פסק דין 1. בפני תביעה להשבת סכום של 70,842 ש"ח (נכון ליום הגשת התביעה) שקיבל הנתבע מן התובעות בשלושה שיקים משוכים לפקודתו על-ידי התובעת הראשונה: סך של 16,000 ש"ח ביום 18/1/94; סך של 20,000 ש"ח ביום 18/12/94; סך של 20,000 ש"ח ביום 18/1/95, ובסה"כ סכום של 56,000 ש"ח. קבלת הכספים על-ידי הנתבע איננה שנויה במחלוקת. גירסאות הצדדים בנוגע לנסיבות מסירת השיקים חלוקות חזיתית, ועל כך התנהל התיק שבפני. 2. גירסתן של התובעות הובאה מפי שניים: אהרן בראשי (להלן: בראשי), הבעלים והמנהל של התובעת הראשונה ו-יצחק קדמי (להלן: קדמי), מנהל התובעת השנייה, המשמש גם כעובד של התובעת הראשונה. יצחק קדמי הוא גיסו של אהרן בראשי. על -פי גירסת התובעות, כמפורט בתצהיריהם של בראשי וקדמי, עבד הנתבע בחברת מ.א. בראשי ושות' בע"מ (להלן: חברת מ.א. בראשי), המנוהלת על-ידי בראשי, מאז 1991. בראשי מכיר את הנתבע במשך שנים רבות, וקדמי מכיר אותו מאז החל לעבוד בחברה הנ"ל. טענת התובעות היא, כי בחודש נובמבר 1994 פנה הנתבע לבראשי וסיפר לו כי רכש מכונית חדשה מסוג רנו אקספרס (מס' רישוי 48-376-06) (להלן: המכונית). הנתבע טען בפני בראשי, כי הוא "לחוץ" מבחינה כספית וביקש את עזרתו. הוסכם בין בראשי לבין הנתבע, כי התובעת הראשונה תקנה מן הנתבע את המכונית ותשלם לו את שוויה, ואף למעלה מכך, בשלושה תשלומים. התשלום לנתבע בוצע בשלושה שיקים, כפי שפורט בראש פסק הדין, והתובעת הראשונה חייבה לאחר מכן את חשבונה של התובעת השניה אצלה (סעיף 10 לתצהירו של בראשי). עוד נטען, כי הנתבע נתן לבראשי את חשבונית המס שקיבל מן היבואן (נספח א'1 לתצהיר בראשי) והבטיח לו, כי יגרום לכך שהיבואן יתקן את החשבונית כך שתרשם על שם התובעת השנייה. קדמי הלך עם הנתבע ליבואן, אך הלה הבהיר כי לנוכח הזמן שחלף לא ניתן לשנות את החשבונית כמבוקש. עוד נטען, כי המכונית היתה כל העת - מאז נרכשה בנסיבות שתוארו - בשימושן של התובעות, והן נהגו בה מנהג בעלים. כך, עובדי התובעות נהגו במכונית, התובעת השניה שילמה עבור ביטוח המכונית והיא מופיעה בפוליסה כבעלת הפוליסה ביחד עם הנתבע, הטיפולים במכונית נעשו על-ידי התובעות, והוצאות ההחזקה שולמו על-ידן (נספחים ד'-ח' לתצהיר בראשי). בחודש אפריל 96' הפסיק הנתבע את עבודתו בחברת מ.א. בראשי. עד אותו שלב טרם נעשתה העברת הבעלות במכונית חרף הפצרות בראשי וקדמי, כי הנתבע ימסור לידיהם שטר מכר. באותו מועד אף הסתיים תוקף הרישוי השנתי של המכונית, וההודעה על חידושו נשלחה לנתבע, כבעליה הרשום. בראשי וקדמי חזרו וביקשו מן הנתבע, כי יעביר לידיהם את ההודעה על חידוש הרשיון וכן שטר מכר בנוגע למכונית, ואולם הלה סירב. ביום 6/7/96, לאחר שהנתבע התרצה לבקשות בראשי וקדמי, נשלח אליו זאכי ברהום, עובד אחר בחברת מ.א. בראשי, על-מנת לקבל ממנו את מסמכי הרישוי. זאכי ברהום הגיע לביתו של הנתבע במכונית. זכי ברהום סיפר לבראשי ולקדמי לאחר מכן, כי באותו מעמד, לאחר שהחנה את המכונית ועלה לביתו של הנתבע, חסמו הנתבע ואחרים את המכונית ונטלו מידיו של זאכי ברהום בכוח את מפתחות המכונית, והוא נשלח ברגל לביתו. ביום 11/7/96 דרש ב"כ התובעות מן הנתבע במכתב להשיב את המכונית ומפתחותיה וכן מכשיר קשר, ולמסור לתובעת השנייה שטר מכר. הנתבע לא שעה למכתב. הוא לא השיב עליו, והמכונית ממשיכה להיות בחזקתו מאז ועד היום. מכאן התביעה להשבת תמורת המכונית, אשר נגזלה בנסיבות האמורות על-ידי הנתבע. 3. גירסת הנתבע, כמובא בתצהירו, בנוגע ל"עיסקת היסוד" שבבסיס מסירתם של שלושה השיקים של התובעת הראשונה לידיו, היא כדלקמן: כאשר החל לעבוד אצל בראשי בשנת 1991 נהג להגיע לעבודה ברכבו הפרטי מסוג רנו אקספרס, שנת ייצור 1988 (מס' רישוי 26-128-58) (להלן: המכונית הראשונה). מעבידיו של הנתבע ובהם בראשי, נהגו לבקש ממנו להסיע פועלים ולהשתמש במכונית הראשונה לצרכי העבודה. הנתבע טוען, כי תחילה הוצע לו שיוחזרו הוצאות הדלק שלו, ומשלא הסכים, הגיע להסדר עם מעבידיו כי יעמיד לרשותם את המכונית הראשונה תמורת סכום של 20,000 ש"ח וכיסוי כל ההוצאות בגינה. אחד מן השיקים על סך 20,000 ש"ח מהווה, לטענת הנתבע, תשלום דמי השכירות עבור המכונית הראשונה מאז 1991 ועד שזו נמכרה בשנת 1994. כאשר רכש בשנת 1994 את המכונית, הגיע עם מעבידיו להסדר דומה לפיו יעמיד לרשותם את המכונית תמורת סכום של 20,000 ש"ח לשנה וכיסוי ההוצאות בגינה. מכאן השיק השני שקיבל בסכום של 20,000 ש"ח. אשר לשיק השלישי, המדובר בהלוואה שנטל הנתבע בסכום של 16,000 ש"ח, אותה השיב לתובעות באמצעות ניכויים שנעשו משכרו. לא נמסרו פרטים אודות אותם ניכויים, גובהם ומועדם. בתצהיריהם של בראשי וקדמי מוכחש מתן הלוואה לנתבע בסכום של 16,000 ש"ח. עוד נאמר שם, כי הנתבע אכן קיבל לעתים הלוואות, ואולם המדובר בהלוואות בסכום של 2,500 ש"ח עד 5,000 ש"ח בלבד, וגם הן לא הושבו במלואן. ההלוואה האחרונה בסכום של 5,000 ש"ח ניטלה ביום 3/5/94, והיא לא הושבה במלואה. יש לציין, כי הנתבע אינו מתייחס בתצהירו לטענות התובעות בכל הנוגע לארוע שהיה בביתו עם זאכי ברהום, אשר נשלח על-ידי בראשי לקחת את מסמכי הרכב. הנתבע אינו מזכיר ארוע זה כלל, וממילא לא משמיע את גירסתו לגביו. 4. בראשי וקדמי נחקרו על תצהיריהם. בראשי ביקש להוסיף על האמור בתצהירו, במסגרת החקירה הראשית, כי מעולם לא ביקש מן הנתבע להשתמש במכונית הראשונה לצרכי העבודה. הוא הכחיש נמרצות, כי נעשתה כל עיסקה של השכרה או העמדה של המכונית הראשונה לשימוש התובעות או חברה אחרת הקשורה עימן תמורת הסך של 20,000 ש"ח. בראשי אמר, כי יתכן שהנתבע קיבל מידי פעם כמחווה תלושי דלק עבור המכונית הראשונה, אך לא מעבר לכך (עמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 18/11/98). בחקירה הנגדית הוסיף בראשי, כי הכיר את הנתבע עוד לפני שהחל לעבוד בחברת מ.א. בראשי והתפתחו ביניהם יחסי ידידות. בראשי אמר, כי לנתבע לא ניתנו הלוואות מיוחדות, חריגות בסכומן, אלא כמו לכלל העובדים, בגובה המשכורת. אשר לנסיבות רכישת המכונית מן הנתבע, אמר בראשי, כי נתן אמון בנתבע אשר נקב במחיר ששילם עבור המכונית. לשאלת ב"כ הנתבע, "כאיש עסקים ותיק איך אתה מסביר את ההגיון שבעיסקה של רכישת מכונית ששולם עבורה סכום של 52,000 ש"ח והשתמשו בה 7 חודשים בסכום של 56,000 ש"ח?", השיב: "כך נהגתי ויכול להיות שטעיתי. יתכן שהנתבע טען שהוא הוסיף אביזרים לרכב ולכן שילמנו מחיר גבוה יותר" (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 18/11/98). בראשי הוסיף, כי נתן אמון בנתבע שימציא לידיו שטר מכר, על אף שהתמהמה. "באותה תקופה היינו עסוקים בעבודות גדולות. אנחנו חברה שגלגלנו באותה תקופה מחזור של 35 מליון ש"ח ולא התעסקתי במכונית הזאת, מה גם שהתובע נתן לי מילה שהוא יסדר את העניין וסמכתי על כך" (שם). בראשי הכחיש את האפשרות שהיה לו נוח שהבעלות במכונית תישאר על שם הנתבע ולכן לא לחץ עליו להשלים את העברת הבעלות על-שם התובעת השניה. קדמי הוסיף בחקירתו הנגדית, כי גם הוא פנה לנתבע פעמים חוזרות וביקש ממנו לדאוג להמצאת שטר מכר. גם קדמי שלל באופן נחרץ את האפשרות, כי שולם לנתבע סך של 20,000 ש"ח עבור השימוש במכונית הראשונה. יש לציין, כי קדמי לא נחקר על האמור בתצהירו, כי פנה ביחד עם הנתבע למשרדי היבואן על-מנת לנסות ולשנות את החשבונית כך שתהא על-שם התובעת השנייה (סעיף 18 לתצהיר). 5. הנתבע העיד בבית המשפט ונחקר בחקירה נגדית. הנתבע לא יכול היה לומר לאיזו מבין "עיסקאות היסוד" להן טען בתצהירו מתייחס כל אחד מן השיקים, והוא אף טעה בסכומם וציין כי אחד מן השיקים היה בסכום של 18,000 ש"ח (עמ' 9 ו12- לפרוטוקול מיום 21/9/99). הנתבע אישר כי סכומם של שלושה השיקים שקיבל זהה למחיר המכונית, כולל האביזרים שנרכשו על ידו, ואולם טען כי אין המדובר בתשלום עבור המכונית (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 21/9/99). הנתבע הוסיף ואמר, כי אינו יודע כיצד הגיעה חשבונית הרכישה של המכונית לידיו של קדמי. עוד אמר, כי "יכול להיות שהם הלכו לחברה והוציאו חשבונית זהה" (שם). אשר לנסיבות השכרת המכונית הראשונה למעבידיו, לא יכול היה הנתבע למסור כל פרטים שהם. הוא אמר, כי ההשכרה היתה לתקופה של כשנה, ואולם אמר גם כי זו נעשתה בסמוך לאחר שהחל לעבוד בחברה בשנת 1991. לא למותר להזכיר, כי המכונית הראשונה נמכרה על-ידי הנתבע בשנת 1994. מתוך עדותו של הנתבע לא ניתן היה להבין כמה זמן היתה המכונית הראשונה מושכרת למעבידיו. אמנם הנתבע אמר כי היתה מושכרת במשך שנה, ואותם מדבריו משתמע כי תקופת ההשכרה השתרעה על שנתיים - שלוש. לא למותר לציין, כי בסעיף 7 לכתב ההגנה נאמר, כי אחד מן השיקים בסך 20,000 ש"ח ניתן לנתבע עבור שימוש במכונית הראשונה "שהועמדה לרשות החברה בשנים 1992 עד 1994". משמע, ההשכרה היתה למשך שלוש שנים. הנתבע לא יכול היה גם לומר כיצד חושב הסכום של 20,000 ש"ח, מדוע המתין עם קבלת דמי השכירות מאז 1992 ועד לשלהי 1994, וכיוצא באלה עניינים שנשארו בלתי ברורים. הוא הדין בכל הנוגע להשכרת המכונית. הנתבע לא יכול היה לומר כיצד חושבו דמי השכירות עבור המכונית, כיצד הועמדו אלה על שליש מערכה, ומדוע שולמו דמי השכירות לשנה מראש, כאשר בעיסקת השכירות לגבי המכונית הראשונה שולמו דמי השכירות רק לאחר שזו נמכרה. הנתבע לא יכול היה גם להסביר מדוע שולמו כל ההוצאות עבור המכונית, לרבות הביטוח, על-ידי התובעות, ואמר בענין זה, כי יתכן שהתובעות עשו "איזה טריק" (עמ' 12 לפרוטוקול מיום 21/9/99). הנתבע אמר, כי השכרת המכונית היתה לשנה, ואולם בפועל היתה המכונית בשימושן של התובעות מחודש יולי 1994 עד שנתפסה על ידו ביולי 1996, באותו ארוע בו היה מעורב זאכי ברהום. היינו, המדובר בשימוש של כשנתיים, ואולם הנתבע לא אומר, כי תבע מן התובעות סכום נוסף של 20,000 ש"ח כדמי שכירות עבור שנת ההשכרה השנייה. לדבריו, החליט לוותר על סכום זה. כשנשאל: "מנובמבר 95 ועד שעברה השנה מדוע לא ביקשת את ה20,000- ש"ח?", השיב: "הם נשארו חייבים לי קצת כסף ואני לא חיפשתי" (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 21/9/99). אשר לשיק השלישי, לגביו נטען כי ניתן כהלוואה, אמר הנתבע כי החזיר את סכום ההלוואה באמצעות ניכויים משכרו. הנתבע לא יכול היה לומר מה היה סכום ההלוואה (כאמור, הוא הזכיר סכום של 18,000 ש"ח), כיצד הוחזרה ומתי. הנתבע לא יכול היה גם לומר מדוע התמיד בהשבת ההלוואה על אף שהתובעות היו חייבות לו, לטענתו, דמי שכירות עבור שנת השכירות השנייה של המכונית. לא היה בפי הנתבע הסבר מדוע לא קיזז מסכום ההלוואה את סכום חוב דמי השכירות שהיו חייבים לו. הנתבע אמר בעדותו, כי היה חסר לו כסף כדי לקנות את המכונית. "ההלוואה נלקחה כי היה חסר לי כסף לאוטו" (עמ' 10 לפרוטוקול מיום 21/9/99). לא למותר לציין, כי בתצהירו של הנתבע נאמר בהקשר להלוואה, כי "את ההלוואה ביקשתי הרבה זמן קודם לכן ודחו אותי". אין בתצהיר כל זכר לגירסה בדבר הקשר בין ההלוואה לרכישת המכונית על-ידי הנתבע. זאת ועוד, אף אם נקבל את גירסת הנתבע כי ההלוואה ניטלה לצורך מימון רכישת המכונית, אין זה ברור כיצד נעשה הדבר, שכן תמורת המכונית שולמה כבר בחודשים מרץ - אפריל 1994, כעולה מחשבונית הרכישה, וההלוואה ניטלה רק ביום 18/11/94. 6. סיכום ביניים. הנתבע קיבל מן התובעות שלושה שיקים בסכום כולל של 56,000 ש"ח בשלהי שנת 1994. התובעות טוענות, כי השיקים ניתנו במעמד אחד כתשלום עבור המכונית שרכשה הנתבעת השניה, באמצעות הנתבעת הראשונה, מן הנתבע. אין חולק כי המכונית היתה בשימושן של הנתבעות מאז חודש יולי 1994 ועד שנתפסה על-ידי הנתבע בחודש יולי 1996. אין חולק גם, כי בהוצאות ההחזקה של המכונית, לרבות ביטוח וטיפולים, נשאו התובעות. ב"כ הנתבע טען בסיכומיו, כי המדובר בעיסקה תמוהה למדי. כך, מנהל חברה גדולה, המנהלת עסקים בהיקף כספי גדול, קונה מעובד שלו רכב משומש במחיר העולה על המחיר ששילם אותו עובד בעת שרכש את המכונית. זאת ועוד, המעביד משלם את מלוא תמורת המכונית מבלי שהבעלות בה תועבר על שמו ומבלי שבדק את מסמכי הרכב. עו"ד קרתי אמר בסיכומיו: "עכשיו הסיפור מתחיל להסתבך. מה באמת קרה עם המכונית הזאת. האם היא היתה מכוניתו של הנתבע והוא מטובו ומחסדו הרשה למעביד להשתמש בה, ואין חולקים על כך שהשתמשו במכונית הזאת לצרכי החברה, או שמא מכונית של החברה שמטעמים לא ברורים עד היום הסכימה לקנות מכונית על שם עובד שלה מבלי שמצאה דרך במשך תקופה ארוכה להעביר את הבעלות על שמה ולפחות להעביר את הקבלה על שמה כדי שתוכל לקזז את המע"מ" (עמ' 28 - 29 לפרוטוקול מיום 21/9/99). ואולם, התמיהות אותן מעלה ב"כ הנתבע הן בבחינת חרב פיפיות, שכן אותן תמיהות ניתן להעלות גם למשמע גירסת הנתבע. כיצד שוכרת חברה בסדר גודל כפי שתואר מעובד שלה כלי רכב שלו לשימושה, כיצד זה משלמת חברה כאמור לאותו עובד במעמד אחד סכום של 56,000 ש"ח, סכום גדול לכל הדעות, המהווה תשלום עבור שתי עיסקאות של השכרת מכוניות וכן מתן הלוואה. לבעלי הדין פתרונים. 7. אכן, גירסת התובעות בנוגע לעיסקת רכישת המכונית מן הנתבע מעלה תמיהות. תמיהות אלה עולות הן מבחינת המחיר ששולם וכדאיות העיסקה, והן מן העובדה, כי השלמת העיסקה והעברת הבעלות על שם התובעת השנייה לא נעשו מעולם. התובעות סיפקו הסבר לשני עניינים אלה. אשר למחיר ששולם עבור המכונית, נטען על-ידי התובעות כי מחיר זה מהווה את הסכום ששילם הנתבע בעת רכישת המכונית בתוספת אביזרים שהוסיף לה והוצאות ראשוניות. חישוב זה אושר על-ידי הנתבע בחקירתו. בכל הנוגע להזנחה בטיפול התובעות בהעברת הבעלות על-שם התובעת השניה, נאמר כי בלהט העבודה והעשייה ענין זה אכן הוזנח, אך התובעות מעולם לא ויתרו על כך. יש לציין, כי הנתבע עבד בחברת מ.א. בראשי עד לחודש אפריל 1996. באותה עת היה "תחת ידיהן" של התובעות ולדברי בראשי וקדמי נעשו מספר פניות אליו בענין זה. לאחר שהנתבע הפסיק לעבוד, המשיכה המכונית להיות בשימושן של התובעות. הנתבע לא מחה על כך. התובעות המשיכו לעמוד על זכותן למימוש הבעלות גם לאחר שהנתבע עזב את העבודה. הראיה לכך בשליחתו של זאכי ברהום לנתבע לקבל ממנו את מסמכי הרישוי של המכונית. מעדויות הצדדים בפני ניתן היה להתרשם מן היחסים המיוחדים שהיו בין בראשי לבין הנתבע. אין המדובר בעובד "סתם", אשר מעבידיו נכנסים עימו לעיסקה הרפתקנית, אלא בעובד שהיה ביחסים מיוחדים עימם, יחסי ידידות, שהיוו את הבסיס לעריכת עיסקה בלתי שגרתית כזו. על מעמדו המיוחד של הנתבע - בעיני עצמו ובעיני מעבידיו - ניתן ללמוד מן הנתונים הבאים: בראשי אמר בעדותו, כי הנתבע מונה למנהל עבודה ובמסגרת זו קיבל לשימושו רכב מסוג מיצובישי. כן היה נוהג גם ברכב מסוג פג'ו (עמ' 3 לפרוטוקול מיום 18/11/98). גם הנתבע מאשר, כי הוצע לו לשמש מנהל עבודה. "במקום להיות עובד שכיר העלו אותי להנהלה" (עמ' 9 לפרוטוקול מיום 21/9/99). הנתבע מוסיף ואומר, כי לאחר שעזב את העבודה אצל בראשי ונתבקש לחזור, הציב לבראשי "שלושה תנאים קשים כדי שהוא לא יסכים ושאני לא אחזור לעבודה" (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 21/9/99). זו איננה התבטאות רגילה של עובד ביחס למעבידיו. 8. לאחר שבחנתי את חומר הראיות שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. כפי שבואר לעיל, איני מתעלמת מן התמיהות העולות מגירסת התובעות, ואולם בסופו של יום, לאחר שקילת מכלול הראיות על-פי מאזן ההסתברויות, הגעתי לכלל מסקנה כי גירסת התובעות מסתברת יותר מגירסת הנתבע. אבאר עמדתי. גירסת התובעות בדבר מהות העיסקה שנעשתה עם הנתבע היתה עקבית. בראשי וקדמי נחקרו על תצהיריהם ועמדו על גירסתם, כי המדובר בעיסקה של רכישת מכונית על בסיס יחסי האמון והידידות עם הנתבע. גם לאחר החקירה הנגדית נותרה גירסת התובעות על מכונה. לא כך הם פני הדברים בכל הנוגע לגירסת הנתבע. כפי שהראיתי לעיל, לא ניתן כלל לדבר על גירסה קוהרנטית ואחידה בפי הנתבע. לנוכח הסתירות וחוסר ההתאמה שבין כתב ההגנה, התצהיר והדברים שנאמרו בחקירה הנגדית, קשה לדעת בסופו של דבר מהי גירסתו של הנתבע בנוגע לשאלות שבמחלוקת. כך, בכל הנוגע לתשלום הנטען בסך 20,000 ש"ח עבור השכרת המכונית הראשונה לתובעות במשך שלוש שנים; לתשלום הנטען בסך 20,000 ש"ח לשנה מראש עבור השכרת המכונית; להלוואה בסך 16,000 ש"ח שפישרה לא נתברר כלל. 9. לכל אלה יש להוסיף את הדברים הבאים: א. בראשי וקדמי לא נחקרו אודות סכומי ההלוואות שנהגו הנתבע או עובדים אחרים ליטול. דבריהם, כי ההלוואות שניתנו בדרך כלל היו בגובה המשכורת ולא בסכומים בסדר גודל של 16,000 ש"ח - לא הוכחשו ולא נסתרו. ב. הנתבע לא התייחס בתצהירו לאופן הגעת חשבונית הרכישה של המכונית מן היבואן לידי התובעות. בכתב ההגנה שהגיש לא הכחיש את טענת התובעות בסעיף 10 לכתב התביעה, כי הנתבע הוא זה שנתן לתובעות את חשבונית המס שקיבל מן היבואן. בנסיבות אלה, דבריו בחקירה הנגדית כי יתכן שהתובעות דאגו לקבל מן היבואן עותק מן החשבונית הם נטולי בסיס. יש, איפא, לקבל את טענת התובעות, כי החשבונית נמסרה לידיהן על- ידי הנתבע על-מנת שתעשה פנייה ליבואן לשנות את שם הרוכש על-גבי החשבונית. ג. הנתבע לא התייחס בתצהירו לאמור בתצהירו של קדמי, כי הלך עם הנתבע אל היבואן בנסיון (שלא צלח) לשנות את החשבונית כאמור. בחקירתו הנגדית לא נחקר קדמי בנקודה זו. יש, איפא, לקבל את גירסת התובעות גם בעניין זה, כי הנתבע שיתף פעולה עימן בנסיון לשנות את החשבונית כך שתרשם על שם התובעת השניה. ד. סכומם הכולל של השיקים תואם את מחיר המכונית בתוספת התשלום עבור אביזרים, כפי ששילם הנתבע. שלושת השיקים ניתנו כשיקים דחויים בהפרש של חודש זה מזה. התובעות טוענות, כי השיקים ניתנו באותו מעמד והנתבע אינו חולק על כך. ה. עד ההגנה ביבי סמיר טען בתצהירו, כי "כולם" ידעו שהמכונית שייכת לנתבע, והנתבע אף אמר לו כי הוא מקבל עבור השימוש במכונית תמורה כספית. בעת החקירה הנגדית אמר העד, כי ראה את שמו של הנתבע רשום על גבי רשיון הרכב, ואולם לאחר חקירה קצרה התברר כי העד כלל איננו יודע לקרוא עברית. זאת ועוד, בחקירה הנגדית לא חזר העד על האמור בתצהירו בנוגע לדברים שאמר לו הנתבע. נהפוך הוא. העד אמר, כי הנתבע לא אמר לו מעולם שהוא מקבל כסף מן החברה עבור השימוש ברכב. "למה שאני אדבר איתו על זה, אין לי עניין בזה" (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 21/9/99). ו. התרשמות דומה קיימת גם בנוגע לעד ההגנה השני - שאדי ברהום, בנו של הנתבע. גם עד זה אמר בתצהירו, כי "כולם" ידעו שהמכונית שייכת לנתבע. כן הוסיף, כי כאשר ביקש להשתמש במכונית, היו שואלים את אביו אם הוא מרשה זאת. בחקירה הנגדית התברר, כי במילה "כולם" התכוון העד לאביו ולאחיו (עמ' 22 לפרוטוקול מיום 21/9/99). עוד אמר העד, כי אביו היה משתמש במכונית באופן קבוע (עמ' 20 לפרוטוקול מיום 21/9/99). גירסה זו סותרת את גירסת הנתבע לפיה המכונית לא היתה בשימושו אלא בשימוש מעבידיו. הנתבע גם לא אמר מעולם, כי נתבקש לאשר שימוש זה או אחר במכונית. 10. תמיכה משמעותית ביותר לגירסת התובעות באה מפיו של העד זאכי ברהום. עד זה הוזמן על-ידי התובעות באמצעות בית המשפט לאחר שהתובעות לא הצליחו לגבות ממנו תצהיר. לישיבה שנקבעה ליום 9/2/99 לא התייצב העד והוצא נגדו צו הבאה. בדיון הבא, בתאריך 23/3/99, התייצב זאכי ברהום ומסר את עדותו. העד אישר את גירסת התובעות בנוגע לנסיבות תפיסת המכונית בכוח על-ידי הנתבע. העד אמר, כי נשלח על-ידי בראשי לביתו של הנתבע כדי לקחת את רשיונות המכונית "בשביל לחדש את הטסט של הרכב" (עמ' 1 לפרוטוקול מיום 23/3/99). העד המשיך ואמר, כי באותו ארוע לקחו ממנו הנתבע ובני משפחתו את המכונית בכוח. "המפתחות היו אצלי אבל נלקחו ממני בכוח. לא רציתי לתת את המפתחות ולקחו ממני בכוח" (עמ' 2 לפרוטוקול מיום 23/3/99). זאכי ברהום אמר, כי התקשר עוד באותו ערב לבראשי וסיפר לו מה שקרה. העד הוסיף, כי רוני ברהום, בנו של הנתבע, תקף אותו בחודש האחרון כדי למנוע ממנו להעיד, ובגין התקיפה הגיש זאכי ברהום תלונה למשטרה. בחקירה הנגדית אמר העד, כי הובא על-ידי הנתבע במירמה למשרדה של באת כוח הנתבע כדי להגיש כביכול תביעה לפיצויים נגד בראשי, אצלו הפסיק העד לעבוד שנה וחצי לפני מסירת העדות. "בא אלי צאלח ואמר לי לבוא לתבוע פיצויים מאדון אהרון (הוא בראשי - א.א.ג). הוא לקח אותי לעו"ד שניר בשביל לתבוע פיצויים ושם הופתעתי שהם מתכננים את העדות למשפט הזה. הם רצו שאני אעיד שהרכב היה שכור ולא היתה קניה או מכירה. הם אמרו לי... להגיד שהרכב היה שכור. אני אמרתי להם בסדר בשביל לחסוך בבעיות וזהו" (עמ' 4 לפרוטוקול מיום 23/3/99). בהמשך דבריו אמר העד, כי במילה "בעיות" התכוון, למשל, לבעיות מסוג תקיפתו על-ידי בנו של הנתבע, רוני. עדותו של זאכי ברהום הפתיעה את ב"כ הנתבע, והיא הודיעה בתום הישיבה, כי תגיש תצהיר משלים מטעם הנתבע בו תהיה התייחסות לעדותו של זאכי ברהום, וכן תשקול את האפשרות להתפטר מייצוג הנתבע ולהעיד על נסיבות הפגישה במשרדה. ואולם, תצהיר משלים מטעם הנתבע לא הוגש ועו"ד שניר ממשיכה לייצג את הנתבע ובחרה שלא להעיד במשפט. 11. הנתבע לא התייחס בתצהירו לארוע עם זאכי ברהום ולא מסר כל גירסה בעניין זה. רק בחקירתו הנגדית בבית המשפט אמר לראשונה את הדברים הבאים: "אמרתי לו: אדון זאכי של מי האוטו. הוא אמר שבדק ואמר שהרכב שלי. ביקשתי ממנו שיכניס את האוטו מתחת לבית ושיבוא להתקשר ממני כדי להודיע לאדון אהרון שסאלח לקח את האוטו שלו" (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 21/9/99). בהמשך נשאל הנתבע כיצד נלקחו מזאכי ברהום המפתחות, והוא אמר כי הוא שם את המפתחות על השולחן "בטוב" (עמ' 15 לפרוטוקול מיום 21/9/99). 12. אינני מאמינה לדבריו של הנתבע בכל הנוגע לארוע של תפיסת המכונית מידיו של זאכי ברהום. כפי שצויין לעיל, זאכי ברהום העיד בבית-המשפט מכוח צו הבאה שהוצא נגדו. לא נטען וממילא לא הוכח על קשר בין זאכי ברהום לבין התובעות, בראשי או קדמי. מן העדות התברר, כי העד הפסיק לעבוד אצל התובעות שנה וחצי לפני כן ואף שקל להגיש תביעה בבית הדין לעבודה נגדן. המדובר, איפא, בעד שאיננו מזוהה עם התובעות או מי מהן. כפי שהוזכר, אישר העד את גירסת התובעות בכל הנוגע לעילת בואו לביתו של הנתבע בשליחות בראשי ולנסיבות תפיסת החזקה במכונית על ידי הנתבע. בפני העד לא הוצגו שאלות בנוגע לגירסתו של הנתבע בנוגע לאותם אירועים, שכן זו לא היתה ידועה כלל באותה עת. עדותו של זאכי ברהום היתה ברורה ורהוטה והוא לא סטה ממנה על אף נסיונותיה של באת כוח הנתבע לקעקע את אמינותו. כבר הוזכר, כי לא הוגש תצהיר משלים מטעם הנתבע לאחר הדיון ביום 23/3/99, ועו"ד שניר בחרה שלא להעיד. עדותו של זאכי ברהום נותרה, איפא, בלתי מעורערת. זאת ועוד, עדותו של זאכי ברהום זהה בפרטיה לתוכנו של מכתב ההתרעה שנשלח על ידי ב"כ התובעות לנתבע בתאריך 11/7/96. כותרתו של המכתב היא "גניבת מכונית" ומתוארים בו אירועי ה- 6/7/96 בדיוק באותו אופן בו מתאר אותם העד זאכי ברהום בעדותו בבית המשפט ביום 23/3/99, שלוש שנים לאחר מכן. יש בזהות זו כדי לתמוך בגירסת התובעות ובאמינות העד. לא למותר להוסיף, כי הנתבע לא הכחיש כי בנו רוני תקף את זאכי ברהום, ואולם לדבריו המדובר היה בסכסוך על רקע אחר לגמרי (גניבת טלפון ממלצרית). 13. סיכומם של דברים. על יסוד כל האמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לבכר את גירסת התובעות על זו של הנתבע. אני קובעת, איפא, כי התובעות רכשו מן הנתבע את המכונית תמורת הסך של 56,000 ש"ח, אשר שולם לנתבע בשלושה שיקים דחויים כפי שפורט בראש פסק הדין. בתאריך 6/7/96 תפס הנתבע את החזקה במכונית ומאז נמנע השימוש בה מן התובעות. הנתבע לא חלק על זכותן של התובעות לקבל את מלוא הסכום שנתבע, אם תתקבל גירסתן. הנתבע השליך את כל יהבו על הטענה, כי שלושת השיקים נמסרו לידיו כתשלום דמי שכירות ומתן הלוואה, כפי שפורט. בנפול גירסתו, קמה זכותן של התובעות לקבל את הסכום שנתבע. אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעות את הסכומים הבאים: א. סך של 70,842 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל. ב. הוצאות משפט (אגרות והוצאות העד זאכי ברהום) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומה של כל הוצאה ועד התשלום בפועל. ג. שכר טרחת עורך דין בסכום של 7000 ש"ח בתוספת מע"מ. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל. סכסוך