החלטה 1. זוהי התנגדות לביצוע חמשה שיקים, החתומים ע"י המבקש וע"י מאיר עיני, לפקודת המשיב. בפינה הימנית העליונה של כל שיק מודפסים שמותיהם ומספרי ת.ז. של המבקש ושל מאיר עיני, וכן מופיעה כתובת, שהינה כתובתה של חברת אהרון יעקב ובניו הנחת כבלים בע"מ (להלן: "החברה"). המשיב הגיש את השיקים לביצוע כנגד המבקש וכנגד מאיר עיני. ההתנגדות שבפניי הוגשה ע"י המבקש בלבד. 2. בתצהיר התומך בהתנגדות טוען המבקש כי - א. הוא מעולם לא קיבל כל שירות משפטי או אחר מן המשיב. ב. המשיב ייצג כעורך דין את מר מאיר עיני ו/או את אחיו יצחק עיני במשא ומתן עם המבקש בקשר להעברת השליטה בחברה ממשפחת יעקב למשפחת עיני. ג. המשיב ייצג אך ורק את עיני, ולא את המבקש, בכל ההסכמים שנעשו בקשר לעסקה הנ"ל. ד. ככל שהמשיב נתן שירות משפטי לעיני, הרי שעליהם לבדם לשאת בשכר טרחתו. ה. המבקש אינו חייב למשיב כל חוב, בהעדר כל קשר עסקי או אחר בינו לבין המשיב. למיטב הבנתי (אף כי הדבר לא נאמר בתצהיר), טענת ההגנה העולה מן האמור לעיל היא טענת חוסר תמורה (לא כשלון תמורה), שהינה טענת הגנה טובה בין צדדים קרובים. 3. דא עקא, בחקירה הנגדית צפה ועלתה טענת הגנה אחרת לחלוטין. הטענה היא כי המבקש ומאיר עיני חתמו על השיקים לא בשמם הם, אלא בשמה של החברה, ועל כן החברה - ורק החברה - היא החייבת בפרעון השיקים. כל שנאמר בתצהיר בנושא זה הוא, ש"בתקופה זו שימש החשבון שעליו משוכים השיקים לפעילות השוטפת של החברה". כאמור, בח.נ. הורחב ענין זה, והפך למעשה לטענת ההגנה היחידה של המבקש. ואלה הדברים שאמר המבקש, בנקודה זו, בחקירתו הנגדית - "השיקים היו חתומים ע"י מאיר עיני ואני. החשבון הוא החשבון ששימש את החברה. אנחנו חתמנו על השיקים חתימות אישיות שלנו, אבל הם שימשו את החברה. זה היה במקום החברה, כי החברה היתה מוגבלת ... החברה כן חייבת את הכסף למשיב, עו"ד אבוהב, את השיקים נשוא הדיון, אין שום ספק בכך.. מאחר וחשבון החברה היה מוגבל, לכן מאיר עיני ואני חתמנו על השיקים באופן אישי במקום החברה. החשבון של החברה נוהל דרך החשבון הזה..." (פרוטוקול, עמ' 1, שורה 25 - עמ' 2 שורה 7). בחקירתו החוזרת הוסיף המבקש גם זאת - "המשיב ידע טוב מאד שהחשבון הוא בשם החברה" (פרוטוקול, עמ' 4, שורה 6). 4. ב"כ המבקש לא חזר בסיכומיו על טענת חוסר תמורה, ועל כן יש לראות טענה זו כטענה שנזנחה, ושאין צורך להיזקק אליה: ע"א 447/92 פד"י מ"ט (2) 102, בעמ' 107, ו - ז. הוא אמנם ציטט בסיכומיו חלקים מתצהירו ומעדותו של המבקש בהם נטען כי המשיב ייצג אך ורק את עיני, ולא את המבקש, אולם אינו אומר (אפילו לא בסיכומים) כי טענתו היא טענת חוסר תמורה. כל שנאמר בסיכומים (פיסקה 17) בנקודה זו הוא כי "על פי כל אמות מידה של צדק, בעלי הדין האמיתיים של המשיב הם המשיב והחברה. הם רכשו ממנו שירותים משפטיים, והם חייבים בשכר טרחתו". לא ברור מהי ההגנה השיטרית הטמונה בדברים אלה, שהרי אין חולק שהמבקש (ומר עיני) הם הם החתומים על השיקים. אם בדברים אלה כיוון ב"כ המבקש לטענת חוסר תמורה (קרי - המבקש לא קיבל כל שירות משפטי או אחר מאת המשיב) הרי שטענה זו אינה יכולה לעמוד, ממספר טעמים. ראשית, לפחות בסיכומים חובה לאמר חד משמעית מהי הגנתו של המבקש, ולא ביהמ"ש צריך לדלות את הגנתו מבין השיטין. שנית, הטענה לגופה אינה נכונה משפטית, הואיל ואין מחלוקת שהמשיב נתן תמורה לחברה, והחברה חייבת לו את סכום השיקים (המבקש העיד כך מפורשות, פרוטוקול, עמ' 1, ש. 28 - עמ' 2, ש. 4), ובדיני שטרות, שטר שניתן ע"י פלוני (המבקש) נחשב כשטר שנשען על תמורה, גם אם התמורה ניתנה, לפי ההסכם ביניהם, לאלמוני (החברה), ר' בנקודה זו, זוסמן, דיני שטרות (מהדורה 6), עמ' 132: "כאשר פלוני עשה שטר חוב, ואלמוני ערב בעדו, והנפרע מסר כסף תמורת השטר, אין זה חשוב אם פלוני נטל את הכסף, או אם אלמוני נטלו לידו; התמורה היא הוצאת הכסף מרשות הנפרע כמוסכם בינו ובין השניים, יהא אשר יהא האדם ששילשל את הכסף לכיסו", וכן שם , בעמ' 133: "הסכם לבטל תביעה שהוגשה נגד פלוני משמש תמורה לשטר שניתן על ידי אלמוני". שלישית, גם עובדתית כנראה לא נכונה הטענה שהמבקש עצמו לא קיבל כל תמורה (אין צורך, וגם אין מקום בהליך זה, לקבוע ממצא בנדון, והאמור כאן נאמר בבחינת אמרת אגב), שכן מהחקירה עלה לכאורה, שהמשיב טיפל גם בעניינים אישיים מסויימים של המבקש. 5. נראה כי טענת ההגנה היחידה אשר הועלתה בסיכומי המבקש היא אותה טענה שעלתה לראשונה בחקירה הנגדית, קרי, הטענה כי המבקש חתם על השיקים בתור שלוח של החברה, ועל כן, החברה היא החייבת בפרעונם, ולא המבקש. ציטטתי לעיל את דברי המבקש בחקירתו הנגדית, ומדברים אלה עולה לכאורה, שאכן, כוונת חותמי השיקים היתה, כי הם חותמים עליהם בשם החברה, ולא באופן אישי. כמו כן, אמר המבקש בעדותו כי המשיב ידע, שהחשבון, עליו נמשכו השיקים, שימש את החברה. טענות אלה לא נסתרו, בשלב זה. 6. כידוע, בשלב הרשות להתגונן עלי להניח כי טענותיו העובדתיות של המבקש אמת הן, ולבחון את השאלה - האם, בהנחה זו, יש בטענות אלה משום הגנה. עלי להניח, אפוא, שנכונה הטענה כי המבקש חתם על השיקים בתור שלוח בלבד, ולבחון את השאלה - האם השכיל המבקש לחתום על השיקים בדרך שסעיף 25 (א) רישא לפקודת השטרות מתווה אותה כתנאי לאי הטלת חבות אישית על החותם. שאלה זו מתעוררת משום שקיים הבדל בנדון בין דיני השליחות הכלליים לדיני השליחות השיטריים. בדיני שטרות, דרישת סעיף 25 לפקודה היא, שהחותם יוסיף לחתימתו "מלים המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג". לכאורה נראה מנוסח הסעיף, שאם החותם לא הוסיף לחתימתו ממש מלים המורות על שליחות, כי אז, חרף העובדה שאכן היתה שליחות , בכל זאת, הוא יחוייב באופן אישי לפרוע את השטר. כך היתה הדעה המקובלת עד שנתחדשה הלכת רינסקי (ע"א 4294/90 עזבון רינסקי נ' רחמני פד"י נ' (1) 453), וכך גם היתה דעת המיעוט (כב' השופט קדמי) בענין רינסקי. במלים אחרות, על אף שהנחתי היא, בשלב זה, של הרשות להתגונן, שטענת השליחות נכונה היא עובדתית, הרי עובדה זו כשלעצמה אין בה כדי להוות הגנה לשלוח - הנתבע באופן אישי, הואיל ועסקינן בשטרות, ובדיני השליחות השיטריים ישנה גם דרישה צורנית לחתימת שלוח. כדי שהשליחות תהווה הגנה בפי המבקש, עליו להראות לא רק שהיתה שליחות, אלא גם, שחתימתו על השיקים עמדה בדרישות סעיף 25 לפקודה, כדי לפטור אותו מחבות אישית. אם יתברר, כבר בשלב זה של הדיון, כי לא עמד בדרישות סעיף 25 (ושאלה זו היא שאלה משפטית מובהקת), כי אז המשמעות היא, שאין בפיו כל הגנה, ואזי לא יהיה כל טעם ליתן לו רשות להתגונן על מנת להוכיח את טענת השליחות, הואיל וגם אם יצליח להוכיח את טענת השליחות, היא לא תהווה הגנה בפיו. 7. ההלכה שנתחדשה ע"י כב' הנשיא ברק בפרשת רינסקי היא, שלצורך סעיף 25 לפק' השטרות, אין הכרח שהחותם יוסיף לחתימתו דוקא, מלים המורות שהוא חותם בתור שלוח, אלא החתימה תתפרש כחתימת שלוח כל אימת שזהו הפירוש שקורא סביר היה נותן לטקסט של השטר כמכלול (עמ' 470 לפסה"ד, ד'). באותו מקרה, חתם מר יצחק הניג על שיקים, ולא הוסיף לחתימתו "מלים המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג". על כל אחד מהשיקים היו מוטבעים בדפוס שמה של גב' רינסקי, כתובתה, מס' הטלפון ומס' חשבון הבנק שלה. לא היתה מחלוקת, שמר הניג אכן חתם על השיקים בשמה של הגב' רינסקי. כב' הנשיא ברק קבע, כי "פירוש סביר של השיק בכללותו מוביל למסקנה הבלתי נמנעת כי החתימה אינה חתימתו האישית של המשיב 2, אלא חתימתו בתור שלוח של בעלת החשבון". 8. נשאלת השאלה - באלו מקרים נאמר, כי פירוש סביר של השיק בכללותו יוביל למסקנה כי מי שחתם , חתם בתור שלוח? ברור הדבר שככל שאלה של פרשנות, יש לבחון כל מקרה לגופו, לפי הטקסט של השטר העומד לדיון באותו מקרה. אולם מעיון בפס"ד רינסקי, ובכל פסקי הדין והדוגמאות הנזכרות בו, ברור גם, שכדי שהחתימה תיחשב כחתימת שלוח בשמו של אדם אחר, חייב לכל הפחות שמו של אותו אדם אחר (השולח) להופיע במקום כלשהו על השטר. מאחר וההלכה הקובעת כי לצורך חתימה בתוקף הרשאה, די בכך שהמסמך בכללותו יכיל מלים המצביעות על כך, מקורה בדין האמריקאי (זוסמן, שטרות, מהדורה 6, עמ' 44 ה"ש (41), ועמ' 54), אפתח בדברים מפורשים שנאמרו בנקודה זו בפס"ד האמריקאי Star Diary Inc v Roberts (1971) N.Y.S. 2d 37 , שם נאמר כי - “where signer of instrument claims that he signs his name in representative capacity, name of person represented may appear anywhere on face of instrument 26 but must clearly appear” בענין רינסקי עצמו, שמה של הגב' רינסקי, כמו גם פרטים אחרים שלה, היו מוטבעים בדפוס על כל אחד מהשיקים. כך גם בכל הדוגמאות שכב' הנשיא ברק מביא בפסק דינו בענין רינסקי, בכולן שמו של השולח הופיע בצורה ברורה על פני השיק. ר' הדוגמא (בעמ' 470 לפסה"ד) שבה ראובן חותם את שמו שלו בלבד על שיק מודפס של שולחו, שמעון בע"מ, והכיתוב שמעון בע"מ, כמו גם פרטים מזהים נוספים, מודפסים על פני השיק. בענין 587 (d3) R. D.L 136 (1982) Allprint v Erwin שמה של החברה בעלת החשבון, כמו גם פרטים נוספים, היו מודפסים (פעמיים) על פני השיק. גם בענין Bondina v Rollaway Shower Blinds (1986) 1 All E.R. 564 שמה של החברה בעלת החשבון היה מודפס על השיק. בהמשך (בעמ' 471) מביא כב' הנשיא ברק מספרו של המלומד האמריקאי בריטון, האומר כי “...where there is disclosed somewhere on the instrument the name of another person ... parol evidence is admissible for the purpose of exonerating the signing agent and for the purpose of subjecting the other person whose name appears on the instrument to liability thereon" כן הוא מביא (בעמ' 472) מספרו של זוסמן, דיני שטרות (בעמ' 44, ה"ש (41)), הנותן את הדוגמא של שטר הנושא את הכתובת "ראובן", וחתום עליו "שמעון, סוכן כללי". בהמשך (בעמ' 473) מצוטטת התייחסות ה - Restatement לסוגיה זו, וגם שם נאמר כי המסמך יפורש כמסמך של השולח, ולא של השלוח, אם מתוך פירוש המסמך בכללותו - “it appears that the agent is acting as agent for a principal whose name appears therein as such” כב' הנשיא ברק מתייחס גם ל"נוהג הסוחרים" ואומר (בעמ' 473) כי "כאשר בשטר מופיע שמה של חברה, ומתחתיו חתימת מנהלה, נוהג הסוחרים הוא לראות בחתימת המנהל חתימת שלוח..." וכב' השופט בך (שהצטרף לדעת כב' הנשיא ברק ברינסקי) אומר, כי די אם המסר של חתימה בתוקף הרשאה "משתקף בבירור מהרשום ומהמודפס על גבי השטר כולו", וגם הוא מגיע לכלל מסקנה "שכל מחזיק סביר בשטר הנדון, על פי הנתונים שנכללו בו, היה צריך להבין כי החתימה הבלתי קריאה היא או של בעלת החשבון ששמה ופרטיה היו מודפסים בראש השטר, או של אדם שהינו מתיימר להיות מורשה על ידיה לחתום על השטר". בענין ע"א 209/83 סוליפלסט נ' סטרפלאסט פד"י ל"ח (1) 340 נקבע, כי כאשר מופיע שמה של חברה על המסמך, יש לראות בחתימת המנהל, המופיעה בסוף המסמך, חתימת מורשה. ובענין המ' 126257/93 שובר נ' מוצרי מעברות פס"מ תשנ"ד (ד) 18, שמה של החברה בעלת החשבון (ופרטים נוספים שלה) היה מוטבע על השיקים, ונפסק כי "השטר הכולל את שם החברה, אף על פי שזה אינו מופיע סמוך לחתימה, אינו מחייב את השלוח, אלא רק את החברה" 9. הבאתי דוגמאות רבות מאד כדי לבסס את שאמרתי בתחילה, היינו, כי כדי שהחתימה תיחשב חתימת שלוח, חייב לכל הפחות שמו של השולח להופיע בצורה ברורה על פני השטר (ר' הציטטה לעיל מפס"ד Star Diary וכן דברי כב' השופט בך בענין רינסקי בעמ' 475, מול ז'). במקרה דנן - השיקים חתומים ע"י המבקש ומר עיני. - שמות בעלי החשבון, המודפסים בפינה הימנית העליונה של השיקים, הם שמותיהם (ומספרי ת.ז.) של המבקש ומר עיני. - שמה של החברה, אשר נטען כי בשמה נעשו החתימות, אינו מופיע על השיקים כלל ועיקר. - מתחת לשמות ומספרי ת.ז. של החותמים, מופיעה כתובת, שהיא כתובת החברה. הנה כי כן, שמה של החברה אינו מופיע בבירור - ואינו מופיע כלל - בשיקים, ובשום אופן לא ניתן לאמר כי המסר של חתימה בתוקף הרשאה משתקף בבירור מהכיתוב המופיע על השיקים. ולא רק שאינו משתקף בבירור, לדעתי הוא אינו משתקף כלל, מתוך חזות השיקים. בנסיבות אלו לא ניתן בשום אופן לאמר כי הפירוש שקורא סביר היה נותן לשיקים נשוא דיוננו הוא, שהם נחתמו בשם חברה כלשהי, אשר שמה כלל אינו מופיע ואינו נזכר בגוף השיקים. החתומים על כל שיק הם המבקש ומר עיני, ובכיתוב המודפס על כל שיק מופיעים פרטיהם האישיים (שם ומס' ת.ז.) של המבקש ומר עיני, ואין ספק, לדעתי, כי פירוש סביר של כל שיק בכללותו מוביל, במקרה דנן, למסקנה הבלתי נמנעת, כי החתימות הן חתימותיהם האישיות של המבקש ומר עיני, ולא חתימות בתור שלוחים של החברה. זאת על אף שהנחת היסוד בדיון זה הינה, כזכור, כי אכן היתה שליחות, ואכן כוונת החותמים היתה לחתום בשם החברה. הבעיה היא, שהם לא השכילו להוציא כוונתם מן הכח אל הפועל באופן התואם את דיני השליחות השטריים וסע' 25 לפק' השטרות. ניתן לסכם זאת, בתמצית, כך: מפס"ד רינסקי למדנו, שיש מקרים שבהם, מן הכיתוב המודפס על השיק עולה, שמושך השיק איננו מי שחתם עליו, אלא מי ששמו ופרטיו מופיעים בכיתוב. אולם במקרה דנן ישנה זהות בין האנשים שפרטיהם מופיעים בכיתוב בראש השיקים, לבין האנשים החתומים על השיקים. לא ניתן אפוא במקרה דנן להגיע, על יסוד הכיתוב, למסקנה של חתימה בתוקף הרשאה, אלה להיפך: במקרה דנן, הכיתוב רק מחזק את ההנחה , שמושכי השיק הם אלה שחתמו עליו. 10. יש לזכור כי פס"ד רינסקי עצמו היווה חידוש הלכה, אשר הוציא את מקרא סע' 25 לפק' השטרות מידי פשוטו. בעוד שבסעיף 25 נקבע במפורש, שהתנאי לפטור מחבות אישית של החותם הוא, ש"הוסיף לחתימתו מלים המורות שהוא חותם בשם מרשה .... " הרי ביהמ"ש העליון קבע כי אין חובה שדוקא החותם עצמו יוסיף את המלים הללו, ואין חובה שהמלים הללו תופענה בצד חתימתו דוקא. אלא שדברים אלה נקבעו במקרה מובהק, שבו היה ברור ללא כל ספק ("מסקנה בלתי נמנעת", כלשונו של כב' הנשיא ברק) כי אכן השיקים נחתמו ע"י החותם בתור שלוח של בעלת החשבון, ששמה ופרטיה היו מודפסים בראש כל שיק. ואילו במקרה דנן, הפרטים המודפסים על השיקים הם פרטי החותמים עצמם , ושמה של חברה - אשר נטען כי חתמו בשמה - כלל וכלל אינו מופיע. אין כל סיבה להסיק, מתוך קריאה ופרשנות הטקסט של השיקים כמכלול, כי הם נחתמו בשמה של אותה חברה נעלמה. כאמור, הלכת רינסקי מהווה חידוש והרחבה רבה של הוראת סעיף 25 לפקודה, ונראה כי לא יהא זה סביר להרחיבה עוד יותר, ולהחילה גם על מקרה כמו המקרה שבפניי. 11. הכלל שיש להחיל במקרה דנן הוא הכלל הרגיל (ולא ההרחבה של רינסקי) אשר לפיו - "מקום ששלוח פועל בגדרי הרשאתו וחותם על שטר את שמו שלו בלבד, בלא שניתן לראות שהוא חתם בתור שלוח, השלוח חב (אישית) על פי השטר, ואילו השולח אינו חב על פיו. לענין זה, אין נפקא מינה אם הצד האחר, שקיבל את השטר מידי השלוח, ידע על דבר הרשאת השולח, או שהשליחות מבחינתו הינה נסתרת ... על פי דין השטרות, אפילו פעל השלוח בהרשאה, ואפילו דבר ההרשאה ידוע לצד השני, השלוח יחוב (אישית) על השטר, אם הוא חתם חתימה "ערומה", כלומר, חתם את שמו שלו בלבד, ולא חתם "בתור" שלוח, ואילו השולח אינו אחראי על פי השטר. ביסוד תפיסה זו עומד העקרון כי הזכויות על פי השטר צריכות להיקבע על פי חזות השטר. אין להפנות את האוחז לנתונים לבר-שיטריים. כאשר חזות השטר מעידה על החתימה כי היא חתימת שמו של ראובן בלבד (חתימה "ערומה"), כל מי שאוחז בשטר מצפה כי ראובן, והוא בלבד, יחוב על פי השטר. ציפייה (סבירה) זו יש להגשים" (ציטוט מדברי כב' הנשיא ברק בענין רינסקי, בעמ' 468). אם הזכויות על פי השטר צריכות להיקבע על פי חזות השטר, הרי במקרה דנן, חזות השיקים היא זו: בראש כל שיק מופיעים שמותיהם ומס' ת.ז. של המבקש ושל עיני. מתחת לפרטיהם האישיים של המבקש ועיני מופיעה כתובת. החתימות הן של המבקש ועיני. עפ"י חזות השיקים , אין כל ספק כי החתימות הן חתימות אישיות. אין להפנות את האוחז לנתונים לבר שיטריים, כגון הנתון שהכתובת המצויינת היא כתובתה של חברה. ציפייתו הסבירה של כל מי שמקבל את השיקים הללו היא, כי האנשים אשר שמותיהם ומס' ת.ז. שלהם מתנוססים בראש השיקים, וחתימותיהם מופיעות בתחתיתם, הם אלה שיחובו (אישית) עפ"י השיקים. 12. כידוע, שטר יש לפרש באופן שמפרשים חוזה (ר' רינסקי בעמ' 473, מול ג'). נניח שהיה לפנינו חוזה, שהצדדים לו היו מתוארים כדרך שמופיע הכיתוב המודפס בראש השיקים דנן, והחתימות על החוזה היו כמו החתימות על השיקים דנן, האם היה עולה על דעתו של אדם סביר לפרש חוזה זה כאילו חברה כלשהי - אשר שמה כלל אינו נזכר בו - היא הצד לחוזה? התשובה ברורה. 13. בענין רינסקי נקבע, בין היתר, כי במקרים מסויימים ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות לצורך פרשנות החתימה על השטר. במה דברים אמורים? במקרה שבו ניתן להסיק, מתוך חזות השטר, כי החתימה היא בתוקף הרשאה, והנסיבות החיצוניות מסייעות להשלים את החסר. לא כן כאשר בשטר גופו אין דבר שממנו ניתן ללמוד על חתימה בתוקף הרשאה. במקרה כזה (וזה המקרה דנן) היזקקות לנסיבות חיצוניות אינה יכולה לשנות את התמונה. ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות לצורך פרשנות הטקסט השיטרי, אך לבטח לא ניתן - במיוחד לא בדיני שטרות - לקרוא לתוך הטקסט השיטרי מה שאין בו. במקרה כמו המקרה דנן יחול האמור בספרו של זוסמן (דיני שטרות, מהדורה 6, עמ' 44) - "אין צורך - ואף אין צידוק - לפרשנות, כשהשטר אינו מגלה כל דבר הרומז על האפשרות כי החותם היה רק "סופר" וחתם בשמו של אדם אחר". 14. אזכיר, לבסוף, כי במקרה דנן אין מדובר במצב שבו החשבון, ממנו נמשכו השיקים, הוא חשבונה של חברה (כפי שהיה בפרשת Allprint ובפרשת Bondina שהזכרתי לעיל), אלא בענייננו מדובר בחשבון משותף שנפתח על שם המבקש ומר עיני אישית. הוא נפתח אמנם, לטענת המבקש, על מנת לשמש את החברה, אבל הוא נפתח על שמם באופן אישי. הם בעלי החשבון, ולא החברה. 15. לסיכום, אני דוחה את הטענה כי המבקש חתם על השיקים בתור שלוח של חברת אהרן יעקב ובניו הנחת כבלים בע"מ. יודגש, כי הטענה נדחית לא משום שאינני מאמין למבקש כי התכוון לחתום בתור שלוח (שהרי אינני קובע, ואינני רשאי לקבוע, בשלב זה של הדיון, אם אני מאמין למבקש, אם לאו), אלא משום שגם בהנחה שזו אכן היתה כוונתו, הוא לא השכיל להוציא אותה מן הכח אל הפועל לפי דיני השטרות. הוא חתם על השיקים חתימה "ערומה", מבלי שניתן ללמוד מחזות השיקים כמכלול, כי החתימה היא חתימה בתוקף הרשאה. על כן, הוא חב באופן אישי על פי השיקים. אין מקום ליתן לו רשות להתגונן , הואיל וגם אם יצליח להוכיח את גירסתו העובדתית, גירסה זו לא תעמיד לו הגנה מבחינה משפטית. (מעל לכל זאת, אין להתעלם גם מכך, שטענת הגנה זו, שבה דנתי באריכות רבה לעיל, לא נזכרה כלל ועיקר בבקשתו ובתצהיר התומך בה, והיא עלתה לראשונה רק בחקירה הנגדית). ההתנגדות נדחית. המבקש ישא בהוצאות המשיב בסך 1,500.- ש"ח בצירוף מע"מ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. ההליכים בתיק הוצל"פ 01-29767-98-9 יימשכו כסידרם. שיקיםמסמכים