החלטה התובעת, שהיא חברה עסקית שתחומה הוא עבודות עפר וכבישים, ניהלה אצלצרכן" (ההדגשה שלי - ו' ז'), וכי הוא יישא ריבית צמודה של 13%. האשראי יהיה לתקופה של ארבע 158 שנים והוא ייפרע ב-16 תשלומים תלת-חודשיים כמפורט בלוח סילוקין שעתיד להיות מומצא על-ידי הבנק לתובעת. בפיסקא שלפני האחרונה נאמר, כי "אנו מורים לכם לחייב במועד הפרעון כאמור לעיל את חשבוננו מס' 182668... או כל חשבון אחר אצלכם בסכומים בהתאם ללוח הסילוקין ולהפרשי ההצמדה שיחושבו על ידכם". הוראה דומה מצויה בסעיף 9 של הסכם ההלוואה עצמו. נאמר שם כי "הלווה מורה לבנק המזרחי המאוחד בע"מ לזכות או לחייב את חשבונו בבנק בסכומים שעליו לשלם בגון קרן ו/או ריבית ו/או הפרשי הצמדה ו/או הפרשי שער ו/או תשלומי עמלה של כל תשלום בהגיע מועד התשלום". הגנתו העיקרית של הבנק מושתתת על שתי הוראות אלו. הבנק טוען, כי כל שהוא עשה איננו יותר ממילוי תנאי ההסכם. הוא אכן חייב את חשבון החח"ד לצורך פרעון כל שיעור של ההלוואה (ריבית או קרן), ואם החיוב גרם להטלתה על הנתבעת של ריבית העולה על המכסימום שנקבע בצו הריבית, אין בכך הפרת הוראות צו הריבית, זאת משום שאליבא דבנק, המדובר הוא בעיסקה אחרת, המנותקת לחלוטין מ"ההלוואה" הצמודה, ועל עיסקה חדשה זו, לא היה איסור להטיל ריבית בכל שיעור עליו הוסכם בין הצדדים. נראה לי שהמחלוקת בין הצדדים אמורה להיות מוכרעת על-פי הפירוש הנכון שיש ליתן להסכם ההלוואה. כבר אמרתי שסעיף 9 להסכם ההלוואה כלל הוראה לבנק לזכות או לחייב את חשבונה של התובעת בסכומי הקרן והריבית של ההלוואה. בסעיף 10 להסכם, הבא מיד ובסמוך לאחר סעיף 9, נאמר כך: "10. כל סכום משיעורי הקרן או הריבית אשר לא ייפרע במועדו ובסכום המגיע מהלווה (להלן "סכום בפיגור") ישא ריבית פיגורים מירבית וכל ריבית שנתרבתה כנ"ל משך תקופה של חודש [(או פחות מזה - אם הדבר יותר על פי דין) ולא שולמה, תיתווסף לקרן ותישא ריבית]. אם בזמן כלשהו לא יהיה קיים שיעור ריבית חוקי מכסימלי לגבי נשוא הסכם זה יתפרש המונח "ריבית פיגורים" כשיעור הריבית הגבוה ביותר שיהיה נהוג מדי פעם בבנק המזרחי המאוחד בע"מ בגין משיכות יתר החורגות מקו אשראי מאור, בשקלים או בדולרים או במטבע זר אחר, לפי הענין." כבר ציינתי שלפי צו הריבית, הוגבל שיעור הריבית שניתן לגבותה על פיגורים של מלווה צמוד ל-17% לשנה. דא עקא, שלפי הפרשנות שנותן הבנק לסעיף 9 להסכם, לא יהיה מצב בו תהיה תחולה לריבית הפיגורים המכסימלית הנדונה בסעיף 10 להסכם, משום שלעולם לא יהיה פיגור בהלוואה הצמודה. מכח סעיף 9 ייפרע כל שיעור של קרן או ריבית על-ידי חיוב חשבון החח"ד. לצד סעיף 10, שלפי פירוש הבנק את הסכם ההלוואה לא יהיה לאמור בו נפקות כלשהי, לא יהיה קיום גם לסעיפים אתרים של ההסכם, ובתוכם גם לא לסעיף 21 להסכם, המעניק לבנק סעדים וזכויות "במקרה שהלווה לא תסלק לבנק סכום כל שהוא מהסכומים הנ"ל במועדו...". כך גם כך, גם לא יהיה שימוש לסעיף 11, הדואג לבטחונות שיבטיחו את הבנק במצב של פיגורים. סעיף 13, הצופה מצב בו לא יעלה 159 בידי הבנק לגבות, במועדים שונים, את מלוא סכום הפיגורים, מאפשר לבנק לזקוף לפי בחירתו כל סכום שיצליח לגבות על-חשבון קרן, או ריבית, או אחרת, הכל לפי רצון הבנק, יהפוך גם הוא להוראה נבובה שאיננה צריכה לענין. כך גם סעיף 16 להסכם, העוסק בבטחונות ובערובות למקרה של אי-תשלום. סעיף 18(א) להסכם, הצופה מצב של אי-תשלום חוב על-חשבון ההלוואה, ומעניק לבנק זכות לתבוע את פרעון כל ההלוואה מיד, מיותר אף הוא. את סעיף 21 להסכם כבר הזכרתי ואולם, אפרט שסעיף קטן (1) שלו מעניק לבנק זכות לקזז כל פיגור כנגד זכות שיש לתובעת בחשבון אחר, וסעיף קטן (3) של סעיף זה מאפשר לבנק לחייב כל חשבון של התובעת בבנק, בעוד שסעיף קטן (4) מאפשר עשיית שימוש "בכל נכס שהערבון האמור יחול עליו...". פסיקא ב' לסעיף 21 דנה בכללים שונים של מימוש ערובות או שימוש בכספי התובעת בחשבונות אחרים, והבל לצורך פרעון סכומים שלא נפרעו על חשבון ההלוואה, וסעיף 23 להסכם מטיל על התובעת חיוב החזר הוצאות שנעשו על-ידי הבנק במסגרת מימוש ערובות. אם משמעות ההסכם היא, כנטען על-ידי הבנק, שפרעון ההלוואה נעשה אוטומטית על-ידי חיוב חשבון החח"ד, לא היה צורך בכל סעיפי ההסכם הדנים במצב של פיגור בתשלום ההלוואה. עצם קיומם של סעיפים בהסכם, המסידירם מה יקרה במצב של הפרת ההסכם על-ידי אי-פרעון ההלוואה או מקצתה, מצביע בבירור על-כ שהצדדים צפו מצב בו ההלוואה כולה או מקצתה לא תיפרע, והם קבעו לגבי מצב כזה הסדרים וסנקציות לא מועטים. ה"משקל" הכמותי והאיכותי של סעיפי ההסכם העוסקים במצב שהצדדים ראו אותו כאפשרי, היינו מצב של פיגור בתשלומים שיש לעשותם לפי ההסכם על-חשבון הקרן והריבית של ההלוואה, שוללים, להערכתי, מתן פירוש להסכם, לפיו ההלוואה תסולק לעולם על-ידי חיוב חשבון החח"ד. הסכם המטיל סנקציה מוגדרת על הצד המפר, מצביע, לעתים, על כוונת הצדדים לזכות את "הצד התמים" בהפעלת סנקציה זו ולא אחרת במקרה של הפרה זו. נראה לי, שכך יש לפרש את הוראות סעיף 10 להסכם. כפי שאמר בית-המשפט העליון מפי כב' השופטת נתניהו (ע"א 1[ 156/82] בע' 96), הרי "מאחר שאין מניעה שהנפגע יבור לו את האינטרס שעליו הוא מבקש להגן ואת התרופות הרצויות לו להגנתו, אין גם מניעה שהצדדים יתנו על כך מראש, תוך שלילת הזכות לבחור אחרת. על כך אמרתי בה"פ ..."אינני רואה סיבה טובה מדוע לא יוכלו הצדדים להתנות כלל על התרופות הניתנות בחוק ומדוע לא יוכלו להסכים ביניהם, למשל, כי במקרה של הפרה יהיה הנפגע זכאי רק לפיצוי ולא ליטול, או להיפך, כי יהיה זכאי לביטול ולא לפיצוי, או לאכיפה ולא לביטול...". "אין כל שיקול שבמדיניות משפטית לטובת הציבור להתערב ולמנוע התניות מסוג זה כל עוד מטרתן תרופתית ואין בהן לא עונש כלפי המפר... ולא עושק כלפי הנפגע. כל דרך מוסכמת, אשר תביא לפיצוי הולם ואשר לא תגביל את ביהמ"ש בשיקולי הצדק הינה רצויה...". 160 גם בעניננו שלנו, לא היתה מניעה שהצדדים יקבעו להם סנקציה למקרה של הפרה מצד התובעת, והצדדים אכן עשו כן בסעיף 10 (וגם בחלק מהסעיפים האחרים שהזכרתי). סעיף 9 להסכם איננו סעיף של סנקציה. בניגוד לסעיפים האחרים של ההסכם, שהוזכרו לעיל, שהינם "סעיפי מהות", סעיף 9 הוא סעיף נוהל. כמעט מתבקש לקרוא בתחילתו את המלים "להקלת הגביה", באופן שהוא ייקרא כך: "להקלת הגביה הלווה מורה לבנק המזרחי המאוחד... לחייב את חשבונו..." וכו'. גם בהעדר המלים "להקלת הגביה" בתחילתו, ברור שאין לראות באמור בו יותר מהוראת נוהל. המשמעות היא, שאם מצביעה יתרת חשבון החח"ד על זכות שיש בה די לפרעון שיעור של קרן או ריבית של ההלוואה, יחויב החשבון והפרעון ייעשה בדרך נוחה ו. היה ולא תהיה יתרת זכות כזו, והתובעת איננה פורעת את חובה בדרך אחרת, אזי היא מפרה את הסכם ההלוואה ותחולנה עליה הוראות סעיף 10 בדבר הטלת ריבית הפיגורים המכסימלית המותרת. ריבית זו היא כזכור 17% (צמוד). בהקשר זה נכון יהיה לשאול שאלה ריטורית, מה היתה עמדת הבנק אילו במועדי הפרת הסכם ההלוואה על-ידי אי-פרעונה, היתה הריבית לפי צו הריבית [4], אליה מתייחס סעיף 10 כ"ריבית מכסימלית", גבוהה מהריבית המותרת, לפי חקיקה היפותטית, בחשבון החח"ד. האם גם אז היה הבנק טוען, או היה מסכים לטענה, שנוכח הוראת סעיף 9, הדנה בהליכים "להקלת הגביה" על-ידי חיוב חשבון החח"ד, עליו לוותר על הסנקציה של "ריבית פיגורים מירבית" הקבועה בסעיף 10 להסכם? חוששני שהפרשנות המוצעת על-ידי הבנק במקרה כזה היתה שונה, והדברים נאמרים בלשון המעטה. ושאלה היפותטית נוספת: האם בהנחה שיש ערבים להסכם ההלוואה, ואין כאלו להסכם חשבון החח"ד, ובהנחה נוספת שמקור הגביה היחיד האפשרי הוא מימוש ערבות זו, היה הבנק מסכים לטענת הערבים שהפירוש הנכון של ההסכם הוא שההלוואה "נפרעה" על-ידי חיוב חשבון החח"ד,ולכן אין לחזור אליהם? נראה לי, שהתשובה הברורה לשאלות ההיפותטיות הללו רק ממחישה את אי- ההגיון שבפרשנות ההסכם כפי שהיא נעשית על-ידי הבנק. דרך פרשנות זו הופכת תנאי של "הקלת הגביה" לתנאי מהותי, המנתק את הקשר עם ההלוואה הצמודה והלא-רצויה לו (בשל מיגבלת ריבית) לטובת הלוואה אחרת, משוחררת ממיגבלות ריבית. הכלל לפיו אין לפרש חיוב חשבון דביטורי של החייב, כסילוק חוב אחר שלו. זאת בהעדר הסכמה מפורשת בין הצדדים, הוכר בפסיקה. כך למשל, נאמר ב-ע"א 2[ 345/78] בע' 692 כי: "...חיוב חשבונו של החייב, העומד אותה שעה ביתרת זכות עשוי להחשב כפרעון... לעומת זאת... חיוב חשבונו של חייב העומד בין כה וכה ביתרת חובה לא יתפרש כפרעון אלא אם כן הוכח כי הצדדים הסכימו אחרת. חיוב כזה אינו אלא פעולה חשבונית ואין בו יותר מאשר מתן התחייבות נוספת על-ידי החייב לבצע את התשלום. התחייבות כאמור אינה שקולה כנגד פרעון אלא אם כן הצדדים הסכימו על כך כי תהווה פרעון. למה הדבר 161 דומה? לפרעון "חיוב שטר" על-ידי מתן שטר אחר תמורתו. מתן השטר השני לא מווה פרעון השטר הראשון אלא אם הסכימו הצדדים ביניהם אחרת" (ההדגשות שלי - ו' ז'). הסעיפים הרבים בהסכם ההלוואה הדנים וקובעים סנקציות למצב של אי-פרעון, בנוסף לסעיפים אחרים בהסכם שיש בהם התייחסות אחרת למצב של אי-פרעון, הכל כמפורט לעיל, זאת לצד ניסוח סעיף 9 שהינו סעיף של נוהל ולא של מהות, וכל זאת לצד הוראות צו הריבית [4] האוסר גביית ריבית העולה על הקבוע בצו, כל אלו לא רק שאינם מלמדים על כוונה לסלק את ההלוואה הצמודה על-ידי חיוב חשבון החח"ד, אלא הם מצביעים על היפוכו של דבר, היינו על כוונה מצומצמת בלבד להעזר ב"שרותיו הטובים" של חשבון החח"ד (או כל חשבון אחר, כפי שנאמר במפורש בהסכם), כדי להעביר כספים מצד למשנהו ("לחייב" או "לזכות" בלשון ההסכם). קשה ליחס לבנק, היודע טוב יותר מלקוחתו - התובעת, את מיגבלות צו הריבית [4], כוונה להעניק הלוואה חדשה, וליצור עיסקת אשראי חדשה, המנותקת כליל מההלוואה הצמודה, בדרך מרומזת ופרובלמטית כל-כך, כדרך שהוא טוען שבחר בה בסעיף 9, ובו הוראה תמימה של אופן ודרך חיוב חשבון התובעת. הייתי יכול לסיים את הריון בפרש זו כאן ואולם, למקרה שטעיתי במסקנתי, ופירוש ההסכם איננו כפי שניתן על ידי, וגם למען השלמת התמונה על כל היבטיה אבקש להוסיף, שאילו היה פירוש הבנק נכון, גם אז לא היתה התוצאה הכספית שונה, להבדיל מהתואי המוביל אליה. סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א - 6[ 1981] קובע כי "לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר... אלא אם קיים קשר עסקים סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי". אילו נאמר בהסכם ההלוואה (מה שהבנק טוען שנאמר בו), שבכל מקרה בו יהיה על התובעת לפרוע שיעור של קרן או ריבית של ההלוואה, ולא יהיו בידה אמצעים כספיים לעשות כן, היא תהיה חייבת ליטול הלוואה אחרת מהבנק, שתנאיה קשים הרבה יותר מהתנאים שקובע הסכם ההלוואה המקורי, זאת כדי לפרוע את אותו שיעור של קרן או ריבית, כי אז היתה מתנה את השירות של מתן ההלוואה המקורית, בנטילה כפויה של הלוואה אחרת, שתנאיה קשים יותר. התניה כזו היא הפרת סעיף 7 לחוק האמור [6], משום שעל פני הדברים, לא חל על ההלוואה הכפויה "התנאי המשחרר" מאיסור ההתניה, היינו שההלוואה הכפויה תאופין ב"קיום קשר עסקי סביר בן השירות המבוקש לבין קיום התנאי". הסנקציה האזרחית, שמעניק החוק האמור [6] למי שנפגע עקב התנית שרות בשרות, נקבעה בסעיף 15 לחוק [6], ולפיו היתה התובעת זכאית בפיצוי על מלוא שיעורי עודף הריבית אותו שילמה. יצויין עוד, כי במקרה כזה היה הבנק עובר, בנוסף לאמור לעיל, גם על מצוות "לא תעשה" הנדונה בסעיף 3 לחוק הנ"ל [6], שלפיו לא יעשה בנק, במעשה או במחדל, בכתב או בעל-פה, או בכל דרך אחרת, דבר העלול להטעות את הלקוח בכל ענין מהותי למתן שרות ללקוח. "כסות" בדמות סעיף 9 להסכם ההלוואה, לכוונה לכפות נטילת הלוואה קשה חדשה, זאת 162 כשההסכם קובע במפורש סנקציה חד-משמעית לפיגור בהלוואה בדמות הוראת סעיף 10, היא "כסות" הנופלת לתוך סעיף 3 האמור לחוק. גם בכגון דא היו עומדים לתובעת סעדי סעיף 15 לחוק האמור [6]. בהקשר זה ראוי גם להזכיר את סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 7[ 1973] לפיו "חוזה שכריתתו תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים... בטל". אם אכן מדובר בהתנאת שירות בשירות, דבר האסור על-פי החוק ושיש לו סנקציה פלילית בצדו [סעיף 10 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א - 6[ 198]], כי אז יכול שתהיה תחולה לסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 7[ 1973] על כל המשתמע מכך, ובכלל זה שאין צורך בהודעת ביטול כדי להביא לקיצה התקשרות בלתי חוקית: ועוד אני מבקש לומר, שטעוני הצדדים ועמדת הבנק בסיכומיו וגם בהתנהגותו מצביעים על-כך, שעמדת הבנק היא כאמור לעיל, היינו, שהיתה התנאה בהסכם ההלוואה לפרעון ההלוואה על דרך של חיוב חשבון החח"ד. אולם, יכול שייטען (בניגוד, כאמור, לעולה מהטעונים שנטענו), כי סעיף 9 איננו אלא סעיף הנותן 'אופציה' לבנק, רוצה מחייב את חשבון החח"ד, איננו רוצה - אינו עושה כן: אילו כך נטען ואילו היתה זו הפרשנות הנכונה של סעיף זה, כי אז נראה לי שהתנהגות הבנק במימוש אופציה זו על-ידי חיוב התובעת בחשבון החח"ד, כשאין בו יתרת זכות, תוך הטלתה על התובעת של ריבית גבוהה בהרבה, לעומת הריבית שהיתה מוטלת עליה אלמלא מומשה האופציה, היה לכאורה קיום ההסכם שלא ב"דרך המקובלת ובתום לב", זאת בניגוד להוראת סעיף 39 של חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 7[ 1973]. מסקנה זו נובעת מהעובדה, שגם במקרה זה מדובר בסעיף 9 המכיל 'הוראה נוהלית', ולא בסעיף הקובע סנקציה. כל הדברים הנוספים הללו לא נאמרים, אלא בבחינת למעלה מהצריך, משום שנוכח המסקנה אליה הגעתי, אין הם אפליקבילים. התוצאה היא, שלפי הפירוש הנכון של הסכם ההלוואה, יכול היה הבנק לפעול בדרך האמורה בסעיף 9 להסכם ההלוואה, רק במקרה שהיתה בחשבון החח"ד יתרת זכות שאיפשרה עשיית התשלום שהתובעת היתה אמורה לשאת בו מכח הסכם ההלוואה. לעומת זאת, כשמדובר ביתרת חובה שהיתה בחשבון החח"ד במועד פרעון כזה, אזי כל שיכול היה הבנק לעשות הוא לחייב את התובעת בריבית פיגורים כאמור בסעיף 10 להסכם ההלוואה. עמדו לבנק גם סעדים אחרים, למשל של פרעון מיידי של ההלוואה ועוד כיוצא בזה סעדים שחלקם פורטו לעיל, ואולם הבנק לא השתמש בהם, ואין להם חשיבות לעניננו. . הבנק טוען, כי אפילו צודקת התובעת בטענתה, גם אז לא יהיה הדבר בעזרה בהליך זה, זאת הן משום שהיא מושתקת והן משום שמדובר בויתור בדיעבד. גם דינן של טענות אלו לדחיה. חוק הריבית, תשי"ז - 5[ 1957] קובע בסעיף 6 שלו, שאם מצא בית-המשפט שאדם שילם 'ריבית מופרזת' כהגדרתה בסעיף 1 לחוק זה) "יפחית הוא את הריבית לשיעור המכסימלי שנקבע לגבי אותו סוג מלווה וישחרר את הלווה מחובתו לתשלום הריבית העודפת או יחייב את המלווה בהחזרתה, הבל לפי 163 הענין, ורשאי ביהמ"ש לפתוח למטרה זו כל חשבון שנסגר על אף כל הסכם שבין בעלי הדין" (ההדגשות שלי, ו' ז'). ניסוח החוק, הכולל סנקציות אזרחיות ופליליות למי שנוטל 'ריבית מופרזת', מראה בבירור, כי המחוקק ביקש להשליט את הוראות הצוים המוצאים מדי פעם מכח החוק והקובעים ריבית מכסימלית, על אפם ועל חמתם של כל מי שינסו לחרוג ממנו. במסגרת מגמה זו, גילה המחוקק דעתו, כי אפילו 'הסכם בדיעבד' ייפתח, והכל כדי להשליט את מטרת החוק. אם 'הסכם בדיעבד' (בלשון החוק 'חשבון שנסגר') כך, מניעות משתמעת או ויתור משתמע, לא כל שכן, ועל אחת כמה וכמה. בנסיבות אלו, אני פטור מלדון בשאלה, אם אכן היה ויתור או נוצרה מניעות שלא היו מאפשרים לתובעת לקבל את הסעד המבוקש על-ידה. ובכל זאת, למעלה מהצריך, וכדי להפיס את דעת הבנק אוסיף, כי אינני סבור שיש ממש בטענתו. הבנק מפנה בין השאר ל-ע"א 3[ 424/86], שם נאמר כי לווה דהתם ראה מתוך עותקי החשבונות שנשלחו אליו שחשבונו "חוייב בסכומים אדירים והדבר חזר ונשנה מדי פעם בפעם", וכי דבר זה חייב היה להדליק אצלו נורה אדומה, ואם לא הגיב חרף זאת, נוצרה על-ידי שתיקה זו מניעות. בעניננו הוסכם בין הצדדים כי "התובעת קיבלה בכל המועדים הרלוונטים הודעות מהבנק לגבי פרוט הפעולות שנעשו בחשבון החח"ד ובהן חיובי החשבון לצורך פרעון ההלוואה תוך ציון המילה 'הלוואות' בטור המיועד לסוג התנועה". דוגמא של דף כזה צורפה לעובדות המוסכמות על הצדדים. עיינתי בדף החשבון, שכמוהו כדף חשבון מקובל ורגיל, המוכר לכל, ובו כשלושים וחמישה רישומים על 'יתרות', 'חובה', 'זכות', 'תאריך', תאור קצר, אסמכתא ועוד תאריך. בדוגמת הדף שצורפה לעובדות המוסכמות נרשם ב-1.3.89 תחת התיאור הלוואות: חיוב של 89,748.02 ש"ח, וביום 2.1.89 חויב החשבון בריבית בסכום של 12,106.55 ש"ח. התובעת ידעה כי עליה להחזיר את ההלוואה, וידעה כי על ההלוואה מוטלת. ריבית. לפי הסכם ההלוואה המדובר הוא בריבית צמודה של 13%, ובמקרה של פיגורים, ריבית של 17%, זאת בנוסף להצמדה. נראה לי, שהיה זה בלתי נכון לטעון שניתן להסיק מרישומים, דוגמת אלו שפורטו לעיל, כי הבנק חרג מהסכם ההלוואה ונטל ריבית החורגת מהסכם ההלוואה. תנאי הכרחי לקיומם של ויתור או מניעות הוא, ידיעה ברורה על מערכת עובדות מסויימת. ידיעה כזו, ובמקרה הנוח ביותר לבנק, עצימת עיניים בפני הידיעה המזדקרת, והעדר תגובה, יכולים בנסיבות מסויימות להצביע על ויתור או ליצור מניעות. כשמדובר על 'חיובים אדירים', כבמקרה הנדון ב-ע"א 3[ 424/86] הנ"ל, הרי החיוב הוא בבחינת 'דבר המדבר בעד עצמו', לא כן בעניננו, כשאין יודע איזה שיעור ריבית הובא בחשבון ולפי איזה חישוב. הבנק עצמו מודה, כי סכום הריבית המופיע בחשבונות ששלח הוא תוצאה של העמסת ריבית בשיעורים שונים על רבדים שונים הכלולים בסכום שבחובה. בדפי החשבון שמדובר בהם, לא ניתן חישובה של הריבית, ואי-אפשר, כאמור, להסיק מרישומים אלו בלבד, 164 ללא בדיקות וניתוחים חשבונאיים, כי הבנק נהג שלא לפי ההסכם. בנסיבות אלו, אי- אפשר לטעון הסכמה או ויתור: אין בנסיבות אלו גם ליצור מניעות. בכל הנסיבות הללו היה על הבנק לגבות בגין הפיגור בפרעון ההלוואה את היבית המכסימלית שקבע הסכם ההלוואה בסעיף 10 שלו. ריבית זו היא, לפי צו הריבית, 17% לשנה (צמוד) לגבי פיגור בתשלומים. גביית ריבית בשיעור העולה על- כך הוא לא רק בניגוד להסכם, אלא גם בניגוד לחוק, ולפי סעיף 6 לחוק הריבית, תשי"ז - 5[ 1957] שומה על בית-המשפט לחייב את הבנק בהחזרת הריבית העודפת. לסיום, אני מבקש להגיב בקצרה על 'הטענות הערכיות' שהועלו על-ידי הצדדים, ובעיקר על-ידי התובעת, בסיכומיה. אינני צריך ואינני רוצה להיכנס לשאלה, אם הגבלת ריבית, בניגוד להתנהגות בלתי מופרעת של שוק הכספים, היא דבר חיובי או שרירי. כענין שבהשקפת עולם, ייתכן שיש ממש בגישה הדוגלת, עקרונית, במתן אפשרות לכוחות השוק לעצב את פני המשק. עם זאת, יש לזכור שגם הדוגלים בגישה זו מסכימים שיש לה סייגים בהם ראוי להתערב בכוחות אלו מטעמים כלכליים, חברתיים, מוסריים או אחרים. בעניננו הסיר המחוקק את מיגבלת הריבית, שהיתה נוהגת בעבר, מכל סוגי ההלוואות, למעט הלוואות צמודות. מדובר בהגבלת ריבית הנעשית בצו, ולכאורה אין קל למעצבי המדיניות הכלכלית להביא לידי שינויים בהגבלות אלו, אילו סברו שכך יש לעשת. בפועל, הם אכן הסירו את המיגבלות מכל סוגי ההלוואות, והעובדה שלא עשו כן לגבי מלוות צמודים, מצביעה, לכאורה, על כוונה ברורה להמשיך ולקיים משטר של ריבית מוגבלת על סוג זה של הלוואות. השאלה אם מדיניות זו מועילה או מזיקה למשק, איננה מסורה לבית-המשפט. מה שמוטל על בית-המשפט הוא להביא ליישומן של הוראות החוק, וכך אני עושה בהחלטה זו. התוצאה הכספית הנובעת מהחלטתי זו אינה ענין לשלב זה של המשפט והיא תידון בנפרד. בנקריבית