פסק דין 1. בפני תובענה שהוגשה על דרך המרצת פתיחה למתן פסק דין אשר יצהיר על בטלותו של ההסכם שבין המבקשת, חברת חיים שושן, יבוא יצוא ומסחר בע"מ (להלן: שושן) לבין המשיבה, חברת א.ב.א. ויקטורי חברה לניהול ואחזקות בע"מ (להלן: ויקטורי). 2. ההסכם עליו סבה המחלוקת בין בעלות הדין הינו הסכם שכירות משנה, אשר נחתם בתאריך 24/3/97, לפיו שכרה ויקטורי משושן מספר חנויות במבנה מסחרי הידוע כגוש 5234 חלקות 305א' ו- 305ב', הנמצא במרכז סביון בבית שמש, והפכה אותן לחנות סופרמרקט (להלן: הנכס). הנכס הושכר לכתחילה על ידי בעל המבנה, אהרון כהן (להלן: כהן), לחיים שושן. השניים חתמו על הסכם שכירות בתאריך 2/6/94, ואולם בתאריך 20/3/97 חתמו כהן וחיים שושן על נספח להסכם האמור, לפיו תבוא במקומו של חיים שושן החברה אותה הוא מנהל, היא שושן. מספר ימים לאחר מכן, בתאריך 24/3/97, נכרת הסכם שכירות משנה בין שושן לויקטורי (להלן: ההסכם), לפיו הושכר הנכס לויקטורי לתקופה של 24 חודשים. כן ניתנה בהסכם אופציה לשוכרת להמשיך את השכירות עד לתאריך 15/5/2004. בסעיף 12(א) להסכם נקבע, כי ויקטורי תבטח על חשבונה את המבנה בסך 400,000 דולר, וכן כי תשעבד את הפוליסה לטובת שושן. סעיף זה עומד במוקד הסכסוך בין בעלות הדין. ויקטורי נכנסה לנכס והחלה להפעיל בו חנות סופרמרקט. בתאריך 21/3/98 פרצה בנכס שריפה אשר גרמה לנזקים למבנה ולתכולתו. אין חולק כי ויקטורי ביטחה את הנכס כנדרש בסעיף 12(א) להסכם, והיא אף פוצתה על ידי חברת הביטוח בגין נזקי השריפה. בכספים אלה תיקנה את המבנה והצטיידה במלאי חדש במקום זה שנתכלה בשריפה. אוסיף, כי כהן הגיש בבית משפט זה תובענה נגד שושן וויקטורי לפינויין מן הנכס ולתשלום דמי שכירות ופיצויים מוסכמים בגין הפרת הסכם השכירות ושכירות המשנה (ת.א. 5808/98). בין היתר טוען כהן, כי ויקטורי תיקנה את הנכס בצורה לא נאותה כך שנותרו נזקים בסכום של 65,000 דולר, וכן כי שושן הפרה את החוזה ביניהם בכך שלא שיעבדה את פוליסת הביטוח לטובתו, כפי שהתחייבה לעשות על פי החוזה הנ"ל מתאריך 20/3/97. בהחלטה מיום 20/7/99 דחיתי את בקשתה של ויקטורי לעכב את הדיון בהמרצת הפתיחה עד לסיום הדיון בת.א. 5808/98. עד כאן תיאור השתלשלות העניינים ככל שאינה שנויה במחלוקת. 3. שושן טוענת, באמצעות מנהלה, חיים שושן, כי בעקבות השריפה התברר לה שויקטורי ביטחה את המבנה, אך לא שיעבדה את הפוליסה לטובת שושן כפי שהתחייבה לעשות על פי סעיף 12(א) להסכם. לטענתה, אי שיעבוד הפוליסה מהווה הפרה של ההסכם. בעקבות פניה מטעם כהן, פנתה שושן אל ויקטורי בתאריך 23/3/98, יומיים אחרי השריפה, בדרישה לקיים את האמור בסעיף 12(א) להסכם ולשעבד את הפוליסה באופן מיידי. מכתב זה לא נענה על-ידי ויקטורי. בתאריך 27/3/98 שלחה שושן לויקטורי מכתב נוסף, בו התריאה על כך שהפוליסה טרם שועבדה, והוסיפה כי אי ביצוע התחייבות זו מהווה הפרת הסכם השכירות. גם מכתב זה לא זכה לתגובה. שושן פנתה אל ויקטורי במכתבים נוספים בתאריכים 7/6/98 ו- 2/7/98. במכתב האחרון מבין השניים הודיעה שושן, כי אם לא תשועבד הפוליסה ותומצא לה תוך 10 ימים, תראה בכך הפרת ההסכם ותפעל לביטולו. במענה למכתב זה שלחה ויקטורי, בתאריך 2/7/98, לשושן באמצעות פקסימיליה מכתב קצר, בו נאמר כי הפוליסה הוצאה "בדיוק עפ"י הסיכום בנינו (כך במקור - א.א.ג) עפ"י החוזה וזאת כבר מיום כניסתינו למבנה ופתיחת הסופר". למכתב זה צורף עמוד מתוך רשימה של פוליסת ביטוח, ממנו עולה כי הפוליסה לא שועבדה לטובת שושן, אלא כי שושן מופיעה כמבוטחת לצד שמה של ויקטורי, לחלופין ובנוסף אליה. לטענת המבקשת, היתה זו הפעם הראשונה בה הגיע לידיה הנוסח של הפוליסה שהוצאה על-פי ההסכם. בתאריך 6/7/98 שלחה שושן לויקטורי מכתב נוסף, בו נאמר, כי "העתק דף הפוליסה שהמצאתה לנו בפקס בפעם הראשונה מאז ההסכם בנינו אינו תואם את האמור בהסכם ולכן הנך מפר את ההסכם" (שגיאות הכתיב מופיעות כך במקור). עוד נאמר במכתב, כי אם לא תמציא ויקטורי את הפוליסה, משועבדת כנדרש, תראה בכך שושן משום הפרת ההסכם. בסופו של דבר, משלא נענו כל מכתביה של שושן על-ידי ויקטורי (פרט למכתב התשובה האמור מתאריך 2/7/98), הודיעה שושן במכתב מתאריך 13/9/98 על ביטול הסכם שכירות המשנה. גם על מכתב זה לא התקבל כל מענה. לפיכך, נשלחה בתאריך 5/11/98 דרישה בכתב לפינוי הנכס בעקבות ביטול ההסכם. מכאן התובענה שבפני, בה מבקשת שושן כי בית המשפט יצהיר על בטלותו של ההסכם מחמת הפרתו על-ידי ויקטורי בשל אי שיעבוד הפוליסה. 4. ויקטורי מצידה הגישה תצהיר תשובה באמצעות מנהלה, אבי רביד. לטענתה, לפני שנכנסה אל הנכס הוא היה במצב מוזנח, והיא השקיעה כספים רבים על מנת לשפצו ולהכשירו כדי שישמש כסופרמרקט. ויקטורי מוסיפה וטוענת כי היא ביטחה את הנכס כנדרש בסעיף 12(א) להסכם, ומיד לאחר מכן המציאה לשושן את הפוליסה. אשר לשעבוד הפוליסה, שמה של שושן הוסף כמוטבת נוספת או יחידה, והדבר היה בידיעתם ובהסכמתם של שושן ומנהלה, חיים שושן. הסדר זה הושג על מנת להפיג את חששה של ויקטורי, שמא תיאלץ לשפץ את הנכס, אם יינזק, מכספה, בעוד שתגמולי הביטוח יועברו לידיה של שושן. לאחר השריפה הגיעו לנכס שמאים מטעם חברת הביטוח, אשר פנו אל שלושה קבלנים על מנת לקבל מהם הצעות מחיר. בשלב זה פנה אליהם כהן והציג את עצמו כבעל הנכס וכקבלן בנין, והודיע כי בכוונתו לשפץ את הנכס בעצמו. השמאי אשר נכח במקום קיבל את הצעת כהן וביקש ממנו להגיש הצעת מחיר עבור עבודות השיפוץ, תוך הבטחה שהצעתו תזכה לקדימות. מר כהן סירב לכך והודיע לשמאי, בנוכחותו של אבי רביד, כי הוא דורש לקבל את תגמולי הביטוח לידיו, וכי הוא יבצע את העבודות בקצב ובאיכות הנראים לו, ללא פיקוח השמאי. דרישותיו של כהן סתרו את ההסכמה אליה הגיעו קודם לכן ויקטורי ושושן, לפיה הוסכם כי ויקטורי תתקן את המושכר ותחזירו לקדמותו. לפיכך פנתה ויקטורי אל חיים שושן, אשר הודיע לה כי יטפל בענין ויסדירו עם כהן. כעבור זמן-מה, נוכחה ויקטורי כי כהן אינו עושה דבר על מנת לשפץ את הנכס. הימים היו ימי ערב חג פסח, בהם הפדיון היומי גבוה בכ- 30% מביום רגיל, ולויקטורי נגרמו נזקים ניכרים כתוצאה מהשבתת חנות הסופרמרקט. לפיכך, היא דאגה לשפץ את הנכס בעצמה באמצעות קבלנים. בתאריך 26/3/98 הגיש כהן לבית המשפט תובענה ובקשה למתן צו מניעה אשר יאסור על ויקטורי להימצא בנכס ולבצע בו כל פעולה, וכן בקשה להטלת עיקול זמני על הכספים שויקטורי צריכה היתה להעביר לשושן (ת.א. 5808/98). עם קבלת הבקשות אצל ויקטורי, פנה אבי רביד אל חיים שושן על מנת לברר במה דברים אמורים. חיים שושן השיב כי ההסכם בין ויקטורי לשושן עומד בעינו, וכי הוא יסדיר את הענין עם כהן. בסמוך לכך נתקבל אצל ויקטורי מכתב מאת שושן, ובו דרישה להסב את הפוליסה שרכשה ויקטורי לטובת שושן (המכתב הנ"ל מיום 23/3/98). מיד לאחר שקיבל מכתב זה, פנה אבי רביד אל חיים שושן ושאלו לפשר המכתב. הלה השיב לו כי פנייתו באה לשם "צינון הרוחות" עם כהן, ולכן העתק מן המכתב נשלח גם אליו. עוד טוען אבי רביד, כי הוא השיב על פניותיה של שושן במכתביה שהוזכרו לעיל, הן בשיחות טלפוניות והן בשיחות פנים מול פנים עם חיים שושן, בהן הבהיר כי הפוליסה הוצאה בדיוק לפי מה שהוסכם ביניהם. לראיה, חרף העובדה כי העתק מן הפוליסה נתקבל אצל חיים שושן מיד לאחר החתימה על ההסכם, כשנה קודם לכן, הוא לא העלה כל טענות לגביה. בעקבות תביעתו הנ"ל של כהן, נתברר לויקטורי כי חיים שושן הוכרז פושט רגל. מידע זה הגביר את חששותיה של ויקטורי לשעבד את הפוליסה לטובת שושן, שמא יקח חיים שושן את תגמולי הביטוח לעצמו, וכתוצאה מכך תשאר ויקטורי בידיים ריקות ותהיה חייבת לשאת בתשלום עבור שיפוץ הנכס בעקבות השריפה. ויקטורי מוסיפה וטוענת כי לאחר שקיבלה את מכתבו של ב"כ שושן מתאריך 5/11/98 הכולל דרישה לפינוי הנכס, פנה בא-כוחה אל בא-כוחה של שושן בתאריך 13/11/98 והסביר לו מדוע חוששת ויקטורי לשעבד את הפוליסה. לנוכח הסבר זה הוסכם ביניהם, כי תחילה תשעבד ויקטורי את הפוליסה, ולאחר שיתקבל העתק מן הפוליסה עם סעיף השיעבוד, יעבירו ביניהם הצדדים נוסח של הסכם אשר "יסדיר את העניין" (סעיף 8 לתצהיר התשובה). בסמוך לאחר מכן שיעבדה ויקטורי את הפוליסה. העתק מן העמודים הרלוונטיים של הפוליסה הועברו באמצעות הפקסימיליה לב"כ שושן בתאריך 24/11/98. אף על פי כן, הגישה שושן בתאריך 26/11/98 תובענה זו. ויקטורי טוענת גם, כי המרצת הפתיחה נגועה בחוסר נקיון כפיים, שכן שושן לא הזכירה במאומה בתצהיר התומך בה את דבר השיחות שהתנהלו בין באי כוח הצדדים בכל הנוגע לפוליסה עובר להגשת המרצת הפתיחה. זאת ועוד, התובענה נגועה בשיהוי ובחוסר תום לב בקיומו של חוזה שכירות המשנה, שכן שושן השתהתה במשך שנה עד ששלחה לראשונה את הדרישה לשעבד את הפוליסה. לחלופין טוענת ויקטורי, כי שושן, באמצעות בא-כוחה, הסכימה לתיקון ההפרה, ובכך הביעה את רצונה לבטל את הודעת הביטול של הסכם שכירות המשנה. יתר על כן, סעיף 6(ב) להסכם מקנה לויקטורי אופציה לשכור את הנכס לתקופה נוספת של חמש שנים לאחר תום תקופת השכירות הנקובה בחוזה. כפי שהוזכר, תקופת השכירות החוזית היא מיום 1/4/97 ועד 31/3/99, והאופציה שניתנה לשוכרת היא להמשיך ולשכור את הנכס עד ליום 15/5/2004. בתאריך 22/3/99 שלחה שושן מכתב לויקטורי ובו דרישה לתשלום דמי שכירות בגין תקופת האופציה. מכאן מבקשת ויקטורי להסיק, כי למעשה שושן סבורה כי אין עילה לבטל את ההסכם ולפיכך הוא לא בוטל מעולם; לחלופין, כי שושן חזרה בה מהודעת הביטול ומחלה לויקטורי על הפרה; ולחלופי-חלופין, כי דרישת התשלום מהווה הצעה מצד שושן. ביצוע התשלום על ידי ויקטורי מהווה קיבול, כאשר תוכן החוזה החדש שאוב מן ההסכמים הקודמים בין הצדדים. 5. לתשובתה של ויקטורי צורף תצהירו של בא כוחה, עו"ד אפריאט. בתצהיר זה מתאר עו"ד אפריאט את השתלשלות העניינים לאחר שקיבל לידיו את מכתבו של בא כוחה של שושן, עו"ד חייט, מתאריך 5/11/98. במכתב זה, כזכור, דרשה שושן מויקטורי לפנות את הנכס. עו"ד אפריאט פנה אל עו"ד חייט בתאריך 13/11/98, ועידכן אותו בדבר הסיכום בין ויקטורי לשושן באשר לאי שיעבוד הפוליסה והוספת שמה של שושן כמוטבת במקום זאת. או אז הציע כי יכינו נספח להסכם אשר יסדיר עניין זה. עו"ד חייט הסכים כי יש לתקן את המצב, אך הציע, על מנת "לקרר את הרוחות" (כדברי עו"ד אפריאט), כי ויקטורי תקדים ותשעבד את הפוליסה לטובת שושן, והענין המשפטי (כדבריו) יוסדר על ידיהם בהקדם. עוד הוסכם ביניהם, כי אם תמציא ויקטורי לשושן פוליסה משועבדת לטובתה, תהיה הודעת ביטול ההסכם והדרישה לפינוי הנכס מבוטלת. בעקבות הסיכום בין עורכי הדין, העבירה ויקטורי בתאריך 24/11/98 בפקסימיליה לעו"ד חייט, באמצעות עו"ד אפריאט, העתק מן הדף הרלבנטי של הפוליסה, בו צויין כי הפוליסה שועבדה לשושן. אף על פי כן הגישה שושן תובענה זו בתאריך 26/11/98. 6. בדיון שהתקיים בתאריך 13/5/99 נחקרו המצהירים על תצהיריהם. סיכומי טענות הצדדים הוגשו בכתב. המבקשת הגישה סיכום טענותיה והמשיבה הגישה את תשובתה. המבקשת לא הגישה תשובה לתשובת המשיבה על אף האפשרות שניתנה לה לעשות כן בהחלטה אשר קבעה את סדר הגשת הסיכומים. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דינה של המרצת הפתיחה להידחות. להלן אפרט טעמי לכך. 7. העילה אשר מצויה בבסיס תובענה זו היא הפרת הסכם שכירות המשנה בין שושן לבין ויקטורי. שושן טוענת, כי ויקטורי הפרה את ההסכם בכך שלא קיימה את התחייבותה על פי סעיף 12(א) להסכם, לפיו היה עליה לשעבד את הפוליסה לטובת שושן. סעיף 12(א) להסכם קובע: "השוכר יבטח את המבנה ע"ס 400,000 דולר ארה"ב, הפרמיה תשולם ע"י השוכר והפוליסה תשועבד לטובת המשכיר". ויקטורי אינה חולקת על טענתה של שושן כי לא שיעבדה את הפוליסה, אולם לגירסתה, הדבר נעשה בעצה אחת עם חיים שושן ובהסכמתו. הטענה היא, כי לאחר חתימת החוזה הוסכם בין אבי רביד לבין חיים שושן בעל פה, כי הפוליסה לא תשועבד, ובמקום זאת יתוסף שמה של שושן לפוליסה כמוטבת נוספת או יחידה. הסכמה זו לא קיבלה ביטוי בכתב. אבי רביד הצהיר על כך מטעם ויקטורי בסעיף 2.7 לתצהיר התשובה: "עובר לרכישת הפוליסה על ידי ויקטורי הוסכם הדדית ביני לבין מר שושן על נוסח זה של הפוליסה. ניסוח זה הינו תוצאה של מו"מ שהתנהל ביני למר שושן לפיו ביקשתי למנוע מצב אנומלי שיכול ויקרה לפיו יגרם למבנה המושכר נזק בו ויקטורי צריכה לשאת על פי הסכם השכירות בה בעת ויקטורי [צ"ל שושן - א.א.ג.] היא זאת אשר תקבל את תגמולי הביטוח על פי ההסכם. חששה של ויקטורי נבע אף מהעובדה כי בקרות אירוע ביטוחי המזכה בתגמולי ביטוח תמצא ויקטורי עצמה במצב בו לא תוכל להפעיל את עסקה עד אשר ישוקם הנכס לשימוש ולא יהיו לה משאבים כספיים לשפץ את הנכס בעקבות אירוע כזה". 8. להלכה, עשוי להיות בסיס לחשש אותו מביע אבי רביד. שעבוד פוליסה משמעו הטלת משכון לטובת שושן על הזכות החוזית של ויקטורי לקבל את תגמולי הביטוח, כערובה לחיוב של ויקטורי כלפיה (סעיף 1 לחוק המשכון, התשכ"ז- 1967). החיוב אותו בא השעבוד להבטיח הוא, ככל הנראה, התחייבותה של ויקטורי בסעיף 10 להסכם לשמור על הנכס, למנוע כל קילקול, נזק או הזנחה, וכן לדאוג לתיקון מיידי של כל קלקול או נזק על חשבונה. הזכות של ויקטורי לקבל את תגמולי הביטוח נובעת מחוזה הביטוח בינה לבין החברה המבטחת. כידוע, ניתן לשעבד זכויות ככל נכס אחר, ובכלל זה זכויות חוזיות (ראה: י' ויסמן, "חוק המשכון, תשכ"ז- 1967" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשל"ה), בעמ' 20; ע"א 66/91 בידרמן חברה לביטוח בע"מ נ' י.ד. מטר בע"מ, פ"ד מו(5) 397, 403). השעבוד עשוי להקנות לשושן זכות לקבל את תגמולי הביטוח ישירות מידי חברת הביטוח. סעיף 17(4) לחוק המשכון, התשכ"ז- 1967 (להלן: החוק) קובע: "במשכון שהוא זכות יכול שהמימוש יהיה כאמור בסעיף 20 ". סעיף 20 לחוק קובע: "מושכנה זכות שיש לחייב כלפי אדם אחר, רשאי הנושה לממשה כשם שהחייב היה יכול לממשה; הוא רשאי לעשות כן אף אם חל המועד לקיום הזכות לפני המועד לקיום החיוב המובטח; והכל באין קביעה אחרת בהסכם המישכון". סעיף 17(4) לחוק עוסק במימוש משכון על זכות בעוד סעיף 20 לחוק עוסק במימוש זכות שמושכנה. מימוש משכון על זכות הוא תהליך שמטרתו להמיר את הזכות בכסף, שמתוכו ייפרע החיוב המובטח. להבדיל, מימוש זכות שמושכנה הוא תהליך שמטרתו להביא לביצוע הדבר המחוייב על פי הזכות שניתנה כמשכון (ולא לקיום החיוב שהובטח על ידי המשכון). זהו תהליך המביא לחילופי משכון (ראה: ספרו של פרופ' ויסמן לעיל, בעמ' 357-358). בהמשך, בעמ' 358, מוסיף פרופ' ויסמן כי: "רק במקרה אחד מצטלבים שני התהליכים הנזכרים, ואז גורם מימוש הזכות שמושכנה למימוש המשכון ולא רק לחילופי משכון. זהו המקרה שבו הזכות הממושכנת היא זכות לקבלת סכום כסף. משמתממשת הזכות הזאת, והכסף מתקבל, יש להשתמש בו לפרעון החוב המובטח, כאמור בסעיף 22 לחוק. זהו המקרה היחיד שבו נכונה קביעתו של סעיף 17(4) כי 'במשכון שהוא זכות יכול שהמימוש יהיה כאמור בסעיף 20'". עמדה זו התקבלה על דעת בית המשפט העליון בפס"ד בידרמן, אשר הוזכר לעיל (ראה עמ' 404 לפסק הדין). מן האמור לעיל עולה, כי אילו שועבדה הפוליסה לטובת שושן כמוסכם, יכולה היתה שושן לממש בעצמה את השעבוד ולקבל לידיה את תגמולי הביטוח, אולם היה עליה לזקוף כל סכום אותו היתה מקבלת מחברת הביטוח על חשבון חיובה של ויקטורי כלפיה (פס"ד בידרמן לעיל, בעמ' 404). יש בכך גם כדי להפיג את חששה של ויקטורי כי תיוותר בלא תגמולי הביטוח בעוד שיהא עליה לשפץ את הנכס, שכן קבלת תגמולי הביטוח הינה למעשה חלופית לשיפוץ הנכס. 9. אבי רביד מוסיף וטוען, כי אינו מבין כלל בענייני ביטוח, וכל שעשה בהקשר זה נעשה בעצתו של חיים שושן, אשר בקי בעניינים כגון דא שכן היה בעבר סוכן ביטוח (ראה: תשובתו בחקירה החוזרת, בעמ' 11 לפרוטוקול הדיון מתאריך 13/5/99). לאור בקיאותו הנטענת של חיים שושן בענייני ביטוח, מתמיהה העובדה שלא דאג להבטיח שתגמולי הביטוח יגיעו לידי שושן כמוטבת. זאת, באמצעות הסכמה נוספת לפיה יופקדו הכספים שיגיעו לידי ויקטורי בחשבון בנק משותף או בידי נאמן. משנשאל אבי רביד כיצד הגיעו כל כספי התגמולים לידי ויקטורי דווקא אף על פי שגם שושן הינה מוטבת, ענה כי לא דאג לפתיחת חשבון משותף או להעברת הכספים לנאמן משותף, שכן חשש להעבירם לידי שושן בשל ההכרזה על חיים שושן כפושט רגל. על כך הוסיף, כי "כספי הביטוח התקבלו ברובם עבור המלאי. הנזק למבנה היה פעוט וזה לפי דו"ח השמאי", וכי "החלטתי להעמיד את המקום על הרגליים וכמה שיותר מהר" (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מתאריך 13/5/99). 10. אני רואה לנכון לדחות את גירסתה של ויקטורי בדבר קיומו של הסכם בעל-פה בינה לבין שושן המשנה את ההסכם הכתוב ביניהן, שכן זו לא הוכחה. הנטל להוכחת קיומו של הסכם זה - המשנה לרעת שושן את הוראות ההסכם הכתוב בין השתיים - מוטל על כתפיה של ויקטורי, והיא לא הצליחה לעמוד בו. להוציא דבריו של אבי רביד בעניין זה, שלא היו משכנעים כלל ועיקר, לא הביאה ויקטורי כל ראיה לכך שהצדדים הגיעו להסכם בעל-פה בעניין שעבוד הפוליסה המשנה את הוראות ההסכם הכתוב ביניהן והמשחרר את ויקטורי מחובת שעבוד הפוליסה. חשוב לציין, כי חיים שושן לא נחקר כלל בענין זה ולא עומת בחקירה הנגדית עם הגירסה בדבר קיומו של הסכם מאוחר בעל-פה. ויקטורי הסתפקה בהבאת אינדיקציות עקיפות, מהן ביקשה כי בית המשפט יסיק על קיומו של הסכם בעל-פה. כך, טענה כי ניתן למצוא חיזוק לגירסתה במכתבה של שושן מתאריך 23/3/98 (צורף כנספח ג' להמרצת הפתיחה), בו נכתב: "... נבקשכם מיידית להסב את הפוליסה לטובתנו בהתאם למוסכם ולחוזה שבנינו [צריך להיות: שביננו - א.א.ג]". החיזוק לגירסתה של ויקטורי מתבטא לטענתה בכך, שנכתב שיש "להסב" את הפוליסה ולא "לשעבד", וכן מכך שנכתב שהדבר הוא בהתאם למוסכם ולחוזה, היינו: בהתאם למוסכם בעל-פה וכן בכתב. אין בידי לקבל טענה זו: אשר לנקיטה בלשון היסב ולא שיעבוד, סבורני כי אין לייחס לכך חשיבות יתרה, שכן בפיסקה הראשונה למכתב זה צויין מפורשות: "בהתאם להסכם השכירות שביננו היה עליכם לבטח את המבנה בסך של 400,000 $ ולשעבד את הפוליסה לטובתינו". יתרה מזאת, אפשר לראות את השימוש במילים "בהתאם למוסכם ולחוזה שביננו" כשימוש במילים נרדפות, ואין בכך כדי להצביע בהכרח, בצורה פוזיטיבית, על קיומה של הסכמה בעל-פה, הנוגדת את זו שבכתב, שלא לשעבד את הפוליסה. במכתביה (מתאריכים 23/3/98, 27/3/98, 7/6/98, 2/7/98, 6/7/98, 13/9/98, 5/11/98, ואשר צורפו כנספחים ב', ג', ד', ה', ז', ח' ו-ט' להמרצת הפתיחה, בהתאמה) שבה שושן ועומדת על כך שההסכם לא קוים כלשונו, וכי יש באי-שיעבוד הפוליסה משום הפרת החוזה. ויקטורי לא השיבה אף לא על אחד מן המכתבים בכתב ובצורה עניינית, וזאת עד למכתב מתאריך 2/7/98 (צורף כנספח ו'- 1 להמרצת הפתיחה), אשר בו מובעת תמיהה על פניית שושן ונאמר כי הפוליסה היא "בדיוק" על-פי הסיכום ועל-פי החוזה. במכתבה של ויקטורי לשושן מתאריך 14/6/98 (אשר הוגש וסומן כ-מ1/) אין כל התייחסות לעניין שיעבוד הפוליסה, אלא רק לנושא טיב עבודות התיקון שבוצעו בנכס. זאת, אף על פי שהוא נשלח בתגובה למכתבה של שושן מתאריך 7/6/98, העוסק בטיב העבודות אך גם בשיעבוד הפוליסה. משנשאל אבי רביד הכיצד זה בחר לענות על כל מה שנכתב במכתבה של שושן פרט לסעיף 4 בו העוסק בשיעבוד הפוליסה, תשובתו היתה (עמ' 10 לפרוטוקול מתאריך 13/5/99): "המכתב מורכב משני נושאים בסך הכל. האחד הוא אורי כהן שתבע את אדון שושן ואדון שושן נכנס ללחץ ונושא שני הוא פוליסת הביטוח. מאחר שאדון שושן דיבר איתי בטלפון בהיסטריה אז עניתי לו שאין לו מה לדאוג כי דו"ח הסוקר נערך לאחר השריפה ולא מצאתי לנכון לענות לעניין הפוליסה כי התייחסתי לזה כקנטרנות כי יש לו אותה. אמרתי לו את זה בעל-פה". תשובה זו אינה מניחה את הדעת ואינה מהווה הסבר להתעלמותה החוזרת ונשנית של ויקטורי מטענותיה של שושן בדבר אי שיעבוד הפוליסה. לויקטורי ניתנו הזדמנויות אין ספור להפנות את שושן להסכמה בעל-פה בין הצדדים בדבר שינוי הוראות ההסכם, ואולם היא לא עשתה כן ולו פעם אחת. הגירסה בדבר קיומו של הסכם בעל-פה צצה אך לאחר הגשת התובענה שבפני, וזאת כנסיון בדיעבד לתרץ את אי שעבוד הפוליסה על-ידי ויקטורי. המכתב היחיד בו מתייחסת ויקטורי לנושא שיעבוד הפוליסה הוא מכתבה מתאריך 2/7/98. מכתב זה הינו קצר ולאקוני, ולשונו: "נדהמתי לקבל מכתבך זה והרי כבר עידכנתי אותך כי הפוליסה הינה בדיוק ע"פ הסיכום בנינו (כך במקור - א.א.ג.) ע"פ החוזה וזאת כבר מיום כניסתנו למבנה ופתיחת הסופר. רצ"ב העתק העמוד הראשון של הפוליסה". אין במכתב זה כל איזכור מפורש בדבר הסכמה בעל-פה, אלא אך הבעת תמיהה על עצם הפנייה. ויקטורי טוענת, כי מכתביה של שושן אליה לא נענו על ידיה בכתב, אך אבי רביד שוחח עם חיים שושן פנים אל פנים ובאמצעות הטלפון. בשיחות אלה הבהיר אבי רביד כי הפוליסה הוצאה בדיוק לפי מה שהוסכם ביניהם. משנשאל אבי רביד מדוע לא ענה בכתב על מכתביה של שושן, ענה: "כי הגעתי למסקנה כי חיים שושן לא אמין ופחדתי לומר לו" (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון מתאריך 13/5/99). תשובה זו איננה רצינית ועניינית, ואין בה כדי לשכנע כי הסיבה בגללה ויקטורי לא השיבה בכתב על מכתביה של שושן היתה קיומה של הסכמה בעל פה באשר לאי שעבוד הפוליסה. סיכומה של נקודה זו, ויקטורי לא הצליחה להוכיח את טענתה כי נושא שעבוד הפוליסה על-פי ההסכם הכתוב שבין הצדדים שונה בהסכם בעל-פה, מאוחר יותר. הראיה היחידה לכך באה מפיו של אבי רביד, ואולם לדבריו, שלא עוררו אמון רב כשלעצמם, לא נמצאו תימוכין בחומר הראיות. כך, אין למצוא זכר לקיומו של הסכם כאמור במכתבים ששיגרה שושן לויקטורי לאחר השריפה, והוא הדין בשני המכתבים שראתה ויקטורי להשיב. לטענתה החד משמעית והעקבית של שושן בדבר הפרת ההסכם על-ידי אי שיעבוד הפוליסה לא ניתן כל מענה ברור בדבר קיומה של הסכמה אחרת בין הצדדים. גירסה זו הושמעה לראשונה במסגרת תצהיר התשובה להמרצת הפתיחה, ואף במהלך הדיון לא נעשה כל נסיון לעמת את חיים שושן, אשר עימו כביכול נעשה הסכם בעל-פה, עם תיזה זו. 11. טענה נוספת בפי ויקטורי היא, כי שושן מנועה מלטעון כי ההסכם הופר, ולחילופין, כי ההסכם בין בעלות הדין שונה על דרך של התנהגות. זאת, על יסוד הטענה, כי ויקטורי העבירה העתק מן הפוליסה לשושן מיד לאחר שקיבלה את הפוליסה לידיה, בסמוך לאחר חתימת החוזה. שושן היתה מודעת למצב הביטוחי של הנכס ולא מחתה על כך עד לשריפה, היינו, במשך שנה שלמה. דינן של הטענות בדבר קיומו של השתק ובדבר שינוי החוזה בהתנהגות להידחות, שכן גם בענין זה לא עמדה ויקטורי בנטל הוכחת התשתית העובדתית לטענותיה. על פי המסמכים שבפני, דרשה שושן בתאריך 23/3/98 את קיום התנאי בהסכם בדבר שעבוד הפוליסה לטובתה. במכתב זה נאמר: "עד היום לא המצאתם לנו פוליסה בהתאם לאמור לעיל והדבר מהווה הפרה חמורה של ההסכם ביננו". כפי שכבר הוזכר, על מכתב זה, כמו גם על אלו שבאו בעקבותיו, לא בא כל מענה אלא אך ביום 2/7/98, במכתב בו נאמר על-ידי אבי רביד, כי "... הרי כבר עידכנתי אותך כי הפוליסה הינה בדיוק עפ"י הסיכום בנינו". אבי רביד אינו מפנה את שושן להעתק הפוליסה שבידיה, לטענתו, אלא שולח כנספח למכתבו דף מתוך הפוליסה בה מופיע ציון שמה של שושן כמוטבת נוספת וחלופית. רק במסגרת תצהיר התשובה להמרצת הפתיחה נטען לראשונה, כי העתק הפוליסה היה בידיה של שושן עת ארוכה לפני כן ללא מחאה בחקירתו הנגדית לא יכול היה אבי רביד לומר מלבד העובדה כי שלח את הפוליסה, מתי עשה כן, האם צירף מכתב לוואי וכיוצא באלה פרטים (ראה עמ' 8 לפרוטוקול הדיון מיום 13/5/99). ניהול תקין של חברה אינו מתיישב עם משלוח העתק הפוליסה בפקסימיליה ללא כל תיעוד או רישום בנדון. לא למותר לציין, כי גם בענין זה - דבר קבלת הפוליסה בסמוך לכריתת ההסכם - לא נחקר חיים שושן בחקירתו הנגדית. בחקירה הנגדית אמר שושן כי "עד היום לא ראיתי (את פוליסת הביטוח - א.א.ג), חוץ מהדף שצורף לבקשה שהוא דף מתוך הרשימה, לא הומצאה לי עד היום הפוליסה כפי שנדרש" (עמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 13/5/99). ב"כ המשיבה הסתפק בתשובה זו ולא שאל את חיים שושן כל שאלה נוספת בענין זה. הוא הדין בהמשך החקירה. לשאלת ב"כ המשיבה, "האם נכון שלפני השריפה לא שלחת אף מכתב בקשה או דרישה לקבל את פוליסת הביטוח", משיב חיים שושן: "אמת ויציב, לא שלחתי" (עמ' 5 לפרוטוקול). שאלה זו מניחה כי ויקטורי לא שלחה לשושן את הפוליסה עד לשריפה, כפי שטוענת שושן. זאת, בניגוד לדברי אבי רביד, אשר כאמור לעיל טען כי שלח את הפוליסה לחיים שושן בסמוך למועד ההסכם. סיכומה של נקודה זו, יש לקבוע כי ויקטורי לא שלחה לשושן את העתק פוליסת הביטוח שהוצאה בנוגע לנכס, אלא לאחר השריפה. ביתר דיוק, דף מתוך הרשימה צורף למכתב של ויקטורי מתאריך 2/7/98. כפי שכבר הוזכר, אין במכתב זה כל הפנייה למשלוח קודם של הפוליסה מויקטורי לשושן. כאשר נודע לשושן המצב הביטוחי, היא מיהרה והתריאה כי היא רואה בכך הפרת ההסכם. 12. משכך הם פני הדברים, יש לבחון האם אי שיעבוד הפוליסה מהווה הפרה של ההסכם. כפי שהובהר לעיל, הסבת הפוליסה על דרך הוספת שמה של שושן כמוטבת נוספת או יחידה אינה מהווה שיעבוד של הפוליסה. טענתה של ויקטורי, כי מצב זה הינו יעיל יותר משיעבוד ומיטיב עם שושן, שכן בקרות אירוע ביטוחי תהא שושן זכאית לקבל את מלוא תגמולי הביטוח, הינה נכונה אך להלכה. ברם, לא כך התנהלו הדברים למעשה, שכן מלוא סכום תגמולי הביטוח הגיע לידיה של ויקטורי. זאת ועוד, בהעדר הסכמה של שושן לשינויו של ההסדר הקבוע בסעיף 12(א) להסכם, לא היתה רשאית ויקטורי באופן חד צדדי לפעול בדרך אחרת שלא כמוסכם בין הצדדים, ובעשותה כן הפרה את ההסכם. 13. צודק ב"כ ויקטורי בטענתו, כי סעיף 12(א) לחוזה אינו נמנה עם התנאים היסודיים בהסכם, המנויים בסעיף 11(א) שבו, ואשר הפרתם מהווה הפרה יסודית. אף שושן טוענת, כי אין המדובר בהפרה יסודית (ראה סעיף 10 לסיכומיה). בהעדר הסכמה מוקדמת בין בעלות הדין בעניין האמצעים שיינקטו במקרה של הפרה לא יסודית של החוזה, יש להחיל את הוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1970 (להלן: חוק התרופות). סעיף 7(ב) לחוק התרופות קובע: "היתה הפרת החוזה לא-יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, זולת אם בנסיבות הענין היה ביטול החוזה בלתי-צודק; לא תישמע טענה שביטול החוזה היה בלתי-צודק אלא אם המפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול". שושן נוכחה לראשונה לדעת כי ויקטורי הפרה את ההסכם ולא שיעבדה את הפוליסה לטובתה לאחר השריפה, אשר אירעה בתאריך 21/3/98. עוד בתאריך 23/3/98, שלחה שושן לויקטורי מכתב, בו התריאה על כך שאי שיעבוד הפוליסה מהווה "הפרה חמורה של ההסכם בינינו". בהמשכו נתבקשה ויקטורי לתקן את ההפרה באופן מיידי. בתאריכים 27/3/98 ו- 7/6/98 נשלחו מכתבים נוספים בהם נדרשה ויקטורי לתקן את ההפרה. מכתבים אלה לא נענו על ידי ויקטורי. בתאריך 2/7/98 שלחה שושן מכתב הדן כולו בהפרת ההסכם. במכתב זה נותנת שושן לויקטורי ארכה נוספת של 10 ימים להעביר לשושן את הפוליסה המשועבדת. שושן מוסיפה ומתריאה כי אם ויקטורי לא תעשה כן, הדבר ייחשב כהפרת ההסכם "ונפנה לערכאות לביטול הסכם השכירות". מכתב זה נענה על ידי ויקטורי בו-ביום. במכתבה של ויקטורי נטען, כפי שכבר הובהר, כי לדידה ההסכם קויים וכי הפוליסה היא "בדיוק" כמוסכם. במענה למכתב זה שלחה שושן מכתב נוסף בו היא חוזרת וטוענת, כי על ויקטורי לשעבד את הפוליסה מיידית. בסופו של דבר, משלא קיבלה כל מענה, שלחה שושן לויקטורי הודעה על ביטול ההסכם בתאריך 13/9/99. 14. תנאי לביטול חוזה אשר הופר באופן לא-יסודי הוא מתן ארכה למפר. על הארכה להיות למשך פרק זמן סביר, כך שיתאפשר לו לקיים את הנדרש ממנו על פי החוזה (ראה: ע"א 71/75 מרגליות ואח' נ' אברבנאל ואח', פ"ד כט(2) 652, 657; ד' קציר, תרופות בשל הפרת חוזה (כרך ב', הוצאת תמר, תשנ"א) בעמ' 666). סבירותו של הזמן שבמהלכו על המפר להיענות לארכה ולתקן את ההפרה, תלויה בנסיבותיו של כל ענין וענין (ראה ספרו של כב' השופט קציר לעיל, בעמ' 670). כפי שבואר לעיל, בין הפעם הראשונה שבה הודיעה שושן על הפרת ההסכם (בתאריך 23/3/98), ועד למתן הודעת הביטול (בתאריך 13/9/98) חלפו כמעט 6 חודשים. אין ספק כי ניתנה לויקטורי ארכה סבירה ואף למעלה מכך לשם תיקון ההפרה. לא היתה נחוצה פעולה מורכבת, אשר ביצועה תלוי בגורמים חיצוניים. אמנם, בסופו של דבר ויקטורי, ככל הנראה, שיעבדה את הפוליסה, אולם הדבר היה כחודשיים לאחר שניתנה הודעת הביטול כדין. אך מובן, כי אין בקיום מאוחר של חוזה שבוטל כדי להפיח בו חיים חדשים. 15. ויקטורי מוסיפה וטוענת, כי אין לבטל את החוזה מאחר שביטולו הינו בלתי צודק. העלאת טענה זו מותנית בכך שהמפר התנגד לביטול תוך זמן סביר ממתן הודעת הביטול. התנאי מיועד למנוע מצבים של חוסר בהירות לגבי תוקף החוזה וזכויות הצדדים על פיו (ראה: ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה), בעמ' 555-556). ויקטורי טוענת בסעיף 6 לתצהיר התשובה, כי: "המבקשת ביקשה במכתבה ופניותיה אל המשיבה לשנות את ההסכם ביחס לפוליסה כך שהמשיבה תשעבד את הפוליסה ולא כפי שהוסכם בעל-פה. בנסיבות אלה ונוכח עובדת היות מר שושן פושט רגל דרשה המשיבה כי הסדר כזה צריך להיות מוסדר באופן הולם בחוזה השכירות בין המשיבה לשושן. כיוון שמר שושן סירב לכל הידברות בענין זה לא מצאה המשיבה דרך לשנות את ההסכם שהיה בין הצדדים באותה עת". ויקטורי תולה את האשם באי-תיקון ההפרה ובאי קיום החוזה בחיים שושן. גם לטענה זו אין כל תימוכין בכתובים. לא זו אף זו, ויקטורי טוענת כי לאחר שקיבלה את מכתבה של שושן מתאריך 5/11/98, בו נדרשה לפנות את הנכס, התנהל דין ודברים בין בא כוחה לבין בא כוחה של שושן. בעקבות מגעים אלו, בהם ניסה בא כוחה ליישב את ההדורים, היא שיעבדה את הפוליסה, ובתאריך 24/11/98 דאגה להעביר העתק מן הפוליסה המשועבדת אל ב"כ שושן. הדבר היה כחודשיים לאחר שניתנה הודעת הביטול. לא ברור מה מנע מויקטורי לנקוט בצעדים אלה קודם לכן, סמוך לאחר שקיבלה את הודעת הביטול, שגם בה נדרשה לפנות את הנכס, ואף לפני כן, בטרם בוטל ההסכם. אף אם נראה בניהול מגעים אלה ביטוי להתנגדותה של ויקטורי לביטול ההסכם, אין לאמר כי זו נעשתה תוך זמן סביר. חזקה על צד לחוזה, שנטען כלפיו כי הפר את החוזה ולפיכך החוזה בטל, ואילו הוא מעוניין בהמשך קיום החוזה, כי יעשה כל אשר לאל ידו על מנת להבהיר את המצב וליישר את ההדורים. אין חולק כי ויקטורי היתה ועודנה מעוניינת להמשיך ולהפעיל את חנות הסופרמרקט בנכס. המתנה של כחודשיים ב"שב ואל תעשה", ממועד קבלת הודעת הביטול ועד שפנה בא כוחה לראשונה אל בא כוח שושן על מנת להתנגד לביטול וליישב את המחלוקת, אינה סבירה. לפיכך, לא תישמע טענתה של ויקטורי כי ביטול החוזה הינו בלתי צודק, שכן לא התנגדה לביטול תוך זמן סביר לאחר שקיבלה לידיה את הודעת הביטול. 16. סעיף 8 סיפא לחוק התרופות קובע, כי הנפגע יכול לבטל את החוזה באמצעות מתן הודעה למפר תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה. כאמור, שושן שלחה הודעת ביטול במכתב מתאריך 13/9/98, כ- 6 חודשים מיום שהודיעה לויקטורי לראשונה על הפרת החוזה. אף על פי ששושן לא קצבה את משך הארכה, היא העניקה לויקטורי זמן לרוב לתיקון ההפרה. משלא תיקנה ויקטורי את ההפרה, עשתה שושן שימוש בזכות שעמדה לרשותה וביטלה את החוזה כדין. 17. ויקטורי טוענת, כי שושן, באמצעות בא כוחה, הסכימה לתיקון ההפרה במהלך חודש נובמבר 1998, עובר להגשת תובענה זו. בעקבות המגעים אשר התנהלו בין בא כוחה לבין בא כוחה של שושן הוסכם, שויקטורי תשעבד את הפוליסה בינתיים, ומאוחר יותר ידאגו באי כוח הצדדים לנסח נספח להסכם, אשר יסדיר את עניין שיעבוד הפוליסה. בתאריך 23/11/98 שינתה ויקטורי את הפוליסה ושיעבדה אותה לטובת שושן. ככל הנראה, המציאה ביום שלמחרת העתק מן הדפים הרלבנטיים לב"כ שושן. לטענת ויקטורי, שושן הסכימה לתיקון ההפרה ולפיכך יש להכריז על הודעת הביטול כבטלה. שושן מכחישה קיומה של הסכמה מאוחרת כזו בתוקף. משבחר הנפגע מן ההפרה לעשות שימוש בזכות הביטול המוקנית לו, אין הוא יכול לחזור בו לבקש את אכיפת החוזה. עם זאת, אין מניעה כי שני הצדדים לחוזה יסכימו על "ביטול" הביטול ועל החזרת החוזה על כנו (ראה: ד' פרידמן ונ' כהן, דיני חוזים (כרך ב', תשנ"ב), בעמ' 1113; ספרו של כב' השופט קציר לעיל, בעמ' 753; ע"א 701/88 שיף נ' עיזבון המנוח אברהם גינדי ואח', פ"ד מה(5) 759, 774). בענייננו, אין מחלוקת על כך, ששושן לא נתנה כל הודעה פורמלית על חזרתה מהודעת הביטול (ראה עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מתאריך 13/5/99). יתר על כן, ב"כ ויקטורי הודה בחקירתו הנגדית כי ב"כ שושן לא אמר לו במפורש כי הודעת הביטול הינה מבוטלת, אולם טען כי כך השתמע מהדברים (ראה שם). אף אם אקבל את גירסתו של בא כוחה של ויקטורי ואניח, כי בא כוחה של שושן אכן הסכים לכך שויקטורי תשעבד, באיחור, את הפוליסה, לא ניתן לאמר כי שושן הסכימה כתוצאה מכך לחזור בה מהודעת הביטול. מחומר הראיות שבפני כלל לא ברור אם שושן ידעה על המגעים בין בא כוחה לבין בא כוחה של ויקטורי, ואם היתה בסוד העניינים. לא למותר לציין, כי גם בענין זה לא ראה בא כוחה של ויקטורי מקום לחקירתו של שושן, וכך לא נשמעה כלל עמדתו בנוגע ל"ביטול הביטול". זוהי דוגמא נוספת לגירסה עובדתית שבפי ויקטורי, אשר אינה נתמכת בראיות חיצוניות, ואשר לא נעשה כל נסיון לתמוך את מהימנותה על-ידי עימותו של הצד שכנגד איתה. זאת ועוד, ניתן לראות בהגשת תובענה זו ביטוי לאי-הסכמתה של שושן לתיקון ההפרה, כשם שניתן לראות בהגשת תובענה לבית המשפט משום הודעת ביטול (ראה: ספרם של פרופ' פרידמן ופרופ' כהן לעיל, בעמ' 1087 וכן ספרו של כב' השופט קציר לעיל, בעמ' 692-693). זאת ועוד, צד לחוזה איננו יכול, במעשה חד צדדי, לבטל את הודעת הביטול, בין אם הוא המפר ובין אם הוא הנפגע (ראה: ספרם של פרופ' פרידמן ופרופ' כהן לעיל, בעמ' 1113 וכן ספרו של כב' השופט קציר לעיל, בעמ' 753-754). לפיכך, אין בקיום מאוחר של החוזה על ידי ויקטורי כדי לבטל את הביטול. 18. בפי ויקטורי מצויה טענה נוספת, לפיה על פי סעיף 6 להסכם השכירות היתה בידיה אופציה להמשיך ולשכור את הנכס מתאריך 1/4/99 ועד ל- 15/5/2004, בתום השנתיים הראשונות לשכירות המשנה. בתאריך 22/3/99 שלחה אליה שושן דרישה לתשלום דמי השכירות בגין תקופת האופציה (עבור החודשים 4-6/99). לדבריה, יש לראות בכך אחת משלוש: אף שושן סבורה כי אין עילה לבטל את ההסכם, ההסכם לא בוטל אלא הוארך על ידה; לחלופין, שושן חזרה בה מהודעת הביטול ומחלה לויקטורי על ההפרה; ולחלופי-חלופין, דרישת התשלום מהווה הצעה מצד שושן. תשלום על ידי ויקטורי יהווה קיבול ההצעה, ותוכן החוזה החדש יהא שאוב מן ההסכמים הקודמים בין הצדדים. בסעיף 6 לחוזה השכירות הוסכם כי תקופת השכירות תוארך עד ל- 15/5/2004 באופן אוטומטי, אלא אם כן תודיע ויקטורי כי אינה מעוניינת בכך. שושן, מצדה, כבולה להסכם ללא כל שליטה על מימוש האופציה, אשר נתונה כולה בידי ויקטורי. על פי סעיף 7 להסכם, אם תמומש האופציה ותקופת השכירות תוארך, ישולמו דמי שכירות מוגדלים, בגובה דמי השכירות שהיו בשנתיים הראשונות לתקופת השכירות בתוספת ריבית דולרית מדי שנה בהתאם לנהוג בבנק לאומי לישראל. דמי השכירות ישולמו מראש מדי שלושה חודשים. בענייננו, שושן אכן שלחה לויקטורי מכתב בתאריך 22/3/99, דהיינו כ- 6 חודשים לאחר ששלחה את ההודעה על ביטול החוזה, וערב תחילתה של תקופת האופציה. בסעיף 1 ו2- למכתב נדרשת ויקטורי לשלם הפרשים בדמי השכירות הנובעים מן ההפרשים בשער הדולר, עבור החודשים דצמבר 1998 עד מרץ 1999. בסעיף 3 למכתב, היא נדרשת לשלם דמי שכירות עבור החודשים אפריל - יוני 1999 "בהתאם לחוזה בנינו [כך במקור] סעיף 7א'", היינו בגובה ובמועד הנדרשים עבור תקופת מימוש האופציה (כפי שהוזכר, נקבע כי דמי השכירות ישולמו אחת לשלושה חודשים, מראש). 19. ביטול החוזה מנתק את הקשר החוזי ומשחרר את הצדדים לחוזה מן החובה לקיים את חיוביהם. כך, הנפגע אינו יכול לדרוש מן המפר לקיים חיוב שמועד קיומו טרם הגיע. על כך נאמר בספרו של כב' השופט קציר לעיל, בעמ' 744 745-: "... ביטול החוזה שולל מאת הנפגע-המבטל ... זכות לדרוש קיומו של החוזה, בין קיום חיובים שמועדם חלף, ובין כאלה שמועדם אחרי הביטול. דבר זה מסתבר מעצם ההלכה שעם ביטול החוזה נשללת מאת המבטל, בדרך כלל, הזכות לתבוע את אכיפתו". אך מובן, כי עם ביטול ההסכם מתבטלים גם הסעיפים בו העוסקים במימוש האופציה. אין בידי ויקטורי לממש את האופציה, ואין בידי שושן לדרוש דמי שכירות עבור תקופה זו. יכולה להישמע הטענה, כי ניתן לראות במכתב הנ"ל מיום 22/3/99 גביה "רגילה" של דמי השכירות לאור העובדה כי ויקטורי המשיכה להחזיק בנכס. אולם, טענה זו נסתרת על פניה, שכן על פי סעיף (ד) לחוזה עבור כל יום של איחור בפינוי המושכר בתום תקופת השכירות, יהא על ויקטורי לשלם דמי שכירות מוגדלים, ודרישה כזו לא באה מצד שושן. נמצא, כי מחד גיסא, ביטלה שושן את ההסכם, ומאידך גיסא, מאוחר יותר, היא דרשה מויקטורי את המשך קיום החיובים על פיו, היינו, את אכיפת ההסכם. ביטול ואכיפה הינם סעדים הסותרים זה את זה, אשר אינם יכולים לדור בכפיפה אחת (ראה: ספרם של פרופ' פרידמן ופרופ' כהן לעיל, בעמ' 1086). אני סבורה, כי אין לראות במכתב האמור משום הצעה חדשה מצד שושן לויקטורי, שכן הצעה צריכה לבטא את גמירות דעתו של המציע להתקשר בחוזה עם הניצע, ואילו דרישה לאקונית לתשלום דמי שכירות עבור תקופת האופציה אינה מהווה הצעה חדשה. לעומת זאת, ניתן לראות במכתבה של שושן משום חזרה של שושן מהודעת הביטול ומחילה על ההפרה. כפי שציינתי לעיל, הנפגע מן ההפרה יכול לחזור בו מהודעת הביטול בהסכמת הצד שכנגד. ויקטורי טענה וטוענת לכל אורך הדרך, כי השקיעה סכומי כסף גדולים בנכס וכי היא מעוניינת להמשיך ולהחזיק בו. לפיכך, אם תיענה לדרישת התשלום (או אם נענתה לכך, שכן איש מבעלי הדין לא התייחס לעניין זה), תביע בכך את הסכמתה לביטול הודעת הביטול של החוזה. יתירה מזאת, המכתב מעיד על כך שויקטורי המשיכה להחזיק בנכס ולשלם את דמי השכירות במועדם, בעוד שושן עורכת עימה התחשבנויות בנוגע לדמי השכירות כדבר שבשיגרה. גם בכך ניתן לראות משום ראיה לכך ששושן חזרה בה מביטול החוזה עוד קודם למשלוח המכתב הנ"ל וחזרה להתייחס לויקטורי כבעלת החוזה עימה. טענה זו בדבר ביטול הביטול מופיעה בתצהיר התשובה ובסיכומים בכתב של ויקטורי. אף על פי כן לא ראתה שושן להשיב עליה או להתייחס אליה. משכך, מתייתר הצורך לדון בטענתה האחרונה של ויקטורי כי יש לדחות את בקשתה של שושן למתן צו הצהרתי מחמת חוסר ניקיון כפיים ושיהוי. 20. סיכומם של דברים, דינה של הבקשה להידחות לנוכח העובדה ששושן בחרה למחול לויקטורי על הפרת ההסכם על ידה ולבטל את הודעת הביטול שנשלחה אליה כדין בתאריך 13/9/98. ביטול הביטול נעשה לכל המאוחר במכתב של שושן אל ויקטורי מתאריך 22/3/99 בו נדרשת ויקטורי לשלם הפרשים בדמי השכירות בכל הנוגע לעבר, וכן - וזה העיקר - את דמי השכירות עבור הרבעון הראשון של תקופת האופציה. 21. על יסוד כל האמור לעיל החלטתי לדחות את הבקשה. שושן תישא בהוצאותיה של ויקטורי ובשכר טירחת עו"ד בסכום כולל של 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ. חוזההמרצת פתיחהביטול חוזה