פסק דין 1. כללי זוהי תביעה שנפתחה בסדר דין מקוצר ועניינה בקשה לסילוק יתרת חוב בסך של 703,540.10 ש"ח בחשבון בנק דביטורי, שפתחה הנתבעת 1 אצל התובע, בנק לאומי לישראל בע"מ. נתבעים 2 ו3- הינם בעלי המניות של נתבעת 1 ושל נתבעת 4. נתבעים 2, 3 ו4- ערבו לחובותיה של נתבעת 1. לנתבעים ניתנה רשות להתגונן ואף הותר להם להגיש כתב-הגנה. 2. רקע נתבעות 1 ו4- הינן חברות להסעות והובלות. נתבעים 2 ו3- הינם אחים ובעלי המניות של שתי הנתבעות. בתאריך 24.4.1990 פתחה נתבעת 1 חשבון חוזר דביטורי בבנק לאומי (להלן - "הבנק"). על ההסכם, שגיבש את תנאי ניהול החשבון, חתם הנתבע 3, מטעמה של הנתבעת 1 (נספח א' לכתב התביעה, להלן - "ההסכם"). כמו כן, במעמד פתיחת החשבון, חתמו נתבעים 2 ו3- על ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום, כנגד סכומי כסף שתהא חייבת נתבעת 1 לבנק (נספח ה' לכתב התביעה, להלן - "כתב הערבות הראשון"). כשנתיים לאחר מכן, בתאריך 26.7.1992, חתמה הנתבעת 4 על ערבות נוספת ללא הגבלה בסכום להבטחת תשלום חשבון הבנק. על כתב ערבות זה חתם נתבע 2 מטעם נתבעת 4 (נספח ד' לכתב התביעה, להלן - "כתב הערבות השני"). לכתב ערבות זה צירפה הנתבעת 4 מסמך המאשר כי לנתבע 2 יש יפוי-כח לחתום בשם הנתבעת 4 על כתב הערבות השני (להלן - "ת1/"). כתוצאה ממשיכות יתר וחיובים נוספים של הנתבעת 1, נכנס החשבון ליתרת חובה. לפיכך, דרש הבנק מנתבעת 1 ומשאר הנתבעים, הערבים, לסלק את יתרת החוב. משלא עשו כן, הוגשה תביעה זו. במקביל, ביקש הבנק וקיבל צו עיקול על נכסי הנתבעים. במועד פתיחת ההליך, הגיע החוב הנטען לסך של 703,540 ש"ח. כן דרש הבנק על פי תנאי ההסכם לצרף אל הקרן ריבית מירבית של 24.5 אחוז לשנה, שתצורף בתום כל חודש עד יום התשלום בפועל. בתאריך 1.3.1996 ניתנה לנתבעים רשות להתגונן, בעיקר מהטעם שהחלטה קודמת בדבר גילוי מסמכים על ידי התובעים, לא יושמה. ב20.2.1997-, הגישו הנתבעים בקשה לסילוק התביעה על הסף משום שלטענתם לא העמיד הבנק לרשותם את כל המסמכים הנוגעים לחשבונות שהתנהלו על שמם. בית המשפט הורה שוב בהחלטתו מיום 25.2.1997 על גילוי כל המסמכים. גם לאחר החלטה זו, הוסיפו הנתבעים לטעון כי הבנק מעלים מהם מסמכים. בית המשפט, בהחלטתו מיום 2.7.1997, אפשר לנתבעים , לפנים משורת הדין, רשות עיון נוספת במסמכי הבנק הדרושים להם. ב27.11.1997-, הגישו הנתבעים כתב הגנה. 3. כתב התביעה לכתב-התביעה, צורפו המסמכים הבאים: העתק ההסכם שחתמה נתבעת 1 עם הבנק (נספח א'), כתבי הערבות שנחתמו לטובת נתבעת 1 (נספחים א'2 וא'3), רישום מספרי הבנק המאשר את יתרת החוב סמוך למועד פתיחת התובענה (נספח ב'), וכן אישור בכתב של הבנק, בדבר שיעור החוב ושיעורי הריבית החריגה הנהוגה בבנק (נספח ג'). 4. כתב ההגנה הנתבעים הודו כי נתבעת 1 חתמה על נספח א' לכתב התביעה. בכל יתר סעיפי כתב התביעה -כפרו. הנתבעים העלו בכתב ההגנה הן טענות מקדמיות והן טענות לגופו של עניין. ראשונה בסדר טענות ההגנה, הינה הטענה בדבר אי גילוי מסמכים. טענה זו נטענה כטענה מקדמית. נטען כי העובדה שלא הגיעו אל הנתבעים מסמכים שונים שדרשו מן הבנק, לא זאת בלבד שמקשה עליהם לנהל את המשפט, ולחשב באופן מדויק את הנזקים שנגרמו לנתבעים, אלא אף מעידה על חוסר תום לב של הבנק שדי בו כדי להביא למחיקת התביעה כולה. טענת ההגנה העיקרית העולה מכתב ההגנה, מייחסת לבנק הפרת חובת הנאמנות שחב ללקוחותיו הנתבעות. אלו באו לידי ביטוי בנסיבות פתיחת החשבון נשוא תיק זה. על פי האמור בכתב ההגנה, ניצל הבנק מצוקה כלכלית של הנתבעים 2 ו3- ושל נתבעת 4 שבבעלותם, ויזם את הקמת נתבעת 1, במטרה לכסות את החובות שצברו נתבעים 2-4. תוצאת הדברים היא החוב נשוא תיק זה, שכלל אינו חובה של נתבעת 1. הנתבעים 2-4 מודים שחתמו כערבים לחובות נתבעת 1, אולם לא הוסבר להם על מה הם חותמים. פעולת הבנק נעשתה בניגוד גמור לאינטרס של נתבעת 1, ובמידה המהווה, לטענת הנתבעים, הפרת חובת הנאמנות שחב הבנק כלפי נתבעת 1 (סעיף 22). טענה נוספת שנטענה בכתב-ההגנה, היא טענת זיוף חתימה על המסמך ת1/, שהוא פרוטוקול החברה. פרוטוקול זה, איפשר את מתן הערבות של נתבעת 4 לנתבעת 1. כן טוענים הנתבעים לפגם צורני שנפל בפרוטוקול, והוא העדר חתימת הנתבעת 4. לפיכך, נטען בכתב-ההגנה כי הפרוטוקול ת1/ בטל ומבוטל (סעיף 30.2). עוד נטען כי דין התביעה כולה להמחק הן משום זיוף חתימת הנתבע 2 בפרוטוקול, והן מחמת הנזקים שנגרמו לנתבעים במסגרת הוצאה לפועל, המתבסס על מסמך זה. טענה נוספת שהועלתה בכתב ההגנה הינה טענה של התנית שירות בשירות (סעיף 41). טענה זו מתייחסת לתוכניות חסכון ולניירות ערך של הנתבעים אצל התובע. על פי הנטען, אילץ הבנק את הנתבעים לפתוח את תוכניות החסכון ולרכוש את ניירות הערך, על מנת שיוכל לשעבדם לטובת חשבונות הנתבעים. בכך, התנה הבנק את מתן האשראי בשירותים נלווים שאינם ממין העניין. כמו כן, נטענה טענת תניה מקפחת בחוזה אחיד. תנאי החוזה שנחתם בין הבנק לבין הנתבעים גרועים במידה בלתי סבירה ומקפחים את הנתבעים בצורה בולטת. לפיכך, אין זה סביר שהנתבעים חתמו עליו מתוך הכרה או ידיעה של תוכנו ותנאיו, ויש לבטל את החוזה בהיותו נוגד את תקנת הציבור. 5. ראיות התביעה מטעם התובע, העיד עד אחד בלבד, מר יעקב דמרי (ע"ת 1). מר דמרי, משמש כמורשה חתימה בבנק לאומי, סניף רמלה. בתצהירו עדותו הראשית, הפנה ע"ת 1 לסעיפים 3(א) ו13- (א) להסכם שחתמה נתבעת 1 עם הבנק, שזו לשונם : 3(א). … כמו כן, יהיה רשאי הבנק בכל עת, לדרוש את סילוק יתרת החשבון, כולה או מקצתה, והלקוחות ישלמו לבנק, תוך שבעה ימים מתאריך דרישתו הראשונה, את הסכום הנדרש כאמור, בצירוף ריבית, עמלות והוצאות ; וכל סכום כנ"ל שלא ישולם לבנק תוך שבעה ימים כאמור, ישא, בנוסף לריבית כאמור בסעיף 1(א) דלעיל - ריבית חריגה, בגין התקופה שהחלה מתום שבעת הימים הנ"ל ועד לסילוקו בפועל ; (הריבית האמורה בסעיף 1(א) בתוספת הריבית החריגה ייקראו להלן ביחד - "ריבית מירבית") ; וריבית כנ"ל שתתרבה במשך כל שלושה חודשים - או לפי בחירת הבנק במשך כל תקופה אחרת שבגינה תותר על פי הדין צבירת ריבית - תישא אף היא ריבית מירבית". 13(א) כל הרשומים בספרי הבנק ייחשבו נכונים וישמשו לכאורה הוכחה לכאורה לכל האמור בהם על פרטיהם … לתצהירו של ע"ת 1, צורף העתק מאושר מרישומי הבנק, נכון ליום 11.12.1994, לפיו הגיעה יתרת החובה של נתבעת 1 נכון ליום 30.9.1994, לסכום של 703,540.10 ש"ח. העד טען בתצהירו כי הבנק שב ופנה לנתבעת 1 ולערביה, בדרישה לסלק את יתרת החוב. לשם כך אף התקיימו מספר פגישות, אך אלו העלו חרס. משכשלו נסיונות הבנק לנהל משא ומתן עם הנתבעים בדבר סילוק החוב, נפתח הליך זה. בחקירתו הנגדית הבהיר העד כי הינו מועסק בסניף הבנק ברמלה מחודש ינואר 1997 ולפיכך, לא ליווה את החשבון מראשיתו. אולם, משהחל לטפל ביתרת החובה בחשבון, ניהל משא ומתן עם הנתבעים לפרעון חובם וניסה לאתר את כל המסמכים הרלוונטיים, אותם ביקשו הנתבעים. לדברי העד, עשה את מירב המאמצים לאתר את המסמכים הדרושים, בסיוע פקיד-בנק נוסף, ואכן, איתר את המסמכים הקיימים והעבירם לרשות נתבעים. 6. ראיות ההגנה ההגנה הביאה לעדות שני עדים : האחד נתבע 2 והשני עד-מומחה בשם דוד גולן, שהוא כלכלן ויועץ מס. נתבע 2 חזר בתצהיר עדותו הראשית על הטענות שהועלו בכתב ההגנה, מבלי להוסיף עליהן פרטים עובדתיים. דוד גולן, ע"ה 2, טען בתצהיר עדותו הראשית, כי חשבונו הפרטי של נתבע 2 וחשבונותיהן של נתבעת 1 ונתבעת 4 מהווים מכלול חשבונות אחד, תחת אובליגו גורף אחד. לטענתו, דבר זה בא לידי ביטוי בהעברות כסף בין החשבונות שאותם ביצע הבנק משיקוליו הוא ובזיכוי בטחונות נזילים (כמו תוכניות חסכון, נירות ערך ונכיונות צ'קים) שבוצעו בין החשבונות על דעת הבנק בלבד. ע"ה 2 הסביר בתצהירו כי בשל הצורך בכריכת שלושת החשבונות יחדיו, הוא נזקק לכל המסמכים הקשורים בשלושת חשבונות הבנק. לטענתו, הבנק לא שעה לבקשות הנתבעים ולא העביר את המסמכים במלואם. העדר הנגישות למסמכים אלו, מנע מן הנתבעים את היכולת לבצע ביקורת חשבונאית נאותה בתחומים כמו דו"ח ריכוז תוכניות חסכון או נכיון המחאות. מסקנתו של ע"ה 2, הינה כי ערכם של הסכומים המופיעים במסמכים החסרים, במועד הגשת התביעה, עולה על סכום התביעה ומתקרב לסכום מוערך, של כשני מליון ש"ח. בחקירתו הנגדית, נחקר העד ארוכות אודות פרטי חשבונות הנתבעים, כפי שהיו ידועים לו. על שאלות מהותיות רבות השיב העד שאיננו יודע, ועל אחרות השיב כי את המידע שכן ידוע לו, מסרו לו הנתבעים. כך למשל, העיד ע"ה 2 כי קביעתו לפיה ההעברות שבוצעו בין חשבונות הבנקים נעשו ביוזמת הבנק, מבוססת על דברים שמסר לו ע"ה 1 ולא על סמך ראיה פוזיטיבית אחרת. לדבריו, מסר לו נתבע 2 כי העברות הסכומים מחשבון אחד למשנהו, נועדו לכיסוי יתרות חובה בחשבונות אחרים, בתוך מכלול החשבונות של הנתבעים. כך השיב לשאלות ב"כ התובע : ש. מי בעל החשבון נשוא התביעה ? ת. אין לי מושג. ש. מתי נפתח החשבון ? ת. לא יודע. ש. באיזה חשבון נלקחה הלוואה של 720,000 ש"ח ? ת. אני יודע שבשנת 90' נלקחה על ידי החברה מנופי השפלה החדשה. ש. מה תנאי הריבית ? ת. לא יודע. לא נדרשתי לזאת בחוות דעתי. (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 20-27) אשר לדרך השערוך של הסכום המופיע בתצהירו של ע"ה 2, העיד העד כך : " אני קיבלתי דפי תנועות אשר בו משתקפות 10 הלוואות אשר בגינם לא קיבלתי את הסכמי ההלוואות ולוחות הסילוקין, וכאשר שאלתי את מנהל החברה אם אמנם יודע במה מדובר ואמר שאינו יודע, התבקשתי לקחת את ערכי הלוואות ולשערך אותם". (עמוד 20 לפרוטוקול, שורות 28-30). העד אישר כי גם את הריבית לא חישב לפי הסכם ההלוואה אלא על פי הריבית הנוהגת בבנק, כי לא היו בפניו ההסכמים. תמוה שבמסמכים שצורפו לכתב התביעה שבהם בודאי ניתן היה לעיין, לא עיין העד-המומחה כלל. לעומת זאת, ערך תחשיב ללא כל בסיס עובדתי המסתמך על פרטים חלקיים שמסרו לו הנתבעים 2 ו3- (שהם עצמם העידו כי אינם בקיאים בפרטים, עמוד 18 לפרוטוקול) והם שהיוו את התשתית לחישוביו. העד לא פירט מהיכן שאב את הנתון של הריבית הנוהגת בבנק, שלדעתו צריכה לחול, ולא הבהיר מדוע לא התיחס לריבית הרשומה בהסכם. יתרה מזאת, המומחה התיחס בחוות דעתו, בין היתר, לחשבונות שכלל לא היו בבעלות נתבעת 1 ונוהלו שנים לפני פתיחת החשבון, נשוא תיק זה. אין זאת, אלא שעדותו של המומחה מוטב היה לה אלמלא נמסרה, שכן לא ניתן לבסס על פיה כל ממצא עובדתי בין לזכות ובין לחובה וערכה כדף החלק. בנוסף לשני עדים אלו, הגישה ההגנה לאחר תום שלב ההוכחות, חוות דעת גרפולוגית לעניין זהות החותם על מסמך ת1/, שהוא מתן יפוי כח לנתבע 2 לחתום בשם נתבעת 4, למשכן שטרות לטובת הבנק ולחתום בשם החברה על ערבות ושטר משכון. ב"כ התביעה ויתרה על זכותה לחקור את המומחה בחקירה נגדית. אדון בחוות דעת זו בעת שאדון בטענת הזיוף. אציין כבר בשלב זה כי מרבית מטענות הנתבעים, הועלו באופן כללי וגורף, ללא פירוט שיאפשר התיחסות לטענה. כמו כן אציין כי הנתבעים הודו בקיום החוב הנטען, אישרו כי קיבלו אשראי מהבנק ולא טענו בשום שלב של הדיונים, כי פרעו את החוב או חלק ממנו. אדון להלן בטענותיו העיקריות של ב"כ הנתבעים, המופיעות בכתב ההגנה ובסיכומים. 7. גילוי מסמכים כמבואר לעיל, התמקד רוב רובו של שלב קדם-המשפט, בבקשת הנתבעים לגילוי מסמכים שלטענתם נענתה על ידי הבנק רק בחלקה. הענות חלקית זו, היא הסיבה שניתנה להם רשות להתגונן. כפי שצוין לעיל, עשה ב"כ הנתבעים שימוש נרחב בטענה זו. ראשית, נטענה טענה כללית לפיה דין התביעה להדחות על הסף בשל סירוב הבנק למסור את המסמכים הדרושים לצורך הכנת הגנה כראוי. שנית טען ב"כ הנתבעים כי סירוב הבנק למסור מסמכים לוקה בחוסר תום לב ומהוה עבירה על חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א 1981- . עוד טען כי אי הענות הבנק, אינה מאפשרת לנתבעים לפרט את הנזק שנגרם להם בחשבונות, כתוצאה מן הדרישה לרכוש תוכניות חסכון כתנאי למתן אשראי או הגדלתו. לטענת הנתבעים, לחשבונותיהם הועמדו הלוואות אשר ערכן מכסה את מלוא סכום התביעה. אולם, מכיוון שהבנק לא ממציא אסמכתאות או מסמכים בעניין הלוואות אלו, לא ניתן לבצע חישוב ראוי. יודגש שוב, כי לא נטען שההלוואות נפרעו. לדעת ב"כ הנתבעים, חוסר רצונו של הבנק לחשוף את מסמכיו, נובע מהחשש שיתגלה כי הבנק עבר על צו הריבית בהלוואות שנתן. לכן, איננו ממציא את הסכמי ההלוואות לצורך בדיקתן. מן הראוי לציין כי על אף טענת הנתבעים כי מסמכים רבים לא הועברו לידיהם, לא צרפו הנתבעים פירוט מדויק וספציפי של המסמכים החסרים. מן המסמכים המצורפים לתיק עולה כי מאז פתיחת תיק זה, העביר התובע לנתבעים כמויות גדולות של מסמכים, לפי בקשתם. אין די בחזרה על הטענה שלא הועברו כל המסמכים הדרושים, טענה אותה העלו הנתבעים למן פתיחת התיק. היה על הנתבעים לפרט באופן מדויק לאילו מסמכים כוונתם, במה יכלו לסייע בהגנתם, ולציין כי מסמכים אלו לא צורפו למסמכי התובע. זאת ועוד, חובת שמירת המסמכים אינה חובה בלעדית של התובע, רק משום היותו בנק החב חובת נאמנות ללקוחותיו. חובתו של הבנק לנהוג כחוק ולשמור מסמכים לתקופה של 7 שנים. אילו סברו הנתבעים כי ישנה חשיבות מיוחדת למסמכים מתקופות קודמות, שומה היה עליהם לשמור על מסמכים אלו. חזקה על הנתבעים, שתי חברות ושני בעלי המניות בחברות אלו, כי ניהלו הנהלת חשבונות מסודרת וידעו אילו מסמכים חשובים להם, שכן גם עליהם מוטלת החובה לשמור על מסמכיהם. מדוע כל השנים לא דרשו הנתבעים דפי חשבון ומסמכים, והעלו את הדרישה רק בשלב מאוחר בו לא סביר שניתן יהיה לאחזרם ? את האשמה בדבר התרשלות בשמירת מסמכים מן העבר, אין לגלגל לפתחו של התובע. נתבע 2 נשאל מדוע לא שמר על המסמכים שקיבל מהבנק. על כך השיב : " יש לי חלק מהמסמכים, אבל לא צירפתי אותם כי לא שמרתי אותם כי סמכתי על הבנק שהוא ישמור" (עמוד 18 לפרוטוקול, שורה 18). כשנשאל מדוע בהנהלת החשבונות שלו לא רשומות תוכניות החסכון, השיב: "לא רשמתי שזו תכנית חסכון שמס-הכנסה לא יעלו על זה". (עמוד 18 לפרוטוקול, שורה 22) לו היה בכוחם של מסמכים אלו לתמוך בטענות הנתבעים, היה עליהם לדאוג לתייקם ולשמרם. משלא עשו כן, אין להם להלין אלא על התנהגותם שלהם. מההחלטות השונות אשר ניתנו בשלבים השונים של ניהול התיק, למן חודש 1997, עולה כי הדרכים בפני הגשת בקשות לגילוי מסמכים היו פתוחות בפני הנתבעים, אולם אלו לא פעלו בנדון ולא מסרו פרטיהם של מסמכים שדרושים להם. במקום זאת, העדיפו הנתבעים להתבצר תחת טענה כללית של "העדר מסמכים דרושים", מבלי לאפשר לתובע לאתרם במועד, לפני השמדתם. כך קרה ששלוש פעמים הוחלט על סיום שלב גילוי המסמכים, בטרם נקבע התיק להוכחות. בתאריך 2.7.1997 פסקה כבוד השופטת שטרנברג-אליעז כי משלא מסר ב"כ הנתבעים פירוט של המסמכים החסרים, תם שלב הגילוי. חרף זאת, שלושה חודשים לאחר מכן, אפשרה כבוד השופטת גרסטל לצדדים להגיש כל בקשה שהיא, עד תחילת חודש דצמבר 1997. הנתבעים לא הגישו כל בקשה מפורטת לגילוי מסמכים. החלטה נוספת של כבוד השופטת גרסטל, בינואר 2000, אפשרה פעם נוספת לצדדים להגיש כל בקשה לפני קביעת התיק להוכחות. גם לאחר החלטה זו, לא נקטו הנתבעים בכל הליך. לפיכך, העלאת טענה כללית של אי גילוי מסמכים בשלב זה של הדיון בתיק, וללא כל פירוט של המסמכים החסרים, אינה ראויה ומוטב היה אלמלא נשמעה. דינה של טענה זו להדחות. 8. חוסר תום לב והפרת חובת הנאמנות לטענת ב"כ הנתבעים, בשנת 1990 נקלעו נתבעת 4 ובעליה, הנתבעים 2 ו3- לקשיים כלכליים וצברו חובות. נכסים שהיו בבעלות הנתבעים 2-4, (כגון משאיות, ניירות ערך וחסכונות) שועבדו על ידי נושיהם. יתרת החובה של הנתבעת 4 הגיעה לסכום של למעלה מ300,000- ש"ח, ואילו זו של נתבע 2 הגיעה לסכום של כ368,000- ש"ח. הבנק, כך נטען, ניצל מצוקה זו לטובתו, תוך שהוא גורם לנתבעים נזקים כבדים ובלתי הפיכים ובכך הפר את חובתו כלפי הנתבעים, לקוחותיו. לטענת ב"כ הנתבעים, המליץ הבנק לנתבעים 2 ו3- להקים חברה חדשה, היא נתבעת 1. לאחר הקמת החברה, יזם הבנק פתיחת חשבון דביטורי לנתבעת 1, וממנו העמיד הלוואה לכיסוי חובותיהם של נתבעת 4 ונתבע 2 , כדי שיוכלו להמשיך ולנהל את עסקיהם. כמבואר לעיל, חתמו נתבעים 2 ו3- עם פתיחת החשבון של נתבעת 1, על ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום, כנגד סכומי כסף שתהא חייבת נתבעת 1 לבנק. ערבות נוספת, נחתמה לטובת אותו חשבון, שנתיים לאחר מכן, על ידי נתבעת 4. לטענת הנתבעים, הן במעמד חתימת הסכם לפתיחת חשבון הבנק והן במעמד החתימה על מסמכי הערבות המתמדת, חתמו הנתבעים 2 ו3- על המסמכים מתוך אמון מלא בבנק, מבלי שהוסברו להם תוכן ההסכם והתנאים המפורטים בו. אקדים ואציין כי נתבע 3 לא מסר תצהיר ולא העיד, כך שהטענות בדבר מה הוא ידע, על מה הוא חתם ומה הוסבר לו - אינן יכולות להשמע מפי אחר. הוא היחיד שיכול היה להעיד על ידיעה או העדר ידיעה. בהמנעותו מלהעיד, יחול הכלל שחזקה שעדותו היתה פועלת כנגדו. לפיכך טענה זו יכולה להיטען, אך ורק ע"י הנתבע 2, שהעיד. ב"כ הנתבעים טוען כי החובות הנוכחיים של נתבעת 1, כלל אינם שייכים לה, אלא נועדו לכיסוי יתרת החובה של נתבעת 4 ונתבע 2. לטענתו, היתה זו יוזמת הבנק, אשר ביצע פעולות שלא כדין בחשבון וחייב את נתבעת 1 בסכומי כסף, לא לה. כמו כן, טוען ב"כ הנתבעים כי לבנק כוונה נסתרת, העולה מן הדרישה לחתום על כתב הערבות. לטענתו, דרש הבנק כתב ערבות ודאג להחתים את הנתבעים על ערבות זו, על מנת לשמור על הזכויות ברכוש, לטובת הבנק, למרות שלא היה באותה עת שום חוב. זאת, משום שעל נכסיה של החברה, הוטלו עיקולים מצד נושים שונים והבנק ביקש לשמור על זכויות ברכוש, לטובתו. בפעלו כך, פעל הבנק בניגוד לאינטרס של הנתבעת 1. ב"כ התובע, אינו חולק על העובדה שהועמדה לנתבעת 1 הלוואה וזו הוזרמה לחשבונו של נתבע 2 ולחשבונה של נתבעת 4 והלוואה זו לא נפרעה. אין חולק כי מחובתו של הבנק להסביר לנתבעים את משמעות פתיחת החשבון הנוסף, והחתימה על מסמכי הערבויות. חובה זו משתרעת הן ביחס לתוכנו של ההסכם שבין הלקוח לבין הבנק והן ביחס לדרך בה מציג הבנק ללקוח את השיקולים המנחים בפתיחת החשבון. זאת על מנת שהבנק לא יעשה דבר העלול להטעות את הלקוח (ר' בן-אוליאל, "פתיחת החשבון - אחריות בנק וסיכון בנקאות", משפטים, כרך י"ב, 60). על חובת אמון זו נאמר בספרות המשפטית כך : " ... האמון המיוחד שרוחש הציבור בכלל והלקוח בפרט לבנק (או לפקידיו) וניגוד הענינים האפשרי בין טובת הבנק לטובת הלקוח מחייבים את הבנק לזהירות יתר. יהיו אף מקרים, כך ניתן לסבור, שעל הבנק תוטל חובה ליעץ ללקוח אף אם זה האחרון אינו פונה לבנק לשם קבלת יעוץ, מכיוון שאינו יודע עד כמה הדבר חיוני עבורו". (ד"ר אריאל פורת, אחריותם של בנקים בגין רשלנות, ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ב-תשנ"ג, 324, הדגשה לא במקור-נ.א.). בענייננו, מדובר באנשי עסקים שקיימו קשר יום-יומי עם הבנק ואפילו המען למשלוח דברי-דואר הקשורים בבנק היה תיבת הדואר, בסניף הבנק עצמו. הנתבע 2 עצמו העיד כי הוא והנתבעת 4 נקלעו לחובות כבדים וגדולים, נושים התדפקו על דלתות החברה ועיקולים הוטלו על נכסיו. סכומי הכסף שהוזרמו כתוצאה מההלוואה, זרמו לחשבונו העסקי ולחשבון נתבעת 4. לטענתו, ניהל הנהלת חשבונות מסודרת. ההסכם נחתם ב1990-. דפי חשבון נשלחו אל הנתבע בפרק זמן של כ4- שנים. הוא אף התבקש לחתום על ערבות נוספת בשם נתבעת 4, שנתיים לאחר פתיחת החשבון. תמוה מדוע לא בירר בכל אותן שנים, מה מקור סכומי הכסף שהציפו את חשבונותיו ומה טיבה של אותה הלוואה, אם אכן לא הבין קודם לכן על מה הוא חותם . בתצהיר עדותו הראשית, בסעיף 33 ישנה אמירה סתמית ובה נטען כך : "מנהליה של נתבעת 1 חתומים על ההסכם נספח א' מיום 24.4.1990 אולם מעולם לא הוסבר להם תוכן הסכם ו/או התנאים המפורטים בו וחתמו על ההסכם מתוך יחסי האמון עם הבנק / התובע ". גם בעדותו בבית-משפט אין פירוט רב יותר. אין לדעת מעדות זו, בפני מי חתם, על מה חשב שחתם, ואיזה הסבר כן ניתן לו. בהעדר כל פירוט לטענה ובעיקר בהעדר סבירות שלא ידע על מה הוא חותם כשהוא פועל במשך שנים, מכוחה של אותה חתימה, דין הטענה להדחות. לפיכך, אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה הפר הבנק את חובת הנאמנות כלפיהם. 9. זיוף מסמכים נתבע 2 הודה כי הוא או אחיו חתמו על כל מסמכי ההלוואה והערבות להלוואה, וכן על ערבות הנתבעת 4, זולת מסמך אחד שלטענתו זויף. מסמך זה, ת1/ , הינו פרוטוקול ישיבת נתבעת 4, שלגביו נטען כי החתימה זויפה. מסמך זה מהווה נספח לכתב הערבות השני ונחתם ביום 26.7.1992 . בת1/, מיפה הנהלת הנתבעת 4 את כוחו של נתבע 2 לחתום, בשם נתבעת 4, על כתב ערבות בלתי מוגבלת לטובת הבנק, לכסוי התחייבויות הנתבעת 1. בתחתית המסמך, מופיעה חתימתו, לכאורה, של נתבע 2, תחת התיבה 'יו"ר'. לטענת הנתבעים, החתימה המופיעה על ת1/, אינה חתימתו האמיתית של נתבע 2. לפיכך, הם טוענים שלא היה כל בסיס עובדתי או משפטי לנקוט בהליכי הוצל"פ נגד נתבעת 4, הליכים שגרמו לה נזקים כבדים. מסיבה זו, סבור ב"כ הנתבעים כי דין התביעה להמחק או להדחות על הסף (בכל הקשור לנתבעת 4, כך יש להניח). עוד טוען ב"כ הנתבעים, כי ממילא על המסמך לא חתומה נתבעת 4, שהיא החברה המיפה את כוחו של העומד בראשה לחתום על כתב הערבות לטובת נתבעת 1. לפיכך, אין המסמך מחייב את נתבעת 4 ודינו ביטול. נתבע 2 העיד בבית המשפט ואישר כי החתימות המופיעות בטופס הסכם פתיחת החשבון בבנק (נספח א1/ לתצהיר התביעה) הינן חתימותיו וחתימות אחיו, נתבע 2. כמו כן אישר נתבע 2 בעדותו, כי החתימות המופיעות בשני כתבי הערבות הינן חתימתו וחתימת אחיו. לגבי מסמך ריכוז החשבונות אשר צורף לבקשת ההלוואה, טען הנתבע 2 כי הכתב המופיע איננו אינו כתב ידו וגם לא של אחיו, נתבע 3. יש לציין כי על סמך מסמך זה אושרה ההלוואה לנתבעת 1. עוד יש לציין, כי ביום 18.2.1997, הגיש הנתבע 2 תלונה במשטרת ישראל בגין זיוף (העתק התלונה - ת2/). למרות שטענת הזיוף נטענה בכתב-ההגנה שהוגש ביום 27.11.97 (סעיף 2.30), רק עם סיום שלב ההוכחות, ביום 5.11.2000, ביקש ב"כ הנתבעים כי הפרוטוקול ת1/ יועבר לגרפולוג. חרף האיחור בהגשת הבקשה, נעתרתי לבקשתו. הגרפולוג יצחק חגג, אליו הופנה המסמך עם דוגמאות חתימת הנתבעים 2 ו3-, בדק והשווה בין החתימה בנספח א' לבין חתימותיהם של נתבעים 2 ו3-. מחוות דעתו שהוגשה, עולה כי בין החתימות נמצאו ניגודים יחודיים במבנה החתימה. לדעתו, ישנם סימנים מובהקים לנסיון לחקות את חתימתו של נתבע 2. מסקנתו היא כי קיימת סבירות גבוהה ביותר שהחתימה שבמחלוקת לא נכתבה על ידי הנתבע 2 או הנתבע 3. כמבואר לעיל, מומחה זה לא נחקר נגדית על חוות דעתו. יצוין כי טענת הזיוף נטענה רק ביחס לחתימה המופיעה על פרוטוקול ת1/, ולא ביחס לשאר הפרטים שמולאו בכתב יד בפרוטוקול זה. עוד ראוי לציין כי פרוטוקול ת1/ מהווה נספח לכתב הערבות השני בלבד, מתוקף היות הערבה (נתבעת 4) חברה בע"מ. לעומת זאת, על כתב הערבות הראשון, אשר נחתם ביום פתיחת חשבון הבנק ובסמוך לחתימת הסכם פתיחת החשבון, חתמו הנתבעים 2 ו3- אישית. הנתבע 2 אישר בעדותו כי החתימות, הן בכתב הערבות הראשון והן בכתב הערבות השני, הינן חתימותיהם האותנטיות שלו ושל אחיו. טענת הזיוף נטענת, לפיכך, לגבי מסמך המהווה נספח לכתב הערבות השני. על כתב הערבות עצמו חתום הנתבע 2 וכן מוטבעת חותמת הנתבעת 4. אין הכחשה ששניהם מחייבים את הנתבעת 4. חברה פועלת באמצעות האורגנים שלה. לא הוצג כל מסמך המצביע על כך שחתימת נתבע 2 אינה מחייבת, או שחתימת מנהל אחר מחייבת את החברה. יתרה מזו, נתבע 2 לא הבהיר מדוע חתם על כתב הערבות בשם נתבעת 4 ואף השתמש בחותמתה, אם ידע שחתימתו איננה מחייבת. אין ספק שלו היה מסמך כזה - הוא היה מוצג. גם כאן פועלת החזקה לפיה בהעדר ראייה שניתן היה להביאה, היה המסמך פועל כנגד הטענה. תוצאת הדברים היא, כי הנתבעת 4 מאשרת את כתב הערבות בחתימת מנהלה וחותמתה (ר' גם סעיף 40 לתצהיר העדות הראשית של נתבע 2). עולה אפוא, כי אין כל חשיבות לנספח לכתב הערבות והעדר חתימת החברה על נספח זה אינה מעלה ואינה מורידה. זאת ועוד, אם לא הנתבעים הם אלו שצירפו את המסמך החתום, למי היה אינטרס לצרפו? מהו האינטרס של הבנק לזייף מסמך כזה ?הרי הבנק די לו במסמכי הערבות עצמם. יתרה מזו, אם חשוב היה לבנק לקבל מסמך כזה, יכול היה לעכב את מתן האשראי עד להמצאתו. מה התועלת שתצמח מזיופו ? טענת הנתבעים יוצרת מצב אבסורדי : ראשית, דאג פלוני לזייף פרוטוקול של נתבעת 4, המיפה את כוחו של נתבע 2 לחתום על כתב הערבות. בשלב הבא, חתם נתבע 2 על כתב הערבות והטביע חותמת. כעת, טוען אותו נתבע כי מלכתחילה הפרוטוקול זויף, ולמעשה חתימתו על הסכם הערבות נעשתה בחוסר סמכות. מצב מעין זה איננו נתפס, שאחרת - מדוע חתם נתבע 2 על כתב הערבות ? זאת ועוד, ב"כ התובע מפנה בסיכומיה לעובדה כי התלונה שהגיש נתבע 2 במשטרה בגין זיוף, הוגשה רק בשנת 1997, למעלה מחמש שנים לאחר מועד החתימה, ו3- שנים לאחר הגשת התביעה, שאז הוצג המסמך, כמסמך מהותי. פרק הזמן הרב שחלף, אינו מוסיף לאמינות טענת הנתבעים. לכך גם נוספת העובדה שלא טרחו להציג חוות דעת גרפולוג עוד במועד הדיון בלשכת הוצאה לפועל, בספטמבר 1997, כאשר נעשו פעולות על פי אותו מסמך ושגם בו הועלתה טענת הזיוף. נקודה נוספת אליה מפנה ב"כ התובע בסיכומיה, הינה השימוש שעשו הנתבעים בפרוטוקול המזויף, לטענתם. כל עוד סייע פרוטוקול זה בידם להשיג אשראי לחשבונותיהם ולאפשר שעבודים שונים, שהיוו בטוחות לחובם של הנתבעים, עשו הנתבעים שימוש במסמך זה ולא הועלתה טענת הזיוף. כעת, משעליהם לשאת באחריות הנובעת מהערבות עליה חתמו, מתכחשים הנתבעים למסמך הנלווה וטוענים להיותו מזויף. לא מן הנמנע שלא נתבע 2 חתם על המסמך. אולם ההחלטות נתקבלו על דעתו והחתימה היתה בהרשאה. לא הוצג פרוטוקול מישיבת ההנהלה, בה אושרה חתימת נתבע 2, לא נאמר מי נכח בה ומה ההחלטות שהתקבלו באותה ישיבה. אין חולק כי כספי ההלוואה הוזרמו לנתבעת 4 ולא יפלא אפוא, שהיא זו שערבה להשבתם. מטעמים אלו לא שוכנעתי כי מדובר בזיוף. גם אם אין זו חתימת הנתבעים 2 ו3-, דבר שהוא בספק בעיני, הרי זוהי חתימה בהרשאה. מכל מקום, די בחתימת נתבע 2 על כתב הערבות עצמו (חתימה שאינה מוכחשת), בצירוף חותמת החברה, כדי לחייב החברה - בהעדר ראייה לסתור. לפיכך, דין טענה זו להדחות. 10. התניית שירות בשירות, עשיית עושר והטעייה לטענת ב"כ הנתבעים, הכריח הבנק את הנתבעים ואת בני משפחותיהם לפתוח תוכניות חסכון, לרכוש ניירות ערך ולהשקיע בקרנות נאמנות כשחשבונותיהם היו ביתרות חובה, ולשעבדם לטובת חשבונות החברה. איש מבני המשפחה שהוכרחו לחתום, לא הובא לעדות. לטענת הנתבעים, סירוב לדרישות הבנק היה מביא להפסקת מתן אשראי ואי יכולת הנתבעת 1 לעמוד בהתחייבויותיה הכספיות. לטענתם, בדרישות אלו של הבנק לפתוח תוכניות חסכון כתנאי להמשך מתן אשראי או הגדלתו, לא היה כל הגיון בנקאי ומטרתם היתה אחת - העשרת קופת הבנק. ב"כ הנתבעים נסמך בטענתו זו גם על עילה של עשיית עושר ולא במשפט. כמו כן, טוען ב"כ הנתבעים בהקשר זה להטעיה כמשמעותה בסעיף 15 לחוק החוזים. נטל ההוכחה בדבר קיומה של התנית שירות בשירות על ידי בנק, מוטל על הלקוח. הדרך להוכיח ההתניה היא על ידי הבאת ראיות פוזיטיביות שתראנה כי הבנק נקט פעולה מסוימת שבעטיה נוצרה התניה בין שירות אחד למשנהו (ר' וינרוט ואדלשטיין, "התניית שירות בשירות על ידי תאגיד בנקאי", עמוד 23). בשל אופיה הפלילי של פעולת ההתניה, נחלקה הפסיקה באשר לרמת ההוכחה הנדרשת. יש הסוברים שנדרשת רמת הוכחה העולה על מאזן ההסתברויות הנוהג במשפט האזרחי (ר' למשל, ת.א. 994/89 ביבי ושות' נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (לא פורסם)). יש הסוברים שדי בכך שהלקוח יעורר ספק סביר. בין שכך ובין שכך, לא הוכיחו הנתבעים דבר. טענה זו של הנתבעים, שהעובדות לביסוסה מובאות בסעיפים 39-41 לכתב ההגנה, לא זכתה לכל תימוכין בחומר הראיות, לבד מאזכורה. הנתבעים לא הציגו כל מסמך או ראיה מהם ניתן ללמוד על חשבונות נוספים של בני משפחת הנתבעים 2-3, או רכישות של ניירות ערך מטעמם. יתרה מזאת, הנתבעים לא הראו כלל מה השירותים שהותנו וכנגד אילו שירותים אחרים הותנו. ממילא, לא הוכיחו הנתבעים כי פעולות אלו נעשו תוך כפיה. יש להדגיש, כי ככלל, אין התניית שירות בשירות על ידי תאגיד בנקאי אסורה אם קיים קשר סביר בין ההתניה לבין השירות. סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א 1981-, קובע כך : " 7. (א) לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי." (ההגשה לא במקור - נ.א.) עולה, אפוא, כי הנטל המוטל על כתפי הנתבעים הוא כפול: ראשית, עליהם להראות כי נעשתה התניה לגביהם או לגבי קרוביהם בחשבונות אחרים, בסניף התובע. שנית, עליהם להראות העדר קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש (חשבונות החסכון וניירות הערך אותם התבקשו לקנות) לבין קיום התנאי (אשראי בחשבונה של נתבעת 1). הנתבעים, לא זו בלבד שלא עמדו מלכתחילה בנטל ההוכחה ולא הציגו בדל ראיה לתמיכת טענתם, בדבר התניה, הם גם לא הוכיחו התניה הנעדרת קשר עסקי סביר לשירות המבוקש. משלא הורמו נטל ההוכחה הראשון או השני על ידי הנתבעים, דין טענה זו להדחות. לעניין עשיית-עושר, לא הביאו הנתבעים כל ראיה בדבר התעשרות שלא כדין של הבנק, ולא ברור כלל למה מתייחסת הטענה, פרט לאמירתה. לעניין טענת ההטעיה, שנטענה בכפיפות לטענת התניית השירות בשירות, אציין כי לקוח הטוען להטעיה על ידי הבנק צריך להוכיח את הקשר הסיבתי בין הצהרה כוזבת או מצג שווא רשלני שהציג הבנק לבין הטעייתו (ר' ספרו של עו"ד זר, "הבנקים - חבותם המקצועית", עמוד 23). לעניין זה הנטל על הנתבעים - לשכנע מעבר למאזן ההסתברויות. הנתבעים לא פרטו מה הוא המצג הרשלני ו/או הצהרת הכזב שנציג הבנק הצהיר בפניו. לא הובאה כל ראיה באשר לזהות המטעה. תוכן הדברים המטעים, מועד אמירתם ובמה כיזב אותו פלוני אלמוני שזהותו ודבריו - לא פורטו. ממילא מובן, שבהעדר הוכחה על אמירה כלשהי, הרי שגם קשר סיבתי לא הוכח. לפיכך, תדחה גם טענת ההטעיה. 11. חוזה אחיד כמבואר לעיל, ב"כ הנתבעים טען כי לא סביר שהנתבעים חתמו בהכרה ומדעת על ההסכם לפתיחת החשבון, שכן תנאיו גרועים במידה בלתי סבירה ומקפחים את הנתבעים בצורה בולטת. לפיכך, עתר ב"כ הנתבעים לביטול ההסכם בהיותו נוגד את תקנת הציבור. יש להדגיש כי לא צוין איזו מתניותיו של ההסכם הינה תנאי מקפח, אלא נטען באופן גורף כי כל תניותיו של החוזה הן תנאים מקפחים. אין חולק כי ההסכם עליו חתמו הצדדים, כמו גם כתבי הערבות, הינם חוזה אחיד כמשמעותו בחוק החוזים האחידים, תשמ"ג1982-. חוק זה, קובע בסעיף 3 את הגדרת תנאי מקפח בחוזה אחיד כך : " 3. תנאי מקפח וביטולו בית משפט ובית הדין יבטלו או ישנו, בהתאם להוראות חוק זה, תנאי בחוזה אחיד שיש בו - בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות - משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות (להלן - תנאי מקפח)." בית המשפט העליון קבע במספר פסקי דין כי השאלה מהו תנאי מקפח תוכרע על פי מבחן ההגינות והסבירות. בע"א 294/91 חברת קדישא גחש"א "קהילת ירושלים" נ' קסטנבאום פ"ד מו(2) 464, פסק השופט (כתארו דאז) ברק כך : " תנאי הוא מקפח, אם יש בו הגנה על אינטרס (כלכלי או אחר) של ספק מעבר לנתפס כראוי בסוג זה של התקשרות. תנאי אינו מקפח, אם הוא נועד לשמור על האינטרס הלגיטימי והסביר של הספק". בתחום הבנקאות, נטיית הפסיקה לפסול תניות מקפחות בחוזים אחידים הינה מצומצמת עד מאוד. כאשר הסכם לפתיחת חשבון בנק או כתב ערבות נחתם במסגרת עסקה כלכלית מובהקת באופיה, נטיית בית המשפט להתערב תהיה קטנה (ראה ע"א 465/89, בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(1) 66). במקרה שבפנינו, נערכו ההסכם וכתב הערבות על מנת להבטיח לבנק לקבל את כספו בחזרה, באופן יעיל. תנאים אלו שהוכנסו להסכם נועדו להשגת מטרה לגיטימית ומשום כך אין לפסול אותם (ראה גם ע"א 102/83, ל.ג.ל כרמיאל בע"מ ואח' נ' בנק לאומי בע"מ סניף כרמיאל, פ"ד מא(1) 253). הנתבעים לא הוכיחו כי בנקים אחרים, או לקוחות אחרים של בנק זה, היו נוהגים באופן שונה וכי בתניה מתניות-ההסכם, יש משום קיפוח. לפיכך, נדחית גם טענה זו של הנתבעים. 12.סיכומי הנתבעים בטרם סיום פסק - הדין, אציין כי ב"כ הנתבעים לא עמד באף אחד מהמועדים שנקבעו להגשת הסיכומים. בקשת הדחיה הראשונה הוגשה רק לאחר שמתמחה מלשכתי הזכיר שוב ושוב כי הסיכומים טרם הגיעו למרות שחלף המועד. גם במועדים הנדחים עפ"י בקשות דחיה שונות שהגיש לאחר מכן ב"כ הנתבעים לא הוגשו הסיכומים. בשל כך לא היה מנוס מדחיית מועד שימוע פסק - הדין. לא שמעתי כל הסבר המצדיק את אי הגשת הסיכומים במועד המקורי שנקבע. 13.התוצאה אין חולק כי הנתבעת 1 פתחה, באמצעות נתבעים 2 ו3-, חשבון בנק דביטורי שצבר יתרות חובה של 703,540.10 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה. כמו כן, אין חולק כי נתבעים 2 ו3- הינם בעליה ומנהליה של נתבעת 1. אין חולק כי הסכום הנ"ל לא נפרע. אין חולק כי נתבעים 3,2 ו4- ערבו לחיובי הנתבעת 1 והתחייבו לשלם את חובותיה תוך 7 ימים מיום הדרישה הראשונית. משנדחו כל טענות ההגנה, על הנתבעים לפרוע את החוב ולסלק את יתרת החובה, תוך קיום ההתחייבויות על פי הסכם פתיחת חשבון הבנק. לפיכך, דין התביעה להתקבל. הנתבעים 1-4 ישלמו לתובע יחד ולחוד את מלוא סכום התביעה בצירוף ריבית כפי שנקבעה בהסכם נספח א' לתביעה ובצירוף הצמדה כחוק. לסכום זה יצטרף סך של 45,000 ש"ח + מע"מ, שכ"ט עו"ד והוצאות משפט. סכום זה ישא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום המלא בפועל. בנקחוב