פסק דין הנשיא מ' שמגר: 1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר דחה את ערעורה של המערערת על החלטת המשיב לראות את ספריה כבלתי קביליםלפי סעיף 145ב(א)(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן - הפקודה) בגין אי-רישום תקבול. 2. ואלה העובדות הצריכות לעניין: המערערת היא בעלת עסק למתן שירותי גרירה. בעליה ומנהלה של המערערת הינו מר גרבוביצקי. בחודש אוקטובר 1987 ביצע עובד של המערערת שירות גרירה בעבור גב' יונה כהן. לאחר גרירת הרכב אל המוסך סירבה גב' כהן לשלם בעבור השירות. היא טענה, כי הגרירה נעשתה בצורה רשלנית ועקב כך נגרם נזק לרכב, ולפיכך היא פטורה מתשלום בעבור הגרירה. עובד המערערת דחה טענה זו ועמד על ביצוע התשלום. לאור זאת, הוסכם כי גב' כהן תמשוך שיק דחוי בסך 350 ש"ח. השיק הדחוי שורטט לביטחון - כקביעת בית המשפט קמא ונמסר לעובד המערערת. תאריך הפירעון שנרשם על גביו היה סוף החודש. העובד מסר את השיק למעבידו, מר גרבוביצקי. מושכת השיק, גב' כהן, הורתה על ביטול הוראת המשיכה. בתאריך 9.11.87 הוצג השיק לפירעון, אך חולל. מר גרבוביצקי ביקש את דמי הגרירה מהמושכת. לאחר דין ודברים השתכנע מר גרבוביצקי כי יש ממש בטענתה של המושכת שנגרם נזק לרכבה, וויתר על גביית דמי הגרירה ממנה. הוא הסכים אפוא לקיום החיוב בדמי הגרירה על דרך קיזוז דמי הנזק. השיק נותר בהחזקתו כאבן שאין לה הופכין. בתאריך 9.12.87 נערכה ביקורת של המשיב בעסק. הסתבר כי השיק הנדון לא נרשם בספרי החשבונות של המערערת. בעקבות זאת, נפסלו ספריה. 3. המשיב פסל את ספריה של המערערת מכוח הסמכות הנתונה לו לפי סעיף 145ב(א)(1) לפקודה. סעיף 145ב(א)(1) דן ב"פסילת ספרים בשל אי רישום תקבולים או אי ניהול קופה רושמת". הסעיף קובע כי אם נישום לא רשם "תקבול שהיה חייב לרשמו על פי אותן הוראות (הוראות הנציב מכוח סעיף 130 - מ' ש'), יראו את פנקסיו כבלתי קבילים זולת אם שוכנע פקיד השומה כי הייתה סיבה מספקת לאי הרישום...". 611 פסילת ספרי המערערת נובעת מאי-רישום תקבול אשר ההוראות שהותקנו מכוח סעיף 130 לפקודה מחייבות את רישומו. ההוראות אשר הוצאו מכוח סעיף 130 הן הוראות מס הכנסה (ניהול פנקסי חשבונות) (מס' 2), תשל"ג-1973 (להלן - הוראות ניהול ספרים). טענת המשיב היא, כי הוראות ניהול ספרים מגדירות "תקבול" כ"כל סכום במזומן, בשטר, או בשיק שהתאריך הנקוב בו מאוחר מתאריך קבלתו, שקיבל הנישום, במישרין או בעקיפין, במהלך עסקו". שטר הביטחון הוא "שטר". "שטר" הינו "תקבול". "תקבול" חייב ברישום. שטר הביטחון הנדון לא נרשם בספריה של המערערת. לפיכך, לטענת המשיב, דין ספריה של המערערת להיפסל לפי סעיף 145ב בהיעדר סיבה מספקת לאי הרישום. טענת המערערת היא, כי שטר ביטחון אינו "שטר". לפיכך, שטר ביטחון אינו "תקבול", הכפוף לחובת הרישום בפנקסי החשבונות של הנישום. לחלופין, טוענת המערערת כנגד זכאותה השטרית (פגם ביסוד הנפשי במסירת השיק). המערערת מוסיפה וטוענת כי אפילו כפוף שטר הביטחון לחובת הרישום, הרי שאין בנסיבות העניין מקום לפסילת הספרים. הטעם לכך נעוץ, לשיטת בא-כוח המערערת, בעובדה כי הפגם אשר נפל בספרי המערערת הינו פגם בעל אופי טכני. הנישום ידע כי השיק לא ייפרע ביום הצגתו לפירעון. לפיכך, הפגם בספרי המערערת איננו ליקוי מהותי אשר מצביע על שיטה לקויה או על חשד להעלמת מס. 4. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המערערת על פסילת הספרים. בית המשפט פסק כי קביעת המשיב בדין יסודה. המסמך הנדון הוא "שטר"; היינו, הוא "תקבול", אשר כפוף לחובת הרישום על-פי הוראות ניהול ספרים. בית המשפט הוסיף גם, כי "לא ניתן למצוא במקרה זה, על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, 'סיבה מספקת' לאי רישומו של השיק". מכאן הערעור שלפנינו. 5. הוראות ניהול ספרים כוללות, כאמור, הגדרה של המושג "תקבול". סעיף 1 להוראות קובע, כי "תקבול" הינו "כל סכום במזומן, בשטר... שקיבל הנישום, במישרין או בעקיפין, במהלך עסקו". המערערת חייבת בניהול ספרים מסוימים. היא חייבת בניהול "ספר קופה". היא איננה חייבת בניהול "ספר תקבולים ותשלומים". עיון בתוספות להוראות ניהול ספרים מעלה, כי נישום בעל היקף עיסקאות משמעותי חייב, דרך כלל, בניהול "ספר קופה". נישום בהיקף עיסקאות קטן יותר חייב, דרך כלל, בניהול "ספר תקבולים ותשלומים". שני סוגי הספרים מחייבים רישום של כל "תקבול". סעיף 11(ב)(1) להוראות ניהול ספרים קובע, כי "בספר הקופה יירשם כל תקבול במזומן וכל תשלום במזומן בציון התעוד והתאריך ובאופן שניתן היה לקבוע מתוכו ומתוך התעוד שטרם נרשם בו את היתרה ולתאם יתרה זו עם הקופה בעין; כללו התקבולים שיקים, יצויינו פרטים לזיהוים, כגון מספר השיק ושם הבנק שעליו נמשך". לפיכך, אם שטר הביטחון שלפנינו הוא "תקבול" על פי ההגדרה הנ"ל, כי אז הוא כפוף לחובת הרישום. 612 6. האם שטר הביטחון הנדון הינו "תקבול"? פרשנות טכנית של מושג ה"תקבול" מובילה למתן תשובה חיובית לשאלה זו, שהרי שטר ביטחון הינו, לכאורה, "שטר". "שטר" הינו "תקבול". אמרנו "לכאורה" - ולא לחינם. במה דברים אמורים. דיני המס מבוססים על המשפט האזרחי. נקודת המוצא לסיווג לצורך דיני מס הינו הסיווג האזרחי. אם הסיווג האזרחי אינו עולה בקנה אחד עם תכלית דיני המס, תסווג ההוראה בהתאם לתכלית דיני המס. לכן, יש לבדוק תחילה אם שטר המשורטט לביטחון הינו "שטר" לפי דיני השטרות. 7. פרופ' אוטולנגי, במאמרה המקיף (ס' אוטולנגי, "מעמדו השטרי של 'שטר- ביטחון'" עיוני משפט יז (תשנ"ב-נ"ג) 65), מנתחת, בצורה אנליטית, את הדעות השונות בסוגיה - הן בקהילת חוקרי המשפט והן בפסיקה. דעתי בנושא זה הובעה בע"א 205/87 ס.מ.ל. סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ [1] , בעמ' 694). כנאמר שם, רישום התנאי "לבטחון" על גבי השטר אין בו "כדי לפגוע בצורתו ובשל כך גם בתוקפו של השטר, וזאת על-אף האמור בסעיפים 3(א) ו-73(א) לפקודה...". סעיף 3(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע כי "שטר" הינו "פקודה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם אל חברו...". סעיף 3(א) מגדיר את המונח "שטר-חליפין". סעיף 73(א) לפקודה קובע כי "שיק" הינו "שטר חליפין". לכן, גם שיק הינו "פקודה ללא תנאי ערוכה בכתב...". הפקודה בשיק מופנית אל "בנקאי". הנמשך בשיק הוא בנק. זו דעתנו אז, זו דעתנו אף כיום. המלומדים, פרופ' לרנר (ש' לרנר, "שטר-ביטחון וזיכוי חשבון בנק כמתן ערך בשטרות" משפטים יז (תשמ"ז-מ"ח) 75 ,71) ופרופ' אוטולנגי סבורים, כי "כאשר המלים 'לבטחון בלבד' כתובות על השטר, 'נפגם היסוד ההכרחי לשטר על-פי פקודת השטרות היינו כי החיוב יהיה ללא תנאי'" (לרנר, במאמרו הנ"ל, בעמ' 75 ה"ש 26). כמענה לנ"ל, קולעים דבריו של פרופ' מאוטנר (מ' מאוטנר, "'שטר-הבטחון': חוזה הכפוף לתנאי מתלה, נכס ממושכן ובעיית התמורה והערך" עיוני משפט יב (תשמ"ז) 212 ,205) לפיהם - "לנוכח השימוש הנפוץ ב'שטר-הבטחון' מהסוג דנן (בהם המילים 'המורות כי השטר הוצא לבטחון' - מ' ש'), תיצר הלכה, שתשלול ממנו את מעמדו כשטר, פער מסוכן בין הנפקות שהצדדים המתקשרים מייחסים לפעולה המשפטית הנעשית על-ידם (מסירת שטר) לבין עמדתה של מערכת המשפט ביחס לפעולה זו (מסירת מסמך שאינו עולה כדי שטר)". קביעתנו כי שטר המשורטט לביטחון הינו שטר מבכרת את ציפיותיהם של הצדדים על פני צמידות פורמאלית לדרישות הצורניות של דיני השטרות. למעשה, אף המצדדים בגישה כי "שטר בטחון" איננו "שטר" מודעים לתוצאות הבלתי רצויות של גישתם. מכאן, הצעתה של פרופ' אוטולנגי כי "אפשר לכן לומר, שאמנם 'שטר-ביטחון' אינו שטר, אך מעצם כתיבת השם 'שטר' על המסמך, ניתן לראות את הצדדים כאילו הסכימו ביניהם לנהוג בו כשטר" (אוטולנגי, במאמרה הנ"ל, בעמ' 88). קונסטרוקציה זו היא אפשרית - למרות המלאכותיות הטמונה בה. על-פי גישתי, הנני מסווג את המילים "לבטחון" רק כתנאי למסירה. הווי אומר: מסירת השטר הינה על תנאי (סעיף 20(ב)(2) בפקודת השטרות [נוסח חדש] ). רישום המילה "לבטחון" (או מילים המורות על כוונה זו) סותר את החזקה בסעיף 20(ג) לפקודה (חזקת המסירה הגמורה). שיק המשורטט לביטחון אינו מעביר את 613 הבעלות על החיוב השטרי. הבעלות בחיוב השטרי תעבור אך ורק בהתקיים התנאי. טרם התקיימות התנאי, הבעלות היא בידי מושך השטר או מסב השטר לביטחון. לאחר התקיימות התנאי, הבעלות היא בידי מקבל השטר. 8. שטר המשורטט לביטחון הוא "שטר" לפי דיני השטרות. משמעותם המושגית של המונחים בדיני המס מבוססת על משמעותם במשפט האזרחי. משמעות זו מתיישבת עם מטרת דיני המס. לכאורה, אם במשפט האזרחי "שטר בטחון" הוא שטר, הרי שאף בדיני המס - לצורך הוראות ניהול הספרים - "שטר בטחון" הינו "שטר", היינו: "שטר בטחון" הינו "תקבול". יתרה מזאת. הוראות ניהול ספרים מכוונות לכלל הנישומים במשק. ההוראות חייבות, על-כן, להיות ברורות וחד-משמעיות. הוא יסווג כ"שטר" לצורך הוראות ניהול ספרים. זאת ועוד, פרשנות הוראות ניהול הספרים מחייבת מתן משקל ראוי לתפיסה הפרשנית של הנישום הרגיל. נישום זה איננו מומחה לדיני שטרות. הנישום מייחס חשיבות רבה לצורתו החיצונית של המסמך. מקום בו צורתו החיצונית הינה צורת שטר, יש להעדיף, נוסף על הנובע מן הפרשנות המשפטית הנכונה, קביעה לצורך הוראות ניהול ספרים, המסווגת את המסמך כ"שטר". 9. במקרה שלפנינו באים עקרונות אלה לידי ביטוי באופן מפורש. במה דברים אמורים: על גבי השיק שמשכה גב' כהן נרשם כי הוא לביטחון בלבד. הקשר הדברים היה קבלת שירות ומחלוקת בעניין החובה לשלם בעבורו; היינו, סיטואציה אופיינית לקבלת תקבול על-ידי נותן השירות מידי מקבלו. בקשר לכך אמרה הערכאה הראשונה: "לגופו של עניין יאמר כי ברור הדבר שבמקרה שלפנינו נמסר השיק לשלוחה של המערערת על פי דרישתו של זה לקבלת התמורה עבור שירות הגרירה שסופק על ידה לגב' כהן. משמעות טענתה של זו היתה למעשה שהיא זכאית לקזז כנגד חיובה בהוצאות הגרירה את הנזק שנגרם לה על ידי המשיבה, ועל כן הוסיפה שהשיק ניתן לבטחון, דהיינו רק למקרה שיתברר כי אין זכאות לקיזוז שכזה". אף אני סבור, כי השיק לביטחון שנמשך על-ידי גב' כהן מהווה תשלום תמורת הגרירה, על-תנאי שלא תתקבל טענת הקיזוז. המדובר אפוא, בכל מקרה, בקבלת תקבול, בין על דרך של קיזוז כנגד חיוב נגדי של הנישום ובין במישרין. סיכומם של דברים, מן הבחינה העקרונית, המערערת הייתה חייבת ברישום התקבול המגולם בשטר לביטחון. 10. עתה יש לבדוק אם הייתה קיימת "סיבה מספקת" לאי-רישומו של התקבול הנ"ל בעובדותיו של תיק זה. בע"א 789/80 פקיד השומה, רחובות נ' שקד ואח' [2] , בעמ' 106, נקבע כי - "מבחנה של 'הסיבה הסבירה' (או של 'הסיבה מספקת') הוא מבחן אובייקטיבי (השווה: המ' 95/80). זהו מבחנו של הנישום הסביר. השאלה היא, אם נישום סביר פועל בנסיבות העניין כפי שפעל הנישום בעניין שלפנינו". 614 כפועל יוצא מכך נקבע, כי תום-לבו של הנישום איננו הגורם המכריע, שהרי נישום תום-לב יכול שיהא רשלן. עוד נקבע, כי מטרתה של הוראת סעיף 145ב(א)(1) לפקודה היא - "ליצור מסגרת ארגונית, אשר תמנע שכחה, הזנחה ורשלנות. על-כן נפסק, כי אי-רישום תקבול בסמוך לאחר קבלתו, הנעשה בתום-לב ובלא כוונה להעלים מס, אין בו משום סיבה סבירה או מספקת" (שם, בעמ' 107). ודוק, די באי-רישומו של תקבול אחד כדי להביא לפסילת ספרי הנישום: "אי-רישום תקבול החייב ברישום אינו סטייה של מה בכך. זהו פגם מהותי, הפוגע באמינות הרישום, ולפיכך די, לפי סעיף 145ב(א)(1), באי-רישום תקבול אחד כדי להביא לפסילת ספרי הנישום" (ע"א 184/82 צמח נ' פקיד השומה תל-אביב [3] , בעמ' 83). ראה גם ע"א 671/83 גל ואח' נ' פקיד השומה נתניה [4] , בעמ' 174. סיכומה של נקודה זו, פסקי הדין שעסקו בנושא קבעו, כי התכלית החקיקתית של הוראת סעיף 145ב(א)(1) לפקודה אינה רק למנוע העלמות מס. לכן באי-רישום תקבול שנעשה בתום-לב - לא סגי. המטרה היא להביא לשיטת ניהול ספרים המבוססת על רישום כוללני של תקבולים, במועד סמוך להתקבלותם. לצורך הגשמת מטרה זו נקבע כי די באי-רישומו של תקבול אחד כדי להעיד על הפגם שבשיטה כולה ולהביא לפסילת הספרים. 11. בעת האחרונה חל שינוי במדיניות שלטונות מס הכנסה בכל הכרוך במדיניות הפעלתו של סעיף 145ב(א)(1) לפקודה (להבדיל מפרשנותו המשפטית). שינוי זה מגולם בחוזר מס הכנסה 25/93, שכותרתו: "ישום מנהלי של הוראות הפקודה בעניין פסילת ספרים בשל אי רישום תקבול" (פורסם במיסים ז-1993( 4) ג-1). בפתח החוזר נאמר: "ביום 3 בספטמבר 1992 הגישה הועדה לישום מנהלי של הוראות החוק בעניין פסילת ספרים בשל אי רישום תקבול ובשל סטיה מהותית מהוראות ניהול ספרים (להלן - הועדה) את המלצותיה לענין פסילת ספרים בשל אי רישום תקבול. הנהלת האגף אימצה את ההמלצות כלשונן. ההמלצות הובאו על רקע העובדה שבפסילת ספרים כאמור בסעיף 145ב' לפקודת מס הכנסה (להלן - סעיף 145ב') יש כדי לגרום לתוצאות קשות לגבי נישום ועל כן מחובתו של פקיד השומה קודם הפעלת סמכויותיו על פי הסעיף, לשקול היטב ולבחון כל מקרה לגופו". על-פי האמור בסעיף 2 לחוזר, יופעל סעיף 145ב הנ"ל רק - "באותם מקרים בהם אי הרישום בצירוף שאר הנסיבות מורה על אחת משתיים: א. קיים חשד כי הנישום ניסה להעלים מס. ב. קיימת אצל הנישום שיטה לקויה של רישום התקבולים. 615 לענין זה, הפעלת שיקול הדעת תעשה באמצעות בדיקה רחבה וכוללת של אי רישום התקבול במסגרת המערך הכללי של עיסקו של הנישום, כלומר - הבדיקה לא תבודד את אי רישום התקבול, אלא אי הרישום יבדק על רקע שאר נתוני העסק. רק על סמך בדיקה כללית ומקיפה של הנסיבות הכוללות והספציפיות של אותו נישום יחליט פקיד השומה האם לפסול את הספרים או להסתפק באזהרה בלבד" (ההדגשה שלי - מ' ש'). כן מופנית תשומת הלב לכך שנקבע, כי גם בנסיבות שבהן נרשם התקבול ברישום חלופי או מקביל - לא תופעל הסנקציה הקבועה בסעיף 145ב הנ"ל. כפי שציינתי, בענייננו המדובר באי-רישום תקבול אחד. אין ראיה לכך שנתגלו שיקים נוספים או תקבולים נוספים שלא נרשמו. על-פי ההלכות שהובאו, די באי-רישומו של תקבול אחד כדי להעיד על אי-תקינות הספרים. כפי שהראיתי, שלטונות מס הכנסה שינו מדיניות ההפעלה בעניין זה, וכיום אין פועלים אוטומטית על-פי חזקת אי התקינות, אשר ליוותה את אי-רישומו של תקבול אחד. ניתן להניח אפוא, כי לו התרחשו עובדותיו של תיק זה במציאות המשפטית שלאחר חוזר מס הכנסה שהובא, לא היה מופעל כלל סעיף 145ב(א)(1) בעניינה של המערערת, שכן אין המדובר בחשד להעלמת מס ואין ראיות על קיומה של שיטה לקויה לרישום תקבולים. ואולם ענייננו איננו בדרכי ההפעלה המינהלית של סעיף 145ב(א)(1), שהחוזר שהובא לעיל עוסק בה, כי אם בבדיקת התקיימות תנאיו של סעיף 145ב(א)(1) לפקודה בדיעבד, לאחר פסילת הספרים בגין אי-רישום תקבול. אשר לכך נקבע בימים אלה בע"א 1999/92 חדד נ' פקיד השומה נתניה [5] , בעמ' 446, כי - "... על-פי ניסוחו של סעיף 145ב(א)(1) דהיום והמטרה החקיקתית העומדת מאחוריו, אין סיבה שתצדיק שינויה של ההלכה שנשתרשה בפסיקה בדבר קיומו של מבחן אובייקטיבי. בית המשפט אינו יוצר את החוק אלא מפרשו, ובפרשנותו אין בידו לחרוג מעבר לתכלית החקיקה" (ההדגשה שלי - מ' ש'). אולם, יהיה הדבר אשר יהיה, רשות רשאית לפעול לפנים משורת הדין. בכך אינה משתנה פרשנות החוק אלא מידת הפעלתו. 12. בפסקי הדין אשר קבעו את תוכנה וגבולותיה של הסיבה המספקת נאמר, כי "גם העובדה, שהמצב המשפטי אינו נהיר לנישום, אינה מהווה סיבה מספקת לאי הרישום: ע"פ 343/80" (ע"א 699/83 סבן נ' פקד השומה מס הכנסה, רחובות [6] , בעמ' 200; וראה גם ע"א 7[ 636/86] ). בתקופה הרלוואנטית לערעור שלפנינו, שאלת רישומו של שיק לביטחון לא זכתה לתשובה חד-משמעית. נהפוך הוא: חוזר מס הכנסה 2/89 (אשר פורסם במיסים ג-2 (1989) ג-5) דן בשאלה "מתי שיקים החסרים פרטים על גביהם ושיקים לביטחון (או ערבון) הינם בבחינת 'תקבול' לענין ה'הוראות לניהול פנקסים'". סעיף 3(א) לחוזר הנ"ל קבע, כי "שיק לבטחון אשר משורטט על פניו לבטחון בלבד איננו בבחינת תקבול...". 616 החוזר מפנה לפסק הדין שניתן בעמ"ה (ת"א) 264/84 קסטל נ' פקיד השומה גוש דן [8], אשר קבע כי כאשר הכיתוב "לבטחון בלבד" מופיע על גבי השטר, כי אז לא מתקיים היסוד ההכרחי לשטר על-פי פקודת השטרות [נוסח חדש] , היינו, כי החיוב לתשלום יהיה "ללא תנאי", ומכאן, כי אין חובת רישום בספרים לגבי שיק לביטחון. התיזה המקובלת עלינו היא זו שבע"א 1[ 205/87] הנ"ל ולא זו שהובאה בעמ"ה (ת"א) 8[ 264/84] . בע"א 5[ 1999/92] כתב חברי הנכבד, השופט גולדברג, בעמ' 448: "...גם אם אין הטעות שטעה המערער טעות עובדתית, מהטעם שהעלה בא-כוחו המלומד של המשיב, הרי שמדובר בטעות במצב משפטי לגבי היקף הפטור שנתן נצי מס הכנסה. אולם גם טעות כזאת ראויה להגנה בנסיבות המקרה, כשעומדת היא בתנאים שנקבעו בסעיף 34יט לחוק העונשין כפי שתוקן בחוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד- 1994, הקובע: 'לענין האחריות הפלילית אין נפקא מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר'. אכן, עניינו של סעיף 145ב(א)(1) לפקודה איננו באחריות פלילית, בה עוסק סעיף 34יט הנ"ל. אולם היא הנותנת. אם טעות בלתי נמנעת באורח סביר משמשת סייג לפליליותו של מעשה, על אחת כמה וכמה שצריכה היא להיות 'סיבה מספקת' לעניין סעיף 145ב(א)(1) לפקודה. נוסיף עוד, כי חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי) אמנם לא נכנס עדיין לתוקפו, אולם לצורך פרשנותו של סעיף 145ב(א)(1) לפקודה ראוי הוא כי ניישם את התפיסה העקרונית והחדשנית שבסעיף הנ"ל, שאף היא מושתתת על מבחן אובייקטיבי, הוא המבחן שנקטה בו הפסיקה עד כה בפירוש סעיף 145ב(א)(1) לפקודה". בנסיבות אלה הייתי מקבל את הערעור ומבטל את פסק-דינו של בית המשפט קמא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. השופט א' גולדברג אני מסכים. השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. שיקים