הכרעת דין 1. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של הזרמת שפכים לים ללא היתר בניגוד לסעיפים 2 ו- 6 לחוק למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים התשמ"ח - 1988 (להלן: "חוק למניעת זיהום הים"), ואי דווח על ביצוע היתר בניגוד לסעיפים 4 ו- 6 לחוק למניעת זיהום הים בצירוף תקנה 12 לתקנות למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים, התש"ן - 1990. כמו גם, עבירות של השלכת פסולת ברשות הרבים בניגוד לסעיפים 2, 13 ו- 15 לחוק שמירת הנקיון התשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק שמירת הניקיון"). העובדות שאינן שנויות במחלוקת. 2. הנאשמת 1 הינה עיריה שהוקמה וכוננה על פי פקודת העיריות. הנאשם 2, מר יעקובוב, הינו מנהל מחלקת ביוב בעיריה. הנאשמת 3 הינה חברה פעילה אשר הוקמה והתאגדה ביום 12/5/82 ומבצעת עבודות אלקטרו מכניות שונות ובין השאר עוסקת בהקמה ומתן שירות שאיבה למים ולביוב. הנאשם מס' 4 הינו בעל המניות העיקרי ומנהלה הרשום של הנאשמת 3. 3. במהלך שנת 1998, החזיקה העיריה תחנת שאיבה לביוב ברובע יא' באשדוד. תחנה זו נוהלה ונמצאה תחת פיקוחה של העיריה, כמו גם של מר יעקובוב, מנהל מחלקת הביוב בעיריה. 4. ביום 3/9/98 פנתה הנאשמת 3 באמצעות מנהלה הנאשם 4, אל הועדה למתן היתרים להזרמת שפכים לים במשרד לאיכות הסביבה וביקשה היתר מיוחד להזרמת שפכים לים, וזאת כדי שתוכל לשפץ ולהחליף באותה עת ציוד בתחנה במסגרת עבודה שביצעה עבור העיריה. ביום 14/9/98 אישרה הועדה את הבקשה בכפוף לתנאים שצוינו במכתבה מיום 1/10/98 (ראה נספח 4 לת/2) והוציאה היתר מיוחד להזרמת שפכים לים שמספרו 149/98 מיום 9/11/98 (ראה ת/4). בהיתר ננקבו הוראות ותניות שונות לביצוע ההיתר, כאשר ההיתר לגופו ניתן למשך 4 ימים בלבד במהלך חודש נובמבר בתקופה שבין 1/11/98 עד 30/11/98. אין מחלוקת גם, כי הנאשמת 3 קיבלה לידיה את ההיתר רק ביום 22/11/98 וכי לרשותה עמד פרק זמן קצר של עד יום 30/11/98 לביצוע עבודותיה. 5. טוענת המאשימה, כי ביום 30/11/98 הזרימו הנאשמים מי שופכין אל הים שבחוף אשדוד בניגוד לתנאי ההיתר כמפורט להלן: א. הנאשמים 1 ו- 2 לא פרסמו הודעה לציבור על חופים מזוהמים בניגוד לסעיף 7 להיתר. ב. הנאשמים 1 ו- 2 לא דאגו לניטור מקורביאלי בתיאום עם משרד הבריאות בניגוד לסעיף 8 להיתר. ג. הנאשמים 1 ו- 2 לא ניטרו את מי הים מתחילת ההזרמה ועד שבוע לאחר סיומה בניגוד לסעיף 8 להיתר. ד. הנאשמים הזרימו את מי השופכין לים ללא תיאום וללא פיקוח של משרד הבריאות, היחידה הסביבתית של אשדוד ואגף ים וחופים במשרד לאיכות הסביבה, בניגוד לסעיף 9 להיתר. ה. הנאשמת 1 לא ביצעה ניקוי חופים לאחר גמר ההזרמה בניגוד לסעיף 9 להיתר. ו. הנאשמים לא דיווחו לאגף ים וחופים במשרד לאיכות הסביבה על מועדי ההזרמה בניגוד לסעיף 10 להיתר. ח. הנאשמים לא דיווחו לאגף ים וחופים במשרד לאיכות הסביבה על תוצאות הניטור הביולוגי בניגוד לסעיף 10 להיתר. בנסיבות אלו, בהן מותנה ההיתר במילוי תנאיו והוראותיו, טענה המאשימה, כי עברו הנאשמים עבירות לפי חוק הזרמת שפכים לים ללא היתר. כמו גם השלכת פסולת ברשות הרבים בניגוד לסעיפים 2 , 13 ו- 15 לחוק שמירת הניקיון. 6. עוד ביקשה המאשימה לייחס לנאשמים מעשה של הזרמת שפכים לים ללא היתר, כאשר ביום 7/12/98, שבו הנאשמים והזרימו שפכים לים מבלי שיש בידם כל היתר. 7. הנאשמים הודו כי ביום 30/11/98 וביום 7/12/98, ביצעו עבודות תיקונים בתחנת שאיבה לביוב שברובע יא' באשדוד, באופן אשר דרש את ניתוק הזרמת מי השופכין למערכת הביוב הקיימת וגלישתם של מי השופכין אל השטח הפתוח. אלא שטוענים הנאשמים, כי לא הייתה כל הזרמה של מי שופכין לתוך הים ואלה נשפכו לתוך תעלה או מאגר שקיים בסמוך לתחנה, וכי בפועל לא היה כל זיהום של מי הים. כמו כן, העלו הנאשמים טרוניה, כי בפועל קיבלו את ההיתר לידיהם ביום 22/11/98 ובשל קוצר הזמן נדרשו הם לבצע פעולה נוספת גם ביום 6/12/98 מבלי שבאותו מועד יש בידם היתר כדין. אלא שגם לגבי אותו מועד, טוענים הנאשמים כי לא הייתה כל הזרמה בפועל של מי שופכין לתוך הים כי אם כאמור לתעלה שנמצאת בסמוך לתעלה השאיבה. דיון 8. התובעת ביקשה לסמוך טענותיה אלו על הודעתו של הנאשם מס' 4, אותה מסר בפני חוקר הרשות (ראה ת/2), לפיה הודה שם כי במהלך ביצוע עבודות התיקונים שנעשו בתחנת השאיבה, הייתה הזרמה של ביוב לים במשך זמן קצר. אלא שבדיון שבפני ביקש הנאשם 4 להסביר עמדתו וטען, כי כאשר השתמש בהודעתו, בביטוי הזרמה לים, התכוון הוא לומר הזרמה לכיוון הים וכי לא הייתה בפועל כל הזרמה של מי שופכים לתוך הים. אין לומר, כי בדברים אלו קיימת סתירה מהותית בין הודעתו בפני חוקר הרשות ובין עדותו בפני. מדובר בהבנה לשונית של דברי הנאשם 4. החוקר מטעם הרשות לא מצא לנכון לברר עד תום את גרסתו זו של הנאשם 4 שנגבתה בפניו, ואין לתפוס את הנאשם 4 כמי שהודה בהודעתו בהזרמת מי שופכים לתוך הים. באותה מידה ניתן להבין מדבריו, כמי שהתכוון לומר שהייתה הזרמה לכיוון הים. אין לשכוח כי מתפקידה של התביעה להוכיח אשמו של אדם מעל לכל ספק סביר. מטעם התביעה העידה הגב' זעירא שהינה מהנדסת נפתית לבריאות הסביבה במשרד הבריאות, אשר טענה כי כאשר בצעה ביקור במקום לא הייתה עדה לכל זרימה של מי שופכים לים, וכי כל שראתה הן שלוליות של מי שופכים אשר טרם יבשו ואשר נמצאו בשטח שבין התחנה לבין הים. פרט לעדות זו, לא נמצאה כל ראיה מצד התביעה אשר יש בה כדי להוכיח מעל לכל ספק סביר, את עצם הזרמת מי השופכים לים. גם מר יעקובוב, מנהל מחלקת הביוב בעירית אשדוד העיד בפני, כי בפועל לא הגיעו למצב של הזרמת מי שופכים לים. לדבריו, עבודת התיקונים בוצעה בימי החורף שאז צריכת המים נמוכה, כמו גם בשעות הלילה המאוחרות שגם אז צריכת המים נמוכה, ובפועל נמצא כי הייתה גלישה של מי שופכים לשטח הפתוח לפרק זמן קצר באופן שמנע את הגעת מי השופכים למי הים (ראה גם הודעתו ת/3). לפיכך, סבורתני כי המאשימה לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי הנאשמים ביצעו הזרמה של מי שופכים לתוך הים בשני המועדים הנקובים לעיל. בנסיבות אלו, אין מקום להרשיעם בעבירות המיוחסות להם לפי חוק למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים. כאן טוענת המאשימה, כי "זיהום הים" משמע, "זיהום חופי הים" ולפיכך משמודים הנאשמים כי תחנת השאיבה נמצאת כ- 140 מטר מקו המים וכי זיהמו הם את השטח שבסמוך לתחנת השאיבה בתוך ואדי המוביל לכיוון הים, לשם הזרימו כאמור את מי השופכים, יש לומר כי שטח זה שבין תחנת השאיבה ועד למי הים הינו חוף הים אותו זיהמו, כאמור, בניגוד לחוק למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים. החוק למניעת זיהום הים מגדיר "ים" - "כים התיכון... לרבות חופיהם עד קו המים המתוקים". אלא שהחוק אינו מוסיף ומגדיר מהי רצועת חוף. גם פניה לחוק הפרשנות לא היה בו כדי להשכיל את בית המשפט באשר להגדרת רצועת חוף. החוק היחיד אשר מגדיר חוף ים מהו, הוא חוק איסור נהיגה ברכב בחוף ים התשנ"ז - 1997 המגדיר חוף ים: "כרצועת קרקע ברוחב של 100 מטרים לאורך הים מנקודת גאות המים שבחוף". אלא שהגדרה בחוק הנ"ל איננה מחייבת אותנו בחוק למניעת זיהום הים. גם אם נדרש לכאורה להגדרה זו, המדברת על רצועת קרקע ברוחב של 100 מטרים, עדין לא הובאה בפני כל ראיה המלמדת, כי הזרמת מי השופכים נכנסה לגדר גבולות רצועת חוף זו. גם הגב' זעירא בעדותה לא התייחסה למרחק שבו ראתה את שלוליות מי השופכים ביחס לקו המים. מכל הטעמים הנ"ל, סבורתני כי יש לזכות את הנאשמים מהאשמה המיוחסת להם ככל שהיא נוגעת לעבירות לפי חוק למניעת זיהום הים. אלא שנמצאנו עדין מתמודדים עם חוק שמירת הניקיון. כאשר הודו הנאשמים, כי הייתה הזרמת מי שופכים לשטח ציבורי שנמצא בסמוך לתחנת השאיבה, יש לראותם, לכאורה, כמי שהשליכו פסולת לרשות הרבים. כאן טוענים הנאשמים, כי מי שופכים אינם נכנסים להגדרת פסולת על פי הגדרתה בחוק שמירת הניקיון. חוק שמירת הניקיון מגדיר פסולת כדלקמן: ”"פסולת" - לרבות שיירי מזון, קליפות, ניירות, בקבוקים, תיבות, קופסאות, קרטונים, אריזות למיניהן... בדלי סיגריות, אשפה מכל סוג וכן כל דבר אחר העלול לגרום אי ניקיון או אי סדר...". סבורתני, כי מי שופכים נכנסים להגדרה של אשפה מכל סוג וכי יש לראות בהם כדבר העלול לגרום אי ניקיון ברשות הרבים. אשר על כן, סבורתני כי משהודו הנאשמים בהזרמת מי שופכים לרשות הרבים, יש להרשיעם בדין בעבירות אלו. ביום 30/11/98 בוצעה הזרמה לרשות הרבים מבלי לעמוד בתנאי ההיתר. המדובר בתנאים מתלים ואי קיומם מאיין את תוקף ההיתר. ביום 7/12/98 בוצעה הזרמה ללא כל היתר ומכאן יש לקבוע, כי ביצעו עבירות בניגוד לחוק שמירת הניקיון. חוק שמירת הניקיון בסעיף 15 לחוק, אף קובע את אחריות נושא משרה בתאגיד לגבי ביצוע עבירות אלו. סעיף זה יש בו כדי לענות לדרישת המאשימה להרשיע את הנאשמים 2 ו- 4 באופן אישי, הנאשם 2 כמנהל מחלקת הביוב בעיריה, האחראי מטעם העיריה על תפעול של תחנת השאיבה, כמו גם הנאשם 4 מנהל הנאשמת 3 אשר היה אחראי לביצוע עבודות כמפורט לעיל. לאור כל האמור לעיל, הינני מרשיעה את הנאשמים 1,2,3,4 בעבירה של השלכת פסולת ברשות הרבים בניגוד לסעיף 2, 13 ו- 15 לחוק שמירת הניקיון. זיהום מים