פיצוי מוסכם הסכם שכירות על אי פינוי


פסק דין

1. התובעים, שהינם הבעלים של זכות חכירה בחנות המצויה ברחוב אבן גבירול 23, תל-אביב (להלן: "המושכר"), הגישו בתיק זה תביעה כנגד הנתבעים, בה עתרו לחייבם בתשלום פיצוי מוסכם בגין אי פינוי המושכר בתום תקופת השכירות ותשלום סכום מוסכם בגין אי השבת מצב המושכר לקדמתו. התביעה הוכתרה בכותרת "בסדר דין מקוצר".



2. העובדות שאינן שנויות במחלוקת:
א. בין הנתבעת מס' 1 (להלן: "השוכרת") לבין התובעים (להלן: "המשכירים") נכרת, ביום 8.4.90, חוזה שכירות, לפיו שכרה השוכרת מן המשכירים את המושכר למשך שנה אחת, החל מיום 1.4.90 ועד ליום 31.3.91 (להלן: "תקופת השכירות"), למטרת ניהול מסעדה, הכל כמפורט בחוזה השכירות (ת1/ -להלן: "ההסכם"). לשוכרת ניתנה אופציה להאריך את תקופת השכירות, בארבע שנים, כמפורט בסעיף 2 (ב) ו- (ג) להסכם. הנתבעים מס' 3 ו4-, חתמו על ההסכם כערבים.

ב. שטח המסעדה כלל הן את המושכר והן את החנות הצמודה אליו, שאינה שייכת למשכירים, אלא לאדם בשם רוזנברג, כאשר שני הנכסים חוברו, בהסכמת בעליהם, ליחידה אחת, על ידי אחד השוכרים שקדמו לשוכרת.
ג. הנתבעת מס' 2 (להלן: "החברה"), היא שהפעילה את המושכר הלכה למעשה ונשאה בתשלום דמי השכירות (סעיף 1.6 לסיכומי התובעים).

ד. בפועל נמשכה השכירות מעבר לתקופת השכירות, שכן, החברה המשיכה לנהל עסקיה במושכר לפחות עד תום שנת 1991, וזאת, תוך עמידה בתשלום דמי השכירות ושאר התשלומים לפי ההסכם (נ5/א' - נ5/ד').
ה. השוכרת, או מי מטעמה, לא שלחו למשכירים מעולם הודעה בכתב, על מימוש האופציה להארכת תקופת השכירות.

ו. ביום 21.11.91 שלח ב"כ המשכירים אל השוכרת, ובו הודעה על ביטול ההסכם, בטענה, לשרשרת הפרות ההסכם, המהווה הפרה יסודית, הכל כמפורט במכתב נספח ג' לכתב התביעה.
ז. בסעיף 15 להסכם, התחייבה השוכרת, כי עם פינוי המושכר תחזיר את מצבו לקדמותו, כפי שהיה בסתיו 1980 (כלומר, כפי שהיה ערב איחוד הנכסים), כמפורט בנספח להסכם, המהווה מפרט השיפוץ (להלן: "הנספח"). על הנספח חתמו רק השוכרת והמשכירים, אך לא הערבים. לחילופין, התחייבה השוכרת, שם, לפי בחירתה, כי אם לא תחפוץ להשיב המצב לקדמותו, תשלם למשכירים סך בשקלים השווה ל- 25,000$ לפי השער היציג בעת התשלום, או סך של 34,000 ש"ח, צמודים למדד יוקר המחיה הנקוב בסעיף 4 ג' להסכם, לפי הגבוה מביניהם.
ח. השבת מצב המושכר לקדמותו לא בוצעה על ידי מי מהנתבעים, לא בתום תקופת השכירות ולא עם פינויו ע"י החברה.

ט. כנגד הנתבעת מס' 1 ניתן, עוד ביום 25.2.92, פסק-דין לפי התביעה, לאחר שלא הגישה בקשה למתן רשות להתגונן, תוך המועד שנקבע לכך.
י. כנגד הנתבעת מס' 2 ניתן, ביום 16.5.93, פסק-דין לפי התביעה, לאחר שהמצהיר מטעמה לא התייצב לחקירה על התצהיר שנתן בתמיכה לבקשתה למתן רשות להתגונן (המ' 24658/92). הסעד שניתן כנגדה היה פינוי (והוצאות), שכן, לא היתה צד להסכם.

יא. הנתבע מס' 3 לא הגיש בקשה למתן רשות להתגונן, אולם, לא ניתן נגדו פסק-דין (בניגוד לנטען בסעיף 1 לסיכומי התובעים).
3. הגנת הנתבע:

בתצהיר התומך בבקשתו למתן רשות להתגונן (המ' 24658/92), המשמש ככתב הגנתו, העלה הנתבע מספר טענות הגנה: הטעייתו בקשר להקף ערבותו, העדרו של חוב מצד השוכרת למשכירים, פקיעת ערבותו, עקב העברת הזכויות במושכר לחברה והעדר חוב מצד החברה למשכירים.



4. הפלוגתאות:
א. תקפה של הערבות עליה חתם הנתבע בהסכם.

ב. היקף חובה של השוכרת לו ערב הנתבע.

ג. האם יש לחייב את הנתבע לפי ערבותו, או שמא עומדות לו טענות הפוטרות אותו מחבותו.



5. תקפה של הערבות:
א. טענותיו של הנתבע, לגבי תקפה של הערבות, סומכות על העובדה, שאינו שולט בשפות העברית ואנגלית - עברית היתה שפת ההסכם ובאנגלית נוהל חלק מהמו"מ לכריתת ההסכם - וכי הוטעה לחשוב, כי ערב לתשלום דמי השכירות בלבד ולא ליתר חיובי השוכרת לפי ההסכם. טענתו המשפטית של בא-כוחו, בסיכומיו, היא, כי הערבות בוטלה כדין, לפי הוראות סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג1973- (להלן: "חוק החוזים"), שכותרתו "הטעיה", או לפחות לפי סעיף 14 לחוק החוזים, הדן בטעות בכריתת חוזה.
ב. כדי לבחון האם עומדות לנתבע טענות אלו, המקנות לו זכות לביטול ההסכם, יש לבדוק האם במסגרת הראיות שהובאו בפני, התקיימו היסודות של אחת משתי עילות אלו.

ג. הן סעיף 14 לחוק החוזים - הדן בטעות והן סעיף 15 לחוק החוזים - הדן בהטעיה, עוסקים במצב בו המתקשר טעה, או הוטעה לגבי מהות החוזה בו התקשר. כך שעל הנתבע, הטוען טענת טעות, או הטעיה, להוכיח תחילה, כי אמונתו בדבר מהות החיוב לו ערב, לא תאמה את המציאות (ראה: ע"א 11/84, פ"ד מ (4) 533, 541). הנתבע, לדבריו, אינו דובר עברית, או אנגלית ולטענתו, לא הוסברו לו כלל תנאי ההסכם ולכן, טעה לחשוב, כי הוא ערב לחיוב בדמי השכירות בלבד ולא לחיובים נוספים, כמו החיוב לתשלום כספי נוסף, או ביצוע שיפוץ לפי סעיף 15 ג' להסכם.
ד. לפי עדותו של עו"ד דויסקי (עמ' 2 לפרטיכל), פרקליטם דאז של המשכירים ועורך ההסכם, נוהל הדיון, לפני החתימה על ההסכם, במשרדו, בשפות העברית והאנגלית ולמיטב הבנתו, הבינו הנוכחים במשרדו את השפה האנגלית (שם בש' 16). טוען הנתבע - וטענתו זו לא הופרכה - כי לא הבין את שנאמר בפגישה, מאחר שאינו דובר אנגלית וכל מה שהבין היה, מה שהוסבר לו על ידי חברו, הנתבע מס' 3, בסינית (ראה: עדותו בעמ' 27 לפרטיכל). גרסתו זו, תואמת אף את גרסת התובע בעדותו, לפיה התנהל הדיון בין הצדדים באנגלית, כשהנתבעים דיברו בינם לבין עצמם בשפה שאינה מובנת לו, כנראה סינית (עמ' 16 לפרטיכל, ש' 23). מכאן, שקיימת אפשרות של ממש, שהדברים שהתובע ועו"ד דויסקי חשבו שהנתבע הבין מהשיחה באנגלית, לא הובנו בפועל על ידי הנתבע ולכן, לא היה הנתבע מצוי בפרטי ההסכם וטעה לחשוב, כי חתימתו כערב מתייחסת להתחייבות השוכרת לתשלום דמי השכירות בלבד.
ה. טוען ב"כ הנתבע בסיכומיו, כי עומדת לנתבע, בנסיבות המקרה, טענה של "טעות ידועה" כהגדרתה בסעיף 14 (א) לחוק החוזים. סעיף זה מונה את היסודות שעל הטוען להוכיח ושבהתקיימם, מקנים למתקשר בחוזה עילת ביטול. הסעיף נדון בהרחבה בפסיקה ובספרות המשפטית, לכן אתמקד ביסודות הבעייתיים יותר בעניין שלפנינו. כדי שתצמח למתקשר עילת ביטול, עליו להוכיח, בין השאר, קשר סיבתי בין הטעות לבין ההתקשרות בהסכם. לענין זה מעיד הנתבע בחקירה החוזרת:
"הוסבר לי שאני ערב רק לדמי שכירות ויותר לא עניין אותי. לו ידעתי שזה כל כך מסובך לא הייתי חותם." (עמ' 27 לפרטיכל, שורות אחרונות).
למעט גרסתו זו של הנתבע, שעיקרה מופיע אף בתצהירו (סעיף 6), לא הובאה כל ראיה לכך, שלו היה הנתבע יודע על החיוב הנוסף לתשלום כספי, או לביצוע השיפוץ, לא היה חותם על ההסכם כערב, או שהיה מגביל ערבותו לדמי השכירות בלבד. למרות זאת, בנקודה זו, נוטה אני לקבל את גרסתו של הנתבע, שכן, הגיוני הדבר שאדם לא ירצה לערוב לחיוב נוסף, שגובהו כפול מדמי השכירות השנתיים. נמצא, אם כן, כי קיימת סבירות גבוהה לכך, שלו הנתבע היה יודע את תוכנו האמיתי של ההסכם, לא היה חותם עליו כערב.

ו. גם לאחר שהוכח קיומו של קשר סיבתי בין הטעות לבין ההתקשרות בהסכם, עדיין יש לעמוד בדרישות נוספות, כדי להקים לנתבע עילת ביטול. סעיף 14 (א) לחוק החוזים עוסק, כאמור, בטעות ידועה, קרי, טעות שהצד השני מודע לה, או שעליו להיות מודע לה. קיימות גישות שונות באשר למה על הצד השני לדעת, בכדי לקיים את דרישת הסעיף. אפשרות אחת היא, שהצד השני ידע, או היה עליו לדעת, הן על יסודיות טעותו של הטוען והן על עצם קיומה של הטעות עצמה. אפשרות אחרת היא, שדי בכך שהצד השני ידע על כך שהנחתו של הטועה היא יסודית, מבחינת התקשרותו בחוזה, אף בלא לדעת שמדובר כלל בטעות (ראה: בג"צ 221/86, פ"ד מא (1) 469, 479-480). בענייננו, לא מתקיימת דרישה זו לפי שתי הפרשנויות שלה ולכן, אין צורך להכריע ביניהן. לפי גרסאות הצדדים, הדיון התנהל באנגלית, שפה אותה הנתבע אינו מבין, אך הנתבעים 3 ו - 4 דיברו בינם לבין עצמם בסינית, המובנת לנתבע. התובע רשאי היה להניח, כי מה שלא הובן לנתבע, הוסבר לו בשפתו על ידי חבריו, לא היתה לו כל אפשרות וממילא לא חלה עליו כל חובה לבדוק, שהדברים שנמסרו לנתבע בסינית על ידי חבריו, לגבי תוכן ההסכם, נאמנים למציאות. התובע רשאי היה להניח, כי הדברים שנדונו בינו לבין השוכרת, הוסברו לנתבע והובנו על ידו. לכן, התובע לא יכול היה ולא צריך היה לדעת לא על עצם הטעות ולא על יסודיותה.

ז. אם טעות ידועה אין לפנינו, טוען ב"כ הנתבע, כי יש לפנינו טעות לפי סעיף 14 (ב) לחוק החוזים, הדן בטעות שאינה ידועה לצד שכנגד. סעיף זה אינו מקנה לצד הטועה זכות ביטול אוטונומית, אלא רק בית המשפט, לפי בקשה, מוסמך לבטל חוזה בעילה זו. תנאי ראשון לביטול כזה הוא, בקשה מהצד הטוען טעות, כי יבוטל החוזה (ע"א 240/77, פ"ד לד (1) 701, 704). בתצהירו של הנתבע, המהווה הגנתו, אומר הנתבע (סע' 7 לתצהיר), כי בנסיבות שתוארו שם, המתארות את טעותו, או הטעייתו בדבר תוכן החוזה, הוא זכאי לביטול הערבות, כפי שאכן עשה בפועל (ראה: נספח 2 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע). אולם, בשום מקום בתצהיר המהווה הגנתו ואף לא בסיכומיו, לא ביקש הנתבע מבית המשפט ביטול החוזה (ראה בספרה של פרופ' שלו, דיני חוזים, מהדורה שניה, עמ' 195-198). לכן, מנוע הנתבע מלדרוש ביטול ההתקשרות לפי סעיף זה באופן כללי, כפי שעשה, ללא כל בקשה לביטול ההסכם - הודעת הביטול אינה באה בגדר זה. אציין, כי אין מדובר בדרישה פורמלית בלבד. סעיף 14 (ב) לחוק החוזים מתנה את ביטול ההתקשרות על ידי בית המשפט בשיקולי צדק ומקנה לבית משפט אפשרות להתנות את ביטול החוזה בתשלום פיצויים לצד השני. כאשר צד טוען, בסתמיות, כי יש לבטל את החוזה, לפי סעיף 14 (ב) לחוק החוזים ואינו טורח לטעון מהם שיקולי הצדק ולא נדרש לשאלת הפיצויים שבסעיף, כפי שעשה במקרה זה ב"כ הנתבע, יקשה על בית משפט לשקול מהם שיקולי הצדק הרלוונטיים לצורך השאלה. מן הראוי שבעל דין המבקש מבית משפט ביטול חוזה בעילה זו, מלבד בקשה מפורשת לביטול החוזה, עליו להכבד ולהכנס בעובי הקורה ולטעון, מהם שיקולי הצדק המחייבים ביטול החוזה ומה גובה הפיצויים שיש להטיל על הטוען לביטול, אם בכלל.

ח. דינה של טענתו הנוספת של ב"כ הנתבע בסיכומיו, כי יש בפנינו הטעיה, לפי סעיף 15 לחוק החוזים, להדחות אף היא. ממילא משהגענו למסקנה כי טעות ידועה אין בפנינו, על אחת כמה וכמה שאין מדובר בהטעיה. לגופו של ענין, לא הוכח כי המשכירים, או פרקליטם דאז, שערך את ההסכם, הטעו את הנתבע במעשה, או במחדל. המשכירים אינם דוברים בשפתו של הנתבע ולכן לא היתה להם כל אפשרות לנהל עמו דו-שיח ישיר ולוודא את הבנתו באשר לתוכן ההסכם, כל ההסתמכות שלהם היתה על כך, שמה שנאמר באנגלית ובעברית, תורגם לשפתו של הנתבע ואם הדבר לא נעשה, יתכן ולא נעשה מתוך מניעים שהיו לשוכרת ולאחרים, ליצור מצג כוזב לפני הנתבע בדבר היקף ערבותו. באופן כללי ניתן לומר, שהאינטרס ליצור מצג כוזב של היקף הערבות הוא אינטרס של השוכרת, הזקוקה לחתימת הערב ולא של המשכירים. הנתבע עצמו אינו דובר עברית או אנגלית ואינו יכול להעיד בקשר למה שנאמר על ידי המשכירים באותה פגישה. מקובלת עלי גרסת התובע, כי כל הנושאים המהותיים עלו לדיון במהלך הפגישה. לכן, אין לקבל גם טענת ההטעיה של הנתבע על ידי התובע.
ט. ב"כ הנתבע לא טען בסיכומיו טענת "לא נעשה דבר" (non est factum) ובדין לא טען כך. ההלכה הידועה, כי במקרה בו מודה החותם כי ידע שמשמעות ההסכם עליו חתם זהה למשמעותה בפועל, אלא שהוטעה לגבי פרטי העסקה, לא תעמוד לו טענת "לא נעשה דבר" (ראה: ע"א 413/79, פ"ד לד (4) 29, 37).



5. היקף החבות:
א. לאחר שהגענו למסקנה כי ערבותו של הנתבע לכל חיובי השוכרת היא ערבות תקפה, יש לדון בגובה החוב. המשכירים, בכתב תביעתם, כללו שלושה חיובים כספיים: הראשון, חשבון הטלפון שלא שולם על ידי השוכרת (סעיף 7 לכתב התביעה) - טענה שזכרה לא בא במהלך המשפט ובסיכומים מטעמם - ולכן אראה בה טענה שנזנחה. השני, תשלום פיצוי, לפי סעיף 21 להסכם, בגין אי פינוי המושכר בתום תקופת השכירות, בסך של 160 ש"ח לכל יום החל מיום 31.3.91. השלישי, תשלום בגין אי החזרת מצב המושכר לקדמותו, כפי שהתחייבה השוכרת בסעיף 15 לחוזה השכירות. אדון בשני סעיפי החוב הנותרים כסדרם.

ב. גם הפיצוי בגין אי פינוי המושכר בתום תקופת השכירות, לו טענו התובעים בכתב התביעה, נזנח סופית בשלב הסיכומים. טוען ב"כ התובעים בסיכומיו, שהאופציה שניתנה לשוכרת, בסעיף 2 ב' להסכם, להארכת תקופת השכירות, מומשה בפועל, למרות העדר הודעה פורמאלית (בלשונו: "בין במפורש ובין בדרך התנהגות ותנאי השכירות נותרו בתקפם"). אם כך, לא זכאים המשכירים לכל פיצוי, בגין אי פינוי המושכר לאחר תקופת השכירות, כנטען בכתב התביעה. לא הובאה גם ראיה של ממש, למעט טענת הסתמית של התובע ("הם יצאו, אם אני לא טועה ב- 31.3.92" - עמ' 9 לפרטיכל, שורה 17), מתי בדיוק פונה המושכר ולא נטען מעולם שהחברה, שניהלה את המסעדה במושכר, המשיכה לשהות בו מעבר לתקופת האופציה שהוארכה גם אליבא דמשכירים כאמור. לפיכך, לא היה פה מצב של אי פינוי המושכר במועד ולכן לא זכאים התובעים לפיצוי כלשהו בגין אי פינוי המושכר.

ג. הפיצוי היחידי שנתבע ולא נזנח, הינו תשלום לפי סעיף 15 ג' להסכם, שהוא תשלום בגין אי ביצוע שיפוץ במושכר, לצורך החזרתו למצב בו שני הנכסים שחוברו יחד, על ידי אחד השוכרים הקודמים, יופרדו חזרה. מפרט השיפוץ מופיע, כאמור, בנספח. טענתו של ב"כ הנתבע בסיכומיו כנגד חיובו של הנתבע בתשלום סכום זה, היא, כי בפועל הסתיימה תקופת השכירות של השוכרת בתום תקופת השכירות, היינו, ביום 31.3.91. מיום זה ואילך, השוכרת בפועל היתה החברה (הנתבעת מס' 2), שלחיוביה לא ערב הנתבע ולכן יש לפטור אותו מערבותו. מוסיף ב"כ הנתבע וטוען, כי הוכח מהראיות שהובאו, שסעיף 15 ג' להסכם, למעשה הועתק מההסכם עם שוכרים קודמים ואינו פרי משא ומתן בין הצדדים שבפנינו וזו הסיבה מדוע לא הוחתם הנתבע על הנספח. העדר חתימה כזו מעיד, לטענתו, כי הנתבע לא מחוייב בתשלום זה. אינני רואה כיצד יש בטענות אלו כדי לפטור את הנתבע מתשלום. ראשית, בנוגע למימוש האופציה. שאלה זו אינה נוגעת לחיובו של הנתבע בתשלום הנ"ל. בין אם פינתה השוכרת את המושכר בתום תקופת השכירות המקורית ובין אם נראה את השוכרת כמי שמימשה את האופציה והאריכה את תקופת השכירות בשנה נוספת ורק אז פינתה את המושכר, הרי שמוסכם על כולם, שבאחד משני מועדים אלו, פינתה הנתבעת את המושכר בלא שביצעה את השיפוץ. על פי האמור בסעיף 15 ג' להסכם, החיוב בתשלום חל, עם פינוי המושכר בלא שבוצע בו השיפוץ, לכן, לפי כל אחת משתי גרסאות אלו, השוכרת חייבת בתשלום הסכום שנקבע בהסכם. השאלה היחידה שיש לדון בה היא, באיזה מועד קם החיוב.
ד. טענה נוספת שהעלה ב"כ הנתבע לכך שאין לחייב את הנתבע בסכום זה, נובעת מהעובדה שהנתבע לא חתם על הנספח. גם טענה זו אין בה כדי לסייע לנתבע להשתחרר מחיובו זה. לו המשכירים היו דורשים מהנתבע ביצוע השיפוץ, או תשלום תמורתו, ניתן היה לראות באי חתימתו של הנתבע על הנספח כמניעה לחיובו, אולם, התביעה היא לתשלום פיצוי מוסכם המופיע בהסכם גופו וכפיצוי מוסכם אין צורך בקשר ישיר בינו לבין החיוב עצמו. הנתבע חתם כערב על ההסכם, שכולל את הפיצוי המוסכם, כפי שהראינו לעיל ולכן הוא חייב בפיצוי גם אם לא חתם על הנספח, שבקשר אליו הוסכם על הפיצוי.
ד. על פי המסקנה אליה הגענו בסעיפים הקודמים, ערב הנתבע לחיוב המופיע בסעיף 15 ג' להסכם והשאלה היא, מתי קם החיוב, ובניסוח אחר, מתי פינתה השוכרת את המושכר. מוסכם על הצדדים, כי השוכרת לא שלחה הודעה בכתב בה היא מודיעה למשכירים על רצונה לממש את האופציה להארכת תקופת השכירות. כמו כן, מוסכם כי התובע לא הצליח לאתר את השוכרת, בכדי לברר עמה סוגיה זו ובפועל היתה זו החברה שהפעילה את המסעדה במושכר ושילמה את דמי השכירות לתובעים (עמ' 8 לפרטיכל). האופציה שניתנה בסעיף 2 ב' להסכם ניתנה לשוכרת ולא לאחר, ולכן, במצב בו השוכרת לא שלחה הודעה על מימוש האופציה וגם לא היא זו שהפעילה את המושכר בפועל בתקופת האופציה, אין לראות את השכירות בתקופה שהחלה ב1.4.91- כמימוש האופציה, אלא כשכירות חדשה. לכן, חיובה של השוכרת בתשלום הפיצוי עליו הוסכם בסעיף 15 ג' להסכם חל מיום 31.3.91, היום בו עזבה השוכרת את המושכר, בלא שביצעה את השיפוץ. לחיוב זה ערב הנתבע. גובה החוב לפי הסעיף הנ"ל בחוזה הוא 25,000$ או 34,000 ש"ח לפי הגבוה ביום התשלום (בהצמדות שנקבעו).

ה. ב"כ המשכירים הסתמך בסיכומיו על ע"א (חי') 271/93, פ"מ תשנ"ו (א) 474, להוכיח כי האופציה להארכת השכירות מומשה. שם נפסק, כי במקום בו קיבל המשכיר דמי שכירות מהשוכר לאחר תום תקופת השכירות המקורית, למעשה מומשה האופציה להארכת תקופת השכירות, למרות העדר הסכמה בכתב על כך. אולם, לא הרי המקרה שלפנינו כמקרה שנדון שם. בעוד ששם המשיך השוכר המקורי לשבת במושכר, כאן כבר במהלך תקופת השכירות המקורית וודאי בזו שלאחריה השתמשה החברה ולא השוכרת במושכר, לכן בכל מקרה אי אפשר לומר במקרה זה שמומשה אופציית הארכת השכירות. יצויין, כי בכל הנוגע לטענת אי פינוי המושכר במועד, נתפסים המשכירים בהודאתם לענין מימוש האופציה בפועל, אך אין הדברים הללו מחייבים את הנתבע, בטענתו הנדונה.


6. חיובו של הנתבע לפי הערבות:
א. לאחר שהגענו למסקנה, כי אין לבטל את תוקף הערבות עליה חתם הנתבע מכח דיני החוזים וכי החיוב לו ערב הנתבע, הוא חיוב בר-תוקף לעניין הפיצוי שנקבע בסעיף 15 ג' להסכם, יש לדון בתקפה של הערבות לפי דיני הערבות עצמם. טענותיו של ב"כ הנתבע לעניין זה הן: ראשית, כי שונה החיוב המקורי לו ערב הנתבע. לטענה זו לא מצאתי כל סימוכין עובדתיים במקרה שבפני. השניה, כי משהסתיימה תקופת השכירות של השוכרת לה ערב הנתבע, פג תוקף החיוב ולכן גם פקעה הערבות, לפי סעיף 2 לחוק הערבות, תשכ"ז1967- (להלן: "חוק הערבות"). טענה זו איננה נכונה, מאחר שהחיוב לא רק שנותר בתוקף בתום תקופת השכירות, אלא פינוי המושכר הוא מועד הווצרות החיוב ולכן, גם בלא מימוש האופציה להארכת תקופת השכירות, החיוב לשלם את הפיצוי המוסכם בגין אי-ביצוע השיפוץ בעינו עומד וכך גם ערבותו של הנתבע לאותו חיוב. הטענה השלישית, מתבססת על סעיף 6 לחוק הערבות, שכותרתו הפטר הערב:
"(א) גרם הנושה לאי-מילוי החיוב הנערב, מופטר הערב.

(ב) גרם הנושה לפקיעת ערובה שניתנה להבטחת החיוב הנערב ונגרם על ידי כך לערב נזק, מופטר הערב כדי סכום הנזק".

ג. הטענה האחרונה, מתבססת על שתי ערבויות בנקאיות (נ4/ ו- נ6/) ושלושה שטר-חוב, שניתנו לתובעים (נ1/ - נ3/) בקשר להסכם. אשר לערבויות הבנקאיות - לטענת ב"כ התובעים (בסעיף 8 לסיכומיו), הן ניתנו לפי סעיף 22 להסכם בלבד. בסעיף 22 להסכם מדובר בערבות בנקאית אוטונומית צמודת דולר או מדד ע"ס 10,000 ש"ח, שנועדה להבטחת ההתחייבויות לפי סעיף 10 להסכם (תשלומי ארנונה, חשמל, טלפון וכו' בלבד). מאחר שהמדד הקובע לצורך ערבות זו, הוא מדד יוני 1987 (סעיף 4 ג' להסכם), נראה, שהערבות נ4/, בסך של 15,250 ש"ח, היא הערבות המדוברת. לפיכך, מאחר שערבות זו נועדה למטרה ספציפית ולא למטרת סעיף 15 ג' להסכם, גם אם לא מומשה עקב רשלנות מצד המשכירים, אין הדבר רלוונטי לגבי חיובו של הנתבע. אשר לערבות הבנקאית נ6/, סכומה הוא 13,000 ש"ח ונרשם בה כי נועדה "להבטחת דמי שכירות...". מטרת ערבות זו לא הוברר דיו. בכל מקרה, לא הוכח - ע"י הנתבע - כי ערבות זו נועדה למילוי כל התחייבויות השוכרת לפי ההסכם ולפחות למילוי ההתחייבות לפי סעיף 15 ג' להסכם ועל כן, גם היא אינה רלוונטיות לגבי תשלום לפי סעיף 15 ג' להסכם, בו אנו עוסקים. מכאן, שאין לשתי הערבויות הבנקאיות נפקות כלשהי לענין חבותו של הנתבע.

ד. אשר לשטר-החוב. השטרות נ2/ (ע"ס 40,000 ש"ח, צמוד לשער היציג של הדולר ביום 2.4.90) ו- נ3/ (ע"ס 120,00 ש"ח, צמוד לשער היציג של הדולר ביום 2.4.90), ניתנו לפי סעיף 23 ב' ו-ד' להסכם, למילוי כל התחייבויות השוכרת לפי ההסכם. מעדותו של התובע מס' 1 עולה, כי לא נעשה מאמץ אמיתי לגבותם מהעושה - השוכרת - או מהערבים לשטרות אלה את סכומם ועד למועד עדותו (ביום 30.1.96) שטרות אלו לא הוגשו לביצוע (עמ' 12-13 לפרטיכל). אולם אין בכך כדי לגרום לפקיעת השטרות ולכן, לגבי השטרות לא חל סעיף 6 (ב) לחוק הערבות. יצויין, כי מאחר שמסיכומי שני הצדדים עולה, כי נגבו ע"י המשכירים סכומים לפי השטרות וזאת במהלך הדיון בתביעה זו, הרי שלא ניתן לומר, שהמשכירים גרמו לאי מילוי החיוב עקב המנעותם מהגשת השטרות לביצוע ולכן אין הנתבע מופטר אף לפי סעיף 6 (א) לחוק הנ"ל. מאחר שלא נטען, שהעיכוב בגבית השטרות גרם נזק לנתבע, אין זה המקום לדון האם יש בכך כדי להקים לנתבע עילת הגנה. למותר לציין, כי המשכירים אינם זכאים לקבל יותר מסך כל החוב המגיע להם, לפי ההסכם, מהחייבים על פי השטרות ומהנתבע יחד, שכן, הן השטרות והן ערבות הנתבע באות להבטיח אותן חבויות של השוכרת (לפי סעיף 13 לחוק הערבות, יש לראות בחייבים על-פי השטרות ובנתבע "כאחראים יחד ולחוד" במשמעות סעיף 56 לחוק החוזים וראה לענין זה גם: פרופ' דניאל פרידמן ונילי כהן, דיני חיובים - חלק כללי, עמ' 155, 195). לפיכך, כל מה שנגבה על-ידי המשכירים לפי השטרות, אם בכלל, יש לקזז מחובו של הנתבע.

7. לסיכום:
לנוכח האמור לעיל, על הנתבע לשלם לתובעים את הסכומים הבאים:
א. סכום בשקלים השווה ל- 25,000$ לפי השער היציג של הדולר במועד התשלום, או 34,000 ש"ח צמודים למדד שהתפרסם בחודש יולי 1987 (מדד חודש יוני 1987), לפי הגבוה מביניהם במועד התשלום.

ב. מהסכום הנ"ל יש לקזז, כאמור, כל סכום שנגבה על פי השטרות נ2/ ו- נ3/.

ג. סך של 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ להיום, בגין הוצאות.

ד. הסכומים האמורים (למעט הסכום הצמוד לדולר בס"ק א') ישאו הפרשי הצמדה וריבית חוקיים מירביים החל מהמועדים הנקובים לצדם ועד מועד התשלום בפועל.

ה. לאשור העיקול שהוטל בהמ' 120496/98, עד גובה סכום פסק-דין זה.






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הסכם מכירת סככות

  2. הסכם שכירות מאפיה

  3. בוררות - הסכם שכירות

  4. הסכם מכירת משק חקלאי

  5. הסכם שכירות למראית עין

  6. פינוי משרד - הסכם שכירות

  7. הסכם שכירות פעוטון

  8. הסכם שכירות – פינוי שוכרים

  9. הפרת הסכם שכירות חנות

  10. הסכם שכירות מסעדת אל גאוצ'ו

  11. הסכם מכירת קרקע חקלאית

  12. נספח הארכת הסכם שכירות

  13. הסכם שכירות אדמה חקלאית

  14. טעות בכתובת בהסכם שכירות

  15. הסכם שכירות בלתי מוגנת עם מסעדה

  16. זכות שוכר להאריך את הסכם השכירות

  17. הפרה מתמשכת של הסכם שכירות

  18. פיצוי מוסכם הסכם שכירות על אי פינוי

  19. הסכם מכירת מניות מייצגות שטח מקרקעין

  20. הסכם שכירות - בורגר ראנץ / מקדונלדס

  21. הסכם שכירות פתיחת מועדון ספורט קראטה

  22. פסק דין בנושא הפרת הסכם שכירות

  23. פיקוח על הסכמי שכירות תחנות דלק

  24. שיקים להבטחת תמורה בהסכם שכירות

  25. הפרת הסכם שכירות שיפוצים - עילה לפינוי ?

  26. תאונה עצמית - הסכם שכירות רכב עם חברת השכרה

  27. שינוי תנאי הסכם שכירות לעניין ערבות

  28. הפרת הסכם שכירות - שינוי מטרת השכירות

  29. תשלום פיקדון במעמד חתימה על הסכם שכירות

  30. פרשנות הסכם שכירות - איך מפרשים הסכם שכירות ?

  31. הסכם מכירת דירה - נזקים בגין אי פינוי דירה בזמן

  32. תביעה ותביעה שכנגד הסבות סביב הסכם שכירות

  33. הסכם מכירת זכויות כלפי מנהל מקרקעי ישראל

  34. ביטול הסכם שכירות עקב צו מניעה לפתיחת גן ילדים

  35. תביעה ותביעה שכנגד שעניינן ניהול מו"מ להסכם שכירות בבניין משרדים

  36. דרישה להשבת הכספים שחולטו מהערבות הבנקאית ופיצוי על הפרת הסכם שכירות

  37. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון