הסכם אספקת שרותים עם מלון

פסק דין 1. ההליך : א. התובעת, שסיפקה בזמנים הרלוונטיים לתביעה זו שירותי מזון ומשקאות למלון מנדרין, אשר היה בבעלות חברת מלון מנדרין בע"מ (להלן : "החברה" או "המלון"), הגישה תביעה נגד הנתבעים והחברה לפיתוח מפעלי תיירות בע"מ (הנתבעת מס' 3 המקורית) - פרקליט ונושים מובטחים של החברה - בה עתרה לחייבם בתשלום סך של 300,000 ש"ח (כערכם ביום הגשת התביעה). סכום התביעה מורכב מיתרת חוב נטענת של החברה לתובעת, בגין שירותיה, ופיצוי בגין נזקים נטענים שגרמו לה הנתבעים הנ"ל בהביאם להתמוטטותה הכלכלית, נוכח אופן ניהולו של המלון על-ידם, או עבורם עובר לפירוקו, במרמה, בחוסר תום לב, תוך הצגת מצגי שווא, עשיית עושר ולא במשפט וברשלנות כלפיה. ב. במהלך שמיעת הראיות הגיעו הצדדים לכלל הסכמה, לפיה יפוצל הדיון בתביעה, כך שבתחילה תדון שאלת האחריות, או החבות של מי מהנתבעים המקוריים בגין נשוא התביעה. היה ויקבע כי מי מהנתבעים אחראי כלפי התובעת בגין נשוא התביעה, תשמענה הראיות לענין הסכום אותו יהיה על נתבע כזה לשלם לתובעת (עמ' 27-28 לפרטיכל). ג. ביום 30.10.96 ניתנה על-ידי החלטה (בעמ' 42-69 לפרטיכל) לפיה, הנתבע מס' 1 אחראי אישית לנזקיה הנטענים של התובעת בגין הפרת ההסכמים בינה לבין המלון - והכל, אם יוכחו כאלה. עוד קבעתי, כי הנתבעים מס' 2 ומס' 4 (מס' 2 ומס' 3 בכותרת לפסק-דין זה) חבים אף הם בנזקים הללו, נוכח היותו של הנתבע מס' 1 שלוחם לענין ההסכמים הנ"ל. תביעת התובעת כנגד החברה לפיתוח מפעלי תיירות בע"מ (הנתבעת מס' 3 בכתב התביעה המקורי) נדחתה ועל כן הושמט שמה מרשימת הנתבעים בכותרת פסק-דין זה. 2. הפלוגתאות : א. האם נותרה יתרת חוב בסך של 152,774 ש"ח, ליום 30.9.87, מצד המלון כלפי התובעת. ב. האם הנתבעים גרמו להתמוטטותה הכלכלית של התובעת ולהרס שמה הטוב ואם כן, האם עקב כך נגרם לתובעת נזק של לפחות 45,000 ש"ח (ליום 12.3.90 - הוא מועד הגשת התביעה). 3. קיומה של יתרת חוב מצד המלון לתובעת בגין שירותיה: א. לגרסת התובעת (סעיפים 21, 23 ו- 40 לתצהיר עדותו הראשית של מר מיכה נוי, אחד ממנהלי התובעת (להלן: "תצהיר נוי") ועדותו של מר יעקב ליפשיץ, מנהל נוסף בתובעת בעמ' 19 לפרטיכל), עם תום פעילותה במלון, נותרה יתרת חוב כלפיה, מצד המלון, בגין שירותים שסיפקה לו, בסכום כולל של 152,774 ש"ח (נכון ליום 30.9.87 ש"ח). סכום זה מורכב, מסכום חשבונית מס' 43, מיום 11.9.87, על סך 160,328 ש"ח (ת3/ ) (להלן: "החשבונית"), בקיזוז סך של כ- 8,000 ש"ח (במדויק 7,553.89 ש"ח), בו חויבה התובעת ע"י המלון בגין הלנת עובדיה במלון. יתרת החוב הנטענת נסמכת על הרשום בכרטיס חובה/זכות שנוהל ע"י התובעת על שם המלון (ת4/ ו- ת5/), על החשבונית ועל החשבונות ת49/ א' - ד' ו- ת51/ (אליהם אתייחס להלן). ב. ואילו הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע"), לא העלה גרסה חד-משמעית כלפי גרסת התובעת. בכתב הגנתו גרס, כי התובעת מעולם לא הוכיחה שהמלון נותר חייב לה סכום כלשהו והמסמכים עליהם היא סומכת, אינם מוכיחים טענתה זו (סעיפים 5 ו- 14 לכתב הגנתו); כי לא ניתן לתובעת מעולם אישור לחשבון כלשהו מצד "מבקר המלון" ומעולם גם לא נעשה סיכום המגיע לה, אם בכלל, לרבות קיזוז המגיע ממנה (סעיף 8 לכתב הגנתו). בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע (להלן: "תצהיר הנתבע") גרס הוא - בניגוד לנטען בכתב הגנתו - כי כל חשבונות התובעת שאושרו ע"י המוסמכים מטעם המלון נפרעו, פרט ליתרות מהחודשים יוני-יולי 1987, שטרם נמסרו למלון ולא נפרעו, עקב הצורך בהתחשבנויות, קיזוזים, תביעות נגדיות, בקורת מלאי ובדיקת הנזקים שגרמה התובעת למלון (סעיף 34 לתצהיר הנתבע); כי ניירות ההתחשבנות, המתיימרים להיות חתומים ע"י אחד מהנהלת החשבונות של המלון, מעולם לא אומתו "והאיש שחתימתו מתיימרת להופיע על החשבונות לא אישר חתימתו ויש לח"מ יסוד להאמין שכל הכרוך במה שאמור להיות חתימת אותו איש, נגוע בחוסר חוקיות או באי סדרים (בלשון נקיה)" (סעיף 39 לתצהיר הנתבע). סתם ולא פרש; כי אם נותרה יתרת חוב לזכות התובעת, זו אינה עולה על 20,000 ש"ח - 30,000 ש"ח (סעיף 48 ב' לתצהיר הנתבע). בסיכומי ב"כ הנתבע, עלתה טענה חדשה (שלא הופיעה, בצורה בה נטענה, לא בכתב ההגנה ולא בתצהיר הנתבע) והיא, כי החשבונית נפרעה במסגרת התשלומים שבוצעו לפי סעיף 4 לתוספת להסכם (ת1/), שנכרתה ביום 18.8.87 בין התובעת לבין המלון (ת28/) להלן: "התוספת"). ג. אתייחס בתחילה לטענתו האחרונה של ב"כ הנתבע (אליה הצטרף גם ב"כ הנתבעים האחרים). לפי טענה זו (סעיף 7ה', בעמ' 5 לסיכומיו), התוספת הסדירה נושא התשלום לתובעת בגין שירותים שתספק למלון מיום חתימת התוספת ואילך (היינו, לעתיד), התמורה הנקובה בה שולמה לתובעת (ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים) ובמסגרת זו, נפרעה גם החשבונית. ב"כ הנתבע סומך טענתו זו על הוראת סעיף 4 לתוספת, הקובע: "לסילוק המגיע בגין המשך ועבור מתן השירותים השוטפים של י.מ.י במלון, ולפי הערכת י.מ.י ובהתאם לתפוסה הצפויה, ישלם המלון ל- י.מ.י, את התשלומים הבאים…" (ההדגשה שלו - ר.מ.) ואילו לטענת ב"כ התובעת, יש ליחס לתוספת פרשנות שונה לחלוטין, כאמור במבוא לתוספת, בהתחשב בנסיבות כריתתה, כפי שנקבעו בהחלטתי בשאלת החבות, ותוך מתן הדגשה לאמור בסעיף 3 לתוספת. ד. לא מצאתי תימוכין - לא עובדתיים ולא משפטיים - לפרשנות שמבקשים ב"כ הנתבעים ליתן לתוספת. אין חולק, כי ניסוחה של התוספת (שבוצע מטעם המלון) אינו הבהיר והמוצלח ביותר. לפיכך, יש להחיל על פרשנותה, כללים משפטיים. אלו הובאו בע"א 4628/93, פ"ד מט (2 ) 265, 310, שם נאמר, מפי המשנה לנשיא א' ברק (כתארו אז): "המסר הנורמאטיבי העולה מתוך סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) הוא כפול: ראשית, אמת המידה המרכזית לפרשנות חוזה הוא אומד דעתם של הצדדים לחוזה. אומד דעת זה הוא המטרות, התכליות, היעדים והאינטרסים (הסובייקטיביים, אשר מצאו ביטוי חיצוני) אשר הצדדים ביקשו (במשותף) להגשים באמצעות החוזה. אומד דעת זה יכול שישתמע מתוך החוזה, ויכול שישתמע מתוך הנסיבות. שנית, אם לאחר בחינת לשון החוזה והנסיבות החיצוניות עדיין קיימת התנגשות בין אומד הדעת של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, לבין אומד הדעת של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך הנסיבות, יד אומד הדעת של הצדדים המשתמע מתוך הנסיבות על העליונה. אכן, סעיף 25(א) לחוק קובע כלל הכרעה, ולפיו ניתנת עדיפות מלאה לאומד הדעת המשתמע מתוך החוזה על פני אומד הדעת המשתמע מתוך הנסיבות החיצוניות לחוזה. ודוק: סעיף 25(א) לחוק אינו קובע כי בגיבוש אומד הדעת של הצדדים (המשתמע מתוך החוזה) אין לפנות לנסיבות החיצוניות לחוזה. סעיף 25(א) לחוק החוזים אינו אוסר על פנייה לנסיבות החיצוניות כדי להבין באופן טוב יותר את אומד הדעת המשתמע מתוך החוזה. כל שנקבע בסעיף 25(א) לחוק, הוא כלל הכרעה שלפיו תוקף פרשני יינתן בראש ובראשונה לאומד הדעת המשתמע מתוך החוזה; ורק אם אומד דעת כזה אינו משתמע ממנו - מתוך הנסיבות. על- כן, אם ניתן וראוי להיעזר בנסיבות החיצוניות לחוזה כדי להבין את אומד הדעת של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, יש לעשות כן… ". (ההדגשות: שלי - ר.מ.) באופן זה יש לפרש את התוספת בעניינינו. בחינת נסיבות כריתת התוספת, תומכת בפרשנות אותה מייחסת לה התובעת. אבהיר. כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 30.10.96 (עמ' 47 לפרטיכל, ש' 28 ואילך), נסיבות כריתת התוספת היו, פיגור מתמשך מצד המלון בתשלום חובותיו לתובעת, פיגור אשר הקשה על תפקוד התובעת והביא למסכת התכתבויות ופגישות בין הצדדים במטרה לחסל את החוב (ראה: ת8/ - ת27/). התוספת נועדה להבטיח המשך הספקת השירותים ע"י התובעת למלון, עד למועד הפסקת תפעולו (1.9.87), על אף קיומו של החוב (אשר לא היתה מחלוקת לגבי קיומו, אלא לגבי גבהו), לאחר שהתובעת חזרה והתריעה בפני המלון, כי תחדל לספק שירותיה אם לא ישולם לה החוב. בתמורת להמשך מתן שירותי התובעת, התחייב המלון לסלק את חובו לתובעת, ע"י תשלום הסכומים כמפורט בסעיף 4 א- ה' לתוספת (המסתכמים ב- 155,000 ש"ח), תוך התחייבות (בס"ק ו' לסעיף 4), כי כל יתרת החוב המגיעה ו/או שתגיע מהמלון לתובעת, תשולם לה לא יאוחר מיום 25.9.87. פירוש זה תואם את תכליתה העסקית הסבירה של התוספת, את נסיבות כריתתה ואת כוונת הצדדים לה (ראה: סעיפים 34 - 39 לתצהיר נוי). תמיכה נוספת לפרשנות זו ניתן למצוא בתוספת עצמה, בהואיל השני שבה, שם נאמר: "הואיל והמלון לא עמד בתשלומים שמגיעים ל- י.מ.י על פי ההסכם הנ"ל (הכוונה להסכם הראשון שבין הצדדים מיום 25.3.87 (ת1/) - ר.מ.) במועדם והצטבר חוב לזכות י.מ.י. שטרם סוכם סופית אך שלפי טענות י.מ.י. מסתכם עד ליום 16.8.87 בסך העולה על 200,000 ש"ח קרן." ובסעיף 3 לתוספת נקבע כדלקמן: "על אף החוב של המלון - י.מ.י. כאמור לעיל וכנגד התחייבות המלון לסילוק החוב כמפורט להלן בתוספת זו, מתחייבת י.מ.י. להמשיך לתת למלון את כל השירותים על פי ההסכם עד ה- 31.8.87". (ההדגשה שלי - ר.מ.) החל ממועד כריתת התוספת ולפיה, אמורה היתה התובעת להמשיך ולהעניק שירותיה למלון, למשך 13 ימים נוספים, עד לסגירתו (ולמשך שני ארועים שנועדו להתקיים בחודש ספטמבר 1987). לפיכך, התשלומים המפורטים בתוספת, נועדו לפרוע את החובות הקודמים של המלון לתובעת ולכל היותר, גם את החיובים הנוספים בגין שירותים שטרם סופקו ע"י התובעת למלון (אם יתברר שיתרת החוב עובר לחתימת התוספת קטנה מ - 155,000 ש"ח). תמיכה נוספת לפירוש זה ניתן למצוא, באופן ביצוע התשלומים ע"י המלון לתובעת עובר לכריתת התוספת, כאשר אלו בוצעו תמיד לאחר אספקת השירות ולא למפרע. לפיכך, אין ממש בטענת ב"כ הנתבע, לפיה ע"י תשלום הסכומים לפי התוספת, פרע המלון את חוב העבר, לרבות סכום החשבונית. כל זאת, אף אם לא נתייחס לעובדה כי מדובר בשינוי חזית, ללא הסכמת התובעת, ועל כן יש להתעלם ממנה. ה. טענתו השניה של ב"כ הנתבע הינה, כי התובעת לא הוכיחה כלל ועיקר קיומו של חוב מצד המלון כלפיה, שהרי אין בחשבונית כשלעצמה - שיצאה תחת ידי התובעת - כדי להעיד על גובה החוב. באשר לעדותו של מר ניזאר סארגי (להלן: "ניזאר"), אשר שימש בתקופות הרלוונטית לתביעה זו, כמנהל הביקורת של המלון, זו אינה יכולה לתמוך בתכנה של החשבונית, שכן, לא היה זה מתפקידו של ניזאר לאשר חשבוניות - תפקיד שהוטל על מר סגל, חשב המלון. מאחר שמר סגל לא זומן לעדות ע"י התובעת, יש לזקוף את אי זימונו לחובתה. ו. השאלה מהי כמות ההוכחה הנדרשת מבעל-דין עליו מוטל הנטל להוכיח נזק (והוא הדין לגבי סכום חוב), הובאה בע"א 294/92, פ"ד מז (3) 23, שם נאמר, בעמ' 32-34, כדלקמן: "...הגישה הרווחת היא כי על הנפגע להוכיח לא רק את עובדת הנזק אלא גם את שיעורו, כך שאפילו אם הוכיח הנפגע נזק, תידחה תביעתו אם לא הוכיח את שיעור הנזק....בע"א 355/80..., קבע הש' ברק: "...אין זה מדוייק כלל ועיקר לומר, כי די לו לנפגע - התובע להוכיח את נזקו, ואילו שיעור הפיצויים הוא עניין לאומדנו של בית המשפט נראה לי כי הגישה הנכונה היא, כי נפגע, ...חייב להוכיח, במדת וודאות סבירה, הן את נזקו והן את שיעור הפיצויים, שיהיה בו כדי לפצותו על נזקו..." (שם בעמ' 806). ובהמשך הבהיר: "על-פי גישתנו, מוטל על הנפגע, המבקש לקבל פיצויים במסגרת סעיף 10 לחוק התרופות, הנטל ליצור תשתית עובדתית, שתאפשר לבית המשפט להעריך את מידת הנזק מזה ואת שיעור הפיצויים מזה. כשם שמידת הנזק אינה עניין, שנקבע על-פי אומדנא דדינא, כן עניין הפיצוי אינו נקבע על-פי אומדנא דדינא. שאלה אחרת היא, מהי מדת הוודאות והדיוק, המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי. האם עליו להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן לקבוע את מידת הנזק ואת שיעור הפיצוי במידת וודאות ודיוק מוחלטים, או שמא ניתן להקל עליו בעניין זה? ידועים מקרים, שבהם אין כל אפשרות להעריך את הפיצוי והנזק במדת וודאות מרובה. האם יש בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע? הגישה המקובלת היא כי מקום שהוכח קיומו של נזק, אין באי האפשרות לחשב אותו בדייקנות כדי לדחות את תביעת הפיצויים ... על-כן, באותם מקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדוייקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי. לעומת זאת, באותם מקרים אשר בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידת הנזק ושיעור הפיצויים, אין בכך כדי להכשיל את תביעתו של הנפגע, ודי לו שיביא אותם נתונים, אשר ניתן באופן סביר להביאם, תוך מתן שיקול דעת מתאים לבית המשפט לעריכת אומדן להשלמת החסר." (שם בעמ' 809-808). יצויין עוד, כי בהקשר הנדון אין נפקא מינה אם מדובר בפיצוי על בסיס חוזי או פיצוי על בסיס נזיקי. גם במסגרת דיני הנזיקין נערכת ההבחנה בין מצבים בהם הוכחת שיעור הנזק היא בעייתית, ובין מצבים בהם ההוכחה מעשית ואף פשוטה, אך למרות זאת לא השכיל בעל הדין לגבשה בחומר ראיותיו...השימוש בכלי האומדנא נשמר גם בפסיקת פיצויים נזיקיים לנסיבות בהן בלתי אפשרי או לפחות קשה להוכיח את שיעור הנזק בצורה מדוייקת ומלאה...". וראה: ע"א 355/80, פ"ד לה (2) 800, 809 וע"א 646/85, פ"ד מב (2) 793, 799-800. ניתן להקיש מהדברים הללו גם לענייננו ולקבוע, כי התובעת הרימה את הנטל שהוטל עליה להוכחת חוב המלון כלפי בצורה מספקת. אנמק. ז. מעדותו של ניזאר ניתן ללמוד, על האופן בו נהג המלון עם התובעת בעריכת ההתחשבנויות שביניהם. מדובר בעדותו של עד אובייקטיבי, אשר ליווה את מערכת היחסים שבין המלון לבין התובעת מיום כניסתה למלון. עדותו לא הופרכה והינה אמינה עלי. לפי גרסתו, השתתף ניזאר בספירות המלאי שבוצעו ע"י המלון לגבי התובעת הן עם כניסתה למלון והן עם סיום שירותיה למלון (עמ' 74 לפרטיכל, ש' 18, ועמ' 77 לפרטיכל, ש' 22) וכן ערך את ההתחשבנויות השבועיות בין התובעת לבין המלון. מעדותו (עמ' 74-75 לפרטיכל) עולה, כי תהליך ההתחשבנות שבין המלון לבין התובעת בוצע כך: הזמנת מזון או משקאות ע"י אורח המלון, באחת מנקודות המכירה במלון, היתה נרשמת ע"י מלצר מעובדי התובעת, על מה שמכונה בעגה המקצועית "בון". הבון היה נמסר לקופאי (עובד המלון), שישב בעמדת המכירה, והלה הכין חשבון. האורח שילם חשבון זה או במזומן או ע"י חיוב חדרו. בסוף כל משמרת, רוכזו כל הבונים והמזומנים במשרד הקבלה של המלון, אשר אמור היה לחייב את חדרו של האורח, אם זה לא שילם במזומן. העתק מכל בון היה נמסר לניזאר לביקורת ופנקס הבונים, בו העתקי הבונים, היה נמסר לתובעת. ניזאר נהג להכין ריכוז יומי של כל מה שסיפקה התובעת למלון (דוגמת ת50/) ובסוף כל שבוע לרכז את הכמויות בדף סיכום שבועי (דוגמת ת49/) ולתרגם את כמויות המזון שסופקו ע"י התובעת לכסף, לפי המחיר המצוין באותו דף, שנלקח מההסכם המקורי שבין המלון לבין התובעת (ת1/). מהסך הכולל קוזזו על ידו הסכומים לפי הוראות ההסכם (עמ' 75 לפרטיכל, ש' 20). הריכוז השבועי הוגש על ידו לחשב המלון ובמקביל לתובעת, אשר הכינה חשבונית מס מתאימה, אותה הגישה לחשב המלון לתשלום (עמ' 76 לפרטיכל, ש' 9). יוער כאן, כי לא היה כל ממש בטענת הנתבע, לפיה החשבונות מעולם לא אומתו וכי "האיש שחתימתו מתיימרת להופיע על החשבונות לא אישר חתימתו ויש לח"מ יסוד להאמין שכל הכרוך במה שאמור להיות חתימת אותו איש, נגוע בחוסר חוקיות או באי סדרים (בלשון נקיה)". תמהני כיצד עלה ענין כזה בדעתו. עדות ניזאר הושלמה בדברי מר נוי (סעיף 22 לתצהיר נוי) לפיהם, התובעת נהגה להוציא חשבונית למלון רק לאחר שההתחשבנות המפורטת לעיל אושרה ע"י מבקר המלון וזאת, על מנת להמנע מתשלומים מיותרים בגין מע"מ (ראה גם עדותו: בעמ' 92 לפרטיכל, ש' 5-7). דברים אלה נתמכים במכתבו של מר נוי להנהלת המלון, מיום 1.9.97 (ת32/א'), המתייחס לחשבוניות חודש אוגוסט 1987 (עמ' 91 לפרטיכל, ש' 28), בו דרשה התובעת מן המלון לשלם לה סכום כולל של 190,290.25 ש"ח, כמפורט שם. ניזאר עצמו אישר - בחתימתו - את החשבון המפורט במכתב זה. לגרסת מר נוי, מהסכום הנ"ל קוזזו ע"י המלון קיזוזים שונים, כמפורט בעדותו (עמ' 91 לפרטיכל, ש' 28-31, ובעמ' 93 לפרטיכל, ש' 19) ועל כן, החשבונית נשוא דיוננו, אשר הוצאה לאחר קיזוזים אלה ביום 11.9.87, הינה בסכום נמוך יותר. יוצא אם כן, שהסכומים המופיעים בחשבונית תואמים את דפי ההתחשבנות שנערכו מטעם המלון ויש בכך כדי לתמוך בגרסת התובעת לגבי גובה החוב הנתבע לפיה. ח. ועוד. בעדותו (עמ' 77 לפרטיכל, ש' 14-17) מקשר ניזאר בין החשבונית, לבין החשבונות השבועיים שנערכו על ידו לגבי מכירות התובעת בחודש אוגוסט 1987 (ת49/א' - ד') ובגין ארועים (ת51/) ומצביע על ההתאמה בפרטיהם. כך, הסכום המופיע בחשבונית בגין אספקת מזון בין 2.8.87 ל- 8.8.87 (ת49/ ד') הוא על סך של 24,675.92 ש"ח, כנקוב בת49/ ד' (לפני מע"מ ולאחר קיזוזים). הסכום השני בחשבונית, על סך 37,495.35 ש"ח, מתייחס לתקופה שבין 9.8.87 ל- 15.8.87, הינו כנקוב בת49/ ג'. הסכום השלישי בחשבונית, על סך 31,245.27 ש"ח, המתייחס לתקופה שבין 16.8.87 ל- 22.8.87, הינו כנקוב בת49/ ב' והסכום הרביעי בחשבונית, על סך 23,232.14 ש"ח, מהתקופה שבין 23.8.87 ל- 29.8.87, הינו כנקוב בת49/א'. הסכום המתייחס לימים 30-31.8.87 על סך של 1,421 ש"ח, אינו נתמך בהתחשבנות כנ"ל. החיוב בגין ארועים המופיע בחשבונית, על סך 21,346.83 ש"ח, נתמך בת51/ - ריכוז חשבון הארועים שנערכו במלון. מסמך זה חתום אף הוא ע"י מר ניזאר לאות אישור ביקורתו (עמ' 77 לפרטיכל, ש' 5). ט. בחקירתו הנגדית של ניזאר (עמ' 79 לפרטיכל, ש' 13), הפנה ב"כ הנתבע תשומת לבו לסכומים שקוזזו מהחשבונות שבת49/, אך לא קוזזו ממקביליהם בחשבונית. מדובר בקיזוז סכום של 38 ש"ח בת49/ א', 76.2 ש"ח בת49/ ב', 229 ש"ח בת49/ ג' ו- 2,295.68 ש"ח בת49/ ד' (הסכומים כוללים מע"מ ). אמנם העד לא ידע לומר בודאות מה מהות הקיזוזים הנ"ל, אך בחקירה נגדית לב"כ הנתבעים מס' 2 ו -3 העלה את האפשרות, שמדובר בחיובי התובעת ע"י המלון בגין עלות הדפסת פנקסי בונים ובגין הלנת עובדיה במלון (עמ' 81 לפרטיכל, ש' 6-8). לא מצאתי בהעדר הסבר מדויק לסכומים הללו, בנסיבות המקרה, בהתחשב בזמן הרב שחלף והעדר אפשרות בדיקת מסמכי המלון מצד התובעת, משום נימוק שלא לראות בחשבונות הללו כמחייבים את המלון. יחד עם זאת, מאחר שהתובעת מסכימה (בסעיף 40 לתצהיר נוי), כי יש לקזז מסכום החשבונית סך של 8,000 ש"ח, אותם קיזז המלון, לטענתו, מחשבון זה בגין הלנת עובדי המלון, (באופן שיתרת החוב הנכונה של המלון לתובעת הינה 152,775.12 ש"ח בלבד (הסכום הנקוב בת4/ ות5/)), די בכך כדי להביא על סיפוקו את ההפרש שנוצר בין המסמכים שב49/ לבין סכומי החשבונית. אשר לחיוב בחשבונית המתייחס לשירותים שסופקו ע"י התובעת בימים 30-31.8.87, אמנם לא הוצג חשבון מאושר של המלון, כאמור, אך מאחר שאין חולק כי התובעת נתנה שירותים במועדים אלה ונוכח הסכום הסביר הנתבע בגין יומיים אלה, יש לראות גם בחוב זה כמוכח (מה גם שלא הופרך, על אף שכל הנתונים הצריכים לבדיקה היו בידי המלון שעה שסכום זה נדרש ממנו ע"י התובעת). י. אשר לטענת ב"כ הנתבע כנגד המסמכים ת4/ ות5/, לפיה, אינם קבילים כראיה, בהיותם בגדר עדות מפי השמועה. מדובר בכרטיסים שנוהלו על שם המלון ע"י הנהלת חשבונות חיצונית של התובעת ואשר למי ממנהלי התובעת, אשר העידו בתיק זה, לא היה יד בעריכתם. תוכנם של אלה מאשש, לכאורה, את טענת התובעת לגבי החוב הנטען. הגם שמסמכים אלה לא הוגשו באמצעות עורכם או מי שמסוגל להסביר פרטיהם, הרי משהוגשו באמצעות מר ליפשיץ, ללא התנגדות מצד מי מהנתבעים להגשתם, קבילים הם כראיה - הגם שמשקלה של ראיה כזו פחות, נוכח העובדה כי מי ממנהלי התובעת לא לקח חלק בעריכתם ומנהלת החשבונות שערכה אותם, לא זומנה לעדות. אמנם לא ברור אם מסמכים אלה עברו ביקורת סופית מצד הנהלת החשבונות של התובעת (ראה: עדותו של מר נוי בעמ' 93 לפרטיכל, ש' 26) ויתכן כי סכומים שונים בהם לא עודכנו (ראה: עמ' 93 לפרטיכל, ש' 29-31; עמ' 94 לפרטיכל, ש' 6-7; עמ' 95 לפרטיכל, ש' 28-31 ועמ' 96 לפרטיכל, ש' 5-6), יחד עם זאת, כאמור, ניתן למצוא בהם תמיכה כללית בחוב הנטען. יא. מתברר, כי טענת הנתבע, לאורך כל הדיון (ראה למשל: עמ' 89 לפרטיכל), כי יוכיח שסכום החשבונית נפרע, לא באה כלל לכלל ביטוי בראיות מצדו (למעט טענת הפרעון הסומכת על פירושו לתוספת). בישיבת ההוכחות מיום 15.7.97, הצהיר מר נוי כי מצא כרטיס הנהלת חשבונות מקורי של המלון ממנו עולה, כי יתרת חובו לתובעת, ביום 31.7.97, היתה 205,000 ש"ח. תמוה בעיני מדוע התנגד הנתבע להגשת מסמך זה, גם אם לא הוצג בפניו במועד מוקדם יותר, כאשר מסמך זה עשוי היה לתרום לגילוי האמת. גם התנגדות זו, שלא מצאתי בהסבר לה נימוק של ממש, פועלת לרעת גרסת הנתבע. יב. טענתו השלישית של ב"כ הנתבע היא, כי יש בהמנעות התובעת מלהגיש הוכחת חוב למפרק המלון, כדי ללמד על אי קיומו של חוב כזה. לפי טענה זו, חששה התובעת מהגשת הוכחת החוב למפרק, שכן, בידיו היה מצוי כל המידע הדרוש לבדיקת החוב והוא היה דוחה את תביעתה, בהעדר הוכחה. משיב על כך ב"כ התובעת (בסעיף 10 לסיכומי התשובה), כי הסיבה לאי הגשת הוכחת חוב מצד התובעת למפרק, נבעה מכך, שהיה ברור לה שהתמורה בגין מכירת המלון לא תספיק לפרעון חובותיו המלון כלפי נושיו המובטחים וממילא גם לא כלפיה. הסברו זה של ב"כ התובעת נתמך בעובדות ומהווה סיבה מוצדקת לאי הגשת הוכחת חוב למפרק. למותר לציין, כי לו היה ברור לתובעת כי חובה הנטען כלפי המלון לא קיים, כטענת הנתבע, ספק אם היתה יוזמת את הגשת הבקשה לפירוק המלון (ת41/), אשר נועדה לאפשר לה להפרע בגין חובה, שהרי בעת הגשת הבקשה לפירוק לא יכלה התובעת לדעת שסופו של הליך זה, שלא יועיל לה. לפיכך, אין ממש בטענה שהועלתה כלפי התובעת גם בענין זה. יג. טענת ב"כ הנתבע בקשר לקיזוזים שלא נעשו בהתחשבנות שבין המלון לבין התובעת (סעיף 32-33 לסיכומיו), לא נסמכה על ראיות כלשהן ונטענה בצורה סתמית ודי בכך כדי לדחותה. בכל מקרה, מענהו של ב"כ התובעת לענין זה (בסעיף 7 ו -8 לסיכומי התשובה) מקובל עלי. יד. אשר לטענת ב"כ התובעת (בסעיף 19 לסיכומיו) לפיה, הנתבע הודה בקיומו של חוב מצד המלון לתובעת עוד בטרם הוגשה תביעה זו, ועל כן נתפס הוא בהודאתו זו. טענה זו נסמכת בין היתר על מכתבו של הנתבע, מיום 26.1.88, אל הנתבע מס' 3 (מוצג 89 לתיק מוצגי התובעת), בו הוא אומר: "אני חוזר ומציע לשקול בחיוב מציאת הסדר עם ימי (קבלן המזון) לפיו תקבל כ- 60% מחובה (בין 120 ל- 150 אלף ש"ח) ובכך גם נמנע מנושים אחרים להצטרף לבקשה (לפירוק - ר.מ.)…" לטענת ב"כ התובעת, מדברים אלה עולה, כי הנתבע ידע מה גובה חוב המלון לתובעת (בניגוד לגרסתו בעמ' 96 לפרטיכל ש' 24-26) וכי זה נע בין 200,000 ש"ח ל- 250,000 ש"ח ורק משנתבע אישית בגין חוב זה כפר בו. בנוסף, דברי הנתבע (בעמ' 96 לפרטיכל, ש' 28), לפיהם לא בדק כמה המלון חייב לתובעת, אלא היו לו "רק תגובות ממנהל המלון ומחשב המלון. הללו אמרו לי שלא קיים חוב לאחר הנזקים שהם עשו…" לא עולים בקנה אחד עם הוראת סעיף 5 לתוספת, המדברת על ויתור הדדי של התובעת והמלון בגין נזקים שנגרמו למי מהם עד למועד חתימת התוספת. אף מבלי להכריע בשאלה האם מדובר כאן בהודאת בעל-דין, קיימות ראיות מספיקות להוכחת חובו של המלון לתובעת, כפי שכבר פורט לעיל ואיני מוצאת לנחוץ להוסיף הכרעה בשאלה האמורה. טו. לבסוף, אוסיף רק זאת. הנתבע גורס, כי לא בדק בשעתו אם המלון נותר חייב סכום כלשהו לתובעת. אין ספק כי הדבר מעורר תמיהה ויש לזקוף עובדה זו לחובתו. שכן, בזמנים הרלוונטיים לענין, עמדו לרשותו כל האמצעים לבצע בדיקה כזו ומשלא עשה כן, חרף ידיעתו כי התובעת טוענת לקיומו של החוב נשוא תביעתה, אין לו אלא להלין על עצמו. בנסיבות אלה, אין גם מקום להחמיר עם התובעת, על שלא היתה מסוגלת להמציא, מעבר למסמכים שהמציאה, ראיות נוספות להוכחת תביעתה. טז. מן המקובץ עולה, כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת חובו של המלון כלפיה והיא זכאית להפרע בגינו סך של 152,328.98 ש"ח (סכום החשבונית, בניכוי 8,000 ש"ח כאמור בסעיף 40 לתצהיר נוי), למועד הוצאת החשבונית. 5. האם הנתבעים גרמו להתמוטטותה הכללית של התובעת ולהרס שמה הטוב? לטענת התובעת, בעקבות אי תשלום חובו של המלון, נגרמה לה התמוטטות כלכלית ופגיעה בשמה הטוב - נזק אותו אמדה ב - 45,000 ש"ח, למועד הגשת התביעה (על מנת להביא תביעתה בגדר סמכותו (דאז) של בית-משפט השלום). הגם שלטענת מר ליפשיץ (בעמ' 19 לפרטיכל, ש' 17), "עזבנו את העבודה במלון השרון ביוני 87' בעקבות מחלתי", כטענת ב"כ הנתבעים 2 ו -3 ולמרות שבתצהירו של מר נוי פורטו נזקיו האישיים ולא נזקי התובעת (סע' 43 - 44), הרי שוכנעתי שהחוב הגדול (יחסית) של המלון לתובעת, גרם להתמוטטותה הכלכלית ולנזקים כספיים. הגם שהתובעת לא הוכיחה נזקים אלה בצורה דווקנית, הרי, כפי שצוטט מע"א 355/80 לעיל, מאחר שהוכח קיומו של נזק, ומאחר שלאור טבעו ואופיו של נזק זה לא ניתן להביא נתונים מדוייקים לגביו, ניתן לפסוק לזכותה, בגין ראש נזק זה סכום גלובלי על דרך של אומדנה. נראה לי, שפסיקת סכום של 100,000 ש"ח, בערכי מועד מתן פסק-דין זה, מהווה פיצוי נאות וצנוע בגין הנזק הנטען. 6. בסיכום : הנני מקבלת את תביעת התובעת כנגד הנתבעים מס' 1 - 3 ומחייבת אותם לשלם לתובעת את הסכומים הבאים : א. סך של 152,328.98 ש"ח (כולל מע"מ), בגין החשבונית, ליום 11.9.87 (יום הוצאתה); ב. סך של 100,000 ש"ח, להיום, בגין נזקים כלכליים; ג. סך של 3,790 ש"ח, ליום 12.3.90, בגין המחצית הראשונה של אגרת המשפט; ד. סך של 6,616 ש"ח, ליום 23.6.94, בגין המחצית השניה של אגרת המשפט; ה. סך של 75,000 ש"ח, בצירוף מע"מ להיום, בגין שכ"ט עו"ד; ו. הסכומים האמורים ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקיים מירביים החל מהמועדים הנקובים לצדם ועד מועד התשלום בפועל. רנה משל (שהם) שופטת חוזהבית מלוןאספקה