מכר לגבי הנכס, הגם שהעיסקה טרם נגמרה והחוזה הוא בגדר התחייבות גרידא. הזכאות לדמי התיווך נוצרה כבר בעת יצירת התחייבות המוכר למכירת הנכס לקונה, שכן כבר אז קיימת לקונה זכות (אובליגטורית), הניתנת לאכיפה, לקבל את הנכס מהמוכר. [ראה: ע"א 595/89 דוד צוריאנו ואח' נ' עזבון המנוחה רינה בדיל, פ"ד מו(4) 705; ע"א 588/81 אריה ציזיק נ' דבורה הורוביץ ו4- אח', פ"ד מ(1) 321]. גם במקרה דנן - למקרא ת1/, שהוא הסכם מכר מפורט כנדרש, שאין בו התניה בדבר רכישה מעמידר, וכל שאר הפרטים הנחוצים נמצאים בו (כתובת, מחיר, מועדי תשלום ומסירה וכו') - זכאי התובע לדמי תיווך למרות שעיסקת המקרקעין לא נגמרה עם חתימת הסכם המכר. (ב) טוען הנתבע עוד כי גם אם אין הסכם המכר ת1/ בטל מעיקרו, הרי שהוא חסר תוקף בין מחמת שנחתם מתוך כפייה והטעייה (ע"י עו"ד אשכנזי), ובין מחמת שבוטל למחרת היום בהסכמת שני הצדדים (עוה"ד אשכנזי ומיימרן), בהבנה כי ייחתם הסכם חדש תחתיו. טענת הכפייה נראית מוקשית בהתחשב בכך שהנתבע ראה לשלם על פי ההסכם 50,000 דולר ביום 1.5.90, תשעה ימים בלבד, לאחר הכפייה הנטענת. זמן רב מאד לאחר חתימת ההסכם, ובניגוד לטענות שטען מלכתחילה, העלה הנתבע לראשונה טענה בדבר כפייה. אמת, דין ודברים נוקב וקשה היה כנראה באותו יום 21.2.1990. כהן לחץ להעלות את המחיר; התובע לחץ על כהן להסכים למחיר של 200,000 דולר; עו"ד אשכנזי לחץ על הנתבע ועל רעייתו לחתום על ת1/, ועל בא-כוחם, עו"ד מיימרן (בטלפון, הלה לא נכח בפגישה) שיאשר ללקוחותיו לחתום. אני מוכן להניח כדברי ב"כ הנתבע, שהנתבע ורעייתו (כמו גם שאר משתתפי אותה פגישה) יצאו "עייפים ומותשים". יתר על כן: למחרת היום כשעודכן עו"ד מיימרן הוא מחה נמרצות בפני עו"ד אשכנזי, ואף נוסחה על-ידו טיוטת הסכם חדש, אך זו לא נחתמה מעולם, ואותה טיוטה לא החליפה את ת1/. ואולם, המסכת שקדמה לחתימה על ת1/ לא עלתה - דומני - כדי שלילת גמירות דעתם של הנתבע ורעייתו. אדרבא, המאבק הקשה, ושיחות הטלפון עם עו"ד מיימרן במהלכו - יוכיחו. גם בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי (העתקו צורף לכתב התביעה כאן) טען הנתבע - מעין הודאת בעל דין - כי שילם דמי תיווך בסך של 4,000 דולר. אך כל אלה אינם עיקר. עיקר הוא שסעיפים 15 ו17- לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, הדנים בהטעיה ובכפיה, מורים על כך שניתן לבטל את החוזה בעילות אֵלו. אין הם מורים כי החוזה בטל מעיקרו. אף הסכמת הצדדים דנן לבטל את החוזה, אין בה כדי לגרום לבטלות החוזה מלמפרע אלא רק מכאן ולהבא. נמצא כי אין בטענות אילו כדי לפטור את הנתבע מתשלום דמי תיווך, שכן ברגע שנחתם החוזה המחייב בין הצדדים, כאמור לעיל, נוצרה זכאות התובע לדמי תיווך, יהא גורלו של הסכם זה לאחר מכן כאשר יהא: "הלכה פסוקה היא, שמתווך זוכה בשכרו, משהביא את הצדדים לידי הסכם מחייב. העובדה, שהצדדים לחוזה לא ממשו את ההסכם או לא קיימו אותו, אינה שוללת מהמתווך את שכרו, אלא אם הותנה אחרת (ראה: ע"א 98/53 מ' שטיק ואח' נ. בן-זאב, פ"ד ט' 751; ע"א 62/77 סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ. נ. קראוס ואח', פ"ד ל"א(3) 695)". [ע"א 113,107/86 חסין נ' בלס ואח', פ"ד מב(1) 517, 521]. בענייננו - הביא המתווך את הצדדים לידי הסכם מחייב. הללו לא מימשו אותו. באין התנייה אחרת - ואני קובע כממצא שלא הייתה - אין הצדקה לשלול מהמתווך את שכרו. וכדברי בית המשפט העליון במקרה אחר ובשינויים המחוייבים: "במקרה שלפנינו, חולק צד לחוזה המכר על חובתו לשלם למתווך דמי תיווך, וזאת על יסוד הטענה שחוזה המכר הופר על ידי הצד השני לחוזה. דא עקא, בכך שחוזה המכר הופר, אין כדי לפטור את הצד לחוזה המכר מעמלת התיווך, אם הצד האמור התחייב לשלם דמי תיווך במסגרת היחסים שבינו לבין המתווך והעיסקה נשתכללה. קרי, עצם הפרת החוזה איננה מבטלת התחייבות חוזית עם צד שלישי, שהוא כאן המתווך. אם ההפרה היא מעשהו של הצד השני לחוזה המכר, יכול הצד המשלם למתווך לתבוע מידי המפר את מה ששילם למתווך". [רע"א 394/88 אנגל וציון שושני נ' אברון את פורת בע"מ, פ"ד מב(3) 573, 574]. זהו, דומני, ליבו של תיק זה: העובדה המוסכמת שהעסקה 'התפוצצה' כטענת הנתבע, אין בה כדי לשלול מאת התובע-המתווך את שכר עמלו, שכן עלה בידו להביא את הצדדים לידי הסכם מחייב. (ג) התובע כופר בטענת הנתבע לפיה ההסכם ביניהם נועד לעיסקה מעין סיבובית שעל פיה התחייב התובע שסמוך לאחר רכישת הבית מכהן יידאג לקונה פוטנציאלי של מחצית הבית עבור הנתבע, ואז, רק אז, יהיה זכאי התובע לשכרו. אמת נכון הדבר, הנתבע התעניין בשותף, ואולם לא היה זה תנאי להסכם התיווך. דבריו של התובע בענין זה נמצאו מהימנים כשלעצמם, ובפרט - בשל תימוכין בחומר הראיות. ניתן היה לצפות מאת הנתבע שיזמין את עורך דינו בעת ההיא - עו"ד מיימרן - להעיד על כך. לדברי הנתבע עצמו (עמוד 16 לפרוטוקול) ידע על כך עו"ד מיימרן בזמן אמיתי. אכן גבה הר בין הנתבע לבין עו"ד מיימרן, אך ניתן היה לצפות שיוזמן להעיד. לא הוא הוזמן להעיד ולא אשתו של הנתבע שידעה גם היא, לטענתו של הנתבע (עמוד 14 לפרוטוקול), על הסיכומים בעת ההיא. הנתבע ובאי-כוחו ניסו ארוכות לשכנע בצדקת טענתו על דרך של תיאור מצבו הכספי בעת ההיא. לדבריו עמד לרשותו סכום כסף של 120,000 דולר ממכירת דירתו ברחוב הרצל, והוא שיער שיוכל לגייס 80,000 דולר כהלוואה משלימה מבנק למשכנתאות. כהן ביקשו 200,000 דולר וממילא לא נותרה לנתבע ולרעייתו כל רזרבה כספית שדרושה הייתה להשקעה בבנייה ובפיתוח הנכס. לא שוכנעתי בעניין זה. הנתבע העיד (עמוד 13-4 לפרוטוקול): "הייתי עם המתווך בן חיים בהרבה אתרים, חיפשתי בית במבשרת ב- 120,000$. בן חיים ראה את הנכס של כהן ברח' הלילך, אמר לי שהבית הזה הוא למכירה, היו כבר הרבה קונים עליו והציע לי את הנכס בסכום שהם רוצים. הם רצו 120 אחרי זה עלו ל- 140 ו- 160, ובסוף רצו 200 אלף דולר. אמרתי לבן חיים שאין לי את האפשרות לסכום הזה, לא מוכן להלחץ בשום פנים מעבר לסכום שהיה ברשותי בבית הכרם, בן חיים אמר שאין פה שום בעיה, המגרש הוא בן דונם, גדול, ואפשר להביא עוד שותף שיחד נבצע את העיסקה...". מדברי הנתבע עולה כי לא דרש בתחילה שותף, שכן אז המחיר היה סביר בעיניו גם לרכישת הבית לבדו וגם לשיפוצו, שכן לדבריו, כאמור, היה באפשרותו ליטול הלוואה בסכום של 80,000$ נוסף על ה120,000-$ שעמדו לרשותו ממכירת דירתו-שלו: "וחזרתי באזניו שאוכל לגייס 200 אלף דולר שאוכל לקחת הלוואה משלימה בסכום של 80 אלף דולר לפחות" (שם). דרישת הנתבע לשותף באה רק בשלב מאוחר יותר, בו התברר לו כי המוכרים מעוניינים בסכום כסף בשיעור גבוה יותר עבור הבית, סכום המגיע כדי 200,000$. הדרישה לשותף באה, איפוא, רק לאחר שהמתווך כבר עשה את מלאכת התיווך בין הנתבע לבין כהן (למרות שטרם נערכה הפגישה מיום 21.2.90 שבמהלכה נחתם ת1/). אז גם נפגש הנתבע, כטענתו, עם שותפים פוטנציאליים. יש להבחין בין מלאכת התיווך עם השותפים הפוטנציאליים, מלאכה שאכן לא נסתיימה, לבין מלאכת התיווך עם כהן, שנסתיימה ובגינה מחוייב הנתבע לשלם לתובע. כאמור, אני מבכר את גירסתו של הנתבע. ראוי להזכיר גם שהתובע תבע, בתביעה נפרדת, לאכוף את הסכם המכר, אף שככל הידוע, לא נמצא לו שותף מתאים. אות הוא כי היה לאל-ידו לממש את הרכישה גם ללא שותף. כך או כך, לגבי דידי עיקר הוא שאין זכר לאותה עיסקה 'סיבובית' שתלויה כביכול במציאת שותף פוטנציאלי בהסכם המכר ת1/, ואף לא בטיוטת ההסכם שכתב עו"ד מיימרן, שכאמור, לטענת הנתבע, ידע על אותה עיסקה 'סיבובית'. (ד) הנתבע טוען עוד כי התביעה כנגדו היא בכל מקרה לתשלום מחצית דמי התיווך בלבד, לפי שאשתו, אשר אינה נתבעת בתביעה זו, מחוייבת במחצית השניה. מנגד טוען התובע כי כוונת הצדדים להסכם התיווך הייתה כי הנתבע ישלם את מלוא דמי התיווך לתובע אם ייחתם חוזה הרכישה. בכך יצר הנתבע מצג לפיו הוא מייצג את עצמו, אך גם את אשתו, בעניין חובתו לתשלום דמי התיווך. הנתבע, מוסיף התובע, הוא אף בגדר שלוחה של אשתו בכל הנוגע לתיווך. התובע מבסס את טענתו על פסק דין פאולין [ע"א 134/87 חברת נכסי פאולין בע"מ נ' עזבון המנוח ניסים תושיה ז"ל, תקדין-עליון 89(4) 129]. אלא שאין הנדון דומה לראיה. בפסק הדין הנ"ל התעוררה שאלה הנוגעת לאופן חישוב שני האחוזים מהעיסקה, המהווים דמי תיווך: האם הם יחושבו משווי העיסקה כולה או משווי חלק מהעיסקה. כב' השופט אור פסק בעניין זה כי: "...צדק השופט המלומד גם בכך שחייב את המערערים לשלם לתובעים דמי תיווך בשיעור 2% מחושבים מהתמורה כולה - ולא רק מהתמורה שקבלו המערערים. המערערים פנו באמצעות עורך-דין תוסיה-כהן, והזמינו תיווך למכירת החלקות בשלמות, ולא רק את חלקם שלהם בחלקות, ועבור פעולת תיווך זו עליהם לשלם. מנסיבות המקרה גם עולה, כפי שקבע בית המשפט, שעורך-דין תוסיה-כהן לא העמיד את התובעים על כך, שהוא מייצג רק חלק מהבעלים של החלקות, ויצר מצג על פיו הוא מיצג את כל הבעלים לענין החיוב בדמי תיווך" [עמ' 130]. במקרה דנן השאלה היא אחרת: האם לחייב את הנתבע בתשלום מלוא שני האחוזים - דמי התיווך, או רק במחציתם, לפי שאשתו מחוייבת במחציתם השניה. לשאלה זו אין כל קשר לשווי עיסקת הרכישה. אין הנתבע טוען כי היות שהוא מחויב אך במחצית שווי עיסקת הרכישה, על כן הוא מחוייב רק במחצית דמי התיווך. טענתו היא כי הוא מחוייב במחצית דמי התיווך היות שהתחייבותו למתווך, על פי ההסכם עימו, הייתה לתשלום מחצית דמי התיווך בלבד, בעוד את מחציתם השניה התחייבה אשתו - אשר אינה נתבעת כאן - לשלם. הנתבע ואשתו התחייבו שניהם בחיוב חוזי אחד כלפי התובע. סעיף 54 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973- קובע חזקה לפיה - "שנים שחייבים חיוב אחד, חזקה שהם חייבים יחד ולחוד". חזקה זו, מתחזקת עוד, נוכח היות החייבים בני זוג. על הנתבע הנטל לסותרה, והוא לא עמד בכך. מקום שמקור החיוב לשלם הוא בהסכמת החייבים, נטלו אלו על עצמם את החיוב באופן שכל אחד התחייב למלוא החוב: "...מקור החיוב הסולידרי הוא בהסכמתם של החייבים. אלה נטלו על עצמם אותו חיוב כלפי הנושה באופן שכל אחד התחייב למלוא החוב.... ההנחה היא שהחייבים פעלו תוך שיתוף פעולה ביניהם והבסיס לחיוב הוא חוזה או לפחות התחייבות של חייב אחד שניתנה לבקשתו של חייב אחר". [ד' פרידמן ונ' כהן ריבוי חייבים בתוך דיני חיובים - חלק כללי, דניאל פרידמן - עורך, עמ' 173; ראה גם: ע"א 4664/90 משה חממי נ' רות אייזנקוט ואח', פ"ד מז(1) 52; ע"א 2795/90, 2515 יורם דודפור ואח' נ' יצחק בכר ואח', תקדין-עליון 94(1) 252]. סעיף 55(א) לחוק הנ"ל מאפשר לנושה לתבוע את מלוא החוב מכל אחד מן החייבים. משכך, הנתבע מחוייב לשלם את מלוא דמי התיווך לתובע. סוף דבר התובע הביא את הנתבע ורעייתו ואת ה"ה כהן (באמצעות עו"ד אשכנזי) לידי הסכם מחייב (ת1/). חרף העובדה שההסכם לא מומש, זכאי התובע-המתווך לשכרו. הלכה היא כי מקום בו לא סוכם שיעור דמי התיווך, יש לשלם דמי תיווך בשיעור של 2% ממחיר העיסקה. על הנתבע לשלם, איפוא, לתובע, 15,448 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, קרי 5.7.92, ועד ליום התשלום בפועל. על הנתבע לשלם לתובע עוד את הוצאות המשפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק. כך על פי שורת הדין. ואולם - בשולי הדברים - ראיתי לחזור בכתב על דברים שאמרתי בעל-פה: נסיבות עניין זה פגעו בנתבע, פגיעה קשה וממושכת. ראוי לנהוג בו לפנים משורת הדין. המלצַתי לתובע - להסתפק במחצית. דמי תיווךתיווךשאלות משפטיות