החלטה 1. זוהי בקשה למחיקת הערעור שכנגד שהגישה המשיכה הראשונה בתיק שבכותרת. המדובר בפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בה.פ. 524/96 (פסק הדין ניתן בתאריך 15.1.98). את העתירה המנהלית הגישה המשיבה הראשונה נגד המערערת והמשיבים בנושא פרוייקט שהקימה המערערת בכניסה הדרומית להיפה, הידוע כ"מגדלי חוף הכרמל". בית משפט קמא קיבל את העתירה באופן חלקי. פסק דינו ארוך ומפורט וחובק עניינים שונים. על פסק הדין הנ"ל הוגשו לבית משפט זה שלושה ערעורים, כמפורט להלן: ערעורה של המערערת, היא החברה שהקימה את הפרויקט (ע"א 1054/98); ערעורה של המשיבה הראשונה - העותרת בעתירה המנהלית (ע"א 1069/98); וערעורם של מקצת מרוכשי הדירות (ע"א 1978/98). ערעורים אלה יישמעו במאוחד. המשיבה הראשונה הגישה ערעור שכנגד לערעורה של המערערת, ומכאן הבקשה שבפני . לבקשה למחיקת הערעור שכנגד מספר ראשים, והמערערת טוענת כי על יסוד כל אחד מהם דינו של הערעור שכנגד להימחק. 2. הטענה הראשונה שבפי המערערת היא, כי בעל דין אשר בחר להגיש ערעור "עצמאי" על פסק דינה של הערכאה הראשונה אינו יכול להגיש גם ערעור שכנגד בתיק של בעל דין אחר המערער על אותו פסק דין. דינה של טענה זו בדבר מיצוי זכות הערעור על ידי הגשת ערעור עצמאי - להידחות. המשיבה הראשונה ראתה לערער על פסק דינה של הערכאה הראשונה בגיזרה מסויימת (צרה יחסית) לגביה לא השלימה עם קביעותיה של הערכאה הראשונה (ע"א 1069/98). הערעור שכנגד שהגישה המשיבה הראשונה במסגרת ערעורה של המערערת כלל אינו עוסק באותם נושאים, אלא באותם עניינים שראתה המערערת להעלות בערעורה. לגבי אותה חזית שפתחה המערערת מבקשת המשיבה היאשונה להגיש ערעור שכנגד. אין המדובר ב"ת:קון" הודעת הערעור בע"א 1069/98, שהרי, כאמור, המדובר בנושאים שונים. הנימוקים שביסוד ע"א 1069/98 לא יכולים היו להיכלל במסגרת ערעור שכנגד בע"א 1054/98, ואילו הערעור שכנגד שהוגש במסגרת ע"א 1054/98 הוא פועל יוצא מהגשת הערעור העיקרי. "...הרעיון המונח ביסוד סדר הדין של הערעור שכנגד הוא, שנתבע שהיה מוכן להשלים עם פסק הדין ולא ערער עליו, יוכל לחזור בו מכוונתו ולהשיג את ביטול החיוב, אם גמר אומר התובע ומצידו לא השים עם פסק הדין והביא את הענין לפני דרגת הערעור" (ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, בעמ' 842). כאשר המדובר בפסק דין מורכב הדן בעניינים שונים, ניתן לומר לגבי המובאה הנ"ל, כי בעל דין אשר בחר לערער רק על מקצת מן העניינים שנדונו בפסק דינה של הערכאה הראשונה, יוכל לחזור בו מכוונתו אם הצד שכנגד בחר לערער על ענייניים אחרים אשר נדונו בפסק הדין. לא למותר להוסיף, כי המערערת לא הצביעה על כל הוראה בדין המונעת מבעל דין הגשת ערעור עצמאי וגם ערעור שכנגד במסגרת ערעורו של בעל דין אחר סיכומה של נקודה זו, אין כל מניעה להגשת ערעור עיקרי וערעור שכנגד בערעור של בעל דין אחר, וא: הגשת ערעור כאמור מהווה נימוק למחיקתו של הערעור שכנגד. 3. מוסיפה המערערת וטוענת, כי בערעור על פסק דין שניתן על ידי בית משפט בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, אין זכות להגיש ערעור שכנגד. מהלך הטיעון הוא כדלקמן: בתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בעתירות לבית משפט לעניינים מנהליים), התשנ"ו- 1996 (להלן: תקנות סדרי הדין בעניינים מנהליים) לא נזכרת הזכות להגיש ערעור שכנגד. יש לראות זאת כהסדר שלילי, לפיו בעניינים מנהליים אין זכות למשיב להגיש ערעור שכנגד. פרשנות כזו מתיישבת עם "הרוח המנשבת" מבין ההסדרים שבתקנות סדרי הדין בעניינים מנהליים המבקשת לקבוע, עד כמה שניתן, הליכים קצרים ויעילים. זאת ועוד, תקנה 19(ה) לתקנות סדרי הדין בעניינים מנהליים קובעת לאמור: "בכל ענין של סדר דין שלא נקבע בתקנות אלה, רשאי בית המשפט לנהוג לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984, בשינויים המחוייבים, או בדרך אחרת הנראית לו, בנסיבות הענין, מועילה להכרעה צודקת ומהירה". על יסוד תקנה 19(ה) טוענת המערערת, כי שומה היה על המשיבה הראשונה לפנות לבית המשפט ולבקש אישורו המוקדם להגשת הערעור שכנגד. עד כאן טיעונה של המערערת. עמדת נציגת המדינה, באת כוח המשיבים 5-3, בעת הדיון היתה, כי גם אם כוונת מחוקק המשנה היתה ליצור הליך ערעור דמוי בג"צ, שאין בו ערעור שכנגד, כוונתו לא עלתה יפה, שכן לשונן של תקנות סדרי הדין בעניינים מנהליים אינה שוללת הגשת ערעור שכנגד. עוד נטען, כי יש להחיל על ערעור בעניינים מנהליים את תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), החלות על הליכים אורחיים באופן שיורי. 4. תקנות סדרי הדין בעניינים מנהליים מסדירות בעיקרו של דבר את סדר הדין בבית המשפט לעניינים מנהליים. כך, בסעיף 1 לתקנות אלה מוגדר "בית משפט" כ-"בית משפט לעניינם מנהליים כמשמעותו בסעיף 255א(א) לחוק". סעיף 255א לחוק התכנון והבניה, התשנ"ה- 1995 קובע כי עתירות בענייני תכנון ובניה יהיו בשיפוטם של בתי המשפט המחוזיים אשר ידונו בהם בשבתם כבתי משפט לעניינים מנהליים. כל התקנות הבאות לאחר תקנה 1 הנ"ל - להוציא תקנה 18 אליה אתייחס להלן - דנות בסדרי הדין בדיון בפני הערכאה הראשונה, היא בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. כך, קובעות התקנות את המועד להגשת העתירה, הוראות בנוגע לתוכן העתירה, דיון מוקדם בעתירה, הגשת כתב תשובה לעתירה, דרישת פרטים נוספים, קביעת הדיון בעתירה, סדר הטיעון וכיוצא באלה. גם תקנה 19, אליה מפנה המערערת, מתייחסת לסדר הדין בערכאה הראשונה וקובעת "הוראות כלליות" בענין זה. אחת מהן היא הוראת תקנת משנה (ה) על פיה יכול "בית משפט", הוא בית משפט לעניינים מנהליים, הנתקל בענין של סדר דין שלא נקבע בתקנות, לעשות אחד משניים: לנהוג לפי תקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים המחויבים; או לנהוג בדרך אחרת הנראית לו בנסיבות הענין מועילה להכרעה צודקת ומהירה. בהקשר של דיון בעתירה מנהלית בפני בית משפט לעניינים מנהליים הוראה זו מסתברת וברורה. יש לזכור כי המדובר בנושאים שנדונו בעבר כעתירות בבית המשפט הגבוה לצדק על פי סדרי הדין הנוהגים בבג"צ (תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד - 1984). נושאים אלה הועברו לדיון בבתי המשפט "האזרחיים" (ראה: בג"צ 991/94 - לא פורסם; בג"צ 2328/94 - לא פורסם; בג"צ 1921/94 סוקר ואח' נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשיה, מחוז ירושלים ואח', פ"ד מ"ח(4) 237), ולאחר תיקון שנעשה בחוק התכנון והבניה, התשנ"ה- 1965 (תיקון מס' 4 התשנ"ה, ס"ח התשנ"ה, בעמ' 450), התקבלו גם תקנות סדרי הדין בעניינים מנהליים. תקנות אלה קובעות הסדר כולל בדבר אופן ניהול הדיון בעניינים מנהליים, ופותחות פתח, מחד גיסא, לשאילת הסדרים דיוניים מתקנות סדר הדין האזרחי, ומאידך גיסא, ליצירת הסדרים דיוניים חדשים על ידי בית המשפט. לא למותר להזכיר, בהדבק דברים זה, את תקנה 20(ב) לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד- 1984, הקובעת הסדר דומה: "בכל ענין שלא נקבע בתקנות אלה רשאי בית המשפט, לפי שיקול דעתו, אם ראה צורך בכך לעשיית צדק, לנהוג כדרך שנוהגים במשפט לפני בית משפט מחוזי" (ראה. רענן הר זהב, סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, הוצאת בורסי, 1991, בעמ' 98). סיכומה של נקודה זו, תקנות סדרי הדין בעניינים מנהליים, המסדירות את הדיון בעתירות מנהליות (כמו גם תקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק), ראו לקבוע "צינור יבוא" של הוראות דיוניות למקרה של חסר. אחד המקורות לשאיבת הסדרים דיוניים על פי תקנות סדרי הדין בעניינים מנהליים הן תקנות סדר הדין האזרחי, ולכן, כאשר מדובר בדיון מקורי בעתירה מנהלית מיימת אפשרות להחיל את תקנות סדר הדין האזרחי רק בענין של סדר דין שלא נקבע בתקנות סדרי הדין בעניינים מנהליים, ובשנויים המחוייבים. בכל מקרה, הפנייה לתקנות סדר הדין האזרחי תעשה בהחלטה מפורשת בדבר הצורך לעשות כן. עד כאן סדרי הדין בבית המשפט לעניינים מנהליים; ומה יהיו סדרי הדין בערעור או בבקשה לרשות ערעור המוגשים לבית-המשפט העליון על פסק דין או החלטה בעתירה מנהלית. 5. תקנות סדרי הדין בעניינים מנהליים אינן קובעות הסדרים דיוניים מפורטים בנוגע לניהול הדיון בערעור או בבקשה לרשות ערעור בבית המשפט העליון. התקנה היחידה בה קיימת התייחסות לנושא הערעור היא תקנה 18, בה נזכר בית המשפט העליון בשמו. תקנות המשנה (א)-(ד) לתקנה זו קוצבות את המועדים להגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור, ואילו תקנות המשנה (ה)-(ח) מכילות מספר הוראות אקראיות בנוגע לערעור ולבקשת רשות לערער, שיש בהן בעיקרו של דבר חזרה תמציתית וחלקית על מספר הוראות בתקנות סדר הדין האזרחי (כך, תקנה 18(ה) מקבילה לתקנות 403(א) ו- 42 עד 414 לתקנות סדר הדין האזרחי; תקנה 18(ו) מקבילה לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי; תקנה 18(ז) מקבילה לתקנה 448 ו-תקנה 18(ח) מקבילה לתקנה 402). זאת ותו לא. 6. תקנה 2 לתקנות סדר הדין האזרחי מורה, כי "סדר הדין בכל ענין אזרחי המובא לפני בית משפט... יהיה לפי תקנות אלה, אולם במידה שבענין פלוני נוהגים לפי סדר דין אחר - לא ינהגו לפי תקנות אלה". נראה, כי אין מהלוקת על כך שעניינים מנהליים הנדונים בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים הם עניינים אזרחיים במובן תקנה 2 הנ"ל (ראה: בג"צ 1921/94 הנ"ל בעמ' 244 מול האות ז, עמ' 245 מול האותיות א-ה, והשווה: בש"א 471/91 שר הבריאות נ' ברון, פ"ד מה(2) 661; ע"א 3786/90 ד"ר יעקב ברון נ' שר הבריאות - תק(על) 1(91), 479). השאלה הנשאלת היא, האם יש לראות בשברי ההסדרים הדיוניים שבתקנה 18 לתקנות סדרי הדין בעניינים מנהליים משום "סדר דין אחר", המונע החלת תקנות סדר הדין האזרחי על ערעור ובקשה לרשות ערעור על פסק דין והחלטה של בית משפט לעניינים מנהליים. דעתי היא, כי תקנות סדרי הדין בעניינים מנהליים אינן קובעות "סדר דין אחר" לדיון בערעור ובבקשה לרשות ערעור. לכן, יחולו על הדיון בבית-המשפט העליון בערעור ובבקשה לרשות ערעור בעניינים מנהליים הוראות חלק ד' לתקנות סדר הדין האזרחי (תקנות 397 - 471). כך נוהגים בבית-המשפט העליון היום הלכה למעשה, וכך מחייב גם ההגיון. זאת, במובחן מן הדיון המקורי בבית המשפט לעניינים מנהליים לגביו נקבע סדר דין אחר בתקנות סדרי הדין בעניינים מנהליים. כמבואר לעיל, תקנה 18 לתקנות סדרי הדין בעניינים מנהליים קובעת הסדר מקוטע וחלקי ביותר בנוגע לדיון בערעור ובבקשות לרשות ערעור (זולת נושא המועדים לנקיטת הליכי הערעור, המוסדר באופן מלא). קבלת הטענה, כי יש בהוראות אלה כדי למצות את סדרי הדין בערעורים ובבקשות לרשות ערעור בעניינים מנהליים היתה מותירה את בית המשפט העליון ללא כלים דיוניים לטיפול בערעורים מנהליים. 7. אם תטען הטענה, כי ניתן על פי תקנה 19(ה) לתקנות סדרי הדין בעניינים מנהליים לפנות לתקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים המחויבים, התשובה לכך היא, כי כפי שבואר לעיל, הוראה זו מופנית לערכאה הראשונה, לבית המשפט לעניינים מנהליים, הדן על פי סדרי הדין שנקבעו בתקנות סדרי הדין בעניינים מנהליים, ונתקל בעת הדיון בתיק פלוני במצב של לאקונה או חסר. הוראה זו אינה מופנית לבית המשפט של ערעור, על מנת שיצור לעצמו סדר דין לדיון בערעור, תוך הפעלת שיקול דעת בכל מקרה ומקרה, אלו מבין תקנות סדר הדין האזרחי יש להחיל על הערעור או הבקשה לרשות ערעור שבפניו. סדר הדברים הוא הפוך: לנוכח אי קיומו של הסדר מספק בכל הנוגע לסדרי הדין בערכאת הערעור, יש לקבוע כי תקנות סדר הדין האזרחי יחולו על הדיון בערעור במישרין, מכוח הוראת תקנה 2 הנ"ל לתקנות סדר הדין האזרחי. היה ומחוקק המשנה יחפוץ להוציא מתחולת תקנות סדר הדין האזרחי תקנה פלונית, יהא עליו לעשות כן במפורש. עד שתעשה קביעה כזו, יש לומר שתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על הדיון בפני ערכאת הערעור, עד כמה שאין בתקנות סדר הדין בעניינים מנהליים הסדר אחר באותו ענין, כך, בענין המועדים להגשת ערעור ובקשה לרשות ערעראשר נקבע לגביהם הסדר ספציפי בתקנות סדרי הדין בעניינים מנהליים, יחול ההסדר שנקבע (ראה תקנות 397 ו399- לתקנות סדר הדין האזרחי המסיגות עצמן לאחור כאשר קיים חיקוק אחר הקובע מועד להגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור). להוציא ענין זה איני רואה במצב הדברים הנוכחי נושא אחר בו "יגברו" הוראות סדר הדין בעניינים מנהליים על ההוראות שבתקנות סדר הדין האזרחי. יש להוסיף, כי השיטה המוצעת על ידי המערערת, לפיה בכל ענין של סדר דין בערעור יהא על ערכאת הערעור לקבל החלטה פוזיטיבית המאמצת את תקנות סדר הדין האזרחי, תכביד על עבודתו של בית המשפט של ערעור ותסרבל אותה, בניגוד לעיקרון היעילות והמהירות שבשמו מתבקשת מחיקת הערעור שכנגד. כמו כן, החלת תקנות סדר הדין האזרחי בערכאת הערעור באופן גורף ובמישרין תביא עימה לוודאות בדבר הדין החל על ערעורים ובקשות לרשות ערעור בעניינים מנהליים, לעומת מצב של הימצאות בתוך חלל ריק שיש למעא אותו באופן יזום. 8. לאחר שקבענו כי תקנות סדר הדין האזרחי חלות על הדיון בערעורים ובבקשות רשות ערעור בעניינים מנהליים, יש לדחות את הטענה כי בערעור על פסק דין שניתן בבית משפט לעניינים מנהליים אין למשיב זכות להגיש ערעור שכנגד. מסקנה זו מתיישבת דווקא עם המגמה לדון בסכסוכים מנהליים באופן יעיל. במה דברים אמורים: לו החלטנו כי נשללת מבעל דין בענין מנהלי הזכות להגיש ערעור שכנגד, היינו מעודדים בכך הגשת ערעורים - ובהם ערעורי סרק - על-ידי כל בעלי הדין, רק "ליתר בטחון" ועל-מנת שלא לאבד את הזכות לערער בתום המועד להגשת ערעור. האפשרות להגיש ערעור שכנגד מונעת מצב דברים זה, שכן בעל דין יכול להחליט כי הוא מבכר שלא לערער ולהמתין, מבלי לקפח את זכויותיו, עד להגשת ערעור (או ערעורים) על-ידי צדדים אחרים לתיק, ולכלכל צעדיו לאחר מכן. כמו כן, הטיעון לפיו האפשרות להגיש ערעור שכנגד מסרבלת את הליך הערעור נסתרת אל מול האפשרות שיוגשו מספר ערעורים עיקריים, כפי שאף ארע בענייננו. במיקרה כזה, בכל מיקרה תידרש ערכאת הערעור לסכסוך מורכב יותר, ואין בקיומו של ערעור שכנגד כדי להכביד. 9. טענה נוספת בפי המערערת, כי דינו של הערעור שכנגד שהגישה המשיבה הראשונה להימחק בשל כך שאינו סמוך על שולחנו של הערעור העיקרי ומעלה לדיון נושאים שלגביהם לא הוגש הערעור. איני מקבלת טענה זו. עיון בהודעת הערעור שכנגד מעלה, כי היא מאזכרת סעיפים שונים בערעור העיקרי ומפנה אליהם, ולאחר מכן מביאה את עמדת המערערת שכנגד באותם עניינים. לכך יש להוסיף, כי הדרישה לפיה יהיו הערעור והערעור שכנגד "באותו ענין" פורשה באופן רחב, וענייננו בוודאי עומד בגידרה (ראה: בש"א 7182/94 יעל זילברמן ואח' נ' שמואל שנפלד, פ"ד מט(1)2) . 10. סיכומו של דבר, הבקשה למחיקת הערעור שכנגד נדחית. המערערת תישא בשכר טירחת המשיבה הראשונה (כולל הוצאות) בסכום של 3,000 ש"ח. כן תישא המערערת בשכר טירחת המשיבה השנייה והמשיבות 5-3 בסכום של 750 ש"ח לכל אחת מן הקבוצות. ערעורעצמאים