פסק דין עניינה של תביעה זו בעתירתה של התובעת להצהיר כי היא הבעלים של רכב הרשום על שמה. הרכב עוקל ונתפס על ידי הנתבעת מס' 2 ביום 20.10.97 במסגרת הליכי הוצאה לפועל בהם נקטה כנגד הנתבע מס' 1. כללי 1. אלו הנפשות הפועלות ואלו העובדות הצריכות, בשלב זה, לענייננו: הנתבע מס' 1 (להלן : "הנתבע") - התגרש מהנתבעת מס' 2 וחוייב בתשלום מזונות ילדיהם המשותפים. הנתבעת מס' 2 (להלן : "הנתבעת") - גרושתו של הנתבע אשר נקטה בהליכי הוצאה לפועל כנגדו. במסגרת הליכים אלו תפסה הנתבעת רכב מסוג פולקסווגן פולו מס' רישוי 3562286 (להלן: "הרכב"). התובעת - אמו של הנתבע, אשר הרכב נרכש לטענתה על ידה ונרשם על שמה במשרד הרישוי ביום 4.9.96. 2. בקליפת אגוז, התובעת טוענת כי הרישום במשרד הרישוי משקף את המציאות, הרכב הוא בבעלותה ועיקולו ותפיסתו נעשו שלא כדין מאחר ואין לפקוד עליה חובותיו של בנה. הנתבעת טוענת כי הרישום נעשה למראית עין וכי הבעלות האמיתית ברכב היא של הנתבע הנוהג ברכב, תרתי משמע, מנהג בעלים. 3. פשיטא כי אין הזכאי רשאי לעקל נכס של צד שלישי בשל חוב של החייב. סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967 מכיר בכך שבמהלך עיקול ותפיסת מיטלטלין עשוי צד שלישי לטעון לזכותו בנכס. לכן קבע המחוקק כי תרופתו של הצד השלישי היא לפנות בעתירה לבית המשפט המוסמך וכך פעלה התובעת בענייננו. זכותו של צד שלישי בנכס המעוקל היא לרוב שאלה שבעובדה, אך שאלה זו מעוררת גם מספר סוגיות שבדין המהותי ובדיני הראיות ועליהם אעמוד להלן. המשבצת המשפטית. 4. ב"כ הנתבעת טוען כי רישום הרכב הוא פיקטיבי. אם "נתרגם" את הטענה ללשון משפטית, הרי שהנתבעת טוענת כי התובעת והנתבע כרתו חוזה למראית עין או חוזה בלתי חוקי . למראית עין - מאחר וביחסים בין התובעת לנתבע, הנתבע הוא הבעלים האמיתי של הרכב. בלתי חוקי - מאחר והמטרה היא להבריח נכסים מהנושים של הנתבע וראה סעיפים 13 ו - 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (להלן: "חוק החוזים"). בע"א 630/78 ביטון נ. מזרחי פ"ד ל"ג (2) 576 הציע השופט ברק למיין חוזה בלתי חוקי כחוזה למראית עין על פי סעיף 13 לחוק החוזים. דעה זו זכתה לביקורת ולא נשתרשה בפסיקה (ג. שלו "דיני חוזים" מהד. 2 בעמ' 174) אולם התקבלה ההבחנה בין "סימולציה יחסית", שמאחוריה מסתתרת עסקה אחרת, לבין "סימולציה מוחלטת" שמאחוריה לא מסתתרת כל עסקה משפטית בין הצדדים. במקרה שלפנינו, הטענה היא כי היחסים שבין הנתבע לתובעת, בכל הנוגע לבעלות ברכב, הם "פיקציה", ועל כן ראוי לסווג את הסוגיה במשבצת של הסכם למראית עין על פי סעיף 13 לחוק. יפים לעניייננו הדברים שנאמרו בה.פ 1033/96 (ב"ש) אלפסי חן נ. האפוטרופוס הכללי פ"מ תשנ"ו (ג) 177: "טענת אי החוקיות של הסכם הגירושין אין לה בסיס כטענה העומדת בפני עצמה, שכן ב"כ המשיבים 3 ו- 4 לא טענו שההסכם נערך בניגוד לחוק או למימוש מטרה בלתי חוקית, אלא העלו טענה זו כנובעת מכך שהסכם הגירושין נערך למראית עין ולכן טענו שאיננו חוקי. לא היה צורך בתוספת זו של אי חוקיות, שכן, חוזה למראית עין בטל לכשעצמו מכוח מראית העין, אם אכן קיימת, באופן שהדיון, בשלב זה, מצטמצם לשאלה אם הסכם הגירושין היה אמיתי או למראית עין". זכותו של צד שלישי לטעון לבטלות חוזה בעילה של מראית עין 5. סעיף 13 רישא לחוק החוזים קובע בטלותו של חוזה למראית עין והסיפא של הסעיף מגנה על זכותו של צד שלישי שרכש זכות בתום לב בהסתמך על החוזה הבטל. הסיטואציה שלפנינו היא הפוכה - צד שלישי, הנתבעת במקרה דנן, טוען כי החוזה הוא למראית עין ומבקש לקעקעו. האם יכול צד שלישי להעלות טענה כי חוזה שנערך בין שני צדדים הוא חוזה למראית עין ? השאלה הועלתה בע"א 521/83 קרפינובסקי נ. המחלבות המאוחדות בע"מ פ"ד מ"ב (1) 525 וכך נאמר שם : "האם ובאיזו מידה רשאי צד שלישי להעלות טענה של בטלות העיסקה (או היותה ניתנת לביטול ) ובגדר איזו הוראה שבדין ניתן להעלות את הטענה....בנסיבות אלו אשאיר שאלות אלו בצריך עיון". 6. כשאני לעצמי, איני רואה מניעה כי צד שלישי יעורר טענה לבטלות חוזה שבין שני צדדים אחרים. ואם יטען הטוען כי מכלל הן בסעיף 13 סיפא לחוק החוזים ניתן ללמוד לאו לעניין זכות צד שלישי לקעקע את החוזה, את פתח לו ואמור כי דיני החוזים נועדו להגן על אנטרס ההסתמכות. לכן, טרח המחוקק להגן על צד שלישי שרכש זכות בתום לב על סמך חוזה בטל. אולם אין להסיק מכך על שלילת זכותו של צד שלישי לכפור בתוקפו של חוזה בטל. ובמילים אחרות, אין להסיק מלשונו של סעיף 13 לחוק החוזים הסדר שלילי לעניין זכותו של צד שלישי להעלות טענות כנגד תוקפו של החוזה. תוצאה זו ניתן לתמוך בדרך של קל וחומר מההלכה לפיה רשאי צד שלישי להעלות טענה שבעל פה לסתירת מסמך בכתב (ראה א. הרנון "דיני ראיות" כרך א' עמ' 168 והאסמכתאות שם). אם רשאי צד שלישי להעלות טענה של "סימולציה יחסית" - כגון: המחיר שרשמו הצדדים בחוזה אינו המחיר הנכון - קל וחומר שיהא זכאי להעלות טענה של "סימולציה מוחלטת" ולפיה כל ההסכם הוא למראית עין. 7. תוצאה זו נראית לי מחוייבת מבחינת תקנת הציבור במציאות דהאידנא, משרבו בעלי חוב העושים להברחת רכושם כדי להשתמט מחובותיהם. אם לא נכיר בזכותו של צד שלישי לטעון לבטלות הסכם מחמת מראית עין נמצאנו מונעים תרופה מן הנושים ומעודדים תופעה נפסדת זו. למיטב ידיעתי, זו גם הפרקטיקה הנוהגת בבתי המשפט (וראה ה.פ 1033/96 הנ"ל וה"פ (ת"א) 16/92 וידר נ. אלשיך פ"מ תשנ"ה (א)202 שם הגיע כב' השופט גורן לאותה תוצאה). חזקות ונטלים בדיני הראיות 8. השאלה אם חוזה הוא למראית עין היא שאלה שבעובדה ומכאן החשיבות הגדולה על מי רובץ נטל ההוכחה על שני פניו: נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות. אפשרות אחת היא לקבוע כי נטל הראיה ייקבע בהתאם למעמדו של כל צד בהליך המשפטי לפי הכלל של המוציא מחברו עליו הראיה. אפשרות זו מוקשית בעיני מאחר ומעמדם של הצדדים - כתובע או כנתבע - עשוי להשתנות באופן מקרי. אם הליך העיקול היה מתבצע כעיקול זמני במסגרת תביעה אזרחית, התובעת הייתה יכולה לבקש להצטרף כנתבעת על פי תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984 ולעתור לביטול העיקול או שהייתה רשאית לנקוט בדרך של תביעה לסעד הצהרתי ואז היה מעמדה כשל תובעת (ראה לדוגמה ר"ע 34/87 הרב בן-ציון רבינוביץ נ. הרב דוד רבינוביץ פ"ד מ"א (2) 398 והאסמכתאות שם וכן רע"א 2158/92 א. קליאוט נ. בנק הפועלים בע"מ ואח' פ"ד מ"ו (3) 805 בעמ' 808). אולם מהותית, אין הבדל בין שני ההליכים באשר השאלה שהייתה עומדת למחלוקת היא זהה - האם החוזה הוא למראית עין אם לאו. 9. דוגמה נוספת - עיריה יכולה לפעול לגביית חובות ארנונה בהליכי גבייה מינהליים, על פי סעיף 310 לפקודת העיריות (נוסח חדש), או בהליכי גבייה שיפוטיים על פי סעיף 317 לפקודת העיריות. אם תפיסת מיטלטלין של החייב נעשית במסגרת הליכי גבייה מינהליים, תרופתו של פלוני הטוען לבעלות בנכס שנתפס, היא להגיש תובענה לבית המשפט על פי סעיף 314 לפקודת העיריות, בטענה כי טרפת הנכס היא בלתי חוקית. אם תפיסת המיטלטלין נעשתה בהליכים שיפוטיים במסגרת תביעה משפטית שהגישה העיריה נגד החייב, צד שלישי הטוען לבעלות בנכס שעוקל, יהא רשאי להצטרף כנתבע ולהתנגד לעיקול. קשה להלום כי במקרה הראשון יוטל נטל ההוכחה על פלוני, בשל מעמדו כתובע העותר לביטול הליך העיקול ואילו במקרה השני הנטל הוא על העיריה בשל מעמדה כתובעת. בשני המקרים השאלה זהה: מה טיב זכותו של פלוני במיטלטלין שנתפסו בשל חוב החייב. דיני הראיות הולכים אחר המשפט המהותי והכלל הוא שנטל השכנוע להוכחת טענה מסוימת מוטל על הצד שהטענה מקדמת את עניינו במשפט ( ע"א 1845/90 רוני סיני נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ"ז (5) 661 בעמ' 681) . במילים אחרות, נטל השכנוע אינו נגזר בהכרח ממעמדו של צד כתובע או כנתבע במשפט . 10. עתירתה של התובעת במקרה דנן נעשתה במסגרתו של סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל תשכ"ז - 1967 הקובע כלהלן: " (א) מיטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב, כל עוד לא הוכח, להנחת-דעתו של ראש ההוצאה לפועל, שאינם שלו. (ב) מיטלטלין שעוקלו כשלא היו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, לא יימכרו כל עוד לא הוכח, להנחת-דעתו של ראש ההוצאה לפועל, שהם רכושו של החייב; לא הוכח שהם רכושו של החייב, יבוטל העיקול. (ג) הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה של ראש ההוצאה לפועל על פי סעיף זה, רשאי לבקש ממנו לעכב את ביצוע החלטתו כדי לאפשר למבקש לפנות לבית המשפט לענין הבעלות על המיטלטלין המעוקלים; ראש ההוצאה לפועל רשאי להתנות את העיכוב במתן ערובה להנחת-דעתו. (ד)......." לשון אחר, המחוקק קובע מעין חזקה ניתנת לסתירה: אם המיטלטלין עוקלו כשהם בחזקתו של החייב חזקה שהם של החייב ולהיפך. 11. ודוק: הוראה זו אינה סותרת את מסקנתנו דלעיל. נטל ההוכחה אינו נובע ממעמדם הפורמלי של הצדדים אלא משתנה בהתאם לאלמנט של החזקה במיטלטלין. אם עוקלו המיטלטלין כשהם בהחזקת החייב, הרי שהנטל על הצד השלישי התובע בעלות על המיטלטלין. ולהיפך - אם לא היו המיטלטלין בהחזקת החייב, הנטל על הזוכה. דהיינו, הנטל משתנה בהתאם לאלמנט החזקה וללא קשר למעמדם של הצדדים, אם כתובע ואם כנתבע, אם כזוכה ואם כחייב. 12. כיצד עומדת הוראת סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל נוכח ההלכה לפיה הנטל על הטוען לבטלות בשל מראית עין ? כך לדוגמה, נאמר בע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ. יהודית אולצ'יק פ"ד נ (2) 41 : "אין חולק, שהטוען לבטלות חוזה בטענת מראית-עין - עליו הראיה. ראיה כזו היא, לרוב, נסיבתית. שכן מטבע הדברים, בעלי חוזה למראית-עין מעלימים את כוונתם האמיתית ואינם טורחים להכין ראיות על קנונייתם" (הדגשה שלי - י.ע.) מחד, ניתן לומר כי חוזה למראית עין הוא מקרה ספציפי העשוי להתעורר במסגרת תביעה על פי ההוראה הכללית של סעיף 28 לחוק ההוצאה לפועל. מנגד, ניתן לטעון כי סעיף 28 הנ"ל הוא מקרה ספציפי העשוי להתעורר במסגרת הבעייה הכללית של חוזה למראית עין. ובדומה לכלל 'חוק מיוחד דוחה חוק כללי', השאלה היא, מה ההוראה הכללית ומה ההוראה הספציפית במקרים מעין אלו . 13. לדידי, האפשרות הראשונה היא המועדפת. כפי שנאמר לעיל, השאלה אם חוזה הוא למראית עין היא שאלה שבעובדה הנלמדת מהנסיבות ונטל הראיה על הטוען לבטלות. בא המחוקק ומורה כי כאשר הנכס נשוא המחלוקת נמצא בחזקתו של החייב יש בכך נסיבה המעבירה את נטל הראיה אל מי שטוען כי הנכס הוא בבעלותו. יישום העקרונות במקרה דנן 14. ומן הכלל אל הפרט. מתצהירי הצדדים ומהחקירה בבית המשפט התבררו העובדות הבאות שאינן שנויות במחלוקת : א. לתובעת יש רשיון נהיגה. ב. לתובע ולבעלה רכב נוסף מסוג דייהו רייסר. ג. הנתבע הוא שמשלם את ביטוח הרכב. ד. הנתבע הוא שמשלם את הוצאות ההחזקה השוטפות. ה. הנתבע הוא שמצא את הרכב, הוא שניהל את המו"מ לרכישתו מפלוני בשם פרלין גד והוא שנטל את הרכב לבדיקה טרם הקניה. לטענת התובעת, הנתבע סייע לה בכל הפעולות הכרוכות ברכישת הרכב מאחר והיא עצמה אינה מתמצאת בנושא. ו. הרכב נרכש במזומן. ז. הרכב נרשם במשרד הרישוי על שם התובעת. 15. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת מטבע הדברים בשני הנושאים הבאים: א. המימון לרכישת הרכב - לטענת התובעת היא מימנה את רכישת הרכב מכספה. 2.תכיפות השימוש ברכב על ידי הנתבע - בנקודה זו התרשמתי כי הנתבע נוהג ברכב מנהג בעלים. התובעת עצמה הודתה בחקירתה הנגדית כי הנתבע "משתמש לרוב באוטו" (עמ' 1 שורה 21 ) ורק אם היא צריכה את הרכב באופן דחוף היא מתקשרת לנתבע "והוא מביא לי". כן הודתה התובעת כי נהגה ברכב בפעם האחרונה לפני כששה חודשים (!!!). עדות זו עולה בקנה אחד עם תצהיר הנתבעת, אשר הוגש במסגרת בקשת העיקול בהליכי ההוצאה לפועל. בתצהיר זה, טוענת הנתבעת כי הנתבע מופיע בביתה עם הרכב, אחת לשבוע, כדי לקחת את הילדים או להחזיר אותם . עדותו של הנתבע בנושא זה הייתה פתטית באשר סתרה את דברי אמו שנאמרו אך דקות ספורות לפני כן. לטענתו, הרכב נמצא מרבית השבוע אצל אמו בבית והוצאות הדלק נחלקות בינו לבין אמו. איני מקבל עדותו של הנתבע אשר עמדה בסתירה לעדותה של התובעת ואני קובע כי התובע עושה שימוש רצוף במכונית כמנהג בעלים. 16. העולה מן המקובץ כי התובעת לא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה ולא הוכיחה כי היא הבעלים האמיתי של הרכב. בכך נסתר ערכו של הרישום במשרד הרישוי, רישום שממילא אינו קונסטיטוטיבי. גם אם שגיתי במסקנתי כי נטל ההוכחה מוטל על התובעת מלכתחילה בשל החזקת הרכב על ידי הנתבע-החייב, לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה אליה הגעתי. אפילו בהנחה שנטל ההוכחה חל על הנתבעת , הרי שבהתחשב בכל העובדות שפורטו לעיל (החזקת הנתבע ברכב, תשלום ההוצאות השוטפות, הביטוח וכו') עבר נטל הבאת הראיות אל כתפי התובעת שלא הביאה כל ראיה לתמיכה בגרסתה. התשלום עבור הרכב הוא נושא מרכזי שבידיעת התובעת, אך היא לא הציגה כל אסמכתה לכך, כגון, משיכת מזומנים מחשבון הבנק שלה בסמוך למועד הרכישה. עובדה שהיא בידיעתו המיוחדת של צד אמנם אינה מעבירה את נטל השכנוע אך יש בה כדי להעביר נטל הבאת הראיות ואם לא תובא ראיה לסתור יצא הצד השני חובת נטל השכנוע ( ע"א 1842/90 א. בר-לב ואח' נ. פנינה לוינסון פ"ד מ"ח (5) 221 עמ' 230-231 והאסמכתאות שם). ומזוית אחרת של דיני הראיות: התובעת טוענת כי תמורת הרכב שולמה על ידה במזומן מכסף שהיה לה בבית. כדי להפריך טענה זו היה על הנתבעת להוכיח כי התובעת לא רכשה את הרכב בכספה וכלל ידוע הוא כי כמות ההוכחה הנדרשת להפרכת עובדה נגטיבית היא קטנה ביותר. כך נאמר בע"א 5578/93 ראובן נדב נ. מאיר סרגובי, עו"ד ואח' פ"ד מ"ט (2) 459 . מקרה זה דן בנושא הקרוב לענייננו של הברחת רכוש מהנושים וזאת על רקע סעיפים 96-98 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש) תש"ם - 1980. 17. מעבר לאמור לעיל, הקביעה על מי יוטל נטל ההוכחה היא שאלה שבמדיניות משפטית. נאמר על ידי כב' השופטת שטרסברג-כהן באותו פסק דין : "כשלעצמי, ספק בעיני אם יש להטיל את נטל השכנוע על הנאמן. הטלת נטל שכנוע על צד זה או אחר, היא פועל יוצא של מדיניות משפטית ראויה. בענייננו מתנגשים שני אינטרסים: האחד, של נושי פושט הרגל, שלא יבריח מפניהם נכסים ושלא יקטין את סיכוייהם לגבות את חובם; והשני, של רוכשי נכסים מפושט הרגל קודם שהוכרז ככזה, שלא יפגעו בנכסים שרכשו. בשני אינטרסים אלה, מעורבות זכויות קנייניות של צדדים שלישיים. בעימות בין שני אינטרסים אלה יש לתת משקל מיוחד לתכלית הפקודה, שהיא, הגנה על נושי פושט הרגל. לכך יש להוסיף את השיקול לפיו הטלת הנטל על הנאמן מחייבת אותו להוכיח מרכיבים שליליים - העדר תום לב והעדר תמורה בת ערך - דברים שהם בידיעת פושט הרגל". במקרה דנן אמנם אין הנתבע פושט רגל, והעימות הוא בין אנטרס הנתבעת לגבות מהנתבע מזונות ילדיהם המשותפים לבין זכותה הקניינית של התובעת. דומני כי גם מבחינת המדיניות המשפטית הרצויה, יש ליתן משקל מיוחד לזכותם של הקטינים לגבות מזונותיהם מהנתבע. מספר הערות והרהורים לפני סיום 18. כוונת המעביר להבריח הנכס מהנושה אינה מביאה בהכרח למסקנה כי החוזה הוא למראית עין. כך נאמר בע"א 1780/93 בנק המזרחי פ"ד נ (2) 41 : "הסכם המבריח נכסים מן הנושים מן הסתם הוא נגוע בחסרון תום לב כלפי הנושים, ויש שניתן לבטלו על פי פקודת פשיטת הרגל, אבל אין הוא בהכרח הסכם למראית עין. טול, למשל, אדם המוכר נכסיו לקונה תמים בתמורה מלאה לפני שנושיו יספיקו לשים יד עליהם. מכירה כזו אינה כלל למראית עין, שהרי הצדדים התכוונו, בדיוק להסדר המשפטי הכלול בהסכם. וכדי להתקרב לענייננו, נניח שאדם מבקש להתגרש מאשתו ולשם השגת הגירושין הוא מתחייב להעביר לה זכויות בנכסיו, והוא ממהר לעשות כן בטרם ישיגו אותו נושיו. גם כאן הבהילות היא להקדים את הנושים כדי להבריח נכסיו. אבל ההעברה עצמה אינה בהכרח למראית עין בלבד. אם ההעברה היא אמיתית, ואם אין הנושים יכולים לבטלה לפי פקודת פשיטת הרגל או לפי כל דין אחר, לא תעמוד להם טענת הסכם למראית עין". במילים אחרות, בית המשפט הבחין בין המניע לפעולה לבין אמיתותה של הפעולה גופא. גם אם המטרה היא להבריח נכס מידי הנושים, הפעולה עדיין יכולה להיות אמיתית ותקפה. 19. הבחנה נוספת שראוי ליתן עליה את הדעת היא בין שני מצבים. האחד - נכס המועבר על ידי החייב, או משמו של החייב לשמו של צד שלישי, כדי על מנת להתחמק מנושיו (להלן: "העברת נכס") לעומת נכס שנרכש או נרשם מלכתחילה על ידי צד שלישי כדי שלא לאפשר לנושי החייב להניח ידם על הנכס (להלן: "רכישת נכס"). המקרה של העברת נכס הוא המקרה הנפוץ שנדון בפסיקה והוא עשוי להוות גם עבירה פלילית של הונאת נושים על פי סעיף 439 לחוק העונשין תשל"ז - 1977 שזו לשונו: "(א) הנותן במתנה או מוסר או מעביר או משעבד נכס מנכסיו או גורם לאחת מאלה, בכוונה להונות נושה מנושיו, דינו - מאסר שלוש שנים. (ב) המוכר או מסלק חלק מנכסיו אחרי התאריך שבו ניתן נגדו פסק-דין או צו לתשלום כסף שלא קיימם, או תוך חדשיים לפני התאריך האמור, והכל בכוונה להונות נושיו, דינו - מאסר שלוש שנים". 20. תמהני אם המקרה השני של רכישת נכס, נופל בגדרו של החוק הפלילי ואותיר השאלה בצריך עיון. מכל מקום, שומא על בית המשפט לאבחן בין רכישת נכס לבין העברת נכס. נכס שמועבר על ידי החייב לצד שלישי יוצא ממסת הרכוש של החייב ומכאן האנטרס המוגבר של המשפט להגן על הנושים . נכס שנרכש או נרשם מלכתחילה על ידי צד שלישי, לא נכלל אף פעם במסת הרכוש של החייב. במקרה כזה, בדיקת אמיתותה ותקפותה של העסקה צריכה להיות במשנה זהירות . יכול ומדובר במקרה של חייב מתוחכם אשר מלכתחילה רוכש ורושם את נכסיו על שמות אחרים שאינם אלא ידו הארוכה (ראה לדוגמה ת.א. 2244/81 שמואל פלאטו שרון נ. קומפני פריזן דה פרטיסיפיון דינים מחוזי כרך א 281 ושורת ההחלטות בכרך דינים א' בעניינו של של פלאטו שרון ). מאידך, יתכן ומדובר בנכס אשר נרכש באמת ובתמים על ידי צד שלישי לטובת החייב, כאשר אותו צד שלישי נמנע מהעברתו לחייב או על שם החייב, כדי לא לאפשר לנושיו להניח ידם על הנכס. 21. לא אכחד כי התלבטתי שמא יש לראות את המקרה שלפנינו כנופל לקטיגוריה דומה. דהיינו, הרכב נרכש על ידי התובעת ונרשם על שמה על מנת למנוע מנושי הנתבע להניח ידם על הרכב כאשר העסקה האמיתית היא של מתן זכות שימוש ללא תמורה ברכב. לכאורה, זו עסקה לגיטימית, כפי שבן משפחה של חייב רשאי לרכוש עבורו מכשיר טלויזיה חדש ולשייר את הבעלות בידו, כדי למנוע עיקול המכשיר על ידי הנושים בהליכי עיקול מיטלטלין בהוצאה לפועל. זאת, להבדיל מהעברה פיקטיבית של מכשיר טלויזיה קיים מהחייב לאחד מבני המשפחה על מנת להתחמק מהליכי העיקול. 22. אחר כל הדברים האלו העפלתי לגבעת פסק הדין להשקיף ולראות אם יש בהבחנות דלעיל כדי לשנות את התוצאה. שאלתי את עצמי שמא לפנינו עסקה אמיתית של רכישת רכב על ידי התובעת אשר העניקה במתנה לנתבע-בנה את זכות השימוש ברכב. וכפי שהיא עצמה התבטאה במהלך הדיון "מותר לי לתת מתנה לבן שלי...קניתי לעצמי את האוטו ונותנת לו אפשרות להשתמש בזה". [ במאמר מוסגר אציין כי הנושא מעורר סבך של בעיות נוספות כגון: האם אין לראות בפעולה כזו העברת בעלות בדרך של מתנה ריאלית? האם במקרה שלפנינו, אפילו לשיטת התובעת עצמה, אין לראותה כמי שנתנה לבנה את הרכב במתנה ולא הותירה בידה אלא בעלות ערטילאית המתבטאת ברישום הרכב? לאור התוצאה אליה הגעתי אשאיר שאלות נכבדות אלו בצריך עיון ]. "סובב סבב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח" ולאחר שחזרתי על עקבותי שבתי לאותו מקום. על מנת שאשתכנע כי המדובר בעסקה אמיתית במסגרתה רכשה התובעת רכב והעניקה בו לנתבע זכות שימוש ללא תמורה, היה עליה להצביע על מקורו של הכסף בו נרכש הרכב. התובעת לא הביאה כל ראיה לעניין זה ובסופו של יום, כל האינדקציות מורות על כך שהתובע הוא הבעלים האמיתי של הרכב. 20. אשר על כן אני דוחה את תביעת התובעת להצהיר כי היא הבעלים של הרכב ומחייב את התובעת לשלם לנתבעת 2 הוצאות התביעה בסך של 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ. חוזההברחת נכסים