פסק דין השופט י' טירקל: עובדות הרקע 1. הסוכנות היהודית לארץ ישראל, המשיבה בערעור (להלן - "הסוכנות"), היא השוכרת מאת מינהל מקרקעי ישראל (להלן - "המינהל") של משבצת הקרקע שעליה הוקם המושב משמר איילון (להלן - "המושב"). לפי הסכם משולש בין המינהל, לבין הסוכנות ומשמר איילון - מושב עובדים להתיישבות עובדים בע"מ (להלן - "האגודה"), האגודה היא בת רשות מאת הסוכנות. לכל חבר במושב "רשיון אישי לשימוש ואחזקה" (להלן - "רשיון שימוש") מאת הסוכנות במשקו שבמושב. קבלת הרשיון מותנית בהסכמת האגודה ובאישורו של המינהל. המערערים הם תושבי המושב שבידיהם רשיון שימוש באחד המשקים שבו. אחד מחברי המושב, מר שלמה רוזנשטיין ז"ל (להלן - "המנוח"), ציוה בצוואתו את משקו, המסומן במספר 36 (להלן - "המשק"), לשלושת ילדיהם של המערערים. (לצורך שלימות התיאור יצוין כי שניים מן הילדים ויתרו על חלקם בעזבונו של המנוח לטובת אחד מהם (להלן - "הבן"), אולם הדבר אינו דרוש להכרעה). אחרי שנפטר המנוח סירבה הסוכנות להעניק לבן רישיון שימוש במשק. הסוכנות והמערערים הסכימו להעביר את הסכסוך להליך פישור לפני עורך הדין שאול אלוני, הוא המשיב הפורמלי מס' 1 (להלן - "המפשר"), שבמהלכו הגיעו להסכם (להלן - "ההסכם הראשון"), שעיקרו כי "המשק וכל הזכויות הכרוכות בו יימכר ומלוא התמורה תימסר לבר לב [המערערים - י' ט']". הוסכם כי "בר לב ישאו בכל ההוצאות הכרוכות בשומה ובמדידה" וכי "עם חתימת הסכם זה לא יהיו לצדדים האחד כלפי משנהו טענות ומענות כלשהן למעט אלה הנובעות מהסכם זה". 2. בעלי הדין פעלו על פי ההסכם הראשון ובסופו של דבר העניקה הסוכנות למשיב הפורמלי מס' 2 (להלן - "הקונה") רשיון שימוש ואחזקה במשק תמורת תשלום הסך 1,290,000 ש"ח. בשלב זה התעוררו חילוקי דעות בין המערערים לבין הסוכנות בשאלה על מי מהם לשאת בתשלום דמי ההסכמה למינהל. בפגישה שהתקיימה בענין זה בין בעלי הדין הוסכם כי סכום ששיעורו 3% מתוך הסכום ששילם הקונה - 39,000 ש"ח - יופקד בידיו הנאמנות של המפשר לצורך תשלום דמי ההסכמה (להלן - "ההסכם השני"). מאוחר יותר התברר כי סכום דמי ההסכמה שדורש המינהל הוא 385,761 ש"ח. המערערים סרבו לשלם יותר מן הסכום שהסכימו, כאמור, להפקיד בידי המפשר. הסוכנות הגישה תובענה נגד המערערים, על דרך של המרצת פתיחה, בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בה תבעה, בין היתר, "לצוות - - - על המשיבים [המערערים - י' ט'] לשלם מיידית דמי ההסכמה למינהל בגין העברת הזכויות במשק 36 ע"ש הקונה". בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' סירוטה), בפסק דינו מיום 17.2.98, פסק כי על המערערים לשלם את דמי ההסכמה. המערערים ערערו על פסק הדין. פסק דינו של בית המשפט המחוזי וההשגות עליו 3. בדיון לפני בית המשפט המחוזי לא נשמעו עדים ובית המשפט הסתפק בתצהיר שתמך בבקשתה של הסוכנות וכן בתצהירו של המערער מס' 1, בלי שהמצהירים נחקרו על תצהיריהם. כמו כן השמיעו באי כוח בעלי הדין מקצת טענותיהם בעל פה וכן הגישו סיכומי טענות בכתב. את הכרעתו השתית בית המשפט על שני נימוקים עיקריים: האחד, כי אין לפרש את הוראת ההסכם הראשון - לפיה המערערים "ישאו בכל ההוצאות הכרוכות בשומה ובמדידה" - כיוצרת הסדר שלילי הפוטר אותם מחובת תשלום דמי ההסכמה ומטיל את חובת התשלום על הסוכנות. לענין זה הדגיש כי "לא ייתכן שמלוא הזכויות או תמורתן תהיה בידי המשיבים [המערערים - י' ט'] ובנוסף המבקשת [הסוכנות - י' ט'] תישא בנטל דמי ההסכמה, הרי המבקשת אינה נהנית כהוא זה". השני, כי "התנהגות הצדדים לאחר חתימת הסכם הפשרה [הכוונה להסכם הראשון - י' ט'] מלמדת אף היא כי על המשיבים לשלם את דמי ההסכמה". כפי שסבר יש להסיק מהסכמת המערערים להפקיד חלק מן הכספים ששילם הקונה לצורך תשלום דמי ההסכמה, וכן מן העובדה שניסו לקבל פטור מתשלום דמי ההסכמה, "כי הם היו מודעים לכך שחלה עליהם חובת תשלום דמי הסכמה". 4. כנגד נימוקים אלה מעלים המערערים שלוש השגות: כי מכירת המשק לקונה לא היתה מרצונם אלא נכפתה עליהם על ידי הסוכנות, ולפיכך אין לראות בהם מוכר לענין חובת תשלום דמי ההסכמה. כמו כן, נאמר להם על ידי בא כוח המשיבה כי שיעור דמי ההסכמה הוא 2% בלבד וכי "על מנת להבטיח לחלוטין את התשלום" התבקשו להפקיד 3% מן הכספים ששילם הקונה; בשלב זה, כלשונם, "כבר לא היה לנו כח להתעמת שוב עם המשיבה ובא כוחה" ואז הסכימו להפקיד סכום ששיעורו 3%. אין להסיק מהסכמה זאת הסכמה לשלם את מלוא דמי ההסכמה שדורש המינהל. הדיון בהשגות 5. לצערי איני רואה עם בית המשפט המחוזי עין בעין. כאמור לעיל היה בידי המנוח, כמו בידי יתר חברי המושב, רשיון שימוש במשק. המנוח לא היה אלא בר רשות שזכותו במשק לא היתה בגדר 'זכות במקרקעין' אלא בגדר זכות חוזית אישית. (ראו ע"א 340/76 גרד נ' מנהל מס שבח מקרקעין פ"ד לא(1) 785, 787; י' ויסמן דיני קניין (חלק כללי) (ירושלים, תשנ"ג) בעמ' 251-250; ס' אוטולנגי "ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים" עיוני משפט ט (תשמ"ד) 469, 488-486). ככלל, זכות חוזית אישית כזאת אינה ניתנת להעברה או להורשה אלא אם ניתן ללמוד מתנאי הרשיון או ממכלול הנסיבות על הכוונה להתיר את העברתה או את הורשתה (ע"א 260/65 חייקין נ' ממר פ"ד יט(4) 183, 190; ע"א 633/82 לוקוב נ' מגדל פ"ד מג(1) 397, 407, ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי פ"ד מה(1) 477, 481). כאן, אין לפנינו את המסמך לפיו הוענק רשיון השימוש במשק למנוח. אולם, מסירובה של הסוכנות לאפשר לילדי המערערים להחזיק במשק אחרי מותו של המנוח וכן מתוך האמור ברשיון השימוש שהעניקה הסוכנות לקונה - שניתן להניח שנוסחו כנוסח הרשיון שהוענק למנוח - ניתן ללמוד כי העברתה של זכות השימוש של המנוח הותנתה בהסכמת הסוכנות (וגורמים נוספים). לפיכך, עם מותו של המנוח פג רשיון השימוש שלו והזכות שהיתה בידיו עברה מן העולם. רשיון השימוש שהעניקה הסוכנות לקונה לא היה, אפוא, תולדה של העברת זכותו של המנוח במשק, אלא הענקה מקורית לקונה של רשיון שימוש חדש. יתר על כן, בידי המערערים, או בידי הבן, לא היה רשיון שימוש במשק ואף לא היתה בידיהם הסכמה של הסוכנות להעניק להם רשיון כזה. מכאן, שלא היתה בידיהם זכות כלשהי במשק שאותה יכלו למכור או להעביר בדרך אחרת. (בכך אינני מחווה דעה בשאלה הכללית מה טיב זכויותיו של חבר מושב בעל משק חקלאי במשקו לענין ירושה ובאיזו מידה ניתן להורישן על ידי צוואה (עיינו במקורות דלעיל וכן בסעיף 114 לחוק הירושה תשכ"ה1965-; השוו סעיפים 20 ו23- לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] תשל"ב1972-)). יש מקום לומר כי בידי המערערים, או בידי הבן, היתה, לכל היותר, זכות תביעה בכוח כלפי הסוכנות - שהיה לה, אולי, "ערך מטרד" - אך לא יותר מכך. התמורה ששילם הקונה, שהוסכם כי תימסר להם לפי ההסכם הראשון, לא היתה תמורה עבור זכותם בנכס - זכות שלא היתה בידיהם כלל, כאמור לעיל - אלא תמורה עבור ויתורם על אותה תביעה בכוח. לפי סעיף 3 להחלטה מס' 534 של המינהל בדבר העברת זכות חכירה "חוכר המעביר זכות חכירה חייב בתשלום דמי הסכמה - - - ". המערערים, או הבן, אינם בגדר "חוכר" ואינם בגדר "מעביר". גם פרשנותו של בית המשפט המחוזי להוראות ההסכם הראשון אינה נראית לי. בנוהג שבעולם כי כאשר נערך חוזה להעברת זכויות במקרקעין נכללות בו, כדבר שבשגרה, הוראות מפורשות המטילות על כל אחד מן המתקשרים חובה לשלם את חלקו בהוצאות השונות הכרוכות בהעברה, כגון מסים, אגרות, דמי הסכמה, שכר טרחת עורך דין וכיוצא באלה. סבורני שאם קוראים את ההסכם הראשון על רקע זה אין לפרש את החובה שהוטלה על המערערים לשאת "בכל ההוצאות הכרוכות בשומה ובמדידה", אלא כקביעה מפורשת שהם פטורים מכל התשלומים האחרים. בשולי ענין זה אעיר שגם העובדה שהמפשר, שניסח את ההסכם הראשון, הוא עורך דין מנוסה, שאף כיהן במשך שנים רבות כשופט, איננה חסרת משמעות בהקשר זה. עוד יש לתת את הדעת על כך שבסעיפו האחרון של ההסכם הראשון נאמר בפרוש, כאמור לעיל, כי "עם חתימת הסכם זה לא יהיו לצדדים האחד כלפי משנהו טענות ומענות כלשהן למעט אלה הנובעות מהסכם זה". אין לדחות בקש את הטענה כי גם סעיף זה חוסם את הדרך לפני הסוכנות לדרוש מאת המערערים דמי הסכמה בסכום של 385,761 ש"ח, שאיננו סכום של מה בכך אלא כשליש מן הסכום שהיו אמורים לקבל. האם מתוך התנהגותם של הצדדים אחרי חתימתו של ההסכם הראשון - ובעיקר מתוך ההסדר הכלול בהסכם השני - ניתן ללמוד כי על המערערים לשלם את דמי ההסכמה, כפי שסבר בית המשפט המחוזי? גם תשובתי לכך היא שלילית. בתצהירו של מר רפי עמיחי שצורף לבקשה נאמר כי "בפגישה זו נקבע, בהסכמת המשיבים, כי האחריות לתשלום דמי ההסכמה למינהל בגין העברת הזכויות למשק חלה על המשיבים - - - ". לא נאמר בתצהיר כי המצהיר השתתף בעצמו בפגישה וכי הדברים שנאמרו בה ידועים לו מכלי ראשון, אלא נאמר כי העובדות ידועות לו מתוקף תפקידו וטיפולו מטעם הסוכנות ועל יסוד המסמכים הנוגעים לנושאים אלה המצויים בידיו. לעומתו טען המערער מס' 1 בתצהירו כי באותה פגישה היו נוכחים בא כוח הסוכנות, עורך הדין דב שלו, הקונה ובא כוחו, עורך הדין עזריאל, והוא עצמו. לדבריו ביקש ממנו נציג הסוכנות להפקיד 3% מהתמורה לצורך הבטחת דמי הסכמה למינהל. בסופו של דבר הסכים לכך "כאשר היה ברור שסכום זה יכסה את מלוא דמי ההסכמה למינהל". עוד הדגיש כי בפגישה זו לא היה נוכח המצהיר מטעם המבקשת, מר רפי עמיחי. במצב דברים זה - וכאשר, כאמור לעיל, לא נחקרו המצהירים - היה על בית המשפט להעדיף את גירסתו של המערער מס' 1, שהשתתף בפגישה, על פני גירסתו של מי שלא השתתף בה. יצויין כי במכתב ששלח בא כוח הסוכנות - על דעתו בלבד - למפשר אחרי הפגישה נכתב כי לפי הסיכום שהושג בפגישה חלה חובת תשלום דמי ההסכמה על המערערים. על כך יש להשיב כי המערערים חולקים על כך שהיה סיכום כאמור במכתב, ומכל מקום מדובר בו בתשלום הסכום שהופקד בשיעור של 3%, כך שאין ללמוד ממנו בהכרח על הסכמה לשאת בסכום גבוה יותר. עוד ייאמר - וזה העיקר - כי אין במכתב תמיכה בגרסת הסוכנות משום שנכתב שבועות מספר לפני שהמינהל דרש את הסכום הנכון של דמי ההסכמה. לכך אוסיף כי יש הגיון וטעם בגירסתם של המערערים. אינה דומה דרישה לשלם 39,000 ש"ח לדרישה לשלם 385,761 ש"ח; עם הראשונה יכלו המערערים, בדוחק, להשלים, ואילו בדרישה השניה לא יכלו לעמוד. מכאן שלא היה יסוד מספיק כדי לקבוע שהתנהגותם של המערערים אחרי ההסכם הראשון מלמדת שהסכימו לשאת בתשלום דמי ההסכמה במלואם. התוצאה היא שהמערערים פטורים מתשלום החלק של דמי ההסכמה ששיעורו גדול מ39,000- ש"ח. 6. אכן, תוצאה זאת מעלה לכאורה תמיהה, שעליה עמד בית המשפט המחוזי: האם יתכן שמלוא הזכויות או תמורתן יהיו בידי המערערים ואילו הסוכנות "תשא בנטל דמי ההסכמה" בלי שהיא "נהנית כהוא זה" מן התמורה? על כך יש להשיב במילותיו של השופט א' ויתקון בד"נ 28/76 אשר מעוז נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 821, שאותן אימצתי בפסק דיני בע"א 83/83 מדינת ישראל נ' אבי אבידן פ"ד לט(1) 211, 218: "- - - תניה בחוזה ששופטים חלוקים על פירושה ודאי אין לומר עליה שהיא מלאכת מחשבת של נסחות, והשאלה היא, מי יסבול מחוסר בהירותה. - - - לדידי די בשיקול אחד. זכותו ואף חובתו של משרד ממשלתי היא להבטיח לעצמו את היעוץ המשפטי הטוב ביותר, שניתן להשיג. וכשרואה אני ניסוח מרושל המשמיט מהתניה מילים - - - ומשאיר על ידי כך מקום לספק ולוויכוח, מעדיף אני את הפירוש הנוח לצד השני". (שם עמ' 824). לדעתי, אין קושי לפרש את ההסכם הראשון ואף לא את ההסכם השני לפי גירסת המערערים. גם אין לשלול את האפשרות שזאת היתה כוונתו של המפשר. אין בהסכמים אי בהירות; אילו היתה, היה על הסוכנות לדחות את הנוסח שהציע המפשר ולא להסכים לו, או לדאוג להבהרת הדברים, כך שלא ישאר מקום לספק. משלא עשתה כן יש לפרש את ההסכמים בדרך הנוחה למערערים. 7. הערה נוספת בשולי פסק הדין. שאלה היא אם במצב המשפטי שנוצר חייב בכלל מאן דהוא, זולת המערערים, לשלם דמי הסכמה למינהל. שאלה זאת ניתן היה לברר אילו הועמדה להכרעתו של בית המשפט המחוזי ואילו צורף המינהל כבעל דין. הדבר לא נעשה ולפיכך תישאר בצריך עיון. סוף דבר 8. המערערים פטורים מלשלם סכום נוסף כדמי הסכמה מלבד הסכום של 39,000 ש"ח שהסכימו לשלם והפקידו בידי המפשר. לפיכך אני מציע כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל וכי המערערים יחוייבו לשלם את סכום ההפקדה בלבד. לאור נסיבותיה של הפרשה ומאחר שהמערערים לא היו מיוצגים על ידי עורך דין לא ייפסקו לזכותם הוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: חולקת אני על פסק-דינו של חברי, השופט יעקב טירקל. דעתי היא, כי המשיבה (להלן: הסוכנות) מילאה תפקיד פורמלי בלבד בהליך המכירה, בעוד שמעבירי הזכויות בקרקע היו המערערים, ועל-כן עליהם לשאת בתשלום דמי-ההסכמה. 1. בעלי זכות חכירה בקרקע, המבצעים עסקה בזכות זו, נדרשים לשלם למינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) דמי-הסכמה עבור הסכמתו של האחרון לביצוע העסקה - בשיעור של שליש מעליית ערכה של הקרקע, שחלה בתקופה שבין קבלת זכות החכירה על-ידי החוכרים ועד לביצוע העסקה על-ידיהם. ראו יהושע ויסמן, "מקרקעי ישראל" משפטים כא (תשנ"א) 79, בע' 126-123. כיום מעוגנת גבייתם של דמי-הסכמה בהחלטה 534 של המינהל (להלן: החלטת המינהל), שהתקבלה בתאריך 29 ביוני 1992. בסעיף 3 להחלטת המינהל נקבע, כי "חוכר המעביר זכות חכירה חייב בתשלום דמי הסכמה בשיעור של שליש מעליית ערך הקרקע". המערערים אינם חוכרי המשק, ולכן אינם יכולים להעביר זכות חכירה. לפיכך סבור חברי, השופט טירקל, כי אין לחייב את המערערים בתשלום דמי-הסכמה - בו מחויבים חוכרים המעבירים את זכותם לאחר, אלא הסוכנות, שהיא חוכרת המשק, חייבת בתשלום זה. כאמור, אין בידיי לקבל תוצאה זו. 2. דעתי היא, כי איננו נדרשים במקרה זה לקבוע מסמרות בעניין זכויותיהם הקנייניות של הצדדים במשק. ראשית, אין מניעה, כי בחוזה בין הצדדים ייקבע, שהצד שאינו מעביר את זכות החכירה הוא שיישא בתשלום דמי-ההסכמה. כך, למשל אירע בפרשה נושא ע"א 328/94 מילר נ' יוסף, פ"ד נ(3) 378. לפיכך, מקום שבו מתעוררת מחלוקת באשר לזהות החייבים בתשלום דמי-ההסכמה, יש לפנות לחוזה שבין הצדדים לעסקה. שנית, במקרה שלפנינו, מעמדו של איש מהצדדים אינו הולם במדויק את הגדרת "מעביר זכות החכירה" כאמור בהחלטת המינהל: שכן, הסוכנות אינה מעבירה את זכות החכירה הנתונה בידיה, אלא זכות פחותה ממנה, ואילו המערערים אינם חוכרי המשק, וממילא אינם יכולים להעביר זכות שאינה מצויה בידיהם. עם זאת, הצדדים אינם טוענים, כי יש לבטל את ההסכם, או כי העיסקה עם הקונה אינה מקימה חובת תשלום דמי-הסכמה. גדר המחלוקת מצומצם לשאלה, על מי מהצדדים מוטלת החובה לשאת בתשלום זה. 3. עולה מן המקובץ, כי על-מנת לקבוע את זהות החייבים בתשלום דמי-ההסכמה בענייננו, יש לפנות לפרשנות ההסכם. הכלל הוא, כי חוזה יפורש על-פי אומד-דעת הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה. בעניין זה יש לבחון את החוזה כמכלול אחד, הבא להגשים את תכליתה הכלכלית של העיסקה לאור ההנחה כי הצדדים פעלו להשגת תכלית עסקית זו כצדדים סבירים, בתום-לב ובדרך מקובלת. ראו אהרן ברק, פרשנות במשפט (כרך רביעי - פרשנות החוזה, תשס"א), בע' 386-383, 398-395; ע"א 5598/90 כהן נ' תקליטי סי.בי.אס., פ"ד מז(3) 212, בע' 219; ע"א 6276/95 מגדלי באך בע"מ נ' חוזה, פ"ד נ(1) 562, בע' 567. 4. בענייננו, התווה ההסכם מסגרת כללית בלבד להליך המכירה, שבמרכזה הקביעה, כי הסוכנות היא שתבצע את המכירה הלכה למעשה, ואילו המערערים הם שיקבלו את תמורת המכירה. הפקדת הסוכנות על הטיפול בהליכי המכירה נועדה אך כדי לשמור על עקרונות ההסכם המשולש, ולו למראית פני הדברים, כאשר מעבירי הזכויות בפועל הם המערערים, ועל-כן חבים הם בחובות של מעבירי הזכויות, לרבות תשלום דמי-הסכמה. מסקנה זו נלמדת הן מנסיבות עריכת ההסכם והן מהתנהגות הצדדים לאחר שניתן תוקף של פסק-דין להסכם. 5. מעצם הגשת התובענה כנגד הסוכנות ניתן ללמוד, כי המערערים סברו שנתונה להם זכות השווה לרשיון שימוש ואחזקה במשק. אכן, בתחילה חפצו המערערים להשתמש במשק ולא למכור את זכותם הנטענת, אלא שבתום הליך הפישור הם נאותו להסתפק בשוויה בכסף. אף מנקודת מבטה של הסוכנות ניכר, כי למערערים היו זכויות שוות-ערך לרשיון שימוש ואחזקה במשק. אלמלא היו פני הדברים כך, הרי שלא היה כל עניין לסוכנות לבוא במגעים עם המערערים ולהסכים, בסופו של הליך פישור, כי תמורת המכירה תועבר במלואה למערערים. מכאן שעל-פי מערך הזכויות שנקבע בהסכם קיבלו המערערים מעמד של מעבירי הזכויות במשק בפועל, כשהסוכנות משמשת כמוכרת הזכויות באופן פורמלי בלבד. לפיכך, הגיונו העסקי של החוזה מחייב לקבוע, כי בקבלם זכויות אלה נטלו על עצמם המערערים גם את החובות המוטלים על מעבירי זכויות במשק, ככל שחובות אלה לא הוטלו על הסוכנות באופן מפורש, ובכללן החובה לשלם את דמי-ההסכמה. זאת ועוד: על-פי ההסכם, הסוכנות אינה זכאית לקבל סכום כלשהו מתוך תמורת המכירה. בנסיבות אלה, קבלת טענות המערערים שלפיהן הסוכנות חבה בתשלום דמי-ההסכמה משמעה חיוב הסוכנות לשלם כספים אלה מכיסה, מבלי שתקבל מאומה מתמורת המכירה, ומבלי שתפיק תועלת אחרת ממכירה זו. זאת בעוד שהמערערים מקבלים את תמורת המכירה, הנקבעת, כמובן, בהתחשב בהשבחת הקרקע, בגינה משתלמים דמי-ההסכמה. תוצאה זו נעדרת הגיון כלכלי, ואינה מתקבלת על הדעת. היא קרובה להיות עשיית עושר ולא במשפט. לפיכך, חיוב הסוכנות בתשלום דמי-ההסכמה עומד בסתירה להגיונו הכולל של ההסכם. בנסיבות אלה, יש אף לדחות את טענת המערערים, כי מכך שהחוזה מטיל על המערערים תשלום דמי שומה ומדידה, ניתן ללמוד הסדר שלילי בנוגע לחיובים אחרים המוטלים במצב רגיל על מעבירי זכויות, שכן מסקנה זו נוגדת את פרשנותו של ההסכם כמכלול. 6. אף לאחר שניתן תוקף של פסק-דין להסכם פעלו המערערים כמעבירי הזכות בכל הנוגע לתשלום דמי-ההסכמה. זאת הן בהסכימם להפקיד בנאמנות בידי המפשר את הסך של 39,000 ש"ח לצורך תשלום דמי-ההסכמה, והן בפנייתם מיוזמתם למינהל בבקשה למתן פטור מתשלום דמי-הסכמה, מהטעם שבנם נכה-צה"ל. מהתנהגותם ניתן להסיק, כי המערערים ידעו שחובת תשלום דמי-ההסכמה חלה עליהם על-פי תנאי ההסכם. תוצאת הדברים היא, כי על המערערים לשאת בתשלום דמי-ההסכמה. לאור תוצאה זו, שלפיה המערערים היו צד מהותי לעסקת המכירה, נותרת בעינה השאלה האם קיימת להם עילה לקבל פטור מתשלום דמי-ההסכמה. הם רשאים איפוא לפנות בבקשה חוזרת למינהל, שידון בבקשתם לאור קביעתנו. אשר-על-כן, דעתי היא כי דין הערעור להידחות. כן הייתי מציעה לחייב את המערערים לשאת בהוצאות המשיבה בסך של 25,000 ש"ח. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים לפסק דינה של חברתי השופטת ד' דורנר. ה נ ש י א הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של השופטת ד' דורנר, נגד דעתו החולקת של השופט י' טירקל. מושבים נחלות ומשקיםמשק חקלאי