זריקת סיגריה מהחלון תוך כדי נסיעה - כתב אישום

פסק דין א. בפנינו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית משפט השלום בחיפה (סגן הנשיא כב' השופט כמאל ח'יר) מיום 16.5.01 בתיק ת"פ 5306/00. כנגד בתו של המערער הוגש כתב אישום על כך שבתאריך 2.10.99, סמוך לשעה 00:15 בשד' ההסתדרות שבמפרץ חיפה השליך נהג בדל סיגריה לעבר הכביש, לרשות הרבים, מתוך חלון פתוח של רכב וולבו לבן שאותה עת היה בבעלות הנאשמת שבכתב האישום המקורי, הלא היא בתו של המערער. ב. האישום היה בגין השלכת פסולת ברשות הרבים לפי סעיף 2 + 13 של חוק שמירת הנקיון, תשמ"ד1984-. בישיבת בית משפט קמא מיום 16.5.01 הופיע המערער בגפו, הודיע שבתו חולה ולכן אינה מופיעה בבית המשפט והודיע: "האוטו בעצם רשום על שמה רק הסטורית, והוא אוטו שלי ורק אני נוהג בו ואף אחד אחר לא עולה על האוטו הזה וזה מצויין בביטוח". לאור דברים אלה ביקש התובע לתקן את כתב האישום כך שבמקום הבת יופיע המערער כנאשם, ובהסכמת המערער תוקן כתב האישום בהתאם. המערער הגיב לכתב האישום, לאחר תיקונו, ואמר: "אני לא מודה בעובדות כתב האישום. אני שונא סיגריות ולא מרשה לאף אחד לעשן סיגריות באוטו שלי". ג. מטעם התביעה הופיעו והעידו בבית משפט קמא נאמן הנקיון מטעם משרד איכות הסביבה מר יצחק מגל שסיפר כי הבחין בנהג משליך סיגריה ממכונית הוולבו, וגם רעייתו גב' קלרה מגל הבחינה בכך. בני הזוג מגל נסעו במכוניתם מאחורי הוולבו. הגב' קלרה מגל רשמה מיד את מספר המכונית. מר מגל הכין לאחר מכן את הדו"ח ת1/. מר מגל העיד שאינו יכול לזכור את הפנים של הנהג, אך ראה את היד שזורקת את הסיגריה. גב' קלרה מגל שישבה במכונית בעלה בזמן הנסיעה העידה אף היא, בהתאם לאמור לעיל, וציינה כי לא ראתה את פניו של הנהג אלא רק נהג זורק סיגריה מבעד לחלון פתוח. ד. המערער העיד כי מעולם לא עישן סיגריה, ומעולם לא נכנס למכוניתו אדם עם סיגריות, ועוד העיד המערער: "אני דוחה את האשמה הזו מכל וכל, לא היה ולא נברא, אם נתנו כאן עדויות הרי לדעתי הם עדויות שניתנו בטעות, וכנראה שמישהו ממכונית שלפני זרק סיגריה" עוד ציין המערער שהרכב ברשותו, בלבד, מאז שנת 96', וכי: "יכול להיות שאני נהגתי בזמן הזה". ה. כב' השופט קמא הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום בציינו שעדות מר מגל נאמן הנקיון נתמכת בעדות רעייתו גב' קלרה מגן. בית משפט קמא ציין כי לא ראה סיבה למה לא להאמין לנאמן הנקיון ורעייתו, והוסיף כי האפשרות היחידה שנשארה היא שמכונית הוולבו היתה ברשות אדם אחר שנהג בה וזרק את הסיגריה, והמערער, כבעל הרכב, לא מסר מי נהג ברכב בזמן ביצוע העבירה. ו. המערער נדון לתשלום קנס בסך 750 ש"ח, ובערעורו המונח בפנינו טוען שלא היה מקום להרשיעו כלל, הואיל והוא עצמו איננו מעשן, מעולם לא עישן ואיש זולתו אינו נוהג ברכב. שמענו ביום 13.9.01 את טענות שני הצדדים ולאחר ששקלנו בדבר ועיינו בתיק בימ"ש קמא הגענו למסקנה שיש מקום בנסיבות הענין לקבל את הערעור ולהורות על זיכויו של המערער מחמת הספק. ז. סעיף 4(א) של חוק שמירת הנקיון, תשמ"ד1984-, קובע: "הוכח כי פסולת או פסולת בנין הושלכו מתוך רכב, רואים, לענין סעיף 2, את בעל הרכב או את האדם האחראי לרכב, כאילו הוא השליך את הפסולת או את פסולת הבנין, זולת אם הוכיח שלא הוא עשה כן ואת זהותו של האדם שהרכב היה ברשותו בעת ההשלכה, או שהרכב נלקח ללא הסכמתו". במקרה שבפנינו, הרכב רשום אמנם על שם בתו של המערער, אך לפי דברי המערער בפני בית משפט קמא הוולבו רשומה פורמלית על שם בתו, ואולם בפועל רק המערער נוהג בוולבו, ואיש זולתו אינו נוהג בה, לכן יש לראות את המערער כמי שאחראי לרכב. משחלה החזקה, לפי סעיף 4 של חוק שמירת הנקיון, רואים את הנהג כמי שהשליך את הפסולת, אלא אם הוכיח שלא הוא עשה כן, וכן על הנאשם להוכיח את זהותו של האדם שהרכב היה ברשותו בעת השלכת הפסולת. ח. דא עקא: בענייננו מתעוררת השאלה האמנם עלה בידי התביעה להוכיח במידת השכנוע המספקת במשפט פלילי, שאכן נהג פלוני השליך בדל סיגריה מן הוולבו נשוא הדיון כאן? להבהרת הענין: החזקה על פי סעיף 4 לחוק שמירת הנקיון חלה מקום בו השתכנע בית המשפט שהפסולת אכן הושלכה מרכב מסוים. החזקה שבחוק נועדה להקל על התביעה, ולמנוע התחמקות הנאשם על ידי העלאת הטענה: "לא אני הייתי נהג הרכב בזמן ביצוע העבירה". בענייננו, טענתו של המערער שונה. המערער מעיד על עצמו שהוא אישית סולד מסיגריות, שהוא, ורק הוא, נוהג ברכב הוולבו נשוא הדיון, והוא אינו מתיר לאיש לעשן סיגריה במכוניתו. טענת המערער היא, שלא ייתכן שממכונית ספציפית זו נזרק בדל סיגריה, והוא מטיל ספק בזיהוי שנעשה ע"י נאמן הנקיון מר יצחק מגל, ורעייתו של נאמן הנקיון גב' קלרה מגל. ט. יובהר איפוא: החזקה שבסעיף 4 לחוק שמירת הנקיון נועדה למנוע מצב בו התביעה "תיפול בין הכסאות" מחמת טענות מתחמקות מצד מי שנהג ברכב שממנו הושלכה פסולת, על ידי העלאת טענה: "זה לא אני...", לכן, מי שהיה הבעלים של הרכב שממנו הושלכה פסולת, או האחראי על הרכב בזמן ביצוע העבירה - נושא בחבות, אלא אם הוכיח שניים אלה: שהוא לא ביצע את העבירה, וכן שהוכיח את זהותו של האדם שהרכב היה ברשותו בזמן השלכת הפסולת. ואולם, עדיין על התביעה להוכיח מעבר לספק סביר שאכן הושלך בדל סיגריה מן הוולבו במועד הנטען בכתב האישום. י. האירוע התרחש, לפי הנטען, כרבע שעה לאחר חצות הלילה. העד מר יצחק מגל לא ידע לציין בזמן מתן עדותו האם היו בזמן האירוע מכוניות נוספות מלפני הרכב ממנו הושלכה הסיגריה, או מאחוריו. מר מגל נשאל האם ייתכן שאמנם הבחין בכך שזורקים סיגריה, ואולם הסיגריה נזרקה ממכונית אחרת שנסעה מלפני הוולבו של המערער. מר מגל השיב: "בשום פנים ואופן לא". מר מגל הוסיף שכאשר קיים ספק אין הוא רושם דו"ח. ואולם, עדיין לא נוכל לשלול אפשרות של טעות בזיהוי, ברמה מתקבלת על הדעת, בזכרנו שהמקרה התרחש בשעת לילה מאוחרת. נכון הוא שגב' קלרה מגל תמכה בעדות בעלה, אך יש לקחת בחשבון שמדובר בעדות תומכת של בת הזוג. גם הגב' מגל לא זכרה האם היו כלי רכב נוספים מלפני הוולבו. גב' מגל טענה בעדותה שראתה בבירור את מספר רכבו של המערער בזכות העובדה שהדליקה אור בתוך הרכב בו ישבו היא ובעלה. צודק המערער בטענתו בפנינו בשעת הדיון בערעור, שהדלקת אור בתוך הרכב איננה מאפשרת לראות דברים מחוץ לרכב (הדלקת האור בתוך הרכב נועדה לאפשר להבחין בדברים בתוך הרכב עצמו, אך לאו דווקא מחוצה לו). י"א. המערער ציין בעדותו כי הוא נוהג לנסוע בכביש שבין הצ'ק פוסט לבין הקריות, וייתכן שנסע במקום במועד נשוא כתב האישום, והוסיף שהוא היחיד הנוהג במכונית זו. הביטוח של מכוניתו אינו מכסה נוהג אחר. המערער ציין שהוא מעולם לא עישן, ומעולם לא נכנס למכוניתו אדם עם סיגריות. המערער הוסיף שלדעתו עדות ה"ה קלרה ויצחק מגל נובעת מטעות ונראה שמישהו ממכונית שלפניו השליך סיגריה, ושעת האירוע יש בה כדי להסביר את הסתירה בין גרסתו לבין דברי עדי התביעה. גם בסיכומיו בפני בית משפט קמא חזר המערער על כך שנפלה טעות מצערת בדברי העדים. י"ב. בית משפט קמא ציין בהכרעת הדין שאין הוא רואה סיבה מדוע לא להאמין לנאמן הנקיון ורעייתו, וכי האפשרות היחידה לאור עדות המערער שנשארה היא שהוולבו היתה ברשותו של אדם אחר שזרק סיגריה מן הרכב, ויש להרשיע את המערער מתוך כך שהמערער הוא האחראי על הרכב, ונמנע מלציין מיהו שנהג ברכב בזמן העבירה (דהיינו, החזקה שלפי סעיף 4 לחוק שמירת הנקיון). י"ג. לעומת זאת כמוסבר לעיל, אנו סבורים, שבנסיבות הענין שבפנינו אין להשתמש בחזקה שנועדה לחסוך מן התביעה את הצורך להוכיח מי נהג ספציפית ברכב בזמן התרחשות העבירה. דא עקא: בענייננו לא עלה בידי התביעה לשכנע מעבר לספר סביר שאכן ממכונית הוולבו נשוא הדיון נזרקה סיגריה, דהיינו: ניתן לעשות שימוש בחזקה לפי סעיף 4 לחוק שמירת הנקיון רק לאחר שנקבע במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי שמרכב פלוני נזרקה פסולת. מקום בו קיים ספק סביר ביחס לשאלה האם הוכח שנזרקה פסולת מרכב פלמוני, אין תועלת בחזקה. י"ד. מעיון בהכרעת הדין עולה שבית משפט קמא לא קבע שדברי המערער אינם ראויים לאמון. אדרבא, הרושם הוא שבית משפט קמא היה מוכן לקבל את גרסת המערער, ומצא לנכון להרשיע את המערער רק עקב החזקה שבסעיף 4 לחוק שמירת הנקיון, אך האמנם הוכח מעבר לספק סביר שנזרקה סיגריה ממכונית הוולבו נשוא הדיון?? ט"ו. לדעתנו, גרסת המערער לפיה ממכוניתו לא נזרקה סיגריה - לא נדחתה על ידי בית משפט קמא. אין בהכרעת הדין של בית משפט קמא אמירה כלשהי על כך שגרסת המערער בלתי מהימנה. האפשרות שנפלה טעות בזיהוי המכונית הספציפית שממנה נזרקה הסיגריה היא אפשרות מתקבלת על הדעת, במיוחד כאשר מדובר בזיהוי שנעשה תוך כדי נהיגה ברכב בשעת לילה מאוחרת באזור הצ'ק פוסט כשניתן לשגות ולטעות על נקלה בין רכב א' לבין רכב ב'. בוודאי שלא ניתן לקבוע שהוכח מעבר לספק סביר שהושלכה סיגריה מן המכונית נשוא הדיון במועד שצויין בכתב האישום. נראה לנו שמחומר הראיות עולה כי נותר ספק שדי היה בו כדי להוביל לזיכויו של המערער. ט"ז. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאנו מקבלים את הערעור, ומורים על זיכויו של המערער מן העבירה שיוחסה לו בכתב האישום, וזאת מחמת הספק. הקנס, במידה ששולם יוחזר למערער. משפט פליליטבק / סיגריותחלון