פסק דין 1. ההליך: א. התובעת, אשר הלוותה לנתבעת כספים שנועדו להבטיח את זכותה של הנתבעת לקבל רנטה מהביטוח הסוציאלי בגרמניה, הגישה בתיק זה תביעה כנגד הנתבעת, בה עתרה לחייבה להשיב לה יתרת הלוואה, אותה העמידה לפרעון מידי, עקב הפרה מצד הנתבעת של הסכם ההלוואה, הכל כמפורט בכתב התביעה ובנספחים לו. סכום התביעה המקורי היה 51,156.11 מרקים גרמניים (להלן: "מ"ג") והוא הופחת ע"י התובעת (עמ' 4 לפרטיכל, ש' 30 וסע' 3 לסיכומים מטעם התובעת) והועמד על סך של 28,488.12 מ"ג (נכון למועד הגשת התביעה). ב. התביעה הוכתרה בכותרת "בסדר-דין-מקוצר", אולם, לבקשת הנתבעת (בהמר' 20365/90) נמחקה הכותרת האמורה והדיון הועבר לפסים רגילים (החלטה מיום 23.3.92). הנתבעת בחרה לסמוך על התצהיר שנתנה בתמיכה לבקשתה למתן רשות להתגונן, ככתב-הגנתה. 2. רקע כללי: א. ביום 1.5.75 נכנסה לתוקף האמנה בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית גרמניה על בטחון סוציאלי (כ"א 23, ע' 369) (להלן: "האמנה"). לפי האמנה וההסכם לביצועה (הסכם לביצוע האמנה מיום 17 לדצמבר 1973 על בטחון סוציאלי בין הרפובליקה הפדראלית גרמניה לבין מדינת ישראל, כ"א 26, עמ' 373), רשאי אזרח ישראלי העומד בתנאים שנקבעו בה (להלן: "הזכאי"), להצטרף לתכנית לקבלת רנטה חודשית מהביטוח הסוציאלי הגרמני (המוסד הפדראלי לבטוח פקידים - Bundesversicherungsanstalt fur Angestellte) (להלן: "BFA"). כדי לממש זכאות זו, על המעונין לשלם ל - BFA סכום חד-פעמי, המהווה תשלום פרמיות רטרואקטיבי (להלן: "תפ"ר"), כאילו נרשם לתכנית הפנסיה במועד. אם הזכאי עבר את גיל הזכאות לפנסיה, יקבל הוא מהביטוח הסוציאלי הגרמני תשלום רטרואקטיבי, בגין כל התשלומים שהיה מקבל, לו היה נרשם במועד ומקבל הרנטה כסדרה, מיום הגעתו לגיל הזכאות. ב. התובעת הינה חברת אשראי, הרשומה כחברה בערבון מוגבל באי מאן (Isle of Man). עיסוקה של התובעת והתמחותה הן בתחום האשראי לזכאים לרנטה מה-BFA. התובעת קשורה בדרך עסקית ואולי גם בדרך אחרת, עם הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל - מערב גרמניה) (להלן: "הארגון"). הארגון עוסק באיתור הזכאים לקבלת רנטה מה- BFA, רישומם וכו'. הסיוע שמגיש הארגון לאותם זכאים שנרשמו אצלו כולל, קישור ביניהם לבין ה- BFA, באמצעות עו"ד גרמני, המייצג את ענייניו של הזכאי, כמו כן, מציע הארגון לזכאים הלוואה למימון התשלום החד-פעמי שעליהם לשלם בכדי לממש את זכאותם, התפ"ר. מעבר לכך מציע הארגון אשראי משלים, כהגדרתו, שינתן על-ידי התובעת, למימון שכר הטרחה של עורך-הדין הגרמני המייצג את הזכאי כלפי ה-BFA וביטוח חיים, לגבי יתרת ההלוואה, באופן שאם חו"ח ילך הזכאי לעולמו, תכסה חברת הביטוח את יתרת ההלוואות השונות, והרנטה לשאירים תעבור כולה לידיהם, בלא שיוותרו חובות כלפי התובעת. ג. הנתבעת, שהינה אלמנה ילידת שנת 1921, נרשמה במשרדי הארגון ביום 26.5.83. ביום 16.4.85 ניתנה החלטת ה-BFA, לפיה על הנתבעת להשקיע סכום של 32,340 מ"ג, לרכישת זכאות לתשלומי רנטה. בעקבות החלטה זו, חתמה הנתבעת ביום 5.6.86 על הסכם ייצוג עם ד"ר רפנהגן (ת4/), עו"ד גרמני שייצג אותה כלפי ה-BFA. לפי הסכם זה, היה על ד"ר רפנהגן לייצגה, לטפל בעניניה ולבחור עבורה את תכנית הפנסיה הטובה ביותר מבחינתה. בתמורה, התחייבה הנתבעת לשלם לו שכר טרחה בגובה של 12 רנטות חודשיות (סע' .1.6.4 לת4/). בהסכם ייצוג זה ובכתב מינוי שנתנה הנתבעת לארגון (ת4/א'), הסמיכה הנתבעת את ד"ר רפנהגן ואת הארגון לממן עבורה, בין בעצמם ובין על ידי גוף אחר, הוצאות שונות, הנחוצות להשגת הרנטה ואת ההשקעה בתפ"ר (סע' 7 לת4/, וסע' 1 לת4/א'). כמו כן, הסמיכה הנתבעת את הארגון להבטיח את החזר ההלוואה מתוך תשלומי הרנטה עצמם, כשחלק מהרנטה יוסב ישירות לטובת ספק האשראי, לפי אישור ה-BFA (סע' 3.2 לת4/א') ומהחלק החפשי הנותר של הרנטה, יהיה הארגון זכאי לפרוע את תשלומי פרמיות הביטוח ואת שכר טרחת עוה"ד (סע' 6.2 ו7.2- לת4/א'). מר ישראל פרי, המכהן כיו"ר מועצת המנהלים של הארגון, גרס בתצהיר עדותו הראשית (סע' 16), כי ביום 12.6.86 הפקיד ד"ר רפנהגן ב-BFA את סכום התפ"ר, כפי שנקבע בהחלטת ה-BFA, לזכותה של הנתבעת, כמפורט בקבלות שהוציא ה-BFA לזכות הנתבעת. עדותו זו לא נסתרה. ד. הנתבעת אכן החליטה להשתמש בשירותי הארגון, לשם החזר ההלוואה שניתנה לה על ידי ד”ר רפנהגן לתשלום התפ"ר, באמצעות הלוואה נוחה יותר. ביום 5.4.87 הגיעה הנתבעת למשרדי הארגון וחתמה על שני הסכמים שונים. ההסכם האחד, נחתם עם חברת B.G. Financing Ltd (להלן: "BGF") (ת6/), לפיו תממן BGF עבור הנתבעת את סכום התפ"ר ועמלות שונות (סע' 2 לת6/). החזר הלוואה זו יתבצע מהרנטות להן זכאית הנתבעת. בד בבד עם הסכם זה ולשם קיומו, חתמה הנתבעת על הסכם המחאת זכויות לטובת BGF, לפיו יעביר ה- BFA את סכום הרנטות המגיע לה ישירות ל- BGF, לשם החזר ההלוואה (הסכם המחאת הזכויות לא הוצג בפני). אין מחלוקת בין הצדדים, כי הלוואה זו משולמת כסדרה, מתוך תשלומי הרנטה להם זכאית הנתבעת. במסגרת הסכם זה, התחייב הארגון לערוך ביטוח, שיבטיח פרעון יתרת החוב הבלתי מסולקת של הנתבעת, במקרה פטירתה. עוד נקבע בהסכם זה (בסע' 6 לת6/), כי ניתן לחייב את הנתבעת בסכום השווה לכל היותר ל- 6 פרומיל מיתרת ההלוואה, כהוצאות בגין פרמיית הביטוח. עוד נאמר שם (סע' 6 סיפא לפסקה הרביעית), כי מצורפת להסכם, כנספח 3, תעודת ביטוח, לפיה הלווה הינו בר-הביטוח. אולם, תעודה כזו בפועל לא צורפה להסכם, גם לא הוצגה בפני ואין התייחסות אליה בתצהירו של מר פרי. בעת חתימתו, היה הסכם זה מותנה בהסכמת ה- BFA, שכן, הסדרי המחאה מתוך הרנטה כפופים להסכמתו. ה. לפי תקנות ה- BFA, רשאי הזכאי לרנטה, להמחות עד שני שלישים ממנה, אם קיים "עניין חיובי סביר" של הזכאי לביצוע המחאה זו (ראה: ת2/ המסביר את נוהלי ה- BFA). החלק הבלתי מומחה של הרנטה, שהוא מינימום שליש ממנה, יעבור לחשבון הבנק של הזכאי, מממנו יכול הזכאי לעשות בכסף כרצונו, לרבות תשלום בגין החזר הלוואות נוספות, שקיבל למימון השגת הזכות לרנטה (עמ' 1-2 לת2/). ה- BFA מטיל הגבלות נוספות על הלוואה, שיש לזכאי עניין חיובי סביר לפרוע אותה באמצעות המחאת חלק מהרנטה. כך נקבע, כי סכום ההלוואה צריך להיות מתאים לסכום התפ"ר ותנאיה צריכים להיות כתנאים המקובלים להלוואות בגרמניה. ה- BFA מתיר להגדיל את סכום ההלוואה ולחייב את הזכאי בדמי ביטוח יתרתה בשיעור של עד 6 פרומיל מיתרת ההלוואה (ראה נספחים 2-3 לת2/). לפי הראיות שהובאו בפני (כאמור, הסכם ההמחאה עצמו לא הומצא), המחתה הנתבעת ל- BGF סכום של 384 מ"ג (ת7/א'). ו. במקביל לחתימה על ההסכם עם BGF ובאותו מעמד, חתמה הנתבעת הסכם נוסף עם התובעת, שכותרתו "בקשת סיוע ואשראי משלים" (להלן: "הסכם ההלוואה" - ת7/). מטרתו של הסכם ההלוואה היתה, לסייע לנתבעת בתשלום שכר הטרחה לד"ר רפנהגן ולהשלים את עלות ביטוח יתרת ההלוואה, שכן לטענת התובעת, אותם 6 פרומיל מיתרת ההלוואה, הנגבים על ידי BGF עבור פרמית ביטוח יתרת ההלוואה, אינם מכסים את עלות הפרמיה בפועל, המחושבת לפי לוחות אקטואריים מסוימים ולכן, יש צורך בתשלום נוסף, אשר בעטיו ניתנה ההלוואה ע"י התובעת. לטענת התובעת, היא מגלמת מראש את כל תשלומי פרמיות הביטוח שעל הנתבעת לשלם, במשך כל תקופת ההלוואה, וסכום זה, בניכוי הפרמיות המשתלמות מתוך הלוואת BGF, מהווה את סכום ההלוואה. התובעת לא ציינה ואף לא נשאלה על ידי הנתבעת או בא-כוחה, באיזו ריבית נעשה הוון הסכומים, למרות ששיעור הריבית משמעותי ביותר במקרה זה, עקב התקופה הארוכה שעל פניה נעשה חישוב הערך הנוכחי של התשלומים. אתייחס לשאלה זו בהמשך. באופן מפתיע, גם לא מצוין בהסכם ההלוואה במפורש, סכום ההלוואה, אלא רק נוסחה מסוימת לחישובו, המתבססת על מקדמים המופיעים בנספח להסכם ההלוואה עם BGF (סע' 1.6 לת7/). פרט לסכום זה, מתווספים לחובה של הנתבעת, הסכומים הבאים: 75 מ"ג לשנה כדמי שימור בטחונות וסכום השווה לפרו-מיל אחד מיתרת ההלוואה ל- BGF על חשבון שיעורי פרמיה נוספים לפי חוזה הבטוח. על כל סכומים אלו מתווספת ריבית שנתית של 10% בחישוב חדשי. לשם החזר ההלוואה, התחייבה הנתבעת בהסכם, לפתוח חשבון הלוואה ב- Frankfurter Kredit Bank (להלן: "FKB") וחשבון נוסף, בבנק דיסקונט לישראל בע"מ. יתרת הרנטה שלא הומחתה אמור ה- BFA להעביר לחשבון התובעת ב- FKB ומשם אמורים 100 מ"ג לעבור לחשבונה של הנתבעת בבנק דיסקונט לישראל בע"מ, סכום זה נקרא בהסכם ההלוואה "הסכום החודשי הפנוי". היתרה, בסך 212.5 מ"ג, אמורה לעבור לחשבונה של התובעת, לכיסוי התחייבויותיה של הנתבעת. ז. ביום 16.8.89 אושרה בקשתה של הנתבעת לרנטה ע"י ה- BFA, גובה הרנטה נקבע על סך 696.5 מ"ג, סכום זה נקוב כמובן במ"ג ומוצמד ע"י ה- BFA לשכר הממוצע בגרמניה (עדותו של מר פרי, בעמ' 8 לפרטיכל, ש' 28). לשם הבהרה, מתוך רנטה זו, סכום של 384 מ"ג הומחה ישירות ל- BGF להחזר ההלוואה, סכום של 212.5 מ"ג הועבר לתובעת באמצעות חשבונה של הנתבעת ב- FKB והסכום החודשי הפנוי, בסך 100 מ"ג, הועבר לחשבונה של הנתבעת בבנק דיסקונט לישראל בע"מ. סך שלושת הסכומים הללו אכן שווה לגובה הרנטה. כמו כן, היתה הנתבעת זכאית לסכום חד-פעמי, בגין רנטות רטרואקטיביות, אותן היתה זכאית לקבל מיום הגיעה לגיל זכאות, לו היתה נרשמת במועד לתכנית לקבלת רנטה מה- BFA. סך התשלום הרטרואקטיבי בגין הרנטות הנ"ל הוא 35,655.5 מ"ג (נספח ג' לתצהירו של מר אברהמי), סכום זה שולם על ידי ה- BFA בחודש ספטמבר 89' (ת10/א'). מתוך סכום זה, הועבר ישירות ל- BGF סכום של 14,196 מ"ג, על פי כתב ההמחאה (נספח ג' הנ"ל) והיתרה, בסך 21,459.5 מ"ג, הועברה לחשבון הנתבעת ב- FKB ומשם הועבר כולו לתובעת. התובעת עצמה העבירה מתוך סכום זה, סך של 8,039 מ"ג ל- BGF, לכיסוי חלקי של ההלוואה שנתנה BGF לנתבעת והיתרה שימשה לכיסוי חובה של הנתבעת אצל התובעת. בנוסף לסכומים אלו, מצא לנכון ה- BFA להשיב לנתבעת בחודש נובמבר 1989, סכום של 2,352 מ"ג, כעודף השקעה שהשקיעה הנתבעת בתפ"ר, באמצעות BGF כמובן. משום מה, סכום זה שימש דווקא לכיסוי ההלוואה שניתנה על ידי התובעת (ת10/א'). ח. לאחר שהחלה לקבל את הרנטות להן היתה זכאית, פנתה הנתבעת ל - BFA והורתה לו להעביר את מלוא הרנטה הבלתי מומחית, קרי, יתרת הרנטה, לאחר העברת סך של 384 מ"ג מדי חודש ל- BGF, לחשבונה בישראל, תוך עקיפת הסכם ההלוואה, באופן שהתובעת לא קיבלה עוד את חלקה בסך 212.5 מ"ג לחודש, מסך הרנטה הבלתי מומחית. התובעת ראתה בכך הפרת הסכם ההלוואה מצד הנתבעת ולפי סעיף 9 להסכם זה, העמידה את כל יתרת החוב שהנתבעת חבה לה, לטענתה, לפרעון מידי, כשהסכום כולו נושא ריבית שנתית בשיעור של 15% ריבית, כמוסכם במקרה של הפרה (סע' 2.9 לת7/). סכום זה הוא נשוא התביעה. ט. מר פרי מסביר בעדותו (עמ' 4 לפרטיכל), כי מאחר שההלוואה שהעניקה התובעת לנתבעת כוללת מרכיב של פרמית ביטוח יתרת ההלוואה, ששולמה מראש, הרי משהפרה הנתבעת את הסכם ההלוואה, איבדה את הזכות שמעניק לה הביטוח, לפרוע יתרת ההלוואה, במקרה פטירתה. מאחר, שכאמור, הפרמיה, לגרסתו, שולמה מראש, מצאה התובעת לנכון, בעצה אחת עם חברת הביטוח, לנכות מחובה של הנתבעת, סכום, המהווה את יתרת הפרמיות, שהיה עליה לשלם ממועד ההפרה ועד לתום התקופה החוזית. בכך, הוקטן חובה הנטען של הנתבעת לתובעת וסכום התביעה, מ- 51,156 מ"ג ל- 28,488 מ"ג. 3. טענות הנתבעת: א. הסכם ההלוואה שעשתה התובעת עמה נוגד את תקנת הציבור. ב. החוב הנטען ע"י התובעת נפרע על ידי הנתבעת. ג. התובעת לא הוכיחה כי סכום ההלוואה הנטען אכן שולם על ידה לד"ר רפנהגן ולחברת הביטוח ולכן לא הוכיחה כלל את גובה החוב הנטען. אתייחס לטענות אלו כסדרן. 4. האם הסכם ההלוואה נוגד את תקנת הציבור: א. טוען ב"כ הנתבעת בסיכומיו (סיפא לסע' 14), כי הסכם ההלוואה נוגד את תקנת הציבור, שכן, כל 1 מ"ג שניתן כהלוואה לנתבעת, מוכפל במקדם גבוה, בעוד כל 1 מ"ג המשולם על ידי הנתבעת, מוכפל במקדם נמוך. בנוסף לכך, טוען הוא, כי התובעת גובה ריבית שאינה חוקית והנוגדת את תקנת הציבור. ב"כ הנתבעת נתלה בסע' 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג 1973-, כדי לטעון שהסכם ההלוואה בטל, מאחר שהוא פסול, בהיותו נוגד את תקנת הציבור. ב. דינן של הטענות הללו להדחות. אבהיר. הסכם ההלוואה הינו חוזה אחיד, שאושר לטענת התובעת על ידי בית-הדין לחוזים אחידים (ראה: ת12/), ככזה שאינו כולל תנאים מקפחים. אותם תנאים, אשר לטענת ב"כ הנתבעת הינם נוגדים את תקנת הציבור, מהווים, לפי סע' 3 לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג1982- (להלן: "חוק החוזים האחידים"), תניות מקפחות. אולם, ב"כ הנתבעת נמנע לטעון כך, לנוכח פסק-הדין של בית הדין הנ"ל. לענין זה יש לציין, כי נוסח הסכם ההלוואה, כפי שאושר על ידי בית-הדין לחוזים אחידים, אינו זהה לחלוטין לנוסח ההסכם עליו חתמה הנתבעת. ברם, מאחר שהנתבעת לא טענה דבר לענין השוני בין הנוסחים ומשמעותו, יש לראותה כמסכימה לטענת התובעת, שההסכם עליו חתמה, אושר בבית הדין הנ"ל. לגבי תניות פטור בחוזים, אומרת פרופ' ג. שלו בספרה דיני חוזים (מהדורה שניה) עמ' 377, כי לאחר צאתו של חוק החוזים האחידים, נותר מרחב מחיה צר לתקנת הציבור, בתחום תניות הפטור. דעה זו מקובלת עלי כחלה גם על התניות כמו אלו שבפני, שאינן תניות פטור. משהחליט בית-הדין לחוזים אחידים, כי אין בהסכם ההלוואה תניות מקפחות, איני רואה כיצד ניתן לתקוף החלטה זו בדלת האחורית ולטעון, כי הסכם זה נוגד את תקנת הציבור. לו רצה ב"כ הנתבעת לעשות כן, היה עליו לנהוג בדרך הקבועה בסע' 10 לחוק החוזים האחידים. לכן, כפי שאין לשמוע טענה של תניה מקפחת בחוזה אחיד, שאושר על ידי בית הדין לחוזים אחידים, בתקופה תקפו של האישור (סע' 14 (ב) לחוק החוזים האחידים), כך לא תשמע גם טענה של פסלות עקב תקנת הציבור, אלא מקום בו אין חפיפה בין התניה שלפי הנטען פוגעת בתקנת הציבור לבין התניה המקפחת. ג. די באמור, כדי להביא לדחית טענתו זו של ב"כ הנתבעת. עם זאת, אציין, כי אין לקבל טענת ב"כ הנתבעת גם לגופה. טענה בדבר פגיעה בתקנת הציבור, הינה טענה, שבתי-משפט ממעטים לקבלה. מטרת החלת עקרון תקנת הציבור על חוזים הנערכים בין שני מתקשרים פרטיים הינה, להחיל על תחום משפטי זה עקרונות ותפיסות יסוד כלליות העומדים בבסיס השיטה המשפטית והחברתית שלנו (ראה: ע"א 294/91, פ"ד מו (2) 464, 529-537). אולם, מקום בו צד לחוזה רוצה להסתתר מאחרי הציבור ותקנתו כדי להשתחרר מהתחייבות חוזית שנטל, אל לבית-המשפט לעמוד לימינו, אלא במקרים קיצוניים, בהם ישנה פגיעה חמורה באחד מעקרונות היסוד. גם מגמת ההרחבה בפרשנות המושג "תקנת הציבור", עליה עומדת פרופ' שלו בספרה הנ"ל (עמ' 369), לא תסייע בעניננו לנתבעת, שכן, בכל אותם מקרים בהם בוטלו הסכמים, או חלקים מהם (לדוגמא: ע"א 420/83, פ"ד מד (2) 627), היה לציבור עניין בביטול אותן תניות, או אותם הסכמים, דבר שאינו נכון לעניננו, כפי שאומר השופט (כתוארו אז) ברק בע"א 294/91 הנ"ל, בעמ' 536: "אכן, לא על האינטרסים של צד זה או אחר מגן בית המשפט. הוא משקף את האינטרס הציבורי הכללי". במקרה שבפני, איני רואה כיצד נפגעת תקנת הציבור מהתנאים שנקבעו בהסכם ההלוואה, גם אם הריבית גבוהה לטעמה של הנתבעת. ד. זאת ועוד, עובדתית אין טענותיו של ב"כ הנתבעת עולות בקנה אחד עם הראיות שהובאו בפני. הטענה כי כל 1 מ"ג שהלוותה התובעת לנתבעת הוכפל במקדם A (1.871) וכל מ"ג שהחזירה הנתבעת הוכפל במקדם B (1.44) (סע' 10 לסיכומי הנתבעת), אינה עולה כלל מהראיות שהוצגו. מקדמים אלו שימשו לצורך חישוב "ערך ההתקשרות", בהסכם ההלוואה (סע' 1.6 לת7/) ואינם קשורים כלל לחישוב החזריה של הנתבעת. כך גם לגבי טענתו של ב"כ הנתבעת כאילו גבתה התובעת רבית חריגה (סע' 11 לסיכומי הנתבעת), שלא מצאתי לה כל תימוכין. כך גם דרך חישוב הרבית - אותה תאר ב"כ הנתבעת בסיכומיו - אינה עולה מתוך לוחות הסילוקין שצירפה התובעת (ת10/). לפיכך, ההנחות עליהן התבסס ב"כ הנתבעת בטענתו, כי הסכם ההלוואה פסול, בהיותו נוגד את תקנת הציבור, אינן נתמכות בעובדות. 5. החוב הוחזר: א. ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו, כי מרנטה שסכומה היה בתחילת תקופת התשלומים 696.5 מ"ג, גבתה התובעת 212.5 מ"ג בלבד ויתרת הרנטה - למעט 100 מ"ג שהועברו לחשבונה של הנתבעת - "נעלמה" (סע' 6 לסיכומיו) וכך גם לגבי תשלומי הרנטה הרטרואקטיביים ששילם ה- BFA לנתבעת מהם נעלמו סכומים מסוימים (סע' 7 לסיכומיו). נשתכח כנראה מב"כ הנתבעת כי על הנתבעת היה להחזיר גם את ההלוואה שקיבלה מ- BGF. כל הסכומים הנעלמים, לדבריו, הם אלו ששולמו על חשבון החזר החוב ל- BGF, כפי שהראיתי בסע' 2 לעיל. לכן, טענתו, כי לפי כל חישוב אפשרי, החזירה הנתבעת את חובה, אין לה על מה לסמוך. ב. להוכחת טענתה זו, היה על הנתבעת לנסות ולנגח את לוחות הסילוקין (ת10/ ו-ת11/) שהציגה התובעת, לפיהן חושבה יתרת החוב אותו חייבת הנתבעת לתובעת לפי הנטען. משלא הצליחה הנתבעת לערער אמינותם של לוחות הסילוקין ולא התנגדה לתכנם, אלא להפך, אף סמכה עליהם להוכחת טענותיה, לפחות בכל הקשור להחזרי החוב, נשמט הבסיס לטענתה כי החוב הוחזר. ג. גם עדותו של מר אברהמי אינה מסייעת להגיע למסקנה אותה מבקשת הנתבעת להוכיח. ראשית, מתצהירו עולה מפורשות, כי אותם הסכומים "הנעלמים", הועברו לזכותה של הנתבעת בחשבון הלוואתה מ- BGF. שנית, מודה מר אברהמי בעדותו, כי לא ערך את התחשיבים לפי התנאים שנקבעו בהסכם ההלוואה (עמ' 29 לפרטיכל, ש' 15). אם כך, איזו תועלת יש בהם, אם אין ביניהם לבין ההלוואה כל קשר. מר אברהמי מציין בתצהירו, כי אינו מתחשב גם במרכיב פרמיות הביטוח, שלטענת התובעת גולמו מראש, כפי שהוא עצמו מודה בעדותו (עמ' 29 לפרטיכל, ש' 20). גם הרבית שנצברה על יתרת החוב לא נלקחה בחשבון בתחשיבו של מר אברהמי (סע' 6 לתצהירו). למותר לציין, כי מרכיב הרבית שנצברה, הוא מרכיב משמעותי מתוך סך יתרת החוב, בפרט, לנוכח הפרש הזמנים הניכר שבין מתן ההלוואה לבין תחילת פרעונה. עולה מכך, שאין להסתמך על תחשיביו של מר אברהמי לגבי יתרת החוב, מאחר שאינם תואמים את הסכם ההלוואה. ד. העולה מן האמור, כי טענת התובעת לפיה החוב הוחזר על ידה, לא הוכחה. וכל האמור - בהנחה שקיומו של החוב הנטען ע"י התובעת הוכח - ולכך אתייחס להלן. 6. הוכחת קיומו של חוב: א. טוען ב"כ הנתבעת, כי התובעת לא הוכיחה כלל קיומו של החוב הנטען על ידה, שכן, לא הביאה כל ראיות כלשהן לכך, שבפועל העבירה את הסכומים בהם חייבה את הנתבעת, לחב' הביטוח שמשון ולד"ר רפנהגן. בהעדר הוכחות להעברת כספים הללו, למעשה נכשלה בהוכחת תביעתה. ב. אשר לנטל ההוכחה, טועה ב"כ הנתבעת בטענתו זו. תביעת התובעת מתבססת על הסכם ההלוואה, אשר הנתבעת אינה חולקת על תקפו המחייב. לפי הסכם זה, אמורה היתה הנתבעת להעביר לתובעת, מדי חודש בחודשו, סכום של 212.5 מ"ג, למשך 247 חודשים ואין חולק, שהנתבעת לא עמדה בחיוב זה, בהפסיקה להעביר כספים לתובעת. באה הנתבעת וטוענת, כי הפסקת התשלום מצדה נעשתה בעקבות הפרה מוקדמת של הסכם ההלוואה מצד התובעת, אשר למעשה לא נתנה לה הלוואה כלשהי, נוכח אי העברת הסכומים הנזכרים לתעודתם. אם רצונה להשמע בטענה זו, שומה על הנתבעת להוכיחה ואין ממש בטענתה, שעל התובעת מוטל נטל ההוכחה בענין זה. ג. עם זאת, הנטל המוטל על כתפי הנתבעת להוכיח הגנתה זו, אינו כה כבד. אבהיר. על הנתבעת מוטל להוכיח, כי אותם כספים שלוותה מהתובעת, ונועדו לתשלום שכר טרחת עו"ד רפנהגן ולתשלום פרמיות הביטוח לחברת הביטוח "שמשון", לא שולמו בפועל על ידי התובעת לאותם גופים. עובדות אלו הינן בגדר עובדות שליליות, קרי, דברים שלא נעשו, שהינם בידיעת התובעת דווקא. במצב כזה, נטל השכנוע המוטל על כתפי הנתבעת הינו לשכנע את בית-המשפט באמיתות טענותיה. יחד עם זאת, יוקל מעליה הנטל המשני, של הבאת הראיות לתמיכה בטענתה. כפי שקובע השופט ד' לוין בע"א 296/82, פ"ד מ (3) 281, 301: "אכן, נכון הדבר, כי קל יותר להוכיח עובדה בעלת אופי חיובי מאשר עובדה בעלת אופי שלילי. ברם, גם כאשר מדובר בהוכחת היסוד השלילי, שומה עלינו לשמור על העיקרון הבסיסי בדיני הראיות, כי נטל השכנוע רובץ על בעל הדין, אשר טוען טענה המהווה חלק מעילתו..., בין אם זו טענה בעלת אופי חיובי ובין אם זו טענה בעלת אופי שלילי... עם זאת, לעובדה בעלת אופי שלילי יש השפעה על רמת הנטל המשני - הוא נטל הבאת הראיות. מי שנושא בנטל השכנוע - בענייננו המערער - הוא שצריך לפתוח בהבאת ראיות ולהצביע, כי לכאורה המשיבה ומדעניה אינם בעלי האמצאה, ... . בית המשפט לא יתעלם מן העובדה, כי עוסקים אנו אמנם ביסוד עובדתי שלילי, קשה יותר על הטוען להוכיחו, ועל-כן יסתפק, בדרך כלל, בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הצד שכנגד... כמות זו יכול שתהיה אף זעירה למדיי...". על הלכה זו חוזר הנשיא שמגר בע"א 5578/93, פ"ד מט (2) 459, 477 (מול האות ז): "אכן הנאמן הוא הנושא בנטל השכנוע. אולם מאחר שעניין לנו בהוכחת יסוד שלילי, שלעתים אף מצוי בידיעתו המיוחדת של היריב, אין להעמיס על הנאמן חובת ראיה כבדה מדיי. כמות ההוכחה הנדרשת על-מנת לצאת ידי חובת הראיה היא קלה, ואם לא תובא מצדו של הנתבע ראיה לסתור, הרי די יהא באותה ראיה להרמת נטל השכנוע על-ידי הנאמן...". ומכאן לעניננו. נראה לי, כי הנתבעת הביאה כמות ראיות מספקת על מנת להתחיל ולשכנעני בנכונות טענתה האמורה, ומנגד, ראיותיה של התובעת, לא זו בלבד שלא הביאוני למסקנה הפוכה, אלא אף חיזקו את מסקנתי, כי טענותיה של הנתבעת מבוססות הן וכי הסכומים בהם חויבה כאמור, כולם או חלקם, לא הועברו ליעדם. אנמק. ד. הסכום שהיה על הנתבעת לשלם בגין התפ"ר עמד על סך של 32,340 מ"ג. סכום זה שולם ל- BFA על ידי ד"ר רפנהגן ונפרע לאחר כשנה, עם חתימת ההסכם מיום 5.4.87, לגבי ההלוואה שנטלה הנתבעת מ-BGF ואשר אמורה היתה לפרוע את החוב לד"ר רפנהגן. חובה של הנתבעת ל- BGF, עם ביצוע תשלום זה, עמד על 33,573 מ"ג, סכום המורכב מהתפ"ר בתוספת עמלות (סע' 2 לת6/). באותו יום בו נלקחה ההלוואה מ-BGF, חתמה הנתבעת על הסכם הלוואה. לפי לוחות הסילוקין של שתי ההלוואות (ת6/א' ו-ת10/), ניתנה ההלוואה האחרונה, ביום 3.6.87. יתרת ההלוואה מהתובעת לאותו יום עמדה, על סך של 49,724.61 מ"ג. כבר במבט ראשון לא ברור, כיצד ההלוואה המשלימה, שהעניקה התובעת לנתבעת לצורך מימון שכר טרחה עוה"ד הגרמני ולמימון הפרשי פרמיות הביטוח מעבר לסכומים הנגבים מהלוואת BGF, גבוהה בכ- 150% מסכום התפ"ר, שהוא הסכום הבסיסי, שממנו צומחים ועולים כל שאר החיובים עצמם. אם נקח סכום זה, כפי שחושב בת11/, לפי נוסחת "ערך ההתקשרות" המופיעה בהסכם ההלוואה, וננכה ממנו את התשלום המגיע לד"ר רפנהגן כשכר טרחה, שוב לפי אותו מסמך, נמצא, כי רק עבור הפרשי פרמיות הביטוח שהוונו במקדם כלשהו, חויבה הנתבעת ב- 32,023.19 מ"ג. נמצא, כי סכום הפרמיות בגין ביטוח ההלוואה, עולה על יתרת ההלוואה עצמה, אם נוסיף לסכום הנ"ל את הפרמיות בגובה 6 פרומיל שגובה BGF מהנתבעת מדי חודש. המדובר, אם כן, בעסקה שאין בה כל הגיון עסקי או מסחרי. כיצד יעלה על הדעת כי עלות (הפרמיה) ביטוח נכס - במקרה זה יתרת חוב - תעלה למעשה על שוויו של הנכס עצמו. לשם המחשה, מכל התשלומים שצריכה היתה הנתבעת לבצע להחזרת ההלוואות מהתובעת ומ-BGF יחד, מחציתם היתה עוברת לכיסוי אותן ההלוואות, בעוד המחצית השניה היתה לתשלום פרמיית הביטוח. לא קיבלתי כל הסבר לכך. ה. זאת ועוד. התובעת מסבירה, כי הסכום העיקרי מתוך יתרת חובה של הנתבעת כלפיה הוא בגין פרמיות ביטוח היתרה, מהוונות ליום מתן ההלוואה. פרמיות נהוג לשלם באופן תקופתי, כשהן אמורות לגלם את הסיכון הביטוחי אותו לוקחת על עצמה חברת הביטוח. לא ברור לי מה משמעות ההוון, מדוע לא חויב חשבונה של הנתבעת אצל התובעת באותה פרמיה מדי חודש בחודשו ומדוע היה צורך להוון את כל הפרמיות מראש ולתתן כהלוואה לנתבעת. הסדר הגיוני יותר היה לנהוג כפי שנוהגים בנקים למשכנתאות, לדוגמא, המחייבים את לקוחותיהם, מדי תקופה, בתשלום פרמיות לביטוח יתרת החוב. פרמית ביטוח, מעצם הגדרתה, אמורה לגלם את הסיכון הביטוחי, כאמור, לכן הוון תשלומי פרמית ביטוח עתידיים צריך להעשות בריבית שאינה מגלמת סיכון כלל. גם אם נניח שאכן כך עשתה התובעת, הרי לאחר שהוונה את תשלומי הפרמיה פרסה אותם חזרה, אולם בריבית גבוהה של 10% (צמודת מט"ח). מקום בו מהוונים את כל תשלומי הפרמיות בריבית, כאשר התובעת גם אינה טורחת לציין כיצד הוונו אותן פרמיות, באיזה מקדם, או באיזה מחיר הון, עולה חשד, כי אין מדובר בפרמיות ביטוח של ממש, בלשון המעטה. הן גובה הפרמיות הנטענות, אינו עומד ביחס סביר לגובה האשראי הבסיסי והן השיטה המוזרה בה נהגה התובעת בחיוב לקוחותיה, מעלים את החשד, כי מדובר בחיוב יתר, הנעשה במסווה של "הוון", מתוך הנחה, כנראה מוצדקת, כי מרבית לקוחותיה של התובעת לא יוכלו להתחקות אחר חישוביה הפתלתלים. יתר על כן, אם ההלוואה היא בגין תשלומים ששולמו לחברת הביטוח, מי שצריך היה לעשות את חישובי גובה הפרמיה שעל הנתבעת לשלם, היא חברת הביטוח ולא התובעת, כאשר התובעת רק מחייבת את הנתבעת בסכום זה. העובדה שהתובעת עצמה היא שערכה את החישובים בדבר גובה תשלומי הביטוח אינה עולה בקנה אחד עם גרסתה, שהכספים יועדו להעברה לחברת הביטוח, אלא מתיישבת יותר עם טענת הנתבעת, לפיה, התובעת לא העבירה את הכספים הנטענים בגין פרמיות לחברת הביטוח. ו. ואם לא די באמור לעיל, גם גובה החזריה של התובעת, כפי שנקבעו בהסכם ההלוואה, יוכיחו כי מדובר בעסקה שאין לה כל הגיון כלכלי. גובה חובה של הנתבעת לתובעת, כפי שחושב לתחילת תקופת ההלוואה בת11/, עמד, כאמור, על סך של 49,724.61 מ"ג. לשם השבת סכום זה, התחייבה הנתבעת להעביר לחשבונה של התובעת מדי חודש בחודשו סכום של 212.5 מ"ג, במשך 247 חודשים. לשם השוואה, גובה החוב ל-BGF עמד בדיוק באותו זמן על 33,573 מ"ג וגובה ההחזר לפרעון אותה הלוואה עמד על 384 מ"ג למשך 247 חודשים. שתי ההלוואות נושאות ריבית זהה של 10%. הכיצד יתכן שהלוואה בסכום גבוה יותר ניתן יהיה להחזיר באמצעות תשלום נמוך יותר במשך אותה תקופת זמן, כששתי ההלוואות הן ברבית זהה? כפי שניתן לראות מת6/א' - לוח הסילוקין הצפוי להלוואה שנתנה BGF - מדובר בלוח סילוקין מתכנס, כך שיתרת ההלוואה בתום תקופת ההחזר תהיה "0". להלוואה שנתנה התובעת אין לוח סילוקין צפוי דומה, אך בזה שצורף, ניתן לראות בבירור, שגם בחודשים בהם בוצע ההחזר כמוסכם הלכה יתרת ההלוואה ותפחה. עולה מהאמור, כי ההלוואה שנתנה התובעת לנתבעת לא היתה ניתנת להחזר לעולם. להפך, אפילו היתה הנתבעת ממשיכה ומשלמת מדי חודש את שהתחייבה לשלם, עדיין היתה יתרת החוב הולכת וגדלה, כך שאם היתה הנתבעת מפסיקה את תשלומיה מאוחר יותר, היה סכום התביעה אף גבוה יותר מהסכום אותו תבעה התובעת בתביעה זו. במצב דברים זה, כבר אין זה נראה תמוה, כי תשלומי הרנטות הרטרואקטביות שקיבלה הנתבעת מה BFA ושעברו לתובעת לשם כיסוי החוב (21,459 מ"ג בתוספת 2,352 מ"ג החזר על השקעת יתר) "נעלמו" ביתרת החוב של הנתבעת, עד כי לא נודע כי באו אל קרבה וכמעט שלא הקטינו את חובה של הנתבעת, למרות שמדובר בסכום משמעותי מסך יתרת הפתיחה של החוב. ז. אם אכן נכונה טענת התובעת, כי החוב הוא בגין תשלומים שהעבירה לחברת הביטוח ולד"ר רפנהגן, הרי שלפי הסכם ההלוואה, לא תוכל התובעת לקבל חזרה לעולם את הסכומים הללו. לא נראה לי מאופיה של התובעת, כי היא עוסקת בנדבנות, אלא מדובר בחברה הפועלת על בסיס עסקי של רווחיות, כיצד, אם כן, יכולה היתה להרשות לעצמה לשלם עבור הנתבעת תשלומים, כשידעה שלא תקבל את תמורתם המלאה. הסבר יחיד לכך יכול להיות, כי בעצם התשלומים האלו לא הועברו ליעדם וחיוב הנתבעת בגינם נעשה בניגוד לאמור בהסכם. ח. על כל האמור לעיל יש להוסיף את העובדה, כי לא הובאה כל ראיה ע"י התובעת לכך, שהתשלומים בגינם חויבה הנתבעת בוצעו. לא הוצגה כל קבלה על התשלום שקיבל ד"ר רפנהגן מהתובעת ולא ראיה או מסמך כלשהו לכך, כי אכן נעשה ביטוח על שמה של הנתבעת אצל חברת הביטוח שמשון (לפי הפוליסה נספח ד' לתצהירו של מר אברהמי, או דומה לה). הלכה פסוקה ידועה היא, כי אי הבאת ראיה שיש בה כדי לאשש גרסתו של צד, יכולה להיות, כשלעצמה, ראיה כנגד אותו צד שנמנע מלהביא את הראיה ללא מתן כל הסבר לכך (ראה למשל: ע"א 55/89 פ"ד מד (4) 595, 603). ט. כל האמור לעיל - הגובה האבסורדי של הביטוח ביחס להלוואה, האופן התמוה בו בוצע החיוב על ידי הוון הפרמיות, העובדה שמדובר בהלוואה בלתי ניתנת להחזר והעדר כל ראיה פוזיטיבית שאכן בוצעו התשלומים להם טענה התובעת - אינו מותיר מקום רב לספק, כי לא מדובר בחיובים "אמיתיים" של סכומים שאכן שולמו על ידי התובעת, אלא בחיובים שאינם משקפים את התשלומים שבגינם קם החוב. עולה מכך, כי בדין טוענת הנתבעת, כי התובעת הפרה את הסכם ההלוואה, בכך שלא העבירה את הסכומים בהם חויבה ליעדם כמוסכם. י. טוען ב"כ התובעת בסיכומיו (סע' 16), כי משנודע לנתבעת על הפרת החוזה, שומה היה עליה לבטלו מיד, או בתום ארכה, לפי הוראות סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970-, תחת זאת, הלכה הנתבעת, עשתה דין לעצמה והחליטה שלנוכח ההפרה מצד התובעת - הפרה שלהערכתי לא יכלה עדין הנתבעת לדעת עליה בוודאות, אלא רק להעריך כי בוצעה - חדלה היא מלקיים את חיוביה לפי הסכם ההלוואה. אמנם, הנתבעת לא ביטלה את הסכם ההלוואה בהודעה פורמלית לתובעת. אולם הלכה פסוקה היא, כי אין דרישה צורנית פורמלית להודעת ביטול חוזה בעקבות הפרתו. כפי נקבע בע"א 306/85, פ"ד מג (2) 309, 314: "מטרתה של הודעת ביטול החוזה היא ללמד את הצד השני, אשר הפר את החוזה, כי המודיע החליט להסתלק מן החוזה, וכי הוא רואה אותו כנגמר... כאשר מצליח צד לחוזה, ... למסור לצד השני על רצונו לסיים את החוזה ולבטלו, מבלי למסור הודעת ביטול מפורשת, די בכך כדי לקיים את דרישת סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה)...". כך נפסק גם בע"א 2702/92, פ"ד מז (1) 540, 549: "לעניין זה דומה הודעת ביטול על-ידי הנפגע להסכמה מטעמו לביטול. על-כן ניתן להסיקה מהתנהגות הנפגע המופנית אל המפר, אשר יש בה כדי להעביר למפר את המסר בדבר סיום היחסים החוזיים בין הצדדים...". הנתבעת הורתה ל- BFA להעביר את הרנטות המגיעות לה לחשבון בנק אחר מזה שאליו התחייבה להעביר רנטות אלו ובכך, למעשה, הפסיקה את ביצוע התשלומים להחזר ההלוואה לתובעת. על פי רישומי התובעת, הפסיקה הנתבעת את ביצוע התשלומים כבר בחודש יוני שנת 90', לתובעת נודע על הפסקת התשלומים כבר באותו חודש, כפי שעולה ממכתב ההתראה ששלחו לתובעת עוד באותו חודש. עולה מכך, כי הנתבעת, בהתנהגותה זו, הביעה בצורה בלתי משתמעת לשני פנים, רצונה לבטל את הסכם ההלוואה. יתר על כן, נפסק, כי אף אם התנהגותו של הנפגע, ממנה ניתן ללמוד על רצונו בביטול החוזה, היא עצמה נחשבת כהפרה, ניתן עדיין לראותה, אם הגיעה לידיעת הצד שכנגד, כהודעת ביטול כדין. כפי שקבע השופט מלץ בע"א 1407/92, פ"ד מז (3) 45, 54: "מן הפסיקה עולה, שהודעה על ביטול חוזה אינה צריכה להיות מפורשת, ואף התנהגות של הנפגע תהווה הודעת ביטול נאותה אם משתמעת ממנה כוונת ביטול. ראה לעניין זה ע"א 442/83... - שם פירש השופט ש' לוין כהודעת ביטול את כניסתו של המערער לדירה, שאליה נאסר עליו להיכנס במסגרת ההסכם". יא. משהגעתי למסקנה, כי ביטול הסכם ההלוואה מצד הנתבעת נעשה כדין, מהבחינה הצורנית, ולאחר שהגעתי לכלל מסקנה שגם מבחינה מהותית הודעת הביטול ניתנה כדין, לאחר התובעת מצדה הפרה את הסכם זה, אין מנוס מלומר, כי הנתבעת היתה זכאית לבטל את הסכם ההלוואה ולהפסיק את התשלומים לזכות התובעת וכי דין תביעת התובעת לאכוף הסכם זה, שבוטל כדין, להדחות. 7. האם הוכח גובה החוב: א. טענה נוספת שמעלה ב"כ הנתבעת בסיכומיו היא, שסכום יתרת הפתיחה בהלוואה שנתנה התובעת לנתבעת, כפי שחושב בת11/, לא הוכח ואינו נכון. אני נוטה להסכים עם טענה זו. אודה ולא אבוש, שאותה נוסחת "ערך התקשרות" סתום, לפיה חישבה התובעת את גובה החוב, לא הובררה לי. לא ההגיון שבנוסחת החישוב ולא מנין צמחו אותם מקדמים, בהם הוכפלו הפרמטרים השונים. אולם, אם זו בלבד היתה טענת הנתבעת, לא הייתי מקבלת אותה, שכן, די בכך שהחוב חושב בדיוק כפי שהוסכם בסעיף 1.6 להסכם ההלוואה, כדי שיחייב את הצדדים. ברם, נראה, כי התובעת בערכה את החישוב הנ"ל סטתה מנוסחת חישוב זו. ב. אחד הפרמטרים באותו חשבון, הוא שכר הטרחה של ד"ר רפנהגן. לפי הסכם שכר הטרחה, על הנתבעת לשלם לו שכר טרחה בגובה 12 רנטות וכן להחזיר את השקעתו בתפ"ר. סכום הרנטה החודשית שקיבלה הנתבעת מה- BFA היה 696.5 מ"ג, לכן, שכר הטרחה של ד"ר רפנהגן צריך היה להיות 8,358 מ"ג. אשר להחזר השקעתו בתפ"ר, כפי שראינו לעיל, למטרה זו בדיוק נלקחה ההלוואה מ-BGF, לכן, לא ברור כיצד הגיע החיוב בשכר הטרחה של ד"ר רפנהגן לסכום של 14,803.92 מ"ג. מת11/ עולה, כי לשכר הטרחה נוסף סכום של 6,445.92 מ"ג, שמופיע תחת הכותרת Investment. אולם ההשקעה היתה בכל סכום התפ"ר 32,872 מ"ג, כפי שגרס מר פרי בתצהירו (סע' 16) והשקעה זו הוחזרה על ידי BGF, אם כן, לא ברור מה מהותה של אותה "השקעה" בה חויבה הנתבעת. לא עלתה טענה כי מדובר בהפרשי ריבית על ההלוואה שנתן ד"ר רפנהגן למשך שנה עד לפרעון ההלוואה שנתן על ידי BGF ולכן, איני רואה שניתן כל הסבר משכנע למהותו של אותו סכום. ג. באותה הנוסחה שבת11/ מופיע הסכום של 8,038 מ"ג לחובת הנתבעת. מאחר שהחישוב נעשה בדיעבד (6.4.90), היה ידוע לתובעת כי מהסכום שישולם על ידי ה-BFA כרנטות רטרואקטביות הועבר ל- BGF סכום של 8,038 מ"ג ולכן חושב סכום זה לחובת הנתבעת כבר בחישוב יתרת הפתיחה. אולם, מלוח הסילוקין (ת10/) עולה, כי עם ביצוע התשלום הנ"ל ל-BGF, ב- 3.10.89, חויב חשבונה של הנתבעת פעם נוספת בסכום זה. לשם השוואה, הסכומים בהם זוכה חשבונה של הנתבעת באותו מועד בו חוייבה באותם 8,038 מ"ג (9-10/89) - תשלומים שהגיעו לנתבעת מה-BFA כחלק הבלתי מומחה של הרנטות הרטרואקטביות - לא בא זכרם באותה נוסחה. אם אכן מדובר בחישוב בדיעבד, שניתן לכלול בו את התשלומים המאוחרים, כפי שעשתה התובעת, מדוע כללה התובעת רק את הסכום בו חוייבה הנתבעת, אותו סכום שהועבר ל- BGF ולא כללה באותו חישוב של יתרת הפתיחה את התשלומים שבוצעו לזכותה של הנתבעת. די בכך כדי לערער את אמינותו של חישוב זה. ד. כאמור לעיל, יתרת הפתיחה של ההלוואה חושבה לפי נוסחה קבועה מראש. די בכך שאחד הפרמטרים בנוסחה לא מדויק, בכדי לשמוט את הקרקע תחת הסכום הסופי, אליו מובילה הנוסחה וזאת, כאשר לא הובא כל הסבר, לגבי ההגיון העומד מאחורי החישוב, כך שלא ניתן לקבוע כיצד לעדכן את החישוב. מהאמור לעיל עולה, כי יותר מפרמטר אחד אינו תואם בדיוק את נוסחת החישוב עליה הסכימו הצדדים בהסכם ההלוואה, מכאן, שלא זו בלבד שאין לחייב את הנתבעת בסכומים אלו, אלא שלא הוכחה כלל יתרת הפתיחה של החוב לו טוענת התובעת. ה. בשולי הדברים אוסיף, כי מהמסקנות כפי שהן עולות מהראיות כמפורט לעיל, עולה תמיהה בקשר לפעלן של התובעת והארגון. על הנתבעת היה לשלם ל-BFA לשם מימוש זכותה לקבלת רנטות סך של 32,340 מ"ג. לאחר כשלוש שנים מיום מימוש זכותה על ידי ביצוע התשלום, היתה הנתבעת זכאית לקבל סכום של 36,655.5 מ"ג, כתשלום רנטות רטרואקטיבי וכן סך של 2,352 מ"ג החזר על עודף השקעה. כל שהנתבעת היתה זקוקה לו הוא מימון ביניים, לאותה תקופה של שלוש שנים, לסכום התפ"ר ולמימון שכר טרחת עורך-הדין. במצב זה של הלוואה לזמן קצר בלבד, היה נחסך מהנתבעת הצורך לממן פרמיות ביטוח יתרת חוב יקרות ורבית גבוהה, שעליה היה לשלם במשך 247 חודשים. תחת הסדר זה, שאמנם היה מחייב את הנתבעת לשלם את החזר ההלוואה באותן שלוש שנים ממועד תשלום התפ"ר ועד למועד קבלת הרנטות הרטרואקטיביות ממקורותיה העצמיים, הציגו לפניה התובעת והארגון הסדר, שממבט ראשון, מושך הוא את העין, לפיו לא יהיה על הנתבעת לשלם דבר ממקורותיה העצמיים ואף יוותרו ברשותה 100 מ"ג מדי חודש בחדשו וקצבת השאירים, בלא כל צורך בהשקעה מצדה. נראה לי, כי התכנית עליה חתמה הנתבעת, אינה יותר מאשר "גימיק שיווקי", שאין בצדו כל כדאיות כלכלית לנתבעת. ההטבה הגלומה בתכנית אינה תוצאה של ההסדר עם הארגון וחברות המימון הקשורות בו (כמו גם התובעת), אלא תוצאה ישירה של ההטבות המפליגות שבתכנית שמציע ה-BFA. לא זו אף זו, אלא שהתכנית עליה חתמה הנתבעת, שוללת ממנה את מרבית ההטבות שיכולה היתה לקבל מה-BFA, לו היתה מגיעה עם הארגון להסדר סביר מבחינתה. למותר לציין, שאותן ההטבות שנשללו ממנה לא ירדו לטמיון, אלא הוסבו לארגון ולחברות הקשורות עמו. יתר על כן, לו היה מדובר בהחתמתה על תכנית מימון שאינה כדאית לה, דיינו, וניתן היה לומר שהיה על הנתבעת לברר מראש את האפשרויות העומדות בפניה, אך מהמסקנות לעיל עולה, כי גם מהתכנית עצמה חרגה התובעת בעת שחייבה את הנתבעת לשלם לה סכומים מופרכים, שאין כל קשר ביניהם ובין הסכם ההלוואה. 8. בסיכום: תביעת התובעת נדחית. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך של 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית חוקיים מירביים החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל. ניצולי שואה