פסק דין הנשיא מ' שמגר: 1. ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב- יפו, לפיו נדחתה תובענת המערערים להצהיר על בטלותה של ערבות שניתנה על-ידיהם להבטחת חוב שחב אחר למשיב. כן מופנה הערעור כנגד החלטת ביניים של בית המשפט קמא, בה נקבע, כי - בנסיבות העניין שלפנינו - הפטר , שנתן המשיב לערב אחר, אין בו כדי להפטיר גם את המערערים שלפנינו. 2. ואלה העובדות הצריכות לעניין: בחודש אפריל 1984 קיבלה חברת ברקלי השקעות בע"מ הלוואה מאת המשיב (להלן - הבנק). המערערים ערבו להלוואה זו בערבות בלתי מוגבלת. במקביל, ערבו לאותה הלוואה ערבים נוספים, ובהם אדם בשם יצחק גרוס ז"ל (להלן - הערב הנוסף). שני אירועים עובדתיים, המאוחרים למתן הערבות כאמור, רלוואנטיים לעניין שלפנינו: האחד עניינו הפטר חלקי שנתן הבנק לערב הנוסף. השני, עניינו פעולת הבנק בגביית חובה של החברה החייבת מן המערערים, ללא גבייה מקבילה מן הערבים האחרים. על שתי פעולות אלו של הבנק מלינים המערערים וטוענים, כי יש בהן כדי להצמיח עילות לבטלות ערבותם מדעיקרא. העילה הראשונה מעוגנת בהוראת סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים), אשר דן בהשפעת ההפטר של חייב אחד על-ידי הנושה על חיובו של חייב אחר. העילה השנייה עניינה תום-לב של הבנק בפעולת הגבייה. עילה זו מבססים המערערים על הבטחה, שניתנה, לטענתם, על-ידי מנהל הבנק דאז, לפיה הוא יימנע מגביית כסף מחשבונם, כל עוד אין הוא גובה משאר הערבים במקביל. שתי טענות אלו נדחו בבית המשפט קמא, ועל כך הערעור שלפנינו. 3. הנושא הראשון, העומד לדיון, עניינו, כאמור, השפעת הפטר , שנתן נושה לערב אחד, על חיובו של ערב אחר. שני שלבים לטענה זו. האחד - בחינת תחולתו העקרונית של סעיף 55(ג) הנ"ל לחוק החוזים על הסכם הערבות. השני - בדיקת תום הלב של הבנק המשיב בהפעילו את סעיף 11 להסכם הערבות. 4. ראשית לעניין תחולת סעף 55(ג) לחוק החוזים. את הטענה, לפיה משהפטיר המשיב את הערב הנוסף הרי שאף הם הופטרו באותה מידה, משתיתים המערערים על הוראת סעיף 55(ג) לחוק החוזים, אשר זו לשונה: "הפטיר הנושה אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו - בוויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת - הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת". הטענה מעוררת את שאלת תחולתו העקרונית של סעיף 55(ג) האמור על סוגיית הערבות. הספק בדבר התחולה מקורו בהוראת סעיף 6(ב) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, אשר עוסק בהפטרת ערב ואומר: "גרם הנושה לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב ונגרם על ידי כך לערב נזק, מופטר הערב כדי סכום הנזק". לצורך העניין שלפנינו אין אנו נדרשים להכריע בשאלה זו; זאת לאור הוראה חוזית בהסכם הערבות דנן, המתנה על הוראת סעיף 55(ג) האמור וקובעת הסדר אחר תחתיו. סעיף 11 להסכם קובע לאמור: "התחייבות הח"מ בכתב זה תשארנה בתוקפן המלא גם במקרה שהבנק, בי בהסכמת הח"מ או בלעדיה, ואף בלי מתן הודעה להם, לפי שיקולו של הבנק בלבד: א. יתן לחייבים או לכל אדם האחראי אתם או עבורם, בין כערב ובין באופן אחר, לרבות מי מהחתומים מטה, כל ארכה או הקלה...". 436 מכאן, שאף אם יש לסעיף 55(ג) תחולה עקרונית, הצדדים להסכם הערבות הנדון התנו על הוראתו. התנאה זו יש ביכולתם ליצור, כפי שעולה מהסיפא של סעיף 55(ג) עצמו. אף סעיף 6(ב) לחוק הערבות ניתן להתנאה, כפי שעולה מהוראת סעיף 18 לחוק האמור (ע"א 1[ 219/76], בעמ' 370). 5. מכאן לשאלת תום-לבו של הבנק בהפעילו את סעיף 11 להסכם הערבות. לטענת המערערים, אין הבנק יכול להיבנות מן ההסדר האמור בסעיף 11 להסכם הערבות, שכן בהפעילו את זכותו לפי הסעיף פעל הבנק בחוסר תום- לב, פעולה המנוגדת לעיקרון הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים. חוסר תום הלב בא לידי ביטוי, לפי הטענה, בכך, שהבנק לא הודיע למערערים בדיעבד על פעולת ההפטרה החלקית של הערב הנוסף לא מצאתי ממש בטענה זו. ראשית, אין זה ברור, כיצד יכולה הייתה הודעה כאמור להשפיע על המשך התנהגות המערערים, במידה שהיא רלוואנטית לערבות הנדונה בענייננו. טוענים המערערים, כי העדר הודעה מנע מהם הפעלת זכותם החוזית לבטל את הערבות. אלא שזכותם זו, המעוגנת בסעיף 2 להסכם הערבות, פועלה הוא אך מכאן ולהבא, ואין כוחה יפה לפטור את המערערים מאחריותם לחיוב קיים. משמע, לו אף ניתנה ההודעה, לא הייתה בידם זכות על-פי הסכם הערבות לבטל ערבותם ביחס להלוואה הנדונה כאן. שנית, ובזה העיקר, לא מצאתי משום חוסר תום-לב באי-מתן הודעה כאמור. זכותו של הבנק לפטור ערב אחד ללא מתן הודעה על כך לערב אחר מעוגנת בסעיף 11 להסכם הערבות. אין הסעיף מבחין, כפי שמנסים המערערים לטעון, בין הודעה מראש לבין הודעה בדיעבד. עצם העמידה של הבנק על זכותו החוזית האמורה ועשיית השימוש בה אין בה, כשלעצמה, משום חוסר תום-לב. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בסוגיה זו בע"א 2[ 158/80], בעמ' 812: "יכולות להיות נסיבות, בהן נוח לצד הנפגע שהמפר לא קיים התחייבותו, כי הנפגע היה רוצה להשתחרר מן ההתחייבויות לפי החוזה בשל טעמים שעמו. אולם, אבן הבוחן בכגון דא היא, אם עשה מעשה כלשהו או נהג בדרך שיש בה משום העדר תום-לב, יהיה זה על-ידי תחבולה, הכשלה, או פעולות כיוצא באלה. עמידה על זכות מפורשת המוסכמת בין הצדדים, ומה גם כאשר מדובר על זכות שאיננה חבויה בין השיטין או על פרשנות מלאכותית של מילה זו או אחרת בחוזה, אינה כשלעצמה בגדר פעולה נעדרת תום-לב". 437 בקשר לשאלת תום הלב בעמידה על זכות חוזית ראה גם: ר"ע 30/82 [3], בעמ' 276; ע"א 4[ 323/80], בעמ' 685-684; ע"א 5[ 64/80], בעמ' 599 -598; ע"א 6[ 528 ,524/83], בעמ' 553; ע"א 7[ 11/84], בעמ' 546- 547; אשר-על-כן, דין טענתם הראשונה של המערערים להידחות. 6. טענתם השנייה של המערערים עניינה תום-לבו של הבנק בפעולת הגבייה. הטענה היא, כי הבנק הפר את חובת תום הלב בכך שגבה כס מחשבונם, ללא ביצוע גבייה מקבילה מיתר הערבים; זאת, בניגוד להבטחה שניתנה, לטענתם, על-ידי מנהל הבנק דאז. אף בטענה זו אין ממש. שאלת מתן ההבטחה על-ידי מנהל הבנק דאז, מר אורנשטיין, שאלה שבעובדה היא. לאחר עיון בראיות שהוצגו לפניו מצא בית המשפט קמא, כי המערערים לא הוכיחו מתן הבטחה כאמור. קביעה זו ביסס בית המשפט על מסמכים שהוצגו ועל העדויות שהושמעו (יצוין כי מר אורנשטיין הנ"ל לא הוזמן להעיד). לא מצאתי מקום להתערב במימצא עובדתי זה. 7. סיכומם של דברים, היחסים החוזיים בין בעלי הדין שלפנינו מצאו ביטוים בהסכם הערבות שנחתם ביניהם. הסכם זה מכיל תניות שונות, ובהן אלו אשר על יסודן פעל הבנק המשיב בענייננו. שאלת תחולתו של חוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982, על עובדותיו של מקרה זה לא הוצגה על-ידי המערערים (והשווה ע"א 1[ 219/76] הנ"ל, בעמ' 374 ,372 ,371, וע"א 8[ 102/83], בעמ' 258), ולכן אין מקום להיזקק לה. כן לא נבחן תוקפן של התניות הרלוואנטיות באספקלריה של סעיף 3 לחוק החוזים, הדן, בין השאר, בבטלות חוזה הנוגד את תקנת הציבור. בנסיבות אלה אין אלא לדחות את הערעור. המערערים יישאו בהוצאותיו של המשיב בלוויית הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל בסכום של 5,000 ש"ח. השופט ד' לוין: אני מסכים. השופט י' מלץ: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא. ערבים (ערבות)הפטר