פסק דין מהות התביעה: זוהי תביעה כספית ב - 3 תיקים מאוחדים, שהגיש התובע (להלן - "הבנק") נגד הנתבעים 1, 2 ו- 3 כבעלי חשבונות נפרדים וכנגד יתר הנתבעים כערבים, בגין יתרות חוב שנותרו בחשבונות הבנק שנוהלו בסניף בפתח תקוה. ביום 28.10.91 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר בת.א 3259/91 נגד הנתבעת 1, חברה לשיווק והפצה של מוצרי מזון (להלן - "החברה"), כבעלת החשבון ונגד הנתבעים 2 - 7 כערבים, בגין חוב בחשבון חח"ד מספר 404300/67, שעמד אותה עת ביתרת חובה בסך 275,368 ש"ח. ביום 19.11.91 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר בת.א 3685/91 נגד הנתבע 1.1 (להלן - "זייבק") כבעל החשבון וכנגד הנתבעים 1.2 - 1.3 כערבים, בגין חוב בחשבון עו"ש פרטי מספר 7194/33, שעמד אותה עת ביתרת חובה בסך 19,988 ש"ח. ביום 19.11.91 הגיש הבנק תביעה בסדר דין מקוצר בת.א 3687/91 נגד הנתבע 2.1 (להלן - "מעודה") כבעל החשבון וכנגד הנתבעים 2.2 - 2.3 כערבים, בגין חוב בחשבון עו"ש פרטי מספר 13557/37 שעמד אותה עת ביתרת חובה בסך 11,048 ש"ח. בכל אחד מהתיקים הנ"ל הגישו הנתבעים בקשות רשות להתגונן ולאחר גלגולים דיוניים שונים שאין צורך לפרטם, ניתנה רשות להתגונן בהחלטת כבוד השופט אפרתי מיום 6.3.96, אולם הרשות להתגונן הותנתה בהפקדה כספית בשיעור של 50% מערך התביעה שעמדה אותה עת בתוספת ריבית והצמדה על סך של כ- 650,000 ש"ח. סכום ההפקדה צומצם ל 75,000 ש"ח בהחלטת כב' השופטת גרסטל מיום 23.6.96, בכדי לאפשר לנתבעים את יומם בביהמ"ש ואכן הסכום הופקד ביום 21.8.96. ביום 26.5.97 קבעתי, כי לאור הסכמת הצדדים, התיקים יאוחדו ויישמעו במאוחד ללא צורך בתצהירים נפרדים כשהצדדים מאשרים כי כתב ה"פלוגתאות ומוסכמות" שהוגש מתייחס לשלושת התיקים שאוחדו. לא למותר לציין כי כל הנתבעים בתיק מאוחד דנן אינם זרים זה לזה, חלקם קרובי משפחה וחלקם ידידים. אותם הנתבעים שערבו כלפי הבנק עבור בעלי החשבונות נשוא התובענות דנן יכונו להלן - כל אחד בשמו וביחד "הערבים". בדיון הוכחות מיום 4.11.97 שהיה קבוע מבעוד מועד לפרשת ההגנה לא הגישו הנתבעים תצהירי עדות ראשית כפי שהורתי, ולכן לבקשת ב"כ התובע ניתן פסק דין על בסיס ראיות התובע בלבד. הנתבעים ערערו על פסה"ד לביהמ"ש המחוזי בת"א, הערעור נתקבל והתיק הוחזר להמשך דיון בפני. רקע עובדתי: בהתאם לראיות שהובאו ועל בסיס האסמכתאות שצורפו לתצהירי העדות הראשית של המצהירים שהעידו בפני, אני קובע את הממצאים העובדתיים הבאים, ככל שהם נדרשים להכרעה בעניננו: ביחס לחשבון חח"ד ע"ש הנתבעת 1, מספרו 404300/67: הנתבע 2 (להלן - "זייבק") והנתבע 3 (להלן - "מעודה") היו בכל הזמנים הרלוונטים לתובענות נשוא תיק מאוחד זה, בעלי המניות והמנהלים בנתבעת 1, חברה לשיווק והפצה של מוצרי מזון. ביום 26.1.88 פתחה החברה חשבון חח"ד בבנק בכדי שישמש אותה לניהול העסקי השוטף (להלן - "החשבון העסקי") לשם כך חתמה על טופס סטנדרטי של תנאי אשראי כללים ותנאי ניהול קבועים. נקבע בחוזה שמסמכים שיחייבו את החברה יהיו חתומים בחותמת החברה ובחתימה אישית של שני המנהלים. (נספח א+ב). במועד פתיחת החשבון המציאה החברה לבנק את "החלטת החברה" בדבר פתיחת החשבון בבנק ובדבר מורשי החתימה של החברה (נספח ג), וכן הומצאו לבנק מסמכי ההתאגדות שלה ואישור רו"ח. באותו מועד (26.1.88) חתמו המנהלים על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלת סכום לטובת הבנק עבור החברה. (נספח יא) במהלך השנים 89' - 90' הגישה החברה מפעם לפעם בקשות להגדלת היקף הקצאת האשראי בחשבון העסקי שאושרו. תחילה למסגרת אשראי של 50,000 ש"ח בבקשה מיום 13.1.89, בקשה נוספת מיום 15.10.89 למתן מסגרת אשראי של 75,000 ש"ח, לאחר מכן הוגשה בקשה למסגרת אשראי של 100,000 ש"ח מיום 19.11.89 ובקשה למסגרת אשראי של 150,000 ש"ח מיום 8.6.90. (נספח ז- י) בתאריך 27.6.88 נחתמו ע"י הנתבעים 4 - 7 שני כתבי ערבות "מתמדת מוגבלת בסכום" (נפרדים) לטובת הבנק עבור חובות החברה, האחד בסך של 8.000 ש"ח והשני בסך 27,000 ש"ח. (נספח יב' - יג' בהתאמה) ביום 27.7.88 משכנה החברה לטובת הבנק משאית קירור שהיתה בבעלותה להבטחת פרעון חובותיה. במסגרת תיק הוצל"פ (ת"א) מספר 20-05946912, מומש המשכון והמשאית נמכרה לכיסוי חלק מיתרת החוב בחשבון. במהלך תחילת פעילותה העסקית של החברה לקחה החברה שתי הלוואות מהבנק, הלוואה אחת ביום 27.7.88 והלוואה שניה ביום 11.9.88. תשלומי ההלוואה נפרעו מחשבון החח"ד בתשלומים חודשיים גם אם החשבון היה מצוי אותה עת ביתרת חובה, כך שערב הגשת התביעה נותרה בגין ההלוואות הנ"ל יתרה שלא סולקה ונפרעה בפרעון מידי מחשבון החח"ד. (לא הוצגו לעניין זה הסכמי ההלוואה למרות שהוריתי לצרף כל המסמכים הרלוונטיים גם לסיכומי הצדדים.) בתאריך 31.5.90 מאשר מנהל הסניף (דאז) מר לאופר מסגרת אשראי של 150,000 ש"ח בחשבון החח"ד של החברה וזאת לאחר שמסגרת האשראי בחשבון הוגדלה 3 פעמים קודם לכן. (נספח א1) ביום 10.6.90 שיעבדה החברה לשם הבטחת חובותיה לבנק, באמצעות איגרת חוב, את הונה הבלתי נפרע ואת מוניטין החברה בשיעבוד קבוע, ואת יתר רכושה ונכסיה בשיעבוד שוטף. (נספח טז') ביום 13.8.90 הוציא מר שלמה לאופר אז מנהל הסניף מכתב אל מערך הסניפים של הבנק, בו הוא מציין, שתי סיבות שגרמו לחריגות בחשבון; ירידה עונתית בפעילות והאטה בגביה ולכך הוסיף הערה בה הוא מציין שקיבל "לפקדון" יפוי כוח בלתי חוזר לשעבד זכויות על מגרש ומבנה בנצרת, שווי ערכו עפ"י שמאי 34.500 $. באותו מועד התקיימה פגישה בבנק, בה נכחו מר לאופר ומר והב מצד הבנק ומנהלי החברה מצד שני. בסיכום שנערך נקבעו מספר עקרונות משותפים הן ביחס לחשבון העסקי (החח"ד) והן ביחס לחשבונות הפרטיים של זייבק ומעודה (ח-ן) בתאריך 3.10.90 שולח מר לאופר מכתב אל מערך הסניפים של הבנק ובו הוא כותב כך: "... האמון שנתתי בלקוח זה (החברה - א.ק) היה מעל ומעבר לסביר והתוצאה היתה שכל חושי נרדמו ולא הבחנתי כיצד החשבון זוחל כלפי מעלה והביטחונות נעלמים." "... משעכלתי כי בעצם הלקוח בקשיים ועצרתי את הפעילות מיידית ודרשתי ממנו (החברה - א.ק) לפתוח חשבון בבנק אחר ולהעביר לי את הכספים להורדת החוב, הדבר כבר היה בחזקת "מעט מאוחר מידי." "... באם על פי עצתו (החברה - א.ק) נפרוש החוב, נוותר על ריבית חריגה, יתכן כי נצליח להציל את הכסף." "אני חייב להודות שהנני נמצא בחוסר אונים..." יש לזקוף לזכות מר לאופר וב"כ התובע (שצירף את המסמך), את גילוי הלב (שהינו נדיר במקומותינו) לטעות בשיקול דעת הבנק ביחס לשימוש של הנתבעים 1-2-3 בחשבונם, שימוש שניצל את הטעות בשיקול הדעת כמעט עד תום ותוצאתו - התביעה דנן. ביום 9.5.91 התקיימה בבנק פגישה נוספת בנוכחותם של לאופר אז מנהל הסניף, זייבק, מעודה ומר קרמזין רוה"ח של החברה, פגישה שיועדה לחתימה על הסכם/ הסדר חובות החברה לבנק, אלא שבאותו מעמד ביקשו מנהלי החברה הפחתה משמעותית נוספת בחובות שנצברו, הבקשה נדחתה ע"י מנהל הסניף. בתאריך 5.7.91 נשלח מכתב מאת ב"כ הנתבעים במענה לב"כ התובע בו צורף שיק לתשלום סכום החוב 3,375.29 ש"ח בגין יתרת ההלוואה (נספח לב'). השיק הוחזר לנתבעים באמצעות ב"כ התובע בטענה שהבנק לא מוכן לקבל סכום זה לפרעון ההלוואה, אלא כסכום אשר יופקד בחשבון השוטף של הנתבעת 1. (נספח לג') ביחס לחשבון הפרטי ע"ש הנתבע 1.1, שמספרו 7194/33: ביום 21.4.86 פתח הנתבע זייבק חשבון שיקים פרטי בסניף הבנק בפ"ת, וזאת בטרם הוחלט על הקמת החברה בשיתוף עם מעודה. ביום 22.4.86 חתמו שוימר ועביר על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלת סכום לטובת הבנק להבטחת חובותיו של זייבק בחשבון הפרטי, ביחד ולחוד. (נספח לח') ביום 31.5.88 הוקצתה מסגרת אשראי לחשבון בסך של 1,000 ש"ח, וכך נותרה עד ליום הגשת התביעה. ביום 28.11.89 ניתנה לזייבק הלוואה מהחשבון הפרטי בסך של 7,934.24 ש"ח שנפרעה ביום 28.2.90. ביום 14.5.90 ניתנה לנתבע זייבק הלוואה נוספת מהחשבון הפרטי בסך של 2,980 ש"ח שתשלומיה היו אמורים להשתלם מהחשבון הפרטי, אלא שתשלומי פרעון ההלוואה הוספו בנוסף ליתרת החובה, עד כדי שהערבים נדרשו לסלקה. עד יום הגשת התביעה תפח החוב לכדי סכום של 19,134.92 ש"ח, היתרה בחשבון חויבה בריבית שנתית של 33.9%. ביחס לחשבון עו"ש פרטי ע"ש הנתבע 2.1, שמספרו 13557/37: ביום 23.6.86 פתח מעודה חשבון פרטי בסניף הבנק בפ"ת, כשהוא חותם על טופס תנאי ניהול חשבון שיקים. (נספח נ') ביום 30.9.86 חתמו הנתבעים שרה וצברי על כתב ערבות מתמדת ללא הגבלת סכום לטובת הבנק עבור הבטחת חובותיו של מעודה בחשבון הפרטי, ביחד ולחוד. (נספח נא') ביום 11.5.87 ניתנה למעודה הלוואה בסך של 3,000 ש"ח שתשלומיה היו אמורים להיפרע מהחשבון הפרטי בתשלומים. ביום 14.4.89 הוקצתה מסגרת אשראי לחשבון בסך של 2,000 ש"ח, שנותרה בעינה עד ליום הגשת התביעה. יתרת החוב בחשבון הפרטי הלכה ותפחה, בחלקה בשל תשלומי ההלוואה. לאחר שנשלחה לערבים דרישה לתשלום החוב בחשבון שלא נענתה הוגשה תביעה לסילוק החוב בסך 10,576.01 ש"ח, באותו חשבון נגבתה ריבית שנתית בשיעור של 33.9%. הצדדים הגישו רשימת מוסכמות ופלוגתאות משותפת: פרט להסכמה בעצם קיומם של החשבונות, שייכותם לאותם הנתבעים וזהותם של הערבים כפי שפורטו בכתב התביעה, הצדדים חלוקים לאורך כל החזית. להלן השאלות המרכזיות השנויות במחלוקת: 1. האם הבנק חרג מההרשאה ומההסכמה שנתנו הנתבעים עפ"י החוזה בין הצדדים, הן לעניין החשבונות והן לעניין החזר ההלוואות. 2. מהם סכומי ההלוואות אותם נטלה החברה, מה היו תנאי הסילוק שנקבעו וכנגד אילו ערבויות אם בכלל, אישר הבנק את ההלוואות. 3. לאלו מחשבונות הבנק ו/או עבור מי חתמו הערבים (הנתבעים) על כתבי הערבות. 4. האם החיובים/ זיכויים המופעים בחשבונות הבנק, כולל חשבון ההלוואות, אכן נעשו כדין. 5. האם היה על הבנק לכבד את אותם 81 שיקים לגביהם טוענים הנתבעים לחוסר בחתימה של אחד המורשים - הנתבע 1 וזאת בכפוף למסמכי הנתבעת 1 - תקנון החברה ופרוטוקול אספה כללית. 6. האם הבנק פעל בתום לב ובסבירות הנדרשת, בדרך מסירת ההודעות לבעלי החשבונות, באופן ההתראה על החריגות שנוצרו ממסגרת האשראי והאמצעים בהם נקט הבנק בכדי לצמצם את החיובים, כשטובת הנתבעים כלקוחות לנגד עיניו. מטעם התביעה העידו: מר יאיר והב - פקיד מחלקת החח"ד בשנים 89'- 90' ומנהל המחלקה בשנים 90'- 95',ע"ת1/. מר שלמה לאופר - מנהל סניף הבנק בפ"ת בשנים 91' - 92', ע"ת2/ מטעם הנתבעים העידו: גב' שרה מעודה - נתבעת 2.2, ע"ה1/ מר חדד סואל - נתבע 5, ע"ה2/ גב' אביר זייבק - נתבעת 1.3, ע"ה3/ מר עדי זייבק - נתבע 4, ע"ה4/ מר מעודה יצחק - נתבע 3, ע"ה5/ מר עזמי זייבק - נתבע 2, ע"ה6/ עיקרי טענות התובעים: התובע טוען, שיש לחייב את בעלי החשבונות שפעלו בהם לאורך כל התקופה מיום פתיחתם ועד להגשת התביעות, כמו כן יש לחייב את הערבים בהתאם לכתבי הערבות שנחתמו על ידם לטובתו. לפיכך זכאי הבנק לדרוש את תשלום יתרות החוב שנוצרו בכל אחד משלושת חשבונות הבנק נשוא תיק מאוחד זה. ב"כ התובע מציין כי הנתבעים זייבק ומעודה לא העלו מעולם טענה כלשהי לגבי עצם חבותם כערבים עבור החברה לטובת הבנק. יתר הנתבעים טענו בכתב הגנתם כנגד תקפותם של כתבי הערבות עליהם חתמו, היקפם וחלותם. על כך משיב ב"כ התובע בסיכומיו, כי אלו הן טענות חסרות שחר מאחר והערבים בהיותם אנשים משכילים הבינו את המשמעות והנפקות של חתימה על כתב ערבות, אין להם אלא להלין על עצמם שלא טרחו לקרוא ולברר לגבי תוכנו של המסמך עליו הם חתמו. יתרה מזאת, הנתבעים לא הכחישו את מועדי מתן ההלוואות, מה שמצביע שלא קיים קשר בין החתימה על כתבי הערבות לבין מתן ההלוואות, דהיינו ערבותם נעשתה לחובות בחשבון. עוד טוען ב"כ התובע, כי טענת הנתבעים לפיה נעשה שינוי (זיוף) בכתבי הערבות לאחר שנחתמו, כדי שיתאימו לצורכי הבנק, אין לה ממש ונותרה סתומה מאחר והנתבעים לא טרחו לבצע בדיקה של המסמכים באמצעות מומחה, על אף שידעו שבדיקה כזו עשויה לאשש את טענתם בצורה נחרצת. בנוסף טוען ב"כ התובע כי מתוך הכותרת ותוכנו של סעיף אחד המופיע בכתבי הערבות המוגבלת בסכום שנחתמו עבור החברה ניתן ללמוד, כי המדובר בערבות לכיסוי חובות החברה לבנק עד גובה סכום הערבות ולאו דווקא כאלה הנובעים מהלוואה. ב"כ התובע גורס, כי טענת הנתבעים לגבי 81 השיקים שכובדו ונפרעו מהחשבון העסקי שלא עפ"י ההסכם עם הבנק, הועלתה בשלב מאוחר, רק משום שהנתבעים סברו שהבנק יתקשה להפריח טענה שכזו לאחר שה"מקור" הועבר לרשותם, אלא שהבנק הבטיח עצמו בטרם מסר את מקור השיקים ע"י צילום העתק מהם שהוגש לביהמ"ש. מתוך עיון בצילומים שהוגשו ניתן להבחין, כי על כולם, ללא יוצא מן הכלל, מתנוססות בברור שתי חתימותיהם של מורשי החתימה זייבק ומעודה הזהות לחלוטין לחתימותיהם כפי שמופיעות בתצהיריהם. בהמשך טוען ב"כ התובע, כי יש לקחת בחשבון שהנתבעים לא טוענים שאותם השיקים הוצאו במרמה ושלא למטרות הפעילות העסקית של החברה, מה גם שמעודה מאשר בעדותו שחלקם של הנפרעים מוכרים לו כספקים, כמו כן מנהלי הנתבעת 1 לא הפנו את תשומת לב הבנק ביחס לאי אלו חיובים שגויים בגין שיקים כלשהם. לא במהלך העסקים השוטף במשך כשנה בה נפרעו השיקים, ולא במהלך הפגישות המרובות שהתקיימו לאחר מכן עם מנהלי סניף הבנק שמטרתם היתה הסדר יתרת החוב שנוצרה בחשבון. ב"כ התובע מוסיף ותומך טענתו שלעיל בחזקה שדפי חשבון שוטפים נמסרו ע"י הבנק באופן קבוע לחברה בתיבת דואר שהוקצתה לה בסניף, בהתאם לאמור בטופס פתיחת החשבון. יתרה מכך, לא ניתן היה לחברה להגיש דוחות מבוקרים מבלי שרוה"ח בדק את התנועות בחשבון העסקי על סמך אותם תדפסי הבנק ואימץ את תוכנם. (ב"כ התובע מפנה לצו שניתן בישיבת יום 26.5.97, שלא קוים כלשונו, לפיו על הנתבעים חויבו להמציא לתובע את כל ספרי הנה"ח של החברה, נכון לשנת המס 89' - 90' לרבות המסמכים הנמצאים אצל רו"ח החברה מר קרמזון.) באחרית סיכומיו, מתייחס ב"כ התובע לטענה בדבר ההודעה על ביטול ההסכמים אותה מעלים הנתבעים ודוחה אותה, על פי האמור בהסכמים. אדם החייב כספים לבנק עקב פעילות בחשבונותיו אינו יכול להכריז על בטלות הסכם ולהודעתו לא תהיה תחולה רטרואקטיבית לגבי פעולות שבוצעו ויבוצעו עד חודש מיום ההודעה, כך גם ביחס לערבים בגין סכומי חוב שיזקפו לחובת הנערב. עיקרי טענות הנתבעים: מנגד טוען ב"כ הנתבעים בסיכומיו, כי התובע נכשל מלהוכיח שחיוב חשבון החברה בגין פרעון 81 השיקים נעשה כדין וזאת מאחר והתובע לא הראה כי השיקים נחתמו על ידי שני המנהלים, מה גם שלא הוצגו השיקים במקור. באם הבנק פעל בחריגה מסמכות עליו לשאת בנזקי הנתבעים בחשבון הנ"ל, כל זאת בשים לב לעובדה שהוגשה חוות דעת מומחה ולטענה שלא נתקבלו דפי חשבון מאת הבנק. טענה נוספת של ב"כ הנתבעים היא שיש ליחס טענות הגנה אלו גם לגבי שני החשבונות הפרטיים של זייבק ומעודה, שבהם הופיעו יתרות חובה לא מוסברות וללא אסמכתאות. עוד טוען ב"כ הנתבעים, כי קיימים מספר ליקויים ביחס לאותן ערבויות שנחתמו על ידי הערבים, שלשיטתו מביאים לתוצאה אחת והיא שאותן ערבויות בטלות ולא ניתן היום להסתמך עליהן. ראשית, הערבים (למעט הנתבעים זייבק ומעודה) ידעו והתכוונו לחתום על כתבי ערבות כבטוחה לשתי הלוואות ספציפיות שהחברה נטלה, לצורך רכישת רכב עבודה הכולל יחידת קירור, כשמועדי הפרעון נקבעו ל- 36 תשלומים ובהתאם לכך ניהלו הערבים מעקב עד סיום התשלומים כסידרם. שנית, רק עם הגשת התביעה התברר לערבים 4 - 7 בפעם הראשונה כי הבנק ביצע שינויים ללא רשות בטופסי הערבות וזאת לאחר שנחתמו, ובכך למעשה הפכו אותם לערבים בגין חובות בחשבון העסקי. עוד טוען ב"כ הנתבעים ביחס לכתבי הערבות, כי כל העדים שהעידו בפני ביהמ"ש טענו שהבנק הוסיף את הנערבת (החברה) על גבי כתבי הערבות בשלב מאוחר לחתימתם, כמו כן נימנע הבנק מלפרט על גבי טופס הערבות שהינה ספציפית לשם הלוואה בלבד. זאת ועוד הבנק לא מסר להם כל הסבר על אופיה של הערבות וחלקם של הערבים חתמו על כתבי הערבות בסניפי בנק אחרים ולא בסניף התובע, מה שתומך בטענתם שלא ניתן להם הסבר על טיבה ומהותה של ערבות. בסיום מבקש ב"כ הנתבעים להפנות לתצהירו של מר והב ע"ת1/ לפיו נשלח לב"כ התובע שיק, לסילוק יתרת חוב מההלוואה, שהתובע סרב לקבלו ללא סיבה. בהתאם לכך יש לקבוע שהערבים מופטרים. דיון ומסקנות: בפתח הדיון אציין שאני מקבל את כל פלטי המחשב, דוחות בנק ושאר התדפיסים שהם העתק נאמן לרישומי הבנק כפי שנרשמו נכון ליום הפעולות ובמהלך העסקים הרגיל של הבנק בהתאם, להוראת סעיף 35 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א - 1971. תכליתן של ההוראות בפקודת הראיות, העוסקות בהגשת רישום של ספרי הבנק כראיה, נועדה בכדי להקל על דרכי הוכחתם של ענינים בנקאיים ולייתר את הצורך בהצגת ספרי הרשומות, בפרט בתקופה זו בה קיימות רשומות אלקטרוניות. לפיכך יש לראות באותם דפי חשבון של הבנק כהעתק נאמן למצב החשבון, ודי בהם כדי להעיד מכלי ראשון על פעולה בנקאית שנעשתה בחשבון פלוני ונרשמה. (ע"א 174/88, גוזלן נ. קומפני פריזיאן, פד"י מב (1) 56) על בסיס הממצאים העובדתיים שקבעתי לעיל, אדון עתה באותן שאלות משפטיות העולות מתוך טענות הצדדים, כדלהלן: הסכמי ההלוואות - כתבי הערבות ב"כ התובע, מחד, לא חסך במאמצים והעיד מטעמו את שני עובדי הבנק שבתחום סמכותם נמצאו אותם חשבונות בנק נשוא התביעה דנן, והם אלו שהיו בקשר ישיר עם בעלי החשבונות, כשלתצהיריהם צורפו באופן מדוקדק כל האסמכתאות הרלוונטיות. מאידך, לא הוצגו אותם הסכמי הלוואה להם חשיבות יתרה להוכחת ההסכמות שהיו בין הצדדים, בנק - לווה, הכולל את תנאי ההלוואות; סכומי ההלוואות, אופן החזר ההלוואות, הבטוחות שנתקבלו כנגד ההלוואות ואפשרות הפרעון המיידי שעמדו לשני הצדדים. מנגד, הנתבעים התייחסו אף הם לפרטי ההלוואות בתצהיריהם ובעדותם בע"פ וגם מצידם לא הוצגו מסמכים הקשורים להלוואות, אך ניתן לקבל ולקבוע מתוך דבריהם נתונים ביחס להלוואות. הנתבעים מכוח החשבון העסקי, אינם מכחישים את עצם לקיחת ההלוואות או את מועדי תחילתם וכן לא את ההסכמה לפרעונן של ההלוואות באמצעות החשבון העסקי, אך טוענים להלוואה אחת בסכום של 8,000 ש"ח והלוואה שניה בסכום של 27,000 ש"ח כשמועדי הפרעון נקבעו ל - 36 תשלומים חודשיים (מתוך תצהיר זייבק מיום 9.12.91 עמ' 2 סעיף 7, ותצהיר מעודה מיום 11.11.91 עמ' 3 סעיף 20). הנתבעים תומכים טענתם לעניין גובה סכומי הלוואות שנלקחו בשווי הסכום שנדרש להשלמת עלות רכישת המשאית ויחידת קירור שהתקינו עליה. (מתוך דברי מעודה ע"ה5/ בח.נ עמ' 21 שורה 6 - 13 פרוטוקול מיום 17.11.99). עיון בדפי החשבון, מיום 3.10.91 שצורפו לכתב התביעה בת.א 3259/91, מגלה שאחת לחודש ב - 25 לכל חודש מחוייב החשבון בסכום של כ - 1,744.52 ש"ח (הכולל ריבית והצמדה) בגין פרעון ההלוואה, עוד עולה מתוך דף חשבון הבנק מיום 1.11.91 שצורף לתצהיר ע"ת1/ (נספח נט) שהחשבון העסקי חוייב עד לתאריך 25.7.91 בסכום של 1,910.39 ש"ח. מעבר לכך בחודשי אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר לא נעשו חיובים. מקובלת עלי טענת הנתבעים 4 - 7, שאכן שני כתבי הערבות עליהם הם חתמו כערבים בערבות מוגבלת בסכום באותו יום של ה- 27.6.88, האחת בסכום של 27,000 ש"ח והשניה בסכום של 8,000 ש"ח ובסה"כ סכום של 35,000 ש"ח (כפי שמציין ב"כ התובע בסיכומיו בסעיף 30.1 סיפא). אלמנט נוסף המצביע על קשר ישיר בין הערבויות להלוואות היא העובדה שהחברה לקחה שתי הלוואות באותם סכומים בתאריכים מאוחרים לחתימה על כתבי הערבות האחת ביום 27.7.88 והשניה ביום 11.9.88 ולא כפי שטוען ב"כ התובע לחוסר קשר מוחלט. מהאמור עד כה, מתבקשות שלש מסקנות; האחת שאותם ערבים הם שחתמו על שני כתבי ערבות באותו יום המוגבלים בסכומים הזהים לסכומי ההלוואות שקיבלה החברה, השניה שהערבים חתמו במועד שהוא קודם למועדים שההלוואות אושרו ע"י הבנק, השלישית שהחשבון העסקי חויב בגין פרעון ההלוואות אחת לחודש ללא קשר למצב החשבון באותה עת, גם אם התשלום נעשה ע"ח הגדלת יתרת החובה. למעשה, עפ"י דפי החשבון שהציג הבנק הסתיימה גביית החוב עוד בטרם הוגשה התובענה, לפיכך אני מניח וקובע כי שתי ההלוואות הנ"ל שולמו עד תום. בהקשר זה אציין שהבנק נפרע ממכירת המשאית עליה הוטל לטובת הבנק משכון כבטוחה, הבנק לא טרח להבהיר באיזה סכום מדובר והאם הסכום שהתקבל חושב לקיזוז סך החוב בחשבון העסקי או לקיזוז החוב בגין ההלוואה. הערבים 4 - 7 טוענים, כי בעצם חתימתם על שטרי הערבות התכוונו לערוב לתשלום ההלוואות בלבד ולא מעבר לכך. כאשר הבנק הסכים לפרוע את תשלומי החזר ההלוואה מהחשבון העסקי גם על חשבון יתרת חובה, ובמקביל לכך מאשר להגדיל את מסגרת האשראי מפעם לפעם ומאפשר לחברה להמשיך לפעול בחשבון ביתרת חובה, יצר הבנק מצב לפיו חוב ההלוואה על כל המשתמע מכך נפרע. מצב בו הבנק טוען כי איפשר תשלום ההלוואות "על תנאי" וזאת בהנחה שיתרת החוב בחשבון יפרע לבסוף, וכל עוד החשבון נמצא ביתרת חובה ניתן לבנק לחזור לערבים יוצר חשיפה בלתי מתקבלת על הדעת של הערבים להלוואות. בעיניננו, לא מצאתי שהבנק פעל בחריגה, אלא בידיעת בעלת החשבון ומתוך נוהג מוסכם ומפורש שלא סויג ע"י מנהלי החברה, כאשר פרע את תשלומי ההלוואה מהחשבון העסקי כשזה מצוי ביתרת חובה. בהקשר של תשלום ההלוואה ע"ח יתרת חובה בחשבון ראה: ע"א 5300/92 בנק הפועלים נ. "אורות" מושב עובדים ואח' (דינים עליון כרך נ"ג, 212), וע"א 7948/96 בנק הפועלים בע"מ נ. מוסכי צומת גהה בע"מ ואח' (דינים עליון כרך נ"ה, 141), ומאמרו של ד"ר יחיאל בהט "חיוב חשבון ביתרת חובה", שערי משפט כרך ב' עמ' 105. בהמשך לכך, הבנק לא הראה האם הערבים קיבלו הודעות עדכון לגבי מצב החשבון לו ערבו כביכול, כל שכן הבנק לא הראה שהערבים היו מודעים לחשיפתם כערבים ההולכת וגדלה ככל שמסגרת האשראי בחשבון גדלה באישור הבנק, ובוודאי שלא נתנו הסכמתם לכך. לעניין חובת הנאמנות של הבנק כלפי הערב אמר כב' השופט ח. אריאל בע"א 7451/96 אביבה אברהם נ. בנק מסד בע"מ, פד"י נה 942 : "... משמע, תכליתו של החוק היא להגן על המתקשר עם הבנק. אכן ניתן להצביע על קשת רחבה של שיקולים המובילים למסקנה כי המדיניות המשפטית מחייבת הכרה באחריות הבנק גם כלפי ערב. יחסי הכוחות בין בנק ללקוח או ערב אינם שווים הבנק הוא גוף גדול ומקצועי האמון על פעולות כנתינת הלוואות כמו גם גיבוין בביטחונות. הערב הבא במגע עם הבנק הוא לעתים אדם, שאינו בקיא בהלכות ערבות ועסקאות פיננסיות. לבנק נגישות למידע באשר למצבם הכספי של לקוחותיו וניסיון המאפשר לו להעריך רמות סיכון שונות בכל התקשרות והתקשרות ... הבנק אם כן, עשוי באמצעים פשוטים למנוע נזק שעשוי להיגרם לערב. שיקולים אלה הובילו לתיקון החוק אולם לדעתי הם היו קיימים גם לפניו. חובת תום הלב צריכה להשתרע על כל פעולותיו של הבנק. תכליתו של חוק הבנקאות היא להגן על הציבור מפני פגיעות העשויות להיגרם בהתקשרות עם בנק. במסגרת זו איני מוצא כל קושי להכיר בערב כחלק מאותו ציבור הראוי להגנה. מכאן שיש לקרוא את חובות המוטלות על הבנק לגבי "לקוח" גם על ערב." לא כך הוא הדבר ביחס ליתר הנערבים שערבו לחשבונות הפרטיים של זייבק ומעודה, לא מצאתי כל קשר שהוא בין ההלוואות אותן נטלו בעלי החשבונות זייבק ומעודה באופן פרטי לבין אותם כתבי ערבות שנחתמו. נהפוך הוא, גם כאן הנחה אותי אותו עיקרון של סמיכות בזמן וסכומי הלוואה. שני כתבי הערבות המוגבלת בסכום נחתמו ע"י הערבים מיד עם פתיחת החשבונות הפרטיים של זייבק ומעודה על מנת שישמשו כערובה למסגרת אשראי בחשבון, בעוד שההלוואות הפרטיות של בעלי החשבון נלקחו שנה ויותר לאחר החתימה על כתבי הערבות. יתרה מכך כתבי הערבות שהוצגו לביהמ"ש, מהווים טופס סטנדרטי שאושר ע"י בנק ישראל, הנושאים כותרת מובלטת "ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום" והתנאים הכלולים מדברים בעד עצמם באופן ברור ומפורש, על גביהם מתנוססים חתימותיהם של הערבים ומעיון בהם נראה לי כי הם ערוכים כדין. מתוך כלל דברי עדי הנתבעים עולה בצורה ברורה שהערבים לחשבונות הפרטיים חתמו מתוך חובה מוסרית כלפי בני משפחה והיו ערים להיקף החובות שעשויים הם לחוב בגין כך, פרט לכך הם סמכו על הנערבים שלא יוליכו אותם שולל. הגב' שרה מעודה ע"ה1/ אומרת בעדותה: "אחי הסביר לי שהוא רוצה הלוואה על הסכום הזה, וחתמתי לו." "אני זוכרת שחתמתי בבנק, אני לא זוכרת בפני מי חתמתי, לא זוכרת מי ומה הסבירו לי על מה אני חותמת." (פרוטוקול עמ' 7) הגב' אביר זייבק ע"ה5/ אומרת בעדותה: "חתמתי לאחי על הערבות הנדונה בתיק זה. אני לא זוכרת אם חתמתי לו על ערבויות נוספות, אולי כן, אני זוכרת שחתמתי לו על ערבות זאת שהיתה בסך 3,000 ש"ח, היא נלקחה לצורך הפקדה בתוכנית חסכון." (פרוטוקול עמ' 14) "אולי חתמתי לאחי ולחברה שלו על ערבויות נוספות, אולי כן, סביר להניח שכן. אני לא זוכרת בדיוק." (פרוטוקול עמ' 15) הערבים אינם מתכחשים לעובדה שחתמו על ערבות עבור בעלי החשבון הפרטי אלא שהם מעלים טענת הגנה, לפיה כתבי הערבות זוייפו באופן כזה שהערבים על פי כתבי הערבות הפכו ערבים לכל סכום בעוד שהכוונה היתה לערוב להלוואה ספציפית. אלא שרצונו של צד להסכם נשאר בבחינת נעלם כל עוד הוא בליבו פנימה ואין ראיה כלשהי אובייקטיבית חיצונית שתתן ביטוי לאותה כוונה נסתרת. הנתבעים, שהנטל להוכחת טענת הגנה זו רובץ לפתחם, לא הציגו מטעמם איזשהו מסמך לסתור את תוכנם של אותם כתבי ערבות המדברים בעד עצמם, ולפי שעה נותרה עדותם בע"פ כנגד אותם שטרי ערבות שהם בבחינת מסמך אותנטי המהווה ראיה בכתב. בהעדרה של הטעיה או מחדל מצד הבנק, מוחזקים הנתבעים לקוח/ערב כמי שהסכימו לתוכנו של המסמך עליו הם חתומים, ומנועים המה מלטעון להיפוכו של דבר. לעניין זה ראה: ע"א 325/88 טוויל נ. בית מנוחה לזקנים ב"ב, פד"י מ"ד (1) 341. לאור האמור אני קובע, כי במקרה של כתבי הערבות בחשבונות הפרטיים של זייבק ומעודה לא הוכח קשר כלשהו בין ההלוואות שנלקחו בחשבונות הפרטיים לבין כתבי הערבות עליהם הם חתומים, לפיכך אני קובע כי אותם הערבים שחתמו על כתבי ערבות בחשבונות הפרטיים של מעודה וזייבק, יהיו חבים כערבים לכל דבר ועניין בגין יתרת החוב שנותרה בחשבונות הנ"ל. חיוב חשבון החברה בגין 81 השיקים: "חובת הזהירות של בנק כלפי לקוחותיו טבועה בבסיס יחסי בנק - לקוח וכן ביסוד יחסי -השליחות בין השניים (ע"א 195/85 בנק איגוד לישראל בע"מ נ. סוראקי ואח' פד"י מב(4) 811, 821 כן ראו 168/86 בנק איגוד לישראל בע"מ נ. לה כודיאר בע"מ ואח', פד"י מב (3) 77, 82) ." מתוך ע"א 4602/97 ראדל בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י נה 910. כך נאמר מפי כבוד הנשיא שמגר כתוארו דאז בע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ. נתן צבאח פד"י מח (2) 537 : "מערכת היחסים שבין לקוח (ולדידי, אף מי שאינו לקוח) לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידי הבנק נתפשים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה. מאחר שהפרט רוחש במקרים רבים אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים, ורואה בו גוף מעין ציבורי, נוטה הוא לעיתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצידו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן (ראה להן: א. פורת, אחריותם של בנקים בגין רשלנות: התפתחויות אחרונות). מכוח מערכת יחסים מיוחדת זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות - שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל." במקרה נשוא התביעה דנן, הועלתה טענת הגנה מצידם של מעודה וזייבק כמנהלי החברה, לפיה 81 שיקים של החברה נפרעו מהחשבון העסקי, במהלך תקופה של כשנה, בניגוד להסכמה שהיתה בין החברה לבנק. וזאת משום שעל גבי השיקים הנ"ל שהוצגו לפרעון בבנק היתה חסרה לטענתם חתימתו של מעודה. הנתבעים לא טענו ולא סתרו את העובדה כי השיקים הוצאו ע"י החברה במהלך העסקים הרגיל, כמו כן לא הציגו רשומות של ניהול ספרי החשבונות של החברה, בקשר לאותם שיקים ולקבלות/חשבוניות המס שהתקבלו בחברה בגין השיקים, מה גם שלא הועלתה טענה לחוסר תמורה בשרותים ו/או בסחורה שהתקבלה אצל החברה. העד מר והב (ע"ת1/) עונה לשאלות ב"כ הנתבעים: "חיוב החברה בבנק נעשה על ידי שתי חתימות וחותמת החברה." (פרוטוקול עמ' 7) "אני לא גרפולוג, אך לפי דעתי מדובר בחתימות של זייבק עזמי ומעודה יצחק שהם מנהלי החברה." "ת. יש לנו צילומי שיקים אשר צילמנו אותם מהמקור שהוחזרו לנתבעים." (פרוטוקול עמ' 8) "כל פקיד שבמחלקה יודע לבדוק ולהתאים חתימות, ואם לא היה בטוח, היה מתאים לחתימות המקוריות ... אם מתעורר חשש או חשד, בודקים עם הלקוח ומקבלים את אישורו לשיק, ואם שילמנו בטעות את השיק, הוא היה אמור להתלונן תוך חודש ימים לפחות לגבי היתרות ודפי החשבון. ואם לא עשה זאת, אז החיוב נשאר." (פרוטוקול עמ' 10 - 11) מר לאופר (ע"ת2/) במענה לשאלות ב"כ הנתבעים: "כאשר אדם נותן שיק הוא מגיע תחילה למסלקה ואח"כ לבנק, הבנק בודק חתימות ואח"כ מתייק. אם לקוח מבקש את השיק הזה, הוא יקבל את זה." (פרוטוקול עמ' 30) "ש. אני אומר לך שאם הייתם שוברים את תוכנית החסכון על חשבון ההלוואה, היה קטן סכום ההלוואה והיה גם מקטין את התוצאה, נכון? ת. נכון." (פרוטוקול עמ' 33) מר מעודה יצחק ע"ה5/ אומר בעדותו: "... אם היה שיק הוא היה נשאר במגירה, הייתי מגיע בערב ואז חותם עליו, אף פעם לא חתמתי מראש על שיק בלאנקו, אולי פעם אחת בהיסטוריה הייתי משאיר שיק חתום בשביל דלק, או שאם היה בא ספק והייתי יודע מזה אז הייתי חותם על השיק מראש." "לעסק היה רואה חשבון, העסק היה מסודר, היה אשראי חשבון. מה שהיה צריך מבחינת דוחות למס הכנסה וכיוב' רואה החשבון היה עושה את זה, או שאם הייתי צריך לחתום לו אז הייתי הולך אליו. אם רוה"ח לא היה מבין משהו לגבי החשבונות אז היה שואל את עזמי." (פרוטוקול עמ' 20) "כמעט ולא ידעתי מה היו הענינים שלנו בבנק, כל הענינים הקשורים לבנק כמעט ולא ידעתי ... כמעט ולא הייתי מעורב בנושא של אשראי בבנק." "... במקרה הזה אני הלכתי לבנק, אני חושב שעזמי חזר מחו"ל, אני הייתי הולך לבנק ובודק, זה היה לפני כתב התביעה בהרבה, באתי ורציתי להסתדר איתם בגלל בעיות שהיו, כי אמרו לי שאני במינוס גבוה יותר מהמחזור החודשי שלי, לא זוכר את שמו של הפקיד, אז אמרתי לו שנבדוק ונראה מה נעשה ואני לא זוכר את ההליכים שהיו." (פרוטוקול עמ' 21) "כמעט ולא עסקתי עם הבנק. המעורבות שלי עם הבנק - אם הייתי צריך להפקיד בחשבון אז הייתי לוקח את השיקים ומפקיד להם, כמעט וזה מה שעשיתי. בתקופה שעזמי היה בחו"ל אז טפלתי יותר בענייני הבנקים." (פרוטוקול עמ'22) מר עזמי זייבק אומר בעדותו: "ש. אשר ל - 81 השיקים - אתה טוען שהשיקים האלה כובדו ע"י הבנק למרות שהתנוססה עליהם רק חתימה אחת ? ת. אני לא אומר שמדובר בחתימה שלי. של מי החתימה? ת. אני לא מזהה את החתימה, אני לא יודע של מי החתימה, אני בדקתי אם יש אסמכתאות בחברה לגבי השיקים ולא מצאתי. ש. מעולם לא אמרת שהשיקים לא נושאים חתימה אחת, כעת אתה אומר שזו לא חתימה שלך ולא של מעודה, נא הסבר. ת. אני לא יודע אם החתימה של מעודה, אני יודע שהחתימה לא שלי. ת. בדקתי מי היו הנמשכים בשיקים, מדובר בספקים - חלקם מוכרים וחלקם לא מוכרים לי. לא עברתי על השיקים בתקופה האחרונה, בחלק מדובר בספקים מוכרים לי." (פרוטוקול עמ' 33 - 34). "ש. עד איזו שנה החברה הגישה דוחות כספיים ? ת. עד שהיא היתה פעילה, עד שנת 91' הוגשו דוחות כספיים, אולי כולל שנת 91' את זה צריך לבדוק כי הוגשה הסתייגות. "... את הדוחות הכספיים של החברה לא הבאתי לכאן היום, לא היתה ידועה לי החלטה כזו מ - 26.5.97. עו"ד יגנס: מפנה לפרוטוקול מיום 26.5.97." (פרוטוקול עמ' 36) "ת. את מסמכי הערבות או שאני לקחתי והלכתי עם אחי לבנק לאומי באבן גבירול ואחרי זה הלכנו לבנק דיסקונט, ואז הבאתי את המסמך לאיציק שהלך עם האחיות שלו וחתמו." "אני מוכן שהמסמך שבו מצויינים שני הערבים שהוספו לאחר מכן, יבדק על ידי גרפולוג, זאת לא עשיתי עד היום." (פרוטוקול עמ' 35 - 36) כאן המקום לציין, כי עדותם של עובדי הבנק מר לאופר ומר והב, היו סבירות אמינות ונתמכו בראיות מוצקות. לא מצאתי סתירות כלשהן בעדויותיהם, התרשמתי מהם כעדים מהימנים, מאידך התרשמתי מהנתבעים שהם מנסים לפזר טענות שאין להם גיבוי ראיתי, ובתשובות לשאלות שנשאלו ענו בצורה מעורפלת ומתחמקת. יוצא איפוא כי גרסתם של הנתבעים אינה סבירה בלשון המעטה. אין לי ספק שאותם 81 שיקים נמשכו ע"י החברה לטובת נפרעים שהם ספקים של החברה ומוכרים, לפחות מרביתם, למנהלי החברה ולא צריכה להיות מחלוקת כי בזמן בו הוצגו השיקים כל אחד במועדו לפרעון לא בוטלה עסקת היסוד ותמורה נתקבלה אצל החברה בגין אותם תשלומים ששולמו באמצעות השיקים. כמו כן, השיקים נתנו במהלך השוטף של עסקי החברה בחלקם לאותם ספקים ולאורך תקופה ארוכה. יוצא מכל אלה, כי גם אם הייתי מגיע למסקנה כי השיקים הוצאו ע"י החברה כשעל גבי השיקים מופיעה חותמת החברה וחתימת אחד מתוך שני מורשי החתימה, עדיין החברה (או למצער מי שחתום אישית) תהיה חבה בגין אותם שיקים, כל עוד לא התריעה/השיגה עליהם בפני הבנק בתוך זמן סביר. למעשה חיוב החשבון העסקי ע"י הבנק נעשה באישור החברה בדרך של התנהגות ובדיעבד. אל לנו לשכוח בהקשר הזה כי מנהלי החברה העידו כי המדובר בחברה מסודרת שהגישה דוחות באמצעות רו"ח שחזקה עליו שהסתמך על תדפיסי הבנק כפי שהועברו לחברה במועדם. לכך יש להוסיף, למען השלמות, כי במצב דברים כפי שתואר לעיל, יחשב הבנק כמיטיב לטובת החברה, וככזה חלה על החברה חובה לשפות את המטיב מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. מספר מערכות של דינים חלים ביחסים בין בנק לבין לקוחו, ובכללם דיני החוזים ודיני הנזיקין. הבנק מצידו חייב לפעול כלפי לקוחו, במסירות, בזהירות ובנאמנות. מהות חובתו של הבנק כלפי לקוחו והיקף התפרשותה משתרעת על פני מספר רבדים, בפרט כשעסקינן בחשבון עסקי. החובה העיקרית של הבנק כלפי לקוחו העסקי, היא למלא אחר הוראותיו כפי שניתנות מעת לעת ע"י מי שמוסמך מטעמו של הלקוח, כל זאת בזריזות, בזהירות וביעילות. מנגד ישנן חובות המוטלות גם על הלקוח העסקי, להימצא בקשר רציף עם הבנק, לבצע מעקב אחר הנעשה בחשבון, להתריע ולמנוע מצבים שעשויים להכשיל את הבנק במהלך מתן השרות. ההלכה בעניין זה ברורה, כשביסוד מערכת היחסים שבין הבנק כמספק שירות לציבור לבין הלקוח קיים קשר שבחוזה שעל שני הצדדים לקיים בתום לב, וככלל נערך חוזה בכתב בין הצדדים בעת פתיחת החשבון הקובע את האופן שבו ינוהל החשבון. בעניננו לא הוכח שהבנק פעל בניגוד להסכמות ולהרשאה שנתנה החברה לבנק לגבי חיוב החשבון בגין שיקים שלה. (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ. קוסטמן, פד"י מז (5), 31) לנוכח האמור, אני מקבל את טענת ב"כ התובע לפיה אותה התכחשות סתמית של הנתבעים זייבק ומעודה לכל 81 השיקים בצורה גורפת היתה בבחינת יריה באוויר שאין לה אחיזה ראיתית, כלל ועיקר. לפיכך המסקנה המתבקשת היא אחת, כל החיובים שנזקפו בחשבון העסקי בשל כל אותם השיקים כדין נעשו. גובה החוב לפרעון: באחרית הדברים יהיה זה אך נכון להתייחס לאופן בו פעל הבנק במסגרת החשבון העסקי של החברה כפי שעולה מתוך הראיות שהוצגו בתיק זה. ב"כ התובע צרף לתצהירו של מר והב, את מכתב פנייתו של מר לאופר למנהלת הסניפים, מיום 10.10.90 שציטוט ממנו הובא בגוף פסה"ד בפרק הרקע העובדתי, לפיו עולה כי מר לאופר שאותה עת היה מנהל סניף הבנק מוצא את עצמו אובד עצות ובמובן מסוים "מכה על חטא" כיצד איפשר לחברה להמשיך לפעול בחשבון כרגיל ולהגיע ליתרת חובה החורגת מכל פרופורציה ביחס להיקף מחזורי העסקאות שלה ויכולתה להחזר של אותם חובות. הנוהג הלקוי בו טופל החשבון ע"י הבנק כלפי מנהלי החברה, הם מורשי החתימה בחשבון, בא לידי ביטוי גם בהערה נוספת אותה משרבב מר לאופר במכתבו "הפנימי" שהופנה למנהל הסניפים, בה הוא מציין שהמליץ ללקוח לפתוח חשבון בנק נוסף בבנק אחר בשל מצבו הפננסי המדורדר בכדי למשוך כספים לצורך כיסוי חובותיו בחשבון הבנק בסניף. לדידי אין זה נראה סביר שבנק יאפשר הגדלת מסגרות אשראי כשיתרת החשבון הולכת וגדלה וכל זאת ללא כל פרופורציה למחזורי הכספים של החברה בפרט באותה תקופה של סוף שנת 89' כשהבנק מגדיל את מסגרת האשראי ל 100.000 ש"ח ולאחר מכן ל 150,000 ש"ח בעוד הערבים העקריים בחשבון הם בעלי החברה זייבק ומעודה שמסגרת האשראי האישית שאושרה להם בחשבונות הפרטיים בסניף הבנק עמדה בסך בכל על 1,000 ש"ח לראשון ו - 3,000 ש"ח לשני. אני ער לעובדה שאכן נוהלו מספר שיחות ופגישות בין מנהלי החברה למנהלים בסניף על מנת להגיע להסדר, בו מסכים הבנק לבוא לקראת החברה בכדי לאפשר לה את פרעון החוב שנוצר בחשבון העסקי. "ההתקשרות החוזית בין בנק ללקוחותיו טומנת בחובה זהירות מצד הבנק כלפי הלקוח לנהוג בכספי הלקוח במיומנות ובזהירות ראויות ולדאוג שכספו או נכסיו המופקדים בבנק לא יפגעו ... במסגרת חובה זו על הבנק לנהוג בזהירות כדי למנוע מרמה בחשבונות הלקוח ..." (דברי כב' השופט ת. אור בע"א 636/89 פד"י מה (3) 265.) במערכת היחסים בין בנק ללקוח מתקיימים יחסי נאמנות אותם חב הבנק ככזה כלפי לקוחותיו. בשל אופיו וכוחו של הבנק הלקוח הרגיל תלוי בו בכל הקשור למתן שרותי בנקאות כלליים שתנאיהם קבועים מראש במסגרת חוזה אחיד. במתן השרות סומך הלקוח כי הבנק יפעל כלפיו בדרך מקובלת וסבירה, ומתוך הגינות מקצועית, דהיינו, נקיטת הסדרי עבודה ונוהלים שלא יפגעו במצבו של הלקוח ויתרה מכך יעמדו על "המשמר" בכדי להתריע ולסייע לבל יקלע ויטול על עצמו סיכונים/התחייבויות פיננסים שהם מעבר ליכולתו הכלכלית. משתמע הן מהפסיקה והן מרוח חוק הבנקאות כי חובה על הבנק שיעשה כל מאמץ וינהג בזהירות ומקצועיות כלפי מי שמוזמן לעשות עימו עסקים ובמסגרת אותה מערכת יחסים, תהיה אשר תהיה, מוטלת עליו החובה שלא לחשוף את הלקוח לסיכון כלכלי, לדווח על מצבים חריגים, לפעול בדרך שתקטין את ניזקו, ויתכן שגם למנוע מהלקוח, לטובתו הוא, לבצע פעולות שיחמירו את מצבו. ברי הוא שבנק כגוף עסקי פועל מתוך שיקולי כדאיות כלכליים, מה שמציב אותו לא אחת במעין "ניגוד אינטרסים" אל מול חובותיו ללקוח/לערב הסומך על פקיד הבנק שישקול ויפעל בראש וראשונה למענו ולטובתו. דווקא במצבים שבהם קיימת התנגשות בין אינטרסים חייב הבנק להקפיד לנהוג בזהירות יתרה, בהגינות ובתום לב, באופן שטובת הלקוח תעמוד לנגד עיניו של נותן השרות בבנק. סבורני שלו הבנק היה פועל בערנות הראויה, היה צריך לנקוט בפעולה דרסטית של צמצום והגבלת הפעילות בחשבון העסקי עם כל הקושי וההשלכות שעשויות לחול על החברה. מרוח הדברים כפי שעולה מתוך כלל הראיות והעדויות שהובאו בפני, ייתכן והיה זה הדבר הנכון לעשות בשלב מוקדם, בטרם החברה נכנסה לסחרור ביתרות בחשבון העסקי, ולא להתיר בהינף קולמוס הגדלת מסגרת אשראי פעם אחר פעם שיצרה תחושה אצל מנהלי החברה כאילו ניתן להם ל"שאוב מהבאר" של הבנק ללא תנאי. במצב דברים כפי שתואר לעיל הבנק לא מילא אחר חובת הנאמנות והזהירות כפי שחלים על בנק סביר. בעצם העובדה שהבנק חשף את הלקוח לסיכון, מוצא אני כי הבנק התרשל במידת מה כלפי הלקוח - החברה. מן הראוי הוא כשהבנק מקבל על עצמו לאשר הקצאת אשראי ללקוח עליו לפעול בהתאם לחוק, להלכות שנקבעו בפסיקה ובכפוף להנחיות בנק ישראל המפקחות על כך, וכל זאת כשלנגד עיניו עומדים יכולתו וחוסנו הכלכלי של הלקוח. לא נראה לי סביר שגורם פיננסי כדוגמת בנק הפועל על פי חוק יתעלם מהסיכון שעלול להיווצר ללקוח עצמו (בשונה מהסיכון שעלול להיווצר כלפי הבנק). מכאן אני מסיק, כי קיימת לבנק אחריות כלפי הלקוח ובמובן מסוים הוא "שותף" לסיכון שנוצר בחשבון החל מיום 19.11.89 המועד בו הבנק מאשר מסגרת אשראי של 100,000 ש"ח רק כחודש לאחר הקצאת אשראי קודמת. לסיכומו של עניין זה הגעתי למסקנה, כי העובדות שהוכחו במשפט ביחס לחשבון העסקי, די היה בהן כדי לגרום לכל בנקאי סביר וזהיר, לנקוט פעולות כלפי החשבון שימנעו הידרדרות חסרת שליטה בחשבון. מן הראוי שמנהל הסניף היה נוקט יוזמה ומותח קו תחתון של אשראי בחשבון העסקי, שייתכן והיה מונע את החברה מלחצות את "נקודת האל חזור" ביכולתה לשלם את יתרת החוב. לפיכך, לא יהיה זה נכון, צודק וראוי לזכות את התובע-הבנק בריבית בנקאית על יתרות החובה נכון ליום הגשת התביעה אלא בהצמדה וריבית כחוק בלבד. למען הסר ספק, יתר שני החשבונות הפרטיים של זייבק ומעודה נוהלו באופן סביר וראוי מבחינת הבנק, כל הראיות שהוגשו לגביהם מהווים הוכחה ברורה, שלא נסתרה כלל ועיקר ע"י הנתבעים, לפעולות שנרשמו ביחס לחשבונות הללו. סיכומו של דבר: התוצאה היא, כי אני נעתר לתביעה במובנים הבאים: ביחס לחשבון העסקי - חח"ד מספר 404300/67 אני מחייב את הנתבעת 1 כבעלת החשבון, ואת הנתבעים 2 ו - 3 כמי שהיו מנהלים בנתבעת 1 וערבים לה ללא הגבלה בסכום, בחוב כפי שנרשם בכתב התביעה והמופיעה ע"ג דף החשבון שצורף לתצהיר מר והב (נספח לד'), סכום של 269,331.86 ובנוסף 6,036.14 ריבית ריבעונית שלא נכללה בדף חשבון האחרון. הסכום הכולל ישא הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד לפרעון בפועל. יתר הערבים לחשבון הנ"ל מופטרים בזאת. מאחר וקבעתי כי ההלוואות נפרעו במלואן בחשבון הנ"ל, אין לי הצורך להתייחס לטענה ביחס לשיק אותו העבירו הערבים באמצעות בא כוחם לשם מטרה ספציפית. קרי - פרעון יתרת ההלוואה, שהבנק סבר, שנותרה. ביחס לחשבון עו"ש מספר 3685/96, אני מחייב את הנתבע 1.1 כבעל החשבון ואת הנתבעים 2.1 ו - 3.1 כמי שערבו בחשבון עפ"י כתב ערבות בלתי מוגבלת בסכום, בתשלום מלוא סכום יתרת החוב שנותרה ביום הגשת התביעה, סך של 19,988 ש"ח. הסכום נושא ריבית בנקאית כפי שנקבעה (ביום שלפני מועד הגשת התביעה 19.11.91) וזאת מיום הגשת התביעה ועד לפרעון בפועל. ביחס לחשבון עו"ש מספר 3687/91, אני מחייב את הנתבע 2.1 כבעל החשבון ואת הנתבעים 2.2 ו - 3.2 כמי שערבו בחשבון עפ"י כתב ערבות בלתי מוגבלת בסכום, בתשלום מלוא סכום יתרת החוב שנותרה ביום הגשת התביעה, סך של 11,048 ש"ח. הסכום נושא ריבית בנקאית כפי שנקבעה (ביום שלפני הגשת התביעה 19.11.91) וזאת מיום הגשת התביעה ועד לפרעון בפועל. מכל הסכומים שנפסקו יש להפחית את הסכום הבא: סכום ההפקדה בסך של 75,000 ש"ח אותו הפקידו כל הנתבעים בתיקים המאוחדים, בהתאם להחלטה שהתנתה את מתן הרשות להתגונן. זאת יש לעשות בשערוך של הסכומים שנפסקו נכון ליום ההפקדה. בנסיבות הענין ישאו בהוצאות ובשכ"ט עו"ד התובע והנתבעים 1-2-3 . סכום ההוצאות יהיה לפי תקנה 513 לתקסד"א וסכום שכ"ט פרקליט התובע יהיה שיעור הסכום המומלץ כתעריף מינימאלי שנקבע על ידי כללי לשכת עוה"ד, כמפורט בתקנה 512 (א) + מע"מ כחוק. יש להגיש פסיקתא בצירוף תחשיב ותגובת הצד השני. בנקלקוחותחוב