החלטה לפניי בקשתה לדחיית התובענה על הסף המוגשת על ידי הנתבע מס' 1 בתיק זה. בהחלטתי מיום 11.1.2000 הוריתי לצדדים לסכם בכתב בשאלה האם זכאים התובעים לתבוע בעילה של מטרד לציבור וזאת בהנחה שכל האמור בתצהירי התובעים הוא נכון מבלי שיש בכך הודאה מצד הנתבעים בעובדות המפורטות בתצהירי התובעים. אלו עיקר העובדות הצריכות לעניין לפי תצהירי התובעים: התובעים מתגוררים בשכונת גבעת המבתר בירושלים. בלב השכונה קיים גן ציבורי, אשר לפי נסחי הרישום נמצא בבעלותה של מדינת ישראל, ונמסר לחזקתה של עירית ירושלים. התובעים, משפחותיהם ואורחיהם עוברים במכוניתם דרך הגן על מנת להגיע לביתם הנמצא בקצהו השני של הגן. על מנת להקל על המעבר השחיתו הנתבעים שיחים בגן ועשו שינויים נוספים בגן. העיריה לא פעלה כנגד מעשים אלו של הנתבעים. התובעים מצהירים עוד כי השימוש בגן מהווה מטרד אבק ורעש וכן מסכן את הילדים המשחקים בגן. תובעת מספר אחת הצהירה כי קיימת אף סכנה שמכונית העוברת בגן תחליק לתוך חצר ביתה הסמוכה ותגרום לאסון קטלני. התובעים טוענים לירידת ערך בתיהם עקב מעשי הנתבעים. טענות הצדדים בסיכומיהם: הנתבעים טוענים כי עיקר טענות התובעים יכולות לבסס תביעה בגין מטרד לציבור לפי ס' 42 לפקודת הנזיקין ולא בגין מטרד ליחיד לפי ס' 44 לפקודה. הנתבע מבסס את טענתו זו על כך שמעשי הנתבע המתוארים על ידי התובעים מסכנים לטענתם את הציבור - ציבור המשתמשים בגן, כלל השכנים ואורחיהם ולפי תצהיריהם מלינים הם על כך שהגן הציבורי נועד להנאת הציבור ומעשי הנתבעים מונעים אותה. הנתבעים טוענים כי התובעים אינם מוסמכים להגיש תביעה בגין מטרד לציבור וזאת בשל הוראות ס' 43 לפקודת הנזיקין הדורשות כי תובענה כאמור תוגש על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו למתן ציווי או על ידי אדם שסבל על כך נזק ממון. הנתבעים טוענים עוד כי יש טעם מיוחד לכך שהסמכות לתבוע בעילה זו נמצאת בידי היועץ המשפטי לממשלה ולא בידי הפרט וזאת מכיוון שנדרש איזון אינטרסים נוגדים והפעלת שיקול דעת מנהלי בהגשת התביעה. לעניין החלופה השנייה, טוענים הנתבעים כי התובעים בתצהיריהם לא פרטו מהו אותו נזק ממון, אותו הם סבלו, נזק אשר חייב להיות ספציפי ומפורט לפי דרישות ס' 2 לפקודת הנזיקין. הנזקים שפורטו על ידי התובעים הינם סכנה של נפילת הרכב לחצרם, רעש ואבק, וירידת ערך בתיהם. הנתבעים טוענים כי גם אם יש בכל אלה כדי לבסס טענה בדבר מטרד ליחיד אין הם מבססים עילת תביעה בגין מטרד לציבור וזאת מכיוון שהם אינם נובעים ממכשול לציבור להשתמש בזכות מזכויות הכלל אלא מהפרעה לשימוש במקרקעי התובעים. המטרדים נגרמים לא בשל אופיו הציבורי של הגן וכך הדין לגבי סכנת ההדרדרות. לעומתם טוענים התובעים כי לכל אחד מהם זוית פגיעה אישית ביחד עם הפגיעה בציבור שהם חלק ממנו. התביעה אינה מופשטת אלא קשורה לכל אחד מהתובעים ישירות בהיותם חלק מהציבור הנפגע והן בהיותם בעלי זכויות קנייניות הנפגעות מאותו מעשה. בעניין תביעתם בגין נזק ממון, טען ב"כ התובעים בסיכומיו כי יוכלו להשלים את ראיותיהם להוכחת הנזק האמור וזאת לפי תקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי, באמצעות חוות דעת מומחה אשר תוגש לא יאוחר מ- 20 יום לפני היום הקבוע לשמיעת ראיות. עוד נטען כי הוכח נזק ואי נוחות לכל אחד מהתובעים. כאשר ישנה פגיעה בתובעים בנוסף לפגיעה בציבור יש לתובעים מעמד וזכות להגיש תביעה. בנוסף טוענים התובעים כי נתקיימו כל היסודות הנדרשים למתן צו מניעה כנגד הנתבעים וכן מתקיימים האלמנטים הנדרשים להוכחת מטרד ליחיד. לאור החלטתי מיום 11.1.2000 אתייחס אך ורק לטענות הצדדים הנוגעות לשאלה שהוצגה, קרי תביעה בעילה של מטרד לציבור. אין לבחון בשלב זה את סיכויי הצלחת התביעה בעילה של מטרד ליחיד, שכן בעילה זו ברור כי אין מקום לדחיית התביעה על הסף. מטרד לציבור עוולת המטרד לציבור קבועה בסעיף 42 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה). ס' 43 מצמצם את היכולת לתבוע על פי העוולה לשני מקרים: "לא תוגש תובענה על מיטרד לציבור אלא - (1) על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, לשם מתן ציווי; (2) על ידי אדם שסבל על ידי כך נזק ממון." נתמקד בחלופה השנייה, הרלוונטית לעניינו - נזק ממון. עיקר המחלוקת בין הצדדים היא על פירושו של המונח "נזק ממון" באותו סעיף. ב"כ הנתבע סיכם בפנינו את הפרשנויות השונות שניתנו למונח "נזק ממון" בסעיף 43 לפקודה. המונח מוגדר בסעיף 2 לפקודה: "נזק ממון" - הפסד או הוצאה ממשיים הניתנים לשומה בכסף ואפשר למסור עליהם פרטים. לעניין פרשנות מונחים שהוגדרו בס' 2 לפקודה אומרים טדסקי, אנגלרד, ברק וחשין בספרם דיני הנזיקין, תשל"ז-1976 בעמ' 51-52: "מקום שמונח פלוני בא בפקודה, חובה לפנות לצורך פירוש להגדרות אלה "כל עוד אין בגוף הענין, או בהקשר, דבר הסותר אותה משמעות או שאינו מתיישב עימה." נמצא, לעתים, שההגדרה של מונח פלמוני עושה שימוש במושג אלמוני, המשמש במשמעות טכנית במשפט האנגלי, ונטיית בתהמ"ש היא לפרש אותו מושג הבא בהגדרה כמשמעות הנודעת לו במשפט האנגלי. עקרונית, דרך זו לגיטימית היא, כיון שסעיף 2 נשלט ע"י סעיף 1, המפנה למשפט האנגלי לפירושם של מונחים. יחד עם זאת, דומה שפניה למשפט האנגלי לפירושו של המגדיר חייבת להיות זהירה ומאופקת יותר מפניה לעניין פירוש מונחים סתם הבאים בפקודה. ויש שבתהמ"ש ראו לנכון לסטות מהמשפט האנגלי." אם כן, הגדרת המונח "נזק ממון" בפקודה, אינו מונע בעד הפרשן לפנות למשפט האנגלי למטרת פרשנות המונח. במשפט האנגלי ניתנה זכות תביעה לאדם פרטי בגין "מטרד לציבור" אם סבל "נזק מיוחד" או "נזק ספציפי", כאשר משמעות המושגים הללו מעורפלת. (ראו ד' קרצ'מר, מיטרדים תש"ם, בעמ' 32 - להלן ד' קרצ'מר, מיטרדים). ד' קרצ'מר, מיטרדים, בעמ' 33 גורס כי: "לכאורה סוטה הגדרה זו מן המשמעות של המושג האנגלי "נזק מיוחד" בהקשר של מיטרד לציבור, בשתיים: 1) המושג של "נזק מיוחד" מייחס חשיבות לצד ההשוואתי של הנזק, כלומר לשאלה אם הנזק שנגרם לתובע הוא שונה מן הנזק שנגרם לציבור, ואילו בהגדרה של "נזק ממון" אין צד השוואתי כזה; 2) ההגדרה של "נזק ממון" מדברת על הפסד או הוצאה ממשיים, דיבור השולל, לכאורה, נזק גוף גרידא שאין בצידו הוצאה כספית, בעוד שאין ספק שהמושג "נזק מיוחד" טומן בחובו גם נזק מעין זה." ד' קרצ'מר, מטרדים, מפרט בספרו את העמדות השונות לעניין פירוש המושג "נזק ממון" (בעמודים 34-35): פרופ' טדסקי אינו מוצא לנכון לסטות מן ההגדרה הקבועה בס' 2 לפקודה. לפי פרשנות זו, הנזק היחיד שבגינו יכול הפרט לתבוע בגין עוולה זו הוא אותו נזק ממון. לעומתו סבור פרופ' אנגלרד שאין לפרש את המונח בצורה כה צרה. כדי שיוכל הפרט לתבוע בגין עוולה זו "עליו להוכיח נזק מעבר לסיכון חייו וכו' כאחד מן הציבור, או נזק מעבר להעמדת מכשול לפניו, כאחד מן הציבור, להשתמש בזכות מזכויות הכלל." ד' קרצ'מר מוסיף כי אין מניעה לדעתו לכלול גם נזק פיסי לגוף או לרכוש בבחינת נזק ממשי הניתן להערכה בכסף. לדעתו, תומכת הפסיקה בפרשנות זו של המונח (בעמ' 36): "זאת הגישה של הפסיקה הדנה במשמעות המונח "נזק ממון" והקובעת ש"נזק ממון" משמעותו "נזק גשמי", ושרק פגיעה בנוחות גרידא, תיחשב כנזק שאינו בבחינת "נזק ממון". עם זאת לא סגר בית המשפט את הדלת בפני הטענה כי אי-נוחות כלולה אף היא במסגרת "נזק הממון". בע"א 676/72 קפטה נ' לסקובסקי, פ"ד כז(2) 247, 249 קבע ביהמ"ש כך: "אילו בא לפנינו ערעור שכנגד מצד המשיבים, ייתכן והיה מקום להוסיף להם על סכומי השקעותיהם פיצוי נוסף על "הפסדם הממשי" ; מאחר ולא בא, פטור אני מלאמוד אומדנו של נזק נוסף זה, כשם שפטור אני מלחוות דעה בשאלה אם נזקי "אי-הנוחות וההטרדה" יכול ויהיו בגדר "נזק ממון" כמשמעותו בפקודה שלנו, או שמא מותר להביאם בחשבון "פיצויים מוגברים", כשמעשה העוולה נעשה, כפי שעקירת העצים נעשתה כאן, "בזדון ובריש גלי . . . . . ותוך זלזול גמור בזכויות הזולת" (והאסמכתאות שם). באשר לפסיקה אליה הפנה ב"כ הנתבע, מדובר בדעת היחיד של השופטת וסרקרוג המאמצת את הפרשנות הצרה שניתנה למונח זה. שני השופטים האחרים שישבו בדין, כב' השופט ביין וכב' השופט גריל, לא התייחסו לנקודה זו בקבעם כי המשיבים באותו עניין נכנסו לגדר עוולת המטרד ליחיד ומכאן שלא היה צורך להכריע בשאלה זו. בע"א 609/68 נתן נ' עבדאללה פ"ד כד (1) 455, בעמ' 465 קובע ביהמ"ש: "זאת ועוד: במקרים אלה, כיון שהדרישה לקיומו של נזק ממון היא רק תנאי מוקדם להגשת התביעה, משנתקיים התנאי - שוב אין שומת הפיצויים מוגבלת רק לנזק הממון שנגרם, אלא שנפתח פתח לתביעת פיצויים על כל סוגי הנזק הנובעים במישרין ובאורח טבעי מהעוולה (סעיף 76(1)). כלומר, בעקבות ההגדרה של "נזק" בסעיף 2 של הפקודה, ניתן לתבוע פיצויים על - "אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם-טוב, או חיסור מהם, וכל אבדן או חיסור כיוצאים באלה." אם כן עלינו לבדוק האם הראו התובעים בכתבי טענותיהם ובתצהירים שהגישו לבית משפט זה, כי סבלו ""נזק גשמי" הנובע מגרימת הסכנה או העמדת המכשול, ולא אי-נוחות הטמונה בעצם החשיפה לסכנה או בעצם ההיתקלות במכשול" כדברי קרצ'מר בספרו, מיטרדים, בעמ' 37. תובע מס' 2 מתאר בתצהירו נזקים שונים שנגרמו לו עקב פעולותיהם של הנתבעים 1-2, בין השאר סיכון לחייו ולחיי משפחתו, וכן לשאר המשתמשים בגן, ומניעת הנאתו שבטיול עם כלבו בגן נשוא התיק. נזקים אלו אינם בבחינת "נזק מיוחד" או "נזק גשמי" שיכול להקנות מעמד לתובע פרטי בעילה של מטרד לציבור. סכנה נוספת עליה מלין תובע מס' 2 היא האפשרות כי רכב הנתבע ידרדר לתוך חצרו הגובל בגן. תובע מס' 2 כותב בס' 21 לתצהירו כך: "ערך דירתנו ירד ללא ספק בשל הפיכת הבית למוקף כבישים לרכב וגרימת אבק ורעש וכיו"ב.....". ירידת הערך מהווה נזק מיוחד המתווסף לנזק לציבור הנגרם כתוצאה מהמטרד, בהנחה שהוא קיים. עם זאת, ירידת הערך לא כומתה. תובעת מס' 1 הצהירה בס' 7 כי הנזק הנגרם לה עקב נסיעת הנתבעים בגן היא גלי אבק הנכנסים לדירתה ומלכלכים את רהיטיה ומפריעים לה. עוד היא מציינת שהרעש מהמכוניות מטריד אותה, מעצבן אותה ומפחיד אותה. סכנה נוספת עליה מלינה תובעת מס' 1 היא האפשרות כי רכב הנתבע ידרדר לתוך חצרה הגובל בגן. גם תובעת זו טוענת כי ביתה איבד מערכו. תובעת מס' 3 מצהירה כי נגרם לה מטרד חמור בשל אבק ורעש מכוניות. היא מוסיפה כי הפסיקה את הפעילות הגופנית שעשתה בגן. תובע מס' 5 חוזר על המטרד החמור שנגרם לו בשל אבק ורעש מכוניות. תובע מס' 6 מצביע על הסיכון האפשרי לציבור שהוא נמנה עליו וכן על ירידת ערך דירתו. תובעים 4 ו- 7 לא הגישו תצהירים מטעמם. התובעים צירפו שני תצהירים נוספים אך הם אינם מטעם התובעים. לפיכך אין להתייחס אליהם לצורך השאלה הספציפית הנדונה בהחלטה זו, שכן החשוב לצורך עניינו הוא הנזק שנגרם לתובעים הספציפיים אלה ולא לאנשים אחרים שבחרו שלא להצטרף לתביעה. אם נסכם את טענות התובעים, הרי ש"הנזק הגשמי" אותו הם סבלו הוא נזק לדירות מאבק החודר לתוכן וכן אבדן ההנאה מהמקרקעין שלהם בשל האבק והרעש, ובנוסף ירידת ערך דירתם ככל שמדובר בתובעים 1, 2 ו-6. עם זאת לא כימתו התובעים את הנזקים האמורים. שאר התובעים, סבלו אי-נוחות והטרדה או כלל לא הגישו תצהירים. דחיית התביעה על הסף תקנה 101(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 קובעת כי בית המשפט רשאי, לבקשת הנתבע לדחות את התובענה מכל נימוק אחר שעל פיו סבור בית המשפט שיוכל לדחות את התובענה מלכתחילה. י' זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), בעמ' 417 מצטט את הפסיקה בעניין זה: "בלשון בית המשפט העליון, בבארו את מטרת התקנה 101: "רצונו (של המחוקק) היה שבית המשפט לא יבזבז זמנו לריק ולא יעסוק בטענות שאין בהן ממש, כאשר הוא נוכח לדעת שהתובע לא יכול להצליח בתביעתו נוכח כשלונו בשאלה המשפטית המכרעת."(ע"א 14/61 עזבון אברבאנל נגד מבטחים בע"מ, פ"ד טו(3) 1840). דברים אלה יפים לעניינו שכן לאחר שהנחנו, לצורך בחינת השאלה המשפטית, כי כל העובדות המתוארות בכתב הטענות ובתצהירי התובעים נכונות הן, בדקנו האם הדין - ס' 43 לפקודת הנזיקין במקרה שלפניי, מאפשר את הגשת התובענה על ידי תובעים אלה. במקרה זה לא מדובר בדחייה של התביעה כולה אלא בחלק ממנה המבוסס על עילת המטרד לציבור. על סמכותו זו של בית המשפט לדחות את התביעה בחלקה אומר י. זוסמן בספרו לעיל, בעמ' 419: "כיוצא בזה כתב תביעה המכיל שתי עילות, וכלפי אחת מהן נטען "מעשה בית דין" או חוסר סמכות, או "נימוק אחר", בית המשפט יכול לדחות אותה עילה, והעילה השניה תבוא לדיון." התובעים הצביעו בסיכומיהם על כך, שניתן לתקן את התביעה כדי למנוע את דחייתה. כדי לתת לתובעים רשות לתקן את התביעה, יש לבדוק תחילה האם היא ניתנת לתיקון. ב"כ התובעים טען כי יוכל להשלים ראיותיו באמצעות חוות דעת מומחה להוכחת הנזק האמור בתצהירים או בכתב התביעה לפי תקנה 129 לתקנות. אומנם, רק תובעים מס' 1, 2, 3, 5 ו-6 הצהירו על נזק שיכול לבסס תביעה בגין מטרד לציבור. היינו, פגיעה בדירה, בהנאה ממנה או ירידת ערך הדירה. אולם, שאר התובעים עמדו על טענות דומות ומחדלם מתבטא בכך שלא פרטו את הנזקים ולא כימתו אותם. על-כן, ניתן לדון בעילת תביעה זו של מטרד לציבור, אם כי לשם כך תדרש חוות-דעת מומחה לעניין ירידת הערך וכימות הנזקים האחרים . לאור האמור, יגיש מי מהתובעים שמעוניין בכך חוות-דעת שמאי בנוגע לירידת ערך הדירה, וזאת בתוך 45 ימים מהיום. עם הגשת חוות-הדעת יגישו הצדדים מועדים מוסכמים לקדם משפט נוסף. העתק ההחלטה יישלח ליועץ המשפטי לממשלה, להחלטתו אם ברצונו להצטרף לתביעה בגין מטרד לציבור. מטרד