פסק דין הנשיא מ' שמגר: 1. הערעור שלפנינו הינו גלגול נוסף של עניין שנדון בבית-משפט זה בע"א 545/79*. עניינו של הערעור הוא בשתי החלטות שניתנו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו: האחת, החלטה המתייחסת לבקשות למתן הוראות בקשר עם ביצועו של פסק הדין ע"א 545/79* הנ"ל (המ'1365/85 ,11384/84), והאחרת, החלטת סירוב לתיקון של ההחלטה הראשונה (המ' 8966/85). 2. אלו העובדות העיקריות הצריכות לעניין: א) בין המערער (להלן - בראונר) לבין המשיב הראשון (להלן: דיאמסלס) והמנוח, שעיזבונו הוא המשיב השני (להלן - קרפ) נחתמה עיסקה, אשר המשיב השלישי (להלן - סולימני) ערב לה. בעיסקה זו התחייבו דיאמסלס, שהינה חברה נוכרית, וקרפ, לרכוש את מניותיו של בראונר, אףהוא תושב חוץ, בחברה וואדוזית בשם פרגו, אשר החזיקה בחלק גדול ממניות חברה ישראלית שהפעילה את מלון מכמורת. להתחייבות הרוכשים ערב סולימני, שהוא תושב ישראל, אשר הוא וקרפ הינם בעלי השליטה בדיאמסלס. ב) בעיסקה התחייב בראונר, בין השאר, לתת מיד לאחר חתימת ההסכם הוראות למנהל פרגו בוואדוז, שזה יחזיק בנאמנות את כל זכויותיו בפרגו ויעביר לשני הקונים, דיאמסלס וקרפ, זכויות אלה, אחרי שיוכיחו לנאמן ששילמו לבראונר את המחיר המוסכם. עוד נקבע, שעל בראונר להמציא אישור בכתב, כדי שהנאמן יבצע הוראות אלה. בדרך זו ביקשו הקונים להבטיח את העברת הזכויות אליהם, לאחר שישלמו את המחיר המוסכם, והאישור הנזכר אמור היה להימסר להם לפני המועד לתשלום הראשון. ג) בראונר ביצע את הפולות שנדרשו לשם הבטחה של העברת הזכויות לקונים והמציא להם את האישור המבוקש. הקונים לא מילאו את חלקם בעיסקה ולא שילמו אף תשלום מן המפורטים בהסכם. בעקבות זאת שונה ההסכם ונקבעו בו מועדי פירעון חדשים. שינוי המועדים חייב מתן הוראות שונות לנאמן והמצאת אישור אחר בהתאם. אישור כזה לא הומצא. הקונים לא שילמו כפי שהתחייבו בהסכם על-אף המועדים החדשים שנקבעו. לפיכך, תבע בראונר בסדר דין מקוצר את תשלומם של שני סכומים, שמועד פרעונם הגיע והם לא נפרעו. ד) בית המשפט המחוזי דחה את התובענה, משום שהיה סבור כי בראונר הפר את ההסכמים ולא מילא את חלקו בהם, וכן מצא בהם נקודת אי- חוקיות. בערעור לבית המשפט העליון - ע"א 545/79* הנ"ל - זכה המערער בתביעתו. נקבע **, כי בראונר לא הפר את ההסכם והיה זכאי לתבוע את התשלומים שתבע, זאת למרות שהאישור שנדרש ממנו להבטחה של העברת הזכויות לקונים לא הומצא על-ידיו: "המשיבים טוענים, שמכיוון שמועדי התשלום שנקבעו בהסכם ת/4 שונו על-ידי זיכרון הדרים ת/9 וכתוצאה מכך נדחה גם המועד של ביצוע העברת הזכויות בפרגו לדיאמסלס ולקרפ, וכן על-פי הוראות זיכרון הדברים ת/9, חייב היה המערער להמציא, לאחר חתימת זיכרון הדברים, אישור חדש מד"ר בטלינר, שבו ייאמר, שהנאמן יחזיק את זכויות המערער בפרגו בהתאם למועדים החדשים שנקבעו בזיכרון הדברים. אין חולקין על כך, שאישור חדש כזה לא הומצא על-ידי המערער, ברם, לדעתי, אין לראות * פ"ד לח(191 )2. ** שם, בעמ' 206-205. בכך עילה לדחיית התביעה. ברור מהשתלשלות העניינים, שהמשיבים לא ראו בעניין זה סיבה לביטול ההסכם, אלא הם התנערו מהתחייבויותיהם לפי ההסכם בגלל טענות שונות, שאין להן כל קשר עם עניין אישורו של ד"ר בטלינר. בנוסף לכך, לפי זכרון הדברים ת/9, התשלום הראשון, בסך 750,000 פר"ש, היה צריך להיפרע ביום 26.8.74, היינו ימים ספורים אחרי חתימת זיכרון הדברים, ואין ספק, שלחותמים על זיכרון הדברים היה ברור ששום אישור של ד"ר בטלינר לא יומצא עד אז. כאמור, התשלום הראשון הזה לא נפרע, ובנסיבות אלה ולנוכח התנהגות סולימני וקרפ, כפי שתוארה לעיל, אין באי-המצאת אישור נוסף של ד"ר בטלינר כל הצדקה לדחיית תביעת המערער. בא-כוח המערער הודיע, שהוא מסכים שביצועו של פסק-דין, שיינתן לטובת שולחו, יותנה בהעברת זכויות המערער בפרגו בהתאם להסכם ת/4; בכך תובטח זכותם של המשיבים 1 ו-2 לקבל את הנכס, שהמערער התחייב להעביר להם לכשישולם המחיר". ה) בסיכומו של פסק הדין הנ"ל נקבע* : "לפי כתב התביעה המתוקן, התביעה הייתה לתשלום פרנקים שוויצריים או שוויים בלירות ישראליות ביום מתן פסק הדין. לפי הודעת הערעור, הסכום הכולל ביום מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי ב- 23.5.79 היה 1,893,200 פר"ש או שוויים בלירות ישראליות בסכום של 26,185,795 ל"י על-פי השער היציג של פרנק שוויצרי באותו יום. בכתבי ההגנה, שהוגשו לבית המשפט המחוזי, ובטענות שלפננו לא חלקו המשיבים על גובה הסכום, למקרה שהערעור יתקבל. אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק הדין של בית המשפט המחוזי ומחייבים את שלושת המשיבים ביחד ולחוד לשלם למערער סכום של 2,618,580 שקלים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום 23.5.79 ועד התשלום. החיוב של המשיב השלישי, שלמה סולימני, בתשלום הנ"ל מותנה בכך שיינתן היתר לביצוע חיוב זה על-פי ערבותו של סולימני לפי חוק הפיקוח על המטבע. בנוסף לכך מותנה חיוב כל המשיבים לשלם את הסכום הנ"ל בהבטחת העברת זכויותיו של המערער בחברת פרגו למשיבים הראשון והשני, בהתאם להסכם ת/4, כפי שתוקן על-ידי זיכרון הדברים ת/9, אחרי שייפרע כל המחיר שנקבע בשני המסמכים הנ"ל. אם הצדדים לא יגיעו להסכם בדבר * שם, בעמ' 206. 818 דרך הבטחת העברה זו, תיקבע דרך זו על-ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביביפו. על המשיבים ביחד ולחוד לשלם למערער הוצאות בשתי הערכאות בצירוף שכר טרחת עורך-דין כולל בסך 400,000 שקל. כל צד יהיה רשאי לפנות בבקשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעניין הוראות לביצוע פסק-דין זה, אם יהיה צורך בכך" (הדגשה שלי - מ' ש'). ו) הצדדים לא הגיעו להסכם בדבר הדרך להבטחת העברת זכויות המערער בפרגו לידי הקונים, דיאמסלס וקרפ. לכן פנה המערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבקשה, כי דרך זו תיקבע על-ידי בית המשפט (המ' 11384/84). המשיבים, דיאמסלס וסולימני, עתרו אף הם בבקשה לקבוע את הדרך להבטחה של העברת הזכויות (המ' 1365/85). בבקשתם ביקשו גם, כי בית המשפט ייתן הוראות נוספות בעניין אופן חישוב הסכומים המגיעים מהמשיבים למערער, וקיזוזים שונים שיש לקזזם, כטענתם, מן הסכומים הנ"ל. ז) הדיון בשתי הבקשות אוחד וניתנה החלטה בזו הלשון: "על המוכר - מר בראונר - להמציא לקונים את כל האישורים הנדרשים על ידם, פי סעיפים 6 ו-7 בבקשתם שבפני (המרצה מס' 1365/85) וכן אישור מוסמך מי הוא החותם ומה סמכויותיו. כן, על המוכר להמציא היתר של המפקח לגבי ערבות סולימני. רק משיומצאו כל אלה, יהא פסק הדין בר-ביצוע" (עמ' 7). ח) אשר לבקשה הנוספת שהופנתה אליו, בקשר לחישוב הסכום המגיע למוכר מן הקונים, נאמר על-ידי בית המשפט קמא: "חיפשתי ולא מצאתי הוראה כזו בפסק הדין. אמנם, בסופו של פסק הדין מופיע הקטע הבא: 'כל צד יהא רשאי לפנות בבקשה לבית-המשפט המחוזי בענין הוראות לביצוע פסק דין זה, אם יהא צורך בכך'. לי נראה כי דברים אלה אינם יכולים להסמיך את בית המשפט המחוזי בסמכות שאין לו, וכן לא נתכוונו דברים אלה לתת סמכות כנ"ל: א. יש לזכור כי התביעה בבית המשפט המחוזי היתה תביעה בסדר דין מקוצר (לתשלום סכום כסף - התשלום הראשון). בית המשפט המחוזי דחה מסקנה כי התובע הפר ההסכם. בית המשפט העליון חייב בתשלום. קבע כי לא הופר ההסכם על ידי התובע, אך לאור הזמן שעבר והשתנות הנסיבות הורה כיצד יובטחו התנאים המבטיחים כי התובע יקיים ההסכם. בית המשפט העליון לא קבע בפסק דין זה חיוב באכיפת ההסכם על ידי המשיבים או חיוב כספי לגבי התשלומים האחרים. ב. בקטע שצוטט לעיל נאמר מפורשות 'הוראות לביצוע פסק הדין', ולא נאמר 'הוראות לביצוע ההסכם'. ג. אינני סבורה, ולא הובאה בפני כל אסמכתא בנדון אכיפת הסכם לפי פרוצדורה של מתן הוראות. אמנם, עולה מפסק הדין כי ההסכם הוא בר-אכיפה ואם חוייבו הקונים בתשלום הראשון, אם לא ישלמו לאחר שימציא המוכר את האישורים הדרושים, יחייבם בית המשפט גם בתשלומים הבאים, אך נושא התשלומים הבאים והחיוב בהם לא נדון בפסק דין זה. ד. ב"כ הקונים שואל למעשה את בית המשפט שאלה המתייחסת לפירושם של ההסכמים, לאור פסק הדין. וזו השאלה אשר אנסחה לפי הבנתי: הקונים היו צריכיםלשלם את הסכומים שנקבעו במועדים שנקבעו. אך בינתיים הועבר החוזה על ידי בית המשפט 11 שנה קדימה: אם כן, כיצד ישולמו הסכומים. כיוון שהמוכר טרם המציא האישור הנדרש (שהיה צריך להיות מומצא לאחר התשלום הראשון), האם הגיע מועד התשלומים הבאים וכיצד יחושבו. שאלת פרשנות הסכם - אינה שאלה שאפשר לפנות לגביה לבית המשפט בדרך של 'מתן הוראות' וגם לא בשלב זה. למרות כך אתן תשובתי בענין, אם כי כאמור הנני סבורה שאין לי סמכות לתת תשובה זו, לא לפי הדין ולא לפי דרכי הדיון". מיד אחר כך מפורטת התשובה, אותה יש, לדעת בית המשפט קמא, לתת לשאלות שהוצגו לו. על החלטה זו ועל החלטת הסירוב לתקנה הוגש הערעור שלפנינו. 3. טענתו הראשונה של המערער היא, כי בית המשפט קמא חרג מסמכותו ושינה מן האמור בע"א 545/79 * הנ"ל. מהחלטתו משתמע, כאילו גם חיובם של המשיבים דיאמסלס וקרפ מותנה בכך, שיושג היתר מן המפקח על המטבע לגבי ערבותו של סולימני; וזאת, על-אף העובדה שבע"א 545/79 * הנ"ל הותנה רק חיובו של סולימני בהשגת ההיתר האמור. טענה זו מקובלת עלי. מעיון בע"א 545/79 * הנ"ל אכן עולה, כי רק חיובו של סולימני, בהיותו תושב ישראל, הותנה בקבלת היתר מאת המפקח על המטבע. חיובם של דיאמסלס וקרפ, שהינם תושבי חוץ, לא הותנה בהשגת היתר שכזה. ואמנם, בבר"ע 527/85 לפני המשנה לנשיא, הסכימו המשיבים, כי יש לבצע את התיקון המבוקש: "ניתנת בזה רשות ערעור בבר"ע 527/85 ועל התיקון הראשון הנטען שם אין למעשה חולק שיש לבצעו". אלא שלפנינו שינה המשיב השני, קרפ, את טעמו, והוא מתנגד לשינוי המבוקש. לטענתו, חויבו המשיבים בפסק הדין יחד ולחוד, ובהעדר אישור מטעם המפקח לא ניתן יהיה לבצע את פסק הדין כנגד סולימני. זאת ועוד, אישור הנ"ל היא תנאי לחבות המשיבים, קרפ ודיאמסלס, מכוח ההסכד עצמו. על-כי נכונה קביעת בית המשפט קמא, המצאת כי יש להתנות את חיובם של המשיבים, קרפ ודיאמסלס לסולימני, במתן ההיתר לסולימני התנגדות זו אינה נראית בעיניי, במיוחד לאחר שניתנה הסכמה לתיקון המבוקש בבר"ע 527/85. לגוף העניין, יש לדחות טענות אלו. חבותם של המשיבים יחד ולחוד בפסק הדין איננה בשל כך שבית המשפט סבר, כי מתן ההיתר לסולימני הוא תנאי לחבות המשיבים האחרים. חוק הערבות, תשכ"ז- 1967, הוא הקובע, כי חבותו של הערב הינה יחד ולחוד עם החייב העיקרי (סעיף 8). אולם, אין בכך כדי להתלות את חיובם של החייבים העיקריים, דיאמסלס וקרפ, במתן היתר לערב, סולימני. כאשר יש חיוב יחד ולחוד, רשאי הנושה לבחור לעצמו, אם לדרוש את קיום החיוב מכל החייבים כאחד או מכל אחד מהם בנפרד. שילם חייב יותר מחלקו בנטל החייב, זכאי הוא לחזור על החייב השני (חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, סעיפים 55(א) ו- 56(ב)). זאת ועוד, חיובו של ערב שונה מן החיובים האחרים. למרות שחיובו הינו יחד ולחוד, אין הנושה רשאי לדרוש את מילוי הערבות בלא שדרש תחילה מן החייב העיקרי לקיים את חיובו. הנה כי כן, המסקנה המתבקשת הינה, כי עם חיובם של המשיבים יחד ולחוד אין משמעו התניית חיובם של המשיבים, קרפ ודיאמסלס, בקבלת היתר לחיובו של סולימני, שהרי אף אם היה ניתן ההיתר, היה הנושה רשאי לתבוע את החיוב מחייביו העיקריים, בלי לדרוש את מילוי הערבות. אשר לטענה, כי מן ההסכם עולה התליית חיובם של המשיבים קרפ ודיאמסלס במתן * פ"ד לח(191 )2. היתר לסולימני, אף אותה יש לדחות. בית המשפט העליון בע"א 545/79 * הנ"ל לא קבע, כי יש תלות בין מתן ההיתר לסולימני לחיובם של קרפ ודיאמסלס. הטענה שלפנינו, צריך היה להעלותה כבר אז לפני בית המשפט המחוזי שדן בעניין ולפני בית המשפט העליון בערעור הקודם. בין אם נטענה הטענה כבר אז והיא נדחתה, ובין אם לא העלה אותה כלל, קיים השתק, המונע מן המשיב השני לעורר את הטענה כיום לפנינו, ואנו פטורים מלדון בה. סיכומו של דבר, יש לקבל את התיקון המבוקש, שכאמור המשיבים, דיאמסלס וסולימני, כבר הסכימו לו, ולקבוע, כי אין חיובם של קרפ ודיאסלס תלוי או מותנה במתן היתר מאת המפקח לסולימני. 4. טענתו השנייה של המערער, שורשיה בעובדה, שבית המשפט קמא סבר, שאיננו מוסמך לתת תשובה בנושאים שנשאל, ובכל זאת נתן תשובתו. לדבריו, במעשה זה נוצרה מבוכה לצדדים, שאינם יודעים אם מדובר בחלק אופראטיבי של ההחלטה שיש לו תוקף מחייב או שמא מדובר בחוות-דעת בעלמא, שאין חובה לפעול על פיה. לטענתו, בית המשפט קמא קבע בתשובתו, "שחובת הקונים לשלם את המחיר תקום רק כאשר יומצאו האישורים שנקבעו, ואם רק אז תקום חובת התשלום, הרי אין לחייב הקונים בריבית ו/או בהצמדה", בניגוד לאמור בע"א 545/79 * הנ"ל. תחילה אעיר, כי אכן לא היה מקום למתן תשובה בעניינים, שבית המשפט קמא סבר שאיננו מוסמך לדון בהם. אולם, נראה כי תחושתו של בית המשפט קמא - שאנו שותפים לה - הייתה, כי סכסוך זה שבין הצדדים עוד עתיד לשוב ולהידון בערכאות המשפטיות פעמים הרבה, והוא עתיד להעסיק את בתי המשפט הרבה מעבר לנדרש כדי להביא לסיומו. לפיכך, ניתנה התשובה המבוקשת כדי לסיע לצדדים ולהבהיר להם את מצבם המשפטי, ואולי בכך לחסוך חלק מן ההתדיינויות העתידיות. מכל מקום, הדברים שנאמרו אינם מחייבים את הצדדים, והם אך בגדר המלצה, שאם יפעלו על פיה עשויה ההתדיינות ביניהם להתקצר. אף אנו, אילו סברנו כי בסמכותנו הדבר, היינו מבקשים לחסוך את ההתדיינות העתידית. אולם, איננו סבורים, כי אנו מוסמכים לתת החלטתנו בכל העניינים שבהם נתן בית המשפט קמא את תשובתו, להוציא עניין אחד, מועד החבות לשלם. כזכור, קבע בית המשפט קמא, "שחובת הקונים לשלם את המחיר תקום רק כאשר יומצאו האישורים שנקבעו, ואם רק אז תקום חובת התשלום, הרי אין לחייב הקונים בריבית ו/או בהצמדה" (ההדגשה שלי - מ' ש'). --------- * שם. 822 כנגד קביעה זו טוען המערער, כי בית המשפט העליון אכף למעשה את ההסכמים שבין הצדדים, ועניין קביעת הדרך להבטחת העברת הזכויות בפרגו לידי הקונים אינו שייך כלל לתשלומי הריבית הקבועה בהסכמים. לדבריו, עניין זה בא רק לאור הודעת בא-כוח המערר, לפיה הוא מסכים כי ביצועו של פסק-דין שיינתן לטובת המערער יותנה בהעברת זכויות המערער בפרגו בהתאם להסכם, ובכך תובטח זכותם של המשיבים לקבל את הנכס לכשיושלם תשלום המחיר. יתרה מכך, מוסיף המערער וטוען, בע"א 545/79 * חייב בית המשפט את המשיבים לשלם למערער אותו חלק המחיר שהגיע מועד פרעונו בצירוף ריבית עד יום הגשת התביעה. אמנם, קביעתו של בית המשפט קמא איננה בסמכות, שכן בדבריו התייחס לתשלום המחיר, היינו המחיר המוסכם. אך לדעתנו, מוסמך היה לקבוע את שקבע, ביחס לתשלומים שנדונו בפסק הדין בע"א 545/79* הנ"ל. בפסק הדין נקבע**: "כל צד רשאי יהיה לפנות בבקשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעניין הוראות לביצוע פסק-דין זה, אם יהיה צורך בכך". קביעה זו באה בנוסף לקביעה, כי הצדדים רשאים לפנות בהקשר לקביעת הדרך להבטחת העברת הזכויות. בדרך זו הוסמך בית המשפט המחוזי לקבוע גם את המועד לתשלום החיוב הקבוע בפסק הדין, בנוסף לדרך שבה תובטח העברת הזכויות לקונם. לפיכך, אילו התייחסה תשובתו לחובת הקונים לשלם את סכום פסק הדין בע"א 545/79 *, הייתה זו תשובה שהוא מוסמך לתתה. כעת, לא נותר לנו אלא לבחון, אם תשובה זו נכונה היא. אם התשובה לכך חיובית, מוסמכים אנו לתת תשובה זו, שכן, המערער לא הסתפק בסעד של ביטול תשובתו של בית המשפט קמא אלא ביקש גם, כי נקבע ש"התשלום למערער ייעשה על פי הסכומים שנקבעו בהסכמים, לרבות הריבית שנקבעה שם". בע"א 545/79 הנ"ל נאמר מפורשות ***: "בנוסף לכך מותנה חיוב כל המשיבים לשלם את הסכום הנ"ל בהבטחת העברת זכויותיו של המערער בחברת פרגו למשיבים הראשון והשני... אחרי שייפרע כל המחיר שנקבע בשני המסמכים הנ"ל". ----------------- * פ"ד לח(191 )2. ** שם, בעמ' 206. ***שם, שם. 823 לדעתי, משמעות הדברים הינה, כי כבר עתה, היינו לפני ביצוע החיוב לשלם את התשלום הראשון, יש להבטיח את העברת הזכויות לקונים, כך שכאשר יפרעו את כל המחיר, יוכלו לקבל את הנכס המגיע להם. פרשותו של המערער, כאילו את האישור בדבר הבטחת העברת הזכויות יש להמציא לצדדים רק לאחר שיושלם תשלום המחיר, משוללת כל יסוד והיגיון. מה טעם בקבלת האישור הנ"ל לאחר שיושלמו כל התשלומים? האישור הכרחי לפני ביצוע התשלומים וכדי לאפשר את ביצועם בלי לסכן את הקונים. הדברים עולים ברורות מן ההסכמים ומפסק הדין האמור. אשר לטענה, כי בית המשפט העליון פסק למערער את הסכום בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, וכי יש להסיק מכך ששיעורי הריבית וההצמדה אינם תלויים במתן האישור לקונים, אף אותה יש לדחות. כזכור, בית המשפט העליון קבע, כי המערער היה צריך להמציא את האישור, אולם לא ראה בכך עילה לדחיית התביעה. הטעם לכך, שהיה ברור שהתנערות הקונים מחיוביהם לא נבעה מאי-מתן האישור. כיוון שהקונים הם שגרמו לאי התשלום, ואילו המערער שאף לקיים את חיוביו, חייב אותם בית המשפט בתשלום הריבית הקבועה בהסכם עד יום הגשת התביעה. מכל מקום, היה עליו לתת מענה בדבר הבטחת העברת הזכויות לקונים. הסכמתו של המערער נעה את הצורך בקביעה מצד בית המשפט, שאלמלא ההסכמה הייתה הכרחית. סיכומו של דבר, וזה העיקר, נקבע שתשלום פסק הדין מותנה בהבטחת העברת הזכויות. משנקבע כך, והמערער איננו ממציא את האישורים הנדרשים, הרי שהמניעה לתשלום היא ממנו. בנסיבות שכאלה הוא איננו זכאי לתשלומי ריבית על-פי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, וזוהי גם שורת ההיגיון. עד ליום הגשת התביעה נמנע ביצוע ההסכם באשמת הקונים, ולכן המערער זכאי הן מכוח ההסכם והן מכוח החוק לתשלומי הריבית וההצמדה, אך משנקבעה חובתו להבטיח העברת הזכויות כתנאי לחיוב הקונים לשלם, והוא לא מילא אותה, אין הצדקה לחייב את הקונים בריבית משם ואילך. אשר-על-כן, סבור אני, כי בסמכותנו לקבוע, כי חובת התשלום של סכום פסק הדין תקום, רק לאחר שיומצאו האישורים שנקבעו בבית המשפט קמא. אם וכאשר יומצאו האישורים הללו, יהיה על המשיבים לשלם למערער את הסכום שפסק בית המשפט העליון בע"א 545/79 *, דהיינו סך של 2,618,580 שקלים ישנים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.5.79 ועד ליום 13.2.84, יום מתן פסק הדין בע"א 545/79 *. הסכום הנ"ל יישא הפרשי הצמדה מיום 13.2.84 ועד ליום התשלום בפועל, אך לא תשולם ריבית בגין התקופה האמורה. ---------------- * פ"ד לח(191 )2. 824 5. טענתו השלישית והאחרונה של המערער מופנית כנגד ההחלטה, המאמצת באופן כוללני את האמור בסעיפים 6 ו-7 בבקשה שבהמ' 1365/85. בהחלטתו קבע בית המשפט קמא: "על המוכר - מר בראונר - להמציא לקונים את כל האישורים הנדרשים על ידם לפי סעיפים 6 ו-7 בבקשה שבפני המרצה מס' 1365/85". בסעיפי המשנה ו' ו-ז' שבסעיף 6 לבקשה האמורה (המ' 1365/85) נאמר: "ו. הנאמן בואדוז יצהיר ויתחייב במפורש כי המצב שמתואר בפיסקאות א' עד ה' לעיל יישאר כמות שהוא עד תום העברת כל זכויות המשיב הראשון בפרגו למבקשים או למי מהם. ז. הנאמן בואדוז יעביר את זכויות המשיב בפרגו למבקשים, או למי מהם, כנגד תשלום הסכומים על ידי המבקשים או מי מהם כפי שיקע על ידי בית המשפט, באופן שהמבקשים או מי מהם יבואו בנעלי המשיב לענין הבעלות במניות ובזכויות בפרגו". ראשית, טוען המערער, כי ראוי לקצוב פרק זמן סביר, שבתוכו על הקונים, דיאמסלס וקרפ, או על הערב, סולימני, לשלם למערער את המחיר הקבוע בהסכמים, ובתוך פרק זמן זה בלבד יישאר המצב כמות שהוא עד תום העברת הזכויות. אינני סבור, כי יש לקבל בקשה זו. המערער סירב לאפשר לבית המשפט קמא להכריע בעניין מועדי התשלומים החוזיים ושיעורם, ואיננו יודעים מתי ייווצר החיוב לתשלום המחיר, לאחר שיומצאו האישורים הנדרשים. אם, כטענת המערער. תקום חובת התשלום של מלוא המחיר מיד לאחר שיומצאו האישורים, ואם אמנם לא ישולם לו המחיר באותו מועד, כי אז יהא רשאי להגיש תביעה לבית המשפט ולבקש כל סעד שיעמוד לרשותו. אם, דרך משל, יבחר המערער בסעד של ביטול החוזה, פשיטא שיהא רשאי לבטל את הפעולות שנקט לצורך הבטחת העברת זכויותיו. אולם, אם יבחר בסעד של אכיפה, ממילא לא יוכל לבטל את הבטחת העברת הזכויות שכן בלעדיה לא יאכוף בית המשפט את החוזה. כך או כך, אין הכרח לקבוע את התקופה שבמהלכה יובטחו הזכויות, במיוחד כאשר אנו איננו מוסמכים לקבוע את המועד בו תיווצר החבות לתשלום המחיר. שנית, טוען המערער, בפיסקאות הנזכרות לעיל נאמר "למבקשים או למי מהם", זאת בניגוד לפסק הדין בע"א 545/79 * הנ"ל, שקבע, כי הזכויות יועברו לקונים, היינו דיאמסלס וקרפ. כנגד זאת, טוען המשיב השלישי, סולימני, כי הוא כערב ישלם את --------------- * פ"ד לח(191 )2. 825 המחיר, ומן הראוי שהזכויות יועברו אליו. עניין זה עלול להתרחש, רק לאחר שיומצאו האישורים הנדרשים והקונים לא ישלמו את המחיר. אנו איננו מוסמכים להכריע בשאלה, מה יקרה אז ומה הן זכויותיו של הערב אם יחויב לשלם. כך גם טוען המשיב הראשון, דיאמסלס, כי יש לקבוע, כי אם הוא ישלם את מלוא המחיר, מן הראוי להעביר אליו אליו את הזכויות. טענה זו עניינה בקביעת החלוקה הפנימית של זכויותיהם וחובותיהם של הקונים בינם לבין עצמם. גם בשאלה זו איננו מוסמכים להכריע. עניין לנו אך בקביעת חבותו של המערער, להבטיח העברת הזכויות לקונים. קביעה זו איננה משליכה על זכותו של אחד הקונים ששילם את מלוא המחיר לתבוע את העברת הזכויות אליו. לפיכך, יש לתקן את ההחלטה כפי שנקבע בע"א 545/79 * הנ"ל. היינו תובטח העברת הזכויות לקונים - דיאמסלס וקרפ. שלישית טוען המערער, כי בפיסקה ז' לעיל נאמר "הבעלות במניות ובזכויות בפרגו" ואולם, בפרגו, שהוא תאגיד וואדוזי, אין מניות אלא רק זכויות, ועל-כן יש למחוק את המלה "מניות". שאלה זו איננה עניין לנו. מה שהוסכם בין הצדדים לעיסקה, בהסכמים ביניהם, יש לבצע. בית-משפט זה איננו מנסח את העיסקה מחדש עבור הצדדים. מכל מקום, אם קיימת מחלוקת בדבר פרשנותו של ההסכם, הרי גם הכרעה בסכסוך זה איננה בסמכותנו. אשר-על-כן אנו מקבלים את הערעור, כך שייקבע בהחלטה, כי אין חיובם של המשיבים הראשון והשני מותנה במתן היתר מאת המפקח על המטבע למשיב השלישי. כמו כן תימחקנה המלים "או למי מהם" מן הפיקאות ו' ו- ז' הנזכרות לעיל. כן תיקבע חובת תשלום הריבית וההצמדה כאמור בסיפא לפיסקה 4. לאור התנגדותו לתיקון הראשון שנתבקש, יישא המשיב השני בהוצאות המערער בסך 5,000 שקלים חדשים. המשיבים הראשון והשלישי יישאו יחד בהוצאות המערער בסך 1,000 שקלים חדשים. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. השופט א' גולדברג: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. נאמנות