החלטה א. ההלוואות והמחלוקת שלוש הלוואות נטלה הנתבעת 1 (להלן: "האגודה") מהבנק התובע (מסניף קריית טבעון) בערבות של חבריה הנתבעים האחרים והן: 1. ב-1 - 14.7.82 מיליון ש"י. 2. ב-1 - 31.8.82 מיליון ש"י. 3. ב-500,000 - 30.9.82 ש"י. בגין כל אחת מההלוואות חתמה הנתבעת על כתב התחייבות להחזרת הלוואה. נוסחם של כתבי ההתחייבות זהה, למעט סכומי ההלוואות ומועדי פרעונן. על פי כתבי ההתחייבות אמורה היתה כל הלוואה להיפרע בתשלומים תלת-חודשיים צמודים למדד, בצירוף ריבית. חיובי הריבית נקבעו בסעיפים 4 ו-6 לכתבי ההתחייבות: "4. ההלוואה הנ"ל נושאת ריבית לפי חישובי הבנק, החל מתאריך קבלת ההלוואה. בשיעור של 7.5% (שבעה וחצי אחוזים) לשנה (להלן: "הריבית"). 5. - - -. 6. הבנק רשאי לחשב את הריבית באופן ובדרך כפי שימצא לנכון, לצרף את הריבית לקרן בסוף כל רבע שנה ו/או בסוף כל תקופה אחרת לפי קביעת הבנק, לחייב כל חשבון שלנו בבנק בסכומי הריבית, ולהעלות 22 מתאריך ההודעה בכתב שתישלח אלינו, את שיעור הריבית עד לשיעור המירבי שיוחלט עליו בבנק מעת לעת. מיום משלוח ההודעה ישאו הסכומים שיגיעו לבנק ריבית בשיעור החדש הנקוב בהודעה". האגודה פתחה בבנק חשבון עו"ש מס' 145660, שיועד לקבלת כספי האגודה (כספים שקיבל מארגון הקניות שלה) ולהעברתם לפרעון התשלומים התלת-חודשיים של הלוואות. חשבון זה שימש את הבנק לחיוב האגודה בריבית פיגורים, מעת שנפסקו תשלומי האגודה לפרעון הלוואותיה. בספטמבר 1986 חדלה האגודה לפרוע את הלוואותיה וב-15.5.87 היה חובה לבנק. לטענת הבנק, כדלקמן: 1. בחשבון ההלוואות סך של 211,647.79 ש"ח. 2. בחשבון עו"ש סך של 6,321.64 ש"ח. ב-18.5.87 תבע הבנק את האגודה ואת ערביה לתשלום החובות הנ"ל. הנתבעים ביקשו רשות להתגונן מפני התביעה בטענות שונות, אשר רק אחת מהן הוכרה על ידי הרשם כראויה לכך, והיא בנושא הריבית בלבד. המחלוקת בין בעלי הדין מתמקדת בחוקיותם של חיובי הריבית, שחוייבה האגודה על ידי הבנק, ובגלל מחלוקת זו לא יכול היה רואה החשבון, מר יהושע הזנפרץ, שמונה על ידי הרשם לבדיקת חשבון הבנק, להתחיל במלאכתו. ארבע טענות הנתבעים על אי-חוקיות חיובי הריבית תידונה בהחלטה זו. ב. שיעור הריבית המירבית על פי החוק 1. צו הריבית (קביעת שיעור הריבית המכסימלי), תש"ל-1970 (להלן: "צו הריבית המקסימלית"), שהיה בתוקפו בעת קבלת ההלוואות, קבע את הריבית המירבית למילווה צמוד ערך בשיעור של 7.5% לשנה. קביעת שיעור הריבית לשנה משמעה קביעת הסכום שיחושב על פי שיעור הריבית בסוף השנה עבור השימוש בכסף המילווה במשך השנה; ריבית המחושבת כך היא הריבית המכונה "נומינלית". אבל כאשר סכום הריבית משולם בתשלומים רבעוניים במשך כשנה, ולא בסוף השנה, כי אז למעשה שיעור הריבית עולה על 7.5% לשנה, והוא הדין כאשר התשלומים הרבעוניים של הריבית אינם משולמים בפועל אלא חיוב הריבית מצטבר כל רבעון על הקרן ונושא ריבית דריבית. אז ריבית זו, המכונה "ריבית אפקטיבית", עולה על השיעור של 7.5% לשנה, ומגיעה ל-7.714 לשנה. לטענת האגודה, החיוב בריבית אפקטיבית של 7.714% לשנה הוא בניגוד לחוק ולצו הריבית המכסימלית. 23 2. צבירת ריבית אחת ל-3 חודשים. כאמור בכתבי ההתחייבות, הותרה לפי החוק וצו הריבית המכסימלית. אין משמעות להיתר לצבירת ריבית דרבית, אם, כגירסת הנתבעים, בכל מקרה סך כל תשלומי הריבית במשך השנה לא יעלה על סכום הריבית הנומינלית. פרשנות כזו לא הצריכה את היתר המחוקק לגביית ריבית דריבית בתנאים המפורטים בצו הריבית המכסימלית. קביעת שיעור הריבית הנומינלית היא חיונית גם עבור חישובה של הריבית האפקטיבית, כי הבסיס לחישוב הריבית בכל רבעון לא יעלה על שיעור הריבית של 7.5% לשנה (כלומר 1.875% לרבעון). ולא יהיה כל שיעור גבוה יותר, שיעלה על דעתם של המלווה והלווה. על כן. לפי צו הריבית המכסימלית. הריבית על הלוואה מותרת בצבירת ריבית דריבית היא: (1) הריבית תחושב תמיד לפי השיעור המוסכם, שאינו עולה על השיעור המירבי לפי החוק, ובענייננו. לפי חישוב של 7.5% לשנה. (2) הריבית בכל 3 חודשים תצורף לקרן והסכום המצטבר יישא אף הוא ריבית כאמור בפיסקה (1), וכך כל 3 חודשים. 3. כאשר החייב משלם כל רבעון את הריבית החלה עליו ועל ידי כך הוא מונע הצטברותם של חיובי ריבית דריבית. מקדים החייב, למעשה, את מועד הפרעון של הריבית הנומינלית האמורה להיפרע בסוף השנה, כתוצאה מכך נהנה המלווה מריבית אפקטיבית העולה על שיעור הריבית הנומינלית המירבית המותרת לפי הצו. על כן, לטענת הנתבעים, זכאית האגודה בהחזר של סכומים ששילמה לפרעון תשלומי ריבית בכל רבעון, כי הצטברותם של סכומים אלה בכל שנה מהשנים, בהן הקפידה האגודה לפרוע את תשלומיה במועד, עולים על סכומי הריבית הנומינלית המירבית, שהיתה מותרת באותן שנים על פי צו הריבית המכסימלית. ההבדל בין חייב הפורע את תשלומי הריבית בכל רבעון לבין חייב שאינו פורע אותם הוכר תחילה בסעיף 3 של צו הריבית המכסימלית בתנאי הבא: "הריבית נתרבתה תקופה של שלושה חודשים לפחות והיא לא שולמה במועד פרעונה". הבדל זה בוטל ב-1972 עם חקיקת חוק הריבית (שינוי שיעורים), תשל"ג-1972. חוק זה תיקן את סעיפים 3 ו-5 לחוק הריבית, תשי"ז- 1957, כך שבוטלה ההתנייה של אי-תשלום הריבית במועד והאיסור הגורף לדרוש ולקבל ריבית דריבית, שלא הותרה על פי צו של שר האוצר, הצטמצם לאיסור צבירת ריבית דריבית, שאינה מותרת על פי צו כאמור, בתקופות פחותות משלושה חודשים. על כן, אף על פי שתשלומי הריבית בכל רבעון על ידי האגודה (תשלומי ריבית אפקטיבית) על פי התחייבויותיה כלפי הבנק עלו בסופה של כל שנה על סכום הריבית הנומינלית, לא היה בכך איסור על פי החוק, כל עוד הבסיס לחישוב הריבית האפקטיבית היה לפי שיעור הריבית הנומינלית של 7.5% לשנה. 24 4. בכתבי ההתחייבות אמנם לא נרשם שיעור הריבית האפקטיבית. אך נאמר בהם שההלוואה נושאת ריבית בשיעור של 7.5% לשנה והיא תשולם בתשלומים תלת-חודשיים. לא מן הנמנע, שאדם הרחוק מחישובי ריבית ומידיעה על דרך חישוב הריבית, שצריך להיעשות בסוף כל שנה מיום קבלת המילווה. עלול לסבור ששיעור הריבית הנקוב בהסכם, שהוא 7.5% לשנה, הוא שיעור הריבית, שעליו לשלם בפועל, כלומר, הוא שיעור הריבית האפקטיבית עבורו. אך אם אמנם יש בכך כדי להטעות כתרעומתם של הנתבעים בסיכומיהם - ואיני קובע ממצא בנושא זה שאינו בתחום הדיון שלפנינו- אין בכך עילה להגנת הנתבעים, שאינם מבקשים את ביטול הסכמי ההלוואה בגלל טעות או הטעייה, אלא בגלל טענתם על גביית ריבית אפקטיבית, שהיא, לגירסתם, ריבית מופרזת האסורה על פי דין. טענתם זו נדחתה כאמור לעיל. ג. שיעור ריבית הפיגורים 1. יתרת זכות ויתרת חובה בחשבון החח"ד וזכות הבנק לחייבו האגודה פתחה חשבון עו"ש (חח"ד) בבנק, ששימש אותה לצורך פרעון ההלוואות. כספי ארגון הקניות, ששולמו לאגודה, הועברו באמצעות חשבון זה לפרעון הלוואותה של האגודה מהבנק. כל עוד היה החשבון ביתרת זכות לא היה קושי ואין מחלוקת על זכות הבנק להעביר את כספי האגודה מחשבון זה לפרעון הלוואותיה, על ידי חיוב האגודה בחשבון החח"ד בסכום הנדרש לפרעון ההלוואה, או הריבית בגינה, ולזכות בסכום זה את האגודה בחשבון ההלוואה. אבל, כאשר בחשבון החח"ד לא היה כסף לזכות האגודה. אלא יתרת חובה, והבנק המשיך לנהוג כמנהגו, היינו, לחייב את חשבון החח"ד ולזכות את חשבון ההלוואה, הוא גרם להגדלת חובה של האגודה לבנק - בחשבון החח"ד. למעשה, חיוב חשבון החח"ד, שהיה ביתרת חובה, הוא מתן הלוואה נוספת של הבנק לאגודה בתנאים המקובלים שהוסכמו בין האגודה לבין הבנק בעת פתיחת חשבון החח"ד. חיוב חשבון אחד של לקוח בבנק כדי לזכות בסכום החיוב חשבון אחר, יכול להיעשות רק על פי הסכם בין הבנק לבין הלקוח. בסעיף 17 לכתבי ההתחייבות הסכימה האגודה: "הבנק רשאי בכל עת לחייב כל חשבון שלנו בכל סכום המגיע ושיגיע מאיתנו בכל אופן שהוא, ולזקוף כל סכום שיקבל מאיתנו או עבורנו לזכות אותו חשבון שימצא לנכון, ולהעביר כל סכום שיעמוד לזכותנו לכל חשבון אחר שימצא לנכון". הסכמה זו מקנה לבנק את הזכות "לשלוח ידו" לחשבון החח"ד של האגודה. כדי להעביר ממנו כספים לפרעון תשלומי ההלוואה, כאשר במועד הפרעון יש כסף בחשבון לזכות האגודה, אך כאשר החשבון ביתרת חובה, "שליחת היד" לחשבון אינה מעלה כספים לפרעון ההלוואה, אלא יוצרת הלוואה חדשה בין האגודה לבין הבנק, שעליה לא ניתנה הסכמת האגודה. 25 לטענת האגודה, חיובי חשבון החח"ד שלה על ידי הבנק, לצורך פרעון ההלוואות. המירו למעשה את ההלוואות שקיבלה על פי כתבי ההתחייבות להלוואה בחשבון חח"ד ולכן שיעור הריבית, בו חויבה האגודה בחשבון חח"ד, לא יכול היה לעלות על שיעור הריבית המירבית לפי צו הריבית המכסימלית. טענת הבנק, על השימוש הבלעדי שנעשה בחשבון לפרעון ההלוואות בבנק עד כי היה למעשה "צינור גבייה בלבד", היא נכונה כל עוד זרם כסף בצינור, אבל כאשר הצינור יבש וכסף לא זרם בו, לא היה הבנק רשאי להזרים בו כספים ממקורותיו שלו, שנכפו למעשה על האגודה כהלוואה, על ידי חיוב חשבון החח"ד שלה, אלא אם האגודה הסכימה לקבל הלוואות אלו על ידי חיוב חשבונה. על ההבדל בין חיוב חשבון, הנמצא ביתרת זכות לצורך פרעון הלוואה לבין חיוב בחשבון הנמצא ביתרת חובה עמד בית המשפט העליון בע"א 1[ 345/78], בעמ' 691, בקבעו "...חיוב חשבונו של חייב העומד בין כה וכה ביתרת חובה, לא יתפרש כפרעון, אלא אם כן הוכח, כי הצדדים הסכימו אחרת, חיוב כזה אינו אלא פעולה חשבונית, ואין בו יותר מאשר מתן התחייבות נוספת על ידי החייב לבצע את התשלום". בא כוח הבנק טעה בהבינו את טענת בא כוח הנתבעים על היעדר הסכמה לחיוב חשבון חח"ד של האגודה, כמחייבת מסקנה על ביטול כל חיובי החשבון שנעשו בעת העברת הכספים ממנו לפרעון ההלוואות, כי לא הבחין בין חיוב חשבון החח"ד, בהיותו ביתרת זכות, לבין חיובו בהיותו ביתרת חובה. על החיוב הראשון היתה הסכמת האגודה, ועל החיוב השני - לא באה הסכמתה, למרות, שעל פי ההלכה הפסוקה נזקקה הסכמה כזו. 2. היעדר הוראת קבע הבנק לא טען בסיכומיו על זכותו לחייב את חשבון החח"ד על פי הוראת-קבע שניתנה לו על ידי האגודה. על כן, אין צורך להתייחס לאפשרות זו ודיינו בכך, שהוראת-קבע כזו לא הוצגה בבית המשפט. 3. החיוב לפי סעיף 7 לכתבי ההתחייבות בסעיף 7 לכתבי ההתחייבות, המתייחס לאפשרות שהאגודה לא תפרע במועד תשלום כלשהו החל עליה, ניתנה הסכמת האגודה: "...יהיה הבנק רשאי לחייב את חשבוננו בריבית פיגורים על אותו סכום בשיעור המירבי שיהיה נהוג בבנק באותה עת לגבי חריגות ופיגורים בחשבון חוזר דביטורי.. הסכמה זו מתייחסת לחיוב חשבון ההלוואות של האגודה בבנק ולא לחיוב כל חשבון אחר, שזיכרו לא בא בכתבי ההתחייבות, ואמנם, בסיכומי הבנק לא נטען אחרת. 26 4. הסכמה שבשתיקה ומניעות לגירסת הבנק, שתיקתה של האגודה במשך ארבע שנים של חיוב חשבון החח"ד שלה לצורך סילוק ההלוואה, מחייבת את המסקנה של הסכמתה על ידי התנהגותה - שתיקתה לשיטה זו של פרעון הלוואותיה ולמניעותה מהעלאת טענה כזו נגד הבנק עתה. הסכמה שבשתיקה ומניעות, הן טענות ראויות להישמע, אם היעדר התגובה לפעילות הבנק היה מתוך מודעות למעשיו. מר ניר רווה, חבר ועד האגודה, שטיפל בנושא, הצהיר על היעדר מודעות למשמעותם של חיובי הבנק את חשבון החח"ד של האגודה. לדבריו, "פרעון ההלוואות דרך החשבון הוצג בפנינו כדבר טכני". הוא הבין "כי כל הלוואה נפרעת על פי התנאים והכללים המחייבים לגביה", והוסיף, שאילו היה מודע לשינוי בתנאי ההלוואה, המתחייב מפרעונה באמצעות חשבון חח"ד, לא היה מסכים לכך. דבריו של מר רווה לא נסתרו. 5. הסכמה ומודעות כתנאי לשינוי ההלוואה ביצוע הסכם בתום-לב מחייב כל אחד להודיע למשנהו על כל שינוי המתבקש, או נדרש, במימושו. כל עוד החיובים בחשבון חח"ד נעשו בהיותו ביתרת זכות - לא היה בכך שינוי בהלוואה, אך, כאשר החיובים נעשו בחשבון בהיותו ביתרת חובה, בכוונה לשנות את תנאי ההלוואה מהלוואה צמודת מדד להלוואה בחשבון חח"ד - חובה היתה על הבנק להפנות במפורש את תשומת לב האגודה לכך. כל עוד לא נעשה כך יכולה היתה האגודה להניח, שאין שינוי בתנאי ההלוואה ובתנאי ריבית הפיגורים בגין אי-פרעונה, ולחיובי החח"ד הנמצא ביתרת חובה אין משמעות של שינוי בשיעור ריבית הפיגורים המוסכמת על פי כתבי ההתחייבות. במילים אחרות, הבנק, שהכיר את חשבון החח"ד של האגודה, כצינור להזרמת כספיה לפרעון ההלוואה, לא היה רשאי להזרים לאותו צינור את כספיו שלו (על ידי חיוב חשבון החח"ד של האגודה הנמצא בחובה) ולהעבירם לפרעון ההלוואות של האגודה, מבלי לבקש במפורש את הסכמתה לכך. הזרמת הכספים בצינור, ללא הסכמת האגודה ומבלי שהיא תהיה מודעת למשמעותה העוקרת את תנאי ההלוואה המקוריים ומעמידה במקומם את תנאי חשבון החח"ד, אינה יוצרת הסכמה שבשתיקה ומניעות. לטענת בא כוח הבנק, השתק על ידי התנהגות יכול להיווצר גם כאשר האגודה נמנעה מלדעת את העובדות שניתן היה לגלותן אילולא עצמה עיניה מהן. אך מסתבר מעדותו של מר רווה שהוא ניסה לברר את העובדות ואת משמעות החיובים בחשבון חח"ד של האגודה, אך העלה חרס בידו, כי נדחה על ידי אנשי הבנק, בטענה, שהנושא הוא טכני ואיש כמוהו לא יבין אותו. 27 ביטול חיובי החח"ד, שנעשו לא כדין בעת היות החשבון ביתרת חובה והחזרת חיובי האגודה לחשבון ההלוואות של האגודה לא ישנה את מצב הבנק לרעה. האפשרויות, או היעדר האפשרויות, של הבנק לגבות את החוב, בין אם הוא על פי חשבון חח"ד ובין אם הוא על פי חשבון ההלוואה, נשארו עינן. לא הוכח שבמצבו של הבנק חל שינוי כלשהו בגלל הסתמכותו על חיובו חשבון החח"ד של האגודה, במקום להשאירה בחובה בחשבון ההלוואות שלה. 6. הלוואות גישור האגודה פרעה, כאשר פרעה, את תשלומי ההלוואות מכספים שהופקדו לזכותה בחשבון החח"ד שלה על ידי ארגון הקניות. אך יש אשר ארגון הקניות לא הפקיד את הכסף הנדרש במועד, אלא מספר ימים לאחר מכן. כדי לאפשר לאגודה לשלם את התשלום המגיע על חשבון ההלוואה ניתנה לה האפשרות למשיכת-יתר בחשבון החח"ד, כך, שהסכום הנדרש לתשלום ההלוואה הועבר מחשבון החח"ד לחשבון ההלוואות, שאגב כך נוצרה בחשבון החח"ד יתרת חובה. הבנק הקצה אשראי מתאים לצורך העברות אלו ובמסגרתו הלווה לאגודה את הסכום הדרוש לתשלום. היתה זו הלוואה לגישור על פער הזמנים בין המועד לסילוק תשלום על חשבון ההלוואה לבין מועד הפקדתם של כספי ארגון הקניות בחשבון החח"ד, שהופקדו מספר ימים לאחר מכן וכיסו את יתרת החובה. כך היה הנוהג עד מחצית 1984, עת הפסיק ארגון הקניות את הפקדת הכספים לזכות האגודה. הלוואות גישור אלו היטיבו את מצבה של האגודה, כי אילולא הן, לא היתה, לעתים, מסוגלת לפרוע את תשלום ההלוואה תוך שבוע ימים מהיום הקבוע לתשלום והיא היתה מקנה לבנק את הזכות לדרוש את פרעונה המיידי של כל ההלוואה. הבנק מנסה לראות בהסכמת האגודה להלוואות הגישור - שנעשו על ידי חיוב חשבון החח"ד, למרות היותו ביתרת חובה, או על ידי הבאתו ליתרת חובה - הסכמה גורפת גם לחיוב חשבון החח"ד בהיותו ביתרת חובה קבועה בגלל היעדר הפקדות כספים בו לזכות האגודה. אך, לדעתי, הסכמה לחיוב חשבון חח"ד לתקופה קצרה אינה הסכמה לחיוב החשבון לאריכות ימים. משנוכח הבנק, שהלוואת הגישור האחרונה אינה מוחזרת ושחשבון החח"ד נשאר ביתרת חובה - לא היתה לו עוד הזכות להמשיך להלוות כספים לאגודה, כי הלוואות אלו ניתנו לפרעון ההלוואה ולא כהלוואות גישור, ולכך לא היתה לו הסכמת האגודה. 7. מודעות הבנק למצב החשבון מר בנימין אהרמן, סגן מנהל סניף הבנק בקריית טבעון, בו נוהלו חשבונות החח"ד וההלוואות של האגודה, הסביר בתצהירו את המהפך בהתנהגות האגודה שחל 28 בספטמבר 1988. עד למועד זה הפקידה האגודה כספים לכיסוי תשלומי ההלוואה תוך שלושה שבועות לכל המאוחר ומאז ואילך לא עשתה כן. לכן לדבריו, הבנק, שחייב דרך קבע את חשבון החח"ד לצורך החזר ההלוואות, החזיר את הסכומים לחשבון החח"ד על ידי זיכויו מחדש בהם. נוהג זה מלמד על מודעות הבנק ליתרות החובה הבלתי מכוסות בחשבון החח"ד של האגודה. לכן, משעמד הבנק על כך, שהאגודה אינה מפקידה עוד כספים בחשבונה ושלא ניתן לפרוע את ההלוואות מיתרות הזכות שבחשבון והלוואות הגישור אינן נפרעות כבעבר - היה על הבנק להימנע לחלוטין מחיוב חשבון החח"ד לצורך זיכוי חשבון ההלוואות. פעילות הבנק, שהתבטאה בחיוב חשבון חח"ד ובזיכוי חשבון ההלוואה של האגודה ביום הקבוע לסילוק תשלום על חשבון ההלוואה, כאשר כעבור חודש בוצעה פעילות הפוכה על ידי זיכוי חשבון החח"ד וחיוב חשבון ההלוואה באותם סכומים (כאמור בדברי מר אהרמן, בעמ' 14 לפרוטוקול), יצרו רישומים של תנועת כספים שמטרתם היתה לחייב את האגודה בריבית על יתרות חובה, הנוצרות כתוצאה מכך בחשבון החח"ד שלה. אין ספק, שהיתה זו שיטה לחיובי האגודה בריבית בגין הלוואותיה באמצעות חשבון החח"ד ללא הסכמת האגודה. אם חיובים אלה עלו על ריבית הפיגורים המותרת לפי תנאי ההלוואה והחוק (ויש להניח שהבנק נהג כך, כי שיעור הריבית החריגה בחשבון חח"ד עלה על שיעור ריבית הפיגורים בחשבון ההלוואה), היא ריבית מופרזת שעל הבנק להשיב לאגודה. 8. התוצאה בסיכום. זכות הבנק לגבות את התשלומים להחזר ההלוואה מחשבון חח"ד של האגודה היתה קיימת, כל עוד החשבון היה ביתרת זכות, או שיתרת החובה שלו כוסתה תוך תקופה קצרה. היא לא היתה קיימת מאז שיתרת החובה נשארה ללא כיסוי דרך קבע. זכות הבנק להעמיס על האגודה הלוואות מטעמו לצורך פרעון הלוואותיה הקודמות, על ידי הגדלת יתרת החובה, היתה מותנית בהסכמת האגודה, וזו לא ניתנה. אין נפקא מינה, אם חיובי חשבון החח"ד לצורך החזרת ההלוואה זוכו בחודש שלאחר מכן על ידי ביטול הזיכוי המתאים בחשבון ההלוואה, או שלא זוכו, כי הסכמת האגודה לא ניתנה לאף אחד מהחיובים הנ"ל. על כן, כל חיובי חשבון החח"ד, שלא נוצרו כתוצאה מהלוואות גישור, אלא נעשו לצורך החזר ההלוואות, שניתנו על פי כתבי ההתחייבות נושא הדיון, כאשר החשבון היה ביתרת חובה ללא כיסוי, ואלה שנעשו לצורך החזר כל סכום שנצטבר על חיובים 29 אלה - בטלים מיום החיוב. אם זוכתה האגודה בחשבון הלוואותיה על ידי העברת כספים מחשבון החח"ד המתבטלות על ידי החלטה זו - מבוטל הזיכוי. זיכוי בחשבון ההלוואה, שלא נעשה על ידי העברת כספים מחשבון החח"ד כדין-אין דין זיכוי חל עליו, ובמקומו באה זכות הבנק, לפי סעיף 7 לכתבי ההתחייבות, לחייב את חשבון האגודה בריבית פיגורים. ובלבד שריבית זו לא תעלה על השיעור המירבי המותר לפי צו הריבית המכסימלית. מדברי מר אהרמן נראה, כי המועד הקובע לתחילת ביטולם של החיובים בחשבון החח"ד והזיכויים בחשבון ההלוואות, שנעשו לא כדין, הוא ספטמבר 1986. מדברי מר רווה נראה, שתחילת החיובים של חשבון החח"ד בהיותו ביתרת חובה (שלא כוסתה על ידי הלוואת גישור) אמורה להיות במחצית 1984. אף כי מעיון בחשבונות החח"ד נראה לי, שהמועד הוא כאמור בדברי מר אהרמן - איני קובע ממצא בעניין זה שלא נדון לפניי עד תומו ומשאיר את בירורו לבעלי הדין ולרואה החשבון. 9. שיעור ריבית הפיגורים (1) ההלוואות, לפי סעיף 10 לכתבי ההתחייבות, הן צמודות למדד, על כן ריבית הפיגורים הניתנת לגבייה, בכל מקרה בו ההלוואה במלואה או בחלקה לא נפרעה במועד, לא תעלה על השיעור המכסימלי, המותר על פי צו הריבית המכסימלית ועל פי התיקונים לצו זה, עד לפרעון ההלוואה במלואה. (2) סעיף 7 לכתבי ההתחייבות המתיר לבנק חיוב בריבית פיגורים "בשיעור המירבי שהיה נהוג בבנק באותה עת לגבי חריגות ופיגורים בחשבון חוזר דביטורי". אינו היתר לגביית ריבית העולה על השיעור המירבי הקבוע בצו הריבית המכסימלית, כי ההלוואות, כאמור, הן צמודות מדד. על כן מהווה סעיף זה מעין תקרה, הגבול העליון, של שיעורי הריבית שיוכל הבנק לחייב את האגודה, ובלבד ששיעור זה לא יעלה על שיעור הריבית המכסימלית, שייקבע מפעם לפעם בצו הריבית המכסימלית. 10. תוצאה שונה אם היתה הסכמה לטענת האגודה, גם אם היתה הסכמה לפרעון ההלוואות על ידי חיוב חשבון החח"ד של האגודה, לא תעלה ריבית הפיגורים על זו המותרת על פי צו הריבית המכסימלית, כי אין להתיר לבנק לעקוף את צו הריבית המכסימלית על ידי העברת חובותיה של האגודה בגין הלוואותיה לחשבון החח"ד שלה, שיתרת החובה בו אינה צמודה למדד ומגבלות צו הריבית המכסימלית אינן חלות עליו. איני רואה מניעה להסכמה בין מלווה ולווה לשנות את תנאי ההלוואה, המוסכמים ביניהם, מהלוואה צמודת מדד צוברת ריבית מירבית אפקטיבית להלוואה בלתי צמודה בריבית מוסכמת אחרת. לכן, לא היה איסור לבנק ולאגודה להגיע להסכמה ביניהם על 30 שינוי תנאי ההלוואה, או המרת הלוואה אחת או חלק ממנה באחרת, כך שבמקום חיוב חשבון ההלוואות תוגדל יתרת החובה בחשבון החח"ד של האגודה. ד. מדד הבסיס לחישוב ההלוואה מחודש יולי 1982. האגודה חתמה על כתב התחייבות ב-14.7.82, בו אישרה קבלת הלוואה בסך של מיליון שקל ישן, אך הכסף הופקד בחשבונה ב-20.7.82, תוך ציון "יום ערך" של 14.7.82. האגודה משכה מהבנק מיליון שקל ישן ב-14.7.82 וכתוצאה מכך נרשמה בחשבונה יתרה לחובתה. זיכוי החשבון במיליון ש"י ב-20.7.87 עם ציון "יום ערך" של 14.7.82 חסך מהאגודה את החיוב בריבית בתקופת הביניים שבין משיכת הכספים לזיכוי החשבון, אבל "יום הערך" של 14.7.82 השפיע גם לרעה על האגודה, כי ב-14.7.82 המדד ידוע היה זה שפורסם ב-15.6.82 על מאי 1982. כלומר הבסיס לחישוב ההצמדה להלוואה החל ממדד מאי 1982 בעוד שזיכוי החשבון ב-20.7.82, עת הופקד הסכום בחשבון האגודה, היה מביא לחישוב הצמדה על פי הבסיס של מדד יוני 1982 שפורסם ב-15.7.82. בכתב ההתחייבות אישרה האגודה את קבלת מיליון השקל ביום החתימה (14.7.82) וברור היה לה שהבסיס לחישוב ההצמדה יהיה בהתאם למועד זה. זיכוי החשבון ב-20.7.82 מבחינתה היה עניין טכני, שמהותית בא על תיקונו על ידי רישום 14.7.82 כ"יום הערך". האפשרות שניתנה לאגודה למשוך מיליון ש"י מחשבונה, למרות שסכום זה טרם נרשם בחשבונה, מלמד, שהבנק העמיד את הסכום בפועל לרשות האגודה באותו יום. יום מתן ההלוואה הוא היום הקובע גם לתחילת החיוב בריבית והוא, כאמור, 14.7.82. ה. חיוב בעמלות הקצאת אשראי, ממנה נהנתה האגודה לצורך קבלת ההלוואות מהבנק שתוארו לעיל כהלוואות גישור למימון תשלומים על חשבון ההלוואות עד להפקדת כסף לזכות האגודה בחשבון החח"ד שלה, גררה חיוב בעמלות. לא הונחה לפניי תשתית ראייתית על מהות העמלה, אם כשמה היא, או שמא שמה מסתיר את מהותה האמיתית, שהיא ריבית. הבנק הודיע על הסכמתו להחזיר לאגודה את העמלות עבור הקצאות אשראי, שהיקפן עלה על זה שנוצל בפועל. עמלות מסתכמות בסכום של 5,697,85 ש"ח, לפי ערכם ב-1.1.92. אין ספק שהבנק יפעל כאמור בהודעת בא כוחו. בהיעדר תשתית ראייתית על מהותה של העמלה וחיוניותה, אם בכלל, להקצאת 31 האשראי, איני יכול לקבוע שריבית גלומה בה. על כן טענת האגודה לחישוב דמי העמלות כחלק מהריבית - נדחית. ו. סיכומה של ההחלטה בעלי הדין יערכו את חשבון ההלוואות של האגודה לבנק על פי ההנחיות המפורטות בהחלטה זו, שתמציתן היא: 1. ההלוואה הראשונה ניתנה, או תיחשב כהלוואה שניתנה, ב-14.7.82. 2. האגודה חייבת בתשלום ריבית אפקטיבית ולא ריבית נומינלית. 3. יבוטלו החיובים בחשבון החח"ד של האגודה ויבוטלו הזיכויים בחשבון ההלוואות של האגודה, בהתאם לאמור בסעיפים ג'8 ו-9 של החלטה זו וחשבון ההלוואות ייערך בהתאם. 4. לא יצליחו בעלי הדין לערוך את החשבון בעצמם - יפנו לרואה החשבון מר יהושע הנזפרץ. או לכל רואה חשבון אחר, המוסכם עליהם. בהיעדר הסכמה - ימונה רואה חשבון על ידי בית המשפט. 5. מחלוקת בדבר מועד תחילתם של חיובי חשבון החח"ד וזיכוי חשבון ההלוואות שלא כדין, אם תהיה מחלוקת כזו, תוכרע על ידי בית המשפט, אם מי מבאי כוח בעלי הדין יפנה אליו בסוגיה זו, אחרי שרואה החשבון יבדוק את הנתונים המתייחסים למחלוקת זו. 6. הוצאות שלב זה של הדיון ושכר הטרחה יידונו בתום המשפט, בבוא העת לקבוע אם וכמה חייבים הנתבעים לבנק. הלוואהכתב התחייבותהחזר הלוואה