פסק דין ש. שטמר, שופטת: 1. לפני ערעור על פסק דין מיום 26/12/99 שנתן בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט א. גנון) בת.א 7388/94. תביעת המערערות בבימ"ש קמא: 2. המערער והמשיבות התגוררו בנחלות גובלות בכפר חסידים, במרחק של כ20- מ' זו מזאת. בין המשקים מפריד שביל עפר (להלן - "שביל הכפר"). עוד מצויה בין שני המשקים תעלת ניקוז (להלן - "תעלת הניקוז"). כפר חסידים הוא מושב חקלאי, המשלב בתחומיו חקלאות עם מגורים. המשיבות הן אם ובתה. המשיבה האם נפטרה במהלך ההליכים המשפטיים בבימ"ש קמא. מזה למעלה מ70- שנים מנהל המערער בנחלתו רפת ובה, לטענתו מזה כ15- שנים, כ320- ראשי בקר. המשיבות לא ניהלו בנחלתן, בתקופה הסמוכה להגשת תביעתן, משק של בעלי חיים ולא עסקו בחקלאות. התביעה היתה לצווי מניעה בגין מטרדים שונים, שהמשיבות טענו שנגרמים להם כתוצאה מהרפת של המערער, המרוחקת מביתן רק כ20- מ'. כן תבעו המערערות פיצויים בסכום של כ50,000- ₪ עקב הסבל והנזקים, לרבות ירידת ערכה הכלכלי של נחלתן של המשיבות, שנגרמו להן בעבר כתוצאה מהמטרדים, שמקורם, כאמור, ברפת על כל פעילותה הנלווית. 3. בקצירת האומר, המטרדים שהמשיבות טענו שנגרמים להן הם אלה: המערער משתמש למעבר כלי רכב כבדים לצרכי המשק בשביל העפר שבין שתי הנחלות במהלך כל שעות היממה. עקב כך נגרם להן מטרד של רעש ואבק. המערער מזרים את שפכי הרפת אל תעלת ניקוז, המצויה בין שתי הנחלות. נטען כי הריחות העולים מזרם השופכין מהווה מטרד קשה למשיבות. רעשים העולים מהרפת והריחות הבאים ממנה, הם בלתי נסבלים וגורמים גם הם למטרד קשה. בשלב מאוחר, לאחר הגשת כתב התביעה, הוסיפו המשיבות וטענו, כי האורות החזקים ברפת נשארים דלוקים עד שעת לילה מאוחרת ומפריעים למנוחתן. 4. המשיבות דרשו להורות למערער להמנע מלהשתמש בדרך העפר למעבר כלי רכב כבדים או רכב מסחרי, הבאים לצורכי עסק הרפת של המשיב, להורות למערער לפנות את הבקר מרפתו ולאסור עליו להקים מבנים תעשיתיים נוספים במשק. טענות המערער בבימ"ש קמא: 5. המערער הכחיש שהרפת והפעילות הכרוכה בה מהווים מטרד למשיבות: רק שתי משאיות עוברות ביום בשביל העפר הפנימי, שבתוך נחלתו. משאית נוספת מגיעה פעם בשבוע כדי לרוקן בורות ועוד משאית אחת מגיעה פעם בחודש כדי לדחוס אוכל יבש והיא מופעלת לצורך כך במשך כמחצית השעה בשעות היום. נטען על ידי המשיב, כי שביל העפר שבין שתי הנחלות הוא דרך ציבורית. הוכחש, כי אי פעם נשפכו שפכים לתעלת הניקוז. עוד טען המערער, כי המשיבות השהו את תביעתן, וכי זו התיישנה, שכן הוא מנהל במקום את הרפת מזה כ70- שנה, ומספר ראשי הבקר הוא מזה כ15- שנים כ320- ראשים. גם המשיבות ניהלו בזמנו רפת דומה, ולכן תביעתן לוקה ב"העדר נקיון כפיים". עוד טען המערער, כי המשיבות הסכימו בזמנו למבנים הקיימים במשק של המערער. לכן הן מנועות, עתה, מלבקש שיפסיק את הפעילות של ניהול הרפת בהם. קביעותיו של בימ"ש קמא בפסק דינו: 6. בימ"ש קמא קבע, כי אומנם המשיבות חתמו על כך שאין הן מתנגדות למבנים הקיימים, אך אין בהסכמה זאת הסכמה ליצירת מפגעים. עוד קבע בימ"ש קמא, שעל אף שהמשיבות השתהו בהגשת תביעתן, לא חלה התיישנות על התביעה. אקדים ואקבע, כי אני מוצאת את שתי הקביעות כנכונות, ואין מקום לשנותן. 7. עוד קבע בימ"ש קמא, כי מדובר ברפת גדולה מאד, עם מכון חליבה, כאשר הרפת פעילה מאוד. 8. לגבי הדרך הציבורית המקבילה לתעלת הניקוז, קבע בימ"ש קמא, כי הוא מקבל את גירסת המערער, שהמשיבות הפריזו בטענתן שיש בדרך תנועה ערה של משאיות במשך כל שעות היממה, אולם בימ"ש קמא קבע, כי שימוש שעשה המערער בשביל העפר מהווה מטרד למשיבה: "הרושם המתקבל הוא שאכן הנתבע עושה שימוש אינטנסיבי בדרך זו לצורך מעבר כלי רכב גדולים המגיעים לרפת לביצוע עבודות שונות. מדובר בשביל עפר לא סלול העובר ממש ליד בית מגורי התובעת. אין ספק שמעבר משאית בדרך זו למטרות האמורות, גורמת רעש והפרעה מסויימת, לא כל שכן שמכונות וטרקטורים מרעישים ומפריעים שעה שהם מבצעים פעילות מכנית לצורך הרפת" (עמ' 7 לפסק הדין). 9. לעניין המטרד של ריחות רעים העולים מהתעלה, אליה, לטענת המשיבות, שופך המערער מי שופכין של הרפת, ניתן בזמנו צו מניעה זמני בהסכמת המערער, האוסר עליו לשפוך את מי השופכין לתעלה. בימ"ש קמא נתן צו מניעה קבוע, האוסר על שפיכת כל חומר שהוא, לרבות נוזלים וזבל מהרפת, לתעלה. 10. לעניין הריחות הרעים שעולים מהרפת ולטענת המשיבות מהווים מטרד, בימ"ש קמא ביקר במקום והתרשם כי "לא כצעקתה". במקום מתגוררות שלוש משפחות, עובדה שמראה כי הריחות אינם בלתי נסבלים, מה גם שהמשיבות ניהלו בזמנו רפת בנחלתן והן רגילות לריח העולה מרפת. בימ"ש קמא קבע, כי תלונות המשיבות בעניין זה הן מוגזמות ומופרזות. 11. לעניין הרעש העולה מכלי הרכב העובדים בתוך הנחלה של המערער ומהרעש הנלווה לפעילות הרפת, קבע בימ"ש קמא, כי הרעשים הם אופיינים לרפת: געיית פרות ועגלים, רחש מאווררים, רעש מכונות החליבה. בימ"ש קבע כי אלה רעשים סבירים לרפת. מנגד, לגבי רעש כלי הרכב, סבר בימ"ש קמא, כי הרעש של המשאיות העוברות דרך שביל העפר בסמוך מאוד לביתה של המשיבה, מהווה מטרד. בימ"ש קמא הוסיף וקבע, כי המערער הפך את שביל העפר לדרך הגישה הראשית לנחלתו, וזאת במטרה למנוע מהמשאיות לעבור ליד הבתים שבנחלה שלו. לכאן יש להוסיף את רעש הכלים האחרים המשמשים במשק כמו טרקטורים. ביהמ"ש אסר על המערער בצו מניעה קבוע את השימוש בשביל העפר בין השעות 14:00 ועד 16:00 וכן מהשעה 20:00 ועד השעה 06:00 למחרת היום. 12. לעניין התאורה ברפת, שהמשיבה טענה, כי היא מפריעה לה, קבע בימ"ש כי לא הונחה לפניו תשתית ראייתית מספקת כדי לקבוע שהתאורה יוצרת מטרד ומפריעה למשיבה. 13. סיכם בימ"ש קמא את ממצאיו לענין המטרדים, להן טענה המשיבה, וקבע את הפיצויים המגיעים לה כדלקמן: "מכל האמור לעיל עולה כי התובעת סובלת ממטרד מצומצם למדי יחסית ל"צעקתה" מאידך, המטרדים שמצאתי נמשכים זמן רב ובנסיבות כאלה, ראוי לפסוק לה פיצוי גלובלי עבור ההפרעות ועוגמת הנפש לפחות בגין תקופות העבר" (עמ' 28 לפסק הדין). 14. בימ"ש קמא פסק למשיבה 10,000 ₪ כפיצויי בגין עוגמת הנפש עבור העבר. כן חייב בימ"ש קמא את המערער בהוצאות ושכ"ט עו"ד לטובת המשיבה בסכום של 7,000 ₪ + מע"מ. הערעור - הצגת הנימוקים בערעור ודיון בהם. 15. בערעורו ביקש המערער לבטל את פסק הדין של בימ"ש קמא מכמה נימוקים. אפתח באמירה כללית לגבי פסק הדין של בימ"ש קמא: מצאתי אותו ברור, מנומק, קביעותיו נעשו לאחר ביקור במקום, נערך דיון בכל טענות הצדדים, מירב קביעותיו, כמו גם הטענות בערעור, הן בעניינים שבעובדה, המסתמכים על העדפת גירסה של צד על זאת של האחר. הלכה ידועה היא, שערכאת הערעור לא תתערב בדרך כלל בקביעות עובדתיות של בימ"ש קמא (וראה בין היתר ע"א 207/86 דוד מגן נ' ישי בכר, פ"ד מב(4) 63, עמ' 68-69). גם המסקנות, שהסיק בימ"ש קמא, מעוגנות ברקע העובדתי ואין מקום להתערב בהן. 16. טענת השיהוי שטען המערער הן בבימ"ש קמא והן בערעור: המערער טען, כאמור, כי לא חל גידול במספר ראשי הבקר במשק במשך כ15- השנים האחרונות, והגשת תביעה לאחר זמן כה רב, מהווה שיהוי. כבר כתבתי כי שותפה אני לדעתו של בימ"ש קמא, שעצם האיחור בהגשת התביעה אינה מהווה מחסום לסעדים של פיצויים ומניעת מטרדים בעתיד. אפנה בנושא זה להלכה הקובעת כי עצם השיהוי אינו מהווה מחסום לתביעה אלא אם נגרם נזק בגין חלוף הזמן (ראה ע"א 410/87 עזבון ליברמן נ' יונגר, פ"ד מה(3) 749, 756; ע"א 5634/90 פינטו נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פ"ד מז(4) 846). מאחר שלא הוכח, כי חלוף הזמן גרם למערער לשנות את מצבו לרעה, הרי אין השיהוי יכול להוות מחסום בפני תביעתה של המשיבה. 17. עוד טען המערער, כי בימ"ש לא התייחס לטענתו שהמשיבה לקתה באי נקיון כפיים, שכן גם היא השתמשה בדרך העפר הציבורית, היא (או אמה המנוחה) ניהלה בתוך משקה בעבר משק דומה ועתה היא מנהלת שם (היא או חתנה) עסק של בריכות, שמביא לתנועת מכוניות כבדות עניפה בשביל הציבורי, וכן כי בימ"ש קמא טעה בכך שסבר שכלי הרכב הבאים למשקו עוברים דרך העפר או כי הוא משתמש בדרך העפר לטיפול בכלי רכב ובציוד הקשורים לפעולת הרפת (טרקטורים וכיוצב'). המערער הוסיף, כי צווי המניעה, שבימ"ש קמא הוציא נגדו, והמורים לו להמנע מלהזרים מי שופכין או המצמצמים את השימוש שלו בשביל העפר, אינם מפריעים לו כיוון שבמילא הוא לא הזרים בעבר מי שופכין אל תעלת הניקוז ולא השתמש בשביל העפר לצורך מעבר כלי רכב כבדים, אולם הקביעה, כי הוא לא גרם למשיבה מטרד במעשים מיוחסים אלה, חשובה לו לצורך ביטול החיוב בפיצויים, שבימ"ש קמא הטיל עליו. אינני מקבלת את טענתו של המערער, כי בימ"ש לא שם לב לכך שיש שתי דרכים, האחת היא הדרך הציבורית העוברת בין שני המשקים והשניה היא הדרך הישירה והקצרה יותר וכי העדויות המתייחסות לרעשים (של המערער בעמ' 3 לפ' מש' 19) נוגעת לדרך הפנימית הקצרה יותר. קביעותיו של בימ"ש קמא לעניין שתי טענות אלה הן קביעות שבעובדה, המסתמכות על עדותה של המשיבה, בה נתן לעניין זה בימ"ש קמא אמון (וראה תצהירה ועדותה של המשיבה). אין מקום, שאנו, כערכאת ערעור, נתערב בהן ונשנה אותן. 18. כן טען המערער, כי בימ"ש קמא טעה כאשר קבע כי הוא שופך מי דלוחין אל התעלה. לעמדתו, לא היה לבימ"ש קמא על מה להסתמך מבחינה ראייתית כאשר קבע זאת. פקחים מטעם המשרד לאיכות הסביבה באו לרפת ולמשק של המערער ולא מצאו שהמערער שפך לתעלה מי ביוב או מים מזוהמים אחרים. ביהמ"ש קמא התעלם מכך שהיה מכתב של המשיבה, לפיו היא הבהירה, כי מקור המים המזוהמים הוא במי הביוב של ישוב רכסים. עוד טען המערער, כי המשיבה היא ששפכה אל תוך תעלת הניקוז מים מבריכת שחיה שלה, וכי מים אלה גורמים למטרד בתעלת הניקוז. המערער טוען, כי עדי המשיבה לא הצליחו להראות, שמי השופכין בתעלה הם ממשקו של המערער. עוד טען המערער, כי ביהמ"ש קבע שלמשיבה יש "רגישות מיוחדת" והרפת ומשקו לא יצרו כל מטרד שהוא. 19. בדקתי את טענותיו של המערער לעניין תעלת הניקוז. ביהמ"ש האמין למשיבה, שהמערער, אכן הזרים מי שופכין מרפתו. אנשי איכות הסביבה שהמערער טוען, כי לא מצאו הזרמה של מים לתעלה, לא הובאו למתן עדות, וטענה זאת של המערער נשארה כטענה בלתי מבוססת, שבימ"ש קמא לא קיבל אותה. אינני סבורה שנפלה בפסיקתו של בימ"ש קמא טעות בקביעתו זאת. 20. בימ"ש קמא איזן נכון בצווים שנתן בין הצרכים של המערער לבין הצרכים של המשיבה, כשהוא לוקח בחשבון את האופי המיוחד של הישוב, בו נמצאות הנחלות של המשיב ושל המערערת. מחד גיסא ישוב שהוא ביסודו חקלאי ומאידך גיסא ישוב שיש בו בתי מגורים, כאשר בנייני המשק התעשיתיים ומבני המגורים סמוכים זה לזה. ביהמ"ש גם היה ער ל"רגישותה היתרה והמודגשת על ידה (של המשיבה, הוספה שלי, ש.ש) לעניינים פעוטים, להפרעות שלא היו צריכות להוות בעיה ממשית, אך קיבלו 'מימדים מנופחים', רק משום שאלה מבוצעים על ידי השכן , מר דג" (עמ' 23 לפסק הדין). ביהמ"ש "סינן" את תביעותיה של המשיבה ונעתר רק לסעדים, שהעילות להם הוכחו, ושהיו בעלי משקל מבחינת גודל המטרד שבגינו נדרש הסעד, ושהמטרד לא היה בבחינת פעילות, הנלוות באופן טבעי לפעילת הרפת. אין מקום להתערב בקביעותיו אלה של בימ"ש קמא. 21. לא מצאתי, שיש להעתר לבקשת המערער לבטל את חיובו בהוצאות ושכ"ט עו"ד. אפילו קיבלה המשיבה רק מקצת מתביעתה, אין מקום להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא לפסוק לה הוצאותיה (וראה על כך שערכאת הערעור לא תתערב בדרך כלל בשיקוליו של בימ"ש קמא להטיל הוצאות או על גובה ההוצאות, בין היתר בע"א 406/80 אלקיים נ' הוברמן, פ"ד לו(4) 416 ובשג"צ 330/90 ותד נ' ג'סאר ואח' פ"ד מ"ד(4) עמ' 13 בעמ' 15). 22. לסיכום, דעתי היא שפסק הדין של בימ"ש קמא הוא מנומק ומעוגן בראיות, שהובאו לפניו ושנתן בהן אמון, לעומת אחרות, מטעם המערער, שלא עברו את מבחן האמינות בבימ"ש קמא. 23. לפיכך, אני ממליצה לחברי להרכב לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות המשפט ובשכ"ט עו"ד בסכום של 6,000 ₪ + מע"מ. ____________ ש. שטמר, שופטת ש. פינקלמן, ס. נשיא - אב"ד מסכים אני לתוצאה אליה הגיעה חברתי הנכבדה, כב' השופטת ש. שטמר. אוסיף אך זאת. "מטרד" איננו מושג מוחלט, שווה לכל נפש, בכל עת ובכל אתר. אותו ענין יכול שיהיה מטרד בענינו של ראובן ודבר של מה בכך בענינו של שמעון. אותו ענין יכול שיהיה מטרד לעת הזאת או לאתר שכזה, ודבר מותר או של מה בכך בזמן אחר או מקום אחר. אותו "מטרד" יכול שיהיה אסור במקום כזה או בזמן שכזה ומותר במקום אחר או בזמן אחר. כגון: אזורי מגורים מול אזורי תעשיה. איזורי מגורים מול איזורים חקלאיים. איזורי מגורים בשעות היום מול אותם איזורים בחצות הליל. ועוד כיוצא באלה הדברים. בעניננו מדובר באיזור המיועד לחקלאות. ובאיזורים אשר כאלה, מותר לבנות, להשקיע, לגדל כל שהוא ראוי לאיזורים חקלאיים. _____________________ ש. פינקלמן, ס. נשיא - אב"ד ר. ג'רג'ורה, שופט: אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי, כב' השופטת שטמר וכן להערותיו של סגן הנשיא, כב' השופט פינקלמן. _____________ ר. ג'רג'ורה, שופט לפיכך הוחלט ככתוב בפסק דינה של כב' השופטת ש. שטמר. בעלי חייםפיצוייםמטרדרפתצוויםצו מניעהענף הבקר