הסכם שכירות – פינוי שוכרים


פסק דין

1. ההליך:

התובעות הגישו בתיק זה תביעה בה עתרו לפינוים של הנתבעים מס' 1 ו- 2 ולסילוק ידה של הנתבעת מס' 3 ממושכר שבבעלותן, הכל כמפורט בכתב התביעה ובנספחים לו.


2. העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

א. התובעות הינן בעלים משותפים, בחלקים שווים ביניהן, של מחצית מהבנין ברח' הירקון 88, תל-אביב, אשר בקומת הקרקע שבו מצויה דירה בת שני חדרים ושירותים (להלן: "המושכר").

ב. הנתבעים מס' 1 ו - 2 (להלן: "הנתבעים") מחזיקים במושכר כדיירים מוגנים, בהתאם להסכם שכירות מיום 29.12.75 (להלן: "ההסכם"), שנכרת בינם לבין המנוח זליג מיורסקי ז"ל (להלן: "המנוח").

ג. על הסכם השכירות חתמו בשם המנוח, התובעות ואמן, כאפוטרופסות המנוח, על פי צו שניתן ע"י בית המשפט המחוזי בתל אביב (במועד שלא צוין), בתיק אפוטרופסות 90/72.

ד. מטרת השכירות לפי ההסכם הינה "ניהול סוכנות נסיעות בשם "ירקון טורס" ולא כל שם אחר" (סע' 3 ב' להסכם).

ה. הנתבעת מס' 3 (להלן: "החברה") השתמשה במושכר, לפחות ממועד תחילת השכירות לפי ההסכם, אולם, אין לה ואינה טוענת לכל זכויות שכירות במושכר (סע' 3 לכתב ההגנה וסע' 3 - 6 לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת")).

ו. דמי השכירות שולמו לתובעות, מתחילת תקופת השכירות ועד מועד הגשת התביעה, ע"י החברה (ראה: עמ' 5 לפרטיכל, ש' 7).



3. הפלוגתאות:

א. האם הפרו הנתבעים את סע' 3 ו - 5 להסכם, בכך שאפשרו לחברה להשתמש במושכר ועל כן, ולפי סע' 9 להסכם, זכאיות התובעות לסעדים שנתבקשו על ידן, היינו, פינוי הנתבעים וסילוק יד החברה? או שמא, כגרסת הנתבעים, שימוש החברה במושכר היה מוסכם מראש?

ב. האם התובעות ידעו, מתחילת תקופת השכירות לפי ההסכם, כי הנתבעים מנהלים במושכר את סוכנות הנסיעות באמצעות החברה ועל כן, יש לראותן כמסכימות לשימוש כזה, או כמושתקות מלטעון כנגדו?

ג. האם הנתבעים העבירו זכויותיהם במושכר לחברה ועל כן, נטשו את המושכר?

ד. אם לתובעים עילת פינוי כנגד הנתבעים, האם זכאים הנתבעים לסעד מן הצדק?

4. השימוש במושכר ע"י החברה - בהסכמה, או תוך הפרת ההסכם:

א. אין חולק, כי השוכרים לפי ההסכם הינם הנתבעים בלבד ולא החברה, וכי זכות השכירות ניתנה להם ולמטרה אחת בלבד, היא הקבועה בסע' 3 ב' להסכם:

"מטרת השכירות היא ניהול משרד של סוכנות נסיעות בלבד, אשר תיקרא להלן בשם, "ירקון טורס" ולא כל שם אחר".

כן התחייבו הנתבעים, בסע' 5 ד' להסכם:

"לא להעביר את החוזה זה, או איזה זכות הנובעת ממנו לאחר, וכמו"כ לא להשכיר לאחר את המושכר הנ"ל או חלק ממנו, וכן לא להרשות לאחר להשתמש במושכר או בחלק ממנו בצורה כלשהי, מבלי לקבל הסכמה בכתב מאת המשכיר מראש".

באופן דומה, נקבעה גם הוראת סע' 7 א' להסכם. הוראה נוספת הנוגעת לענין, הינה זו, הקבועה בסע' 5 יז' להסכם, ולפיה:

"המשרד אשר ינוהל ע"י השוכרים במושכר ישא את השם "ירקון טורס", ולא ישונה השם ללא רשות מן המשכיר בכתב.

כמו-כן לא תשפיע העובדה שלשוכרים יש משרד נוסף בשם זה ברח' בוגרשוב 4, ת"א, שהוא חברה בע"מ, ואשר עסקיה מנוהלים בין היתר על ידי השוכרים, על העובדה שהמשרד בכתובת הירקון 88, ת"א אינו חברה בע"מ והוא מושכר לשני השוכרים בלבד".

ב. מן האמור עולה, כי בעוד שסע' 5 ד' להסכם, אוסר מפורשות על השוכרים העברת ההסכם לאחר, או השכרת המושכר לאחר, או מתן רשות שימוש במושכר לאחר, וברי, שהחברה היא בגדר "אחר", המשתמש במושכר (כפי שנפסק בע"א 417/79, פ"ד לז (2) 337, 343), הרי שבסע' 5 י"ז להסכם, לא נאסר במפורש על החברה להשתמש במושכר, הגם שיתכן שמן הסיפא של הפסקה האמורה, משתמע הדבר. תמוה בעיני, שעל אף שלשני הצדדים היה ידוע דבר קיומה של החברה (זו נוסדה עוד בשנת 1969), כי הנתבעים ואח' מנהלים כבר משרד נסיעות, במסגרת החברה, בכתובת קרובה (ברח' בוגרשוב 4, תל-אביב) וגם במושכר עצמו כבר התנהל משרד נסיעות (כנראה גם ע"י החברה), ע"י אחד נפתלי שוורץ (סע' 5 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת מס' 1 - להלן: "תצהיר התובעת מס' 1"), לא מצאו הם לנכון לעגן - אם אכן כך היה מוסכם - בצורה מפורשת יותר, איסור שימוש ע"י החברה במושכר. ואולי ניסוח הסיפא לסע' 5 י"ז להסכם היה בבחינת עצימת עיניים מצד המשכיר? תמהני.

ג. אין צורך להכריע סופית בשאלה, האם ההסכם אוסר מפורשות שימוש במושכר ע"י החברה, שכן, הנתבעים לא טענו כלל ועיקר, שכוונת הצדדים להסכם, בעת כריתתו, היתה לכלול בו הוראה, לפיה יאופשר להם לנהל עסקיהם במושכר באמצעות החברה וכי כך יש לפרש ההוראות הנזכרות של ההסכם. אלא, טוענים הנתבעים, כפי שנאמר בתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת מס' 1 (להלן: "תצהיר הנתבעת") כי:

"3. בעת חתימת ההסכם היה ידוע לאבי התובעות כי יש לנו חברה שבאמצעותה אנו מפעילים את עסקינו במושכר כמשרד נסיעות.

4. אבי התובעת ביקש כי החוזה יחתם עימנו באופן אישי משום שאין רצונו לחתום חוזה עם חברה בע"מ שבה אנשים מתחלפים.

5. אנחנו הסכמנו לחתום באופן אישי על ההסכם וזאת מתוך ידיעה ברורה כי החברה ירקון טורס בע"מ (להלן: "החברה") תשתמש במושכר כל עוד אני ובעלי שוכרים את המושכר". (ההדגשה במקור - ר.מ.)

ובחקירתה הנגדית הוסיפה (עמ' 7 לפרטיכל):

"המנוחים אמרו לנו שהם מעונינים שבעלי יהיה הצד לחוזה, על מנת שיהיה אחראי לתיקונים ולשאר התשלומים..."

כלומר, גרסת הנתבעים הינה, כי ללא כל קשר לאמור בהסכם, אפשר המשכיר שימוש במושכר לחברה וזאת, כל עוד מן הבחינה הפורמלית הנתבעים והם בלבד הינם השוכרים (וראה גם סע' 2.2 לסיכומי ב"כ הנתבעים).

ד. בתצהיריהן, ובעדותן בבית-המשפט, הציגו התובעות גרסה הפוכה לגמרי. בתצהיר התובעת מס' 1, גרסה היא:

"4. א. אחותי ואני שוחחנו רבות עם אבי המנוח על ענין השכירות. אבי התנגד בכל תוקף להשכיר את המושכר לחברת מניות ולא רצה בשום פנים שחברת מניות תחזיק ותשתמש בבנין, אלא הנתבעים 1,2 באופן אישי.

אבי פחד מאוד מכך שחברה בע"מ תשתלט על נכסיו לעולמי עד ומכך שיועברו מניות לאנשים אחרים אותם לא הכיר.

5. מעולם לא הסכמנו כי הנתבעים 1,2 ישתמשו במושכר באמצעות חברה בע"מ. היה ידוע לנו אמנם שהשם המסחרי של המשרד הוא "ירקון טורס" אולם בשום אופן לא הסכמנו שחברת מניות תשתמש במושכר."

מחקירתה הנגדית הראשונה של התובעת מס' 1 (עמ' 5 לפרטיכל, ש' 5) עולה, כי לגרסתה, היא והתובעת מס' 2, אחותה, עזרו למנוח בניסוח ההסכם, ומכאן ידיעתן על התנגדותו הנחרצת לשימוש חברה במושכר (ראה גם דברי פרקליטן: עמ' 5 לפרטיכל, ש' 20-21). גם בהמשך עדותה (עמ' 6 לפרטיכל, ש' 11-14), התייחסה התובעת מס' 1 אל אביה המנוח, כמי שנטל חלק במו"מ עם הנתבעים ובניסוח ההסכם.

ה. מן הראיות הנוספות, שהוגשו לאחר גמר ההוכחות והסיכומים (לפי החלטתי מיום 8.2.96 בהמ' 113060/96), הוברר, כי עותק ההסכם, שצרפו התובעות לכתב תביעתן, אינו העותק המלא, אלא עותק החתום על ידי הנתבעים בלבד, כי על העותק המלא שצורף לראשונה להמרצה הנ"ל, לא חתם המנוח, הגם ששמו צויין כמי שאמור לחתום על גביו (תחתית עמ' 4 להסכם), אלא המקום המיועד לחתימת המנוח, חתמו התובעות ואמן שרה מיורסקי ז"ל, "כאפוטרופוסים על גופו ורכושו של זליג מיורסקי עפ"י צו ביהמ"ש המחוזי בת"א בתיק אזרחי 90/72". דברים אלה, סותרים את שהשתמע מעדות התובעות ותצהיריהן, בדבר הדברים שנאמרו בעת המו"מ לקראת כריתת ההסכם עם הנתבעים. ועוד. מבקשת האפוטרופסות הנ"ל עולה, כי בעת הגשתה, ביום 14.1.72 - כארבע שנים לפני חתימת ההסכם - הוצהר בה, כי המנוח מאושפז בבית-חולים ממשלתי שער מנשה, עוד מיום 28.12.69 - שש שנים לפני חתימת ההסכם - כשהוא "סובל מירידה שכלית עמוקה ומהפרעות בכל התפקודים האינטלקטואלים..." (סע' 4 לבקשה). לפיכך, נראה, כי המנוח כלל לא נכח בעת המו"מ עם הנתבעים, אלא זה נוהל ע"י התובעות ואמן בלבד ואין ממש בכל הדברים שיחסו התובעות לרצון אביהן עובר לכריתת ההסכם (אלא אם התייחסו הן לרצונו שנים רבות לפני חתימת ההסכם). משנתבקשה התובעת מס' 1 להבהיר פשר הסתירות, בין עדותה לעובדות שנתגלו כאמור (עמ' 13 לפרטיכל), גרסה, כי בעת עדותה לראשונה בפני, לא זכרה היא כי בעת חתימת ההסכם עם הנתבעים, כבר שימשה כאפוטרופסית של אביה וזה היה מאושפז והוסיפה, כי לאביה היו "עליות ומורדות" (תמהני, אם כאלה שאפשרו נטילת החלטות בנוגע להשכרת נכס). מהמשך עדותה (עמ' 13 לפרטיכל, ש' 22) עולה, כי התובעת מס' 1 אף לא ידעה לומר, אם אביה כלל הכיר את הנתבעים. קשה להאמין, שנושא כה חשוב כמו שימוש החברה במושכר, העולה במשא ומתן לכריתת הסכם עם דייר מוגן, לא זוכרת התובעת מס' 1, אם היא זו שניהלה את המשא ומתן או אביה. בסיכום. לא הייתי משתיתה ממצא כלשהו על עדות התובעות, בקשר לכוונת הצדדים בעת כריתת ההסכם ובקשר להסכמה הנטענת ע"י הנתבעים.

ו. האם, באופן דומה, אין להשתית כל ממצא על גרסת הנתבעים, שהרי גם הנתבעת יחסה, בתצהירה, לאביהן המנוח של התובעות, את הידיעה וההסכמה כי במושכר תשתמש החברה, הגם שבעדותה, התייחסה רק ל"מנוחים" והרי המנוחה (אמן של התובעות אכן חתומה על ההסכם ויש להניח שהיתה צד למו"מ). נראה לי, כי קל יותר לראות ביחוס ההסכמה מצד הנתבעת למנוח, משום טעות מצידה, שכן, נדרש ממנה להעיד על דברים שהתרחשו כעשרים שנה לפני מתן העדות והחשוב בעיניה הוא תוכן ההסכמה הנטענת ויתכן, שייחסה הסכמה זו למנוח, תוך הגררות אחר הנטען בתצהיר התובעת מס' 1. לפיכך, נוטה אני להאמין לגרסת הנתבעים בענין זה. חיזוק לאמינות גסרת הנתבעים ניתן גם למצוא, בעובדות שיובאו להלן, בדוני בטענת המניעות.



5. מניעות:

א. גם אם אצא מנקודת הנחה, כי הנתבעים הפרו ההסכם, בכך שאפשרו שימוש במושכר ע"י החברה, ועל כן, לפי הוראות ההסכם, לתובעות עילת פינוי כנגד, נשאלת השאלה, האם הנתבעים הוכיחו, כי בנסיבות המקרה, מושתקות התובעות מלהסתמך על עילה זו. לטענת הנתבעים לענין זה, ידעו התובעות, מתחילת תקופת השכירות, כי החברה עושה שימוש במושכר, לא עשו דבר בקשר לכך, השתהו והגישו תביעתן רק כעבור 16 שנים מיום תחילת השימוש מצד החברה. לפיכך, לטענתם, יש לראות בשתיקתן מרובת שנים זו של התובעות, כהסכמה מצידן לשימוש החברה במושכר, או לפחות כויתור כל טענה כנגד השימוש הזה ולכן, מושתקות, או מנועות, הן מלהעלות טענה זו כנגד הנתבעים.

ב. לטענת ב"כ התובעות (בסע' 9 לסיכומיו), טענה זו לא נטענה בכתב ההגנה ולכן, אין לקבלה. אכן, התשתית העובדתית לטענת המניעות הנטענת, אולי לא נטענה במלואה בכתב ההגנה, ברם, משהועלתה בתצהיר עדות הנתבעת, ללא מחאה מצד ב"כ התובעות, ממילא, יש לראות בכך הסכמה להרחבת החזית (ראה: ספרו של י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 330, וע"א 805/75, פ"ד ל (3) 238, 241) ועל כן, דין טענה זו להדחות. אין גם ממש בטענה הנוספת, שהעלה ב"כ התובעות, לפיה מדובר בטענה עובדתית חלופית, לטענת ההסכמה, שנדונה לעיל, שאין להתיר להעלותה, לפי תקנה 72 (ב), לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. שכן, העובדות המקימות את עילות הסכמה והויתור יכולות לדור בכפיפה אחת זו בצד זו.

ג. אבחן להלן את העובדות שהציגו הנתבעים, והאם ניתן לבסס עליהן את טענות המניעות, או ההסכמה שבשתיקה, הנטענות.

ד. מדין וחשבון שנתי (נספח י' לתצהיר התובעת מס' 1), הנושא תאריך 29.2.76, שהגישה החברה לרשם החברות, והמתייחס לתקופה המסתיימת ביום 31.12.75 (יומיים לאחר חתימת ההסכם), עולה, כי משרדה הרשום של החברה צויין שם, בכתובת המושכר. כך גם בדין וחשבון ממאי 1977 (נספח י"א לתצהיר האמור ולדף המידע נספח ח' לתצהיר). בין אם בפועל ידעו זאת התובעות ובין אם לאו, מידע זה היה זמין עבורן בכל עת, ויש לראותן כמי שידעוהו (ראה ברוח זו: ע"א 186/76, פ"ד לא (1) 616). בפרט, כשלטענן, הן היו ערות ביותר, בעת כריתת ההסכם, לקיום החברה ועמדו על איסור השימוש במושכר על ידה.

ה. ועוד. התובעת מס' 1 אישרה בעדותה (עמ' 5 לפרטיכל, ש' 7), כי במשך כל 16 שנות השכירות קיבלה את דמי השכירות בגין המושכר מהחברה (עמ' 5 לפרטיכל, ש' 7) (וראה גם: ספחי השיקים שהוציאה החברה לתובעות בקשר לתשלום דמי השכירות בשנים 1980-1983 - צורפו לתצהיר הנתבעת כנספחים ב' 1, ב' 2, ה' ו'). כיצד יכולה התובעת לטעון, מחד גיסא, כי התנגדה בתוקף לשימוש במושכר ע"י חברה וכי מעולם לא הסכימה לשימוש כזה (סע' 4 ו-5 לתצהיר עדותה הראשית) ומאידך גיסא, כשמקבלת היא במשך 16 שנים דמי שכירות מהחברה ולא מהנתבעים, לטעון "לא חשבתי שמקור הכסף שממנו רחל נחמיאס משלמת את המגיע לנו משנה." (עמ' 6 לפרטיכל, ש' 19). נכון, מקור הכסף אינו חשוב, אך האם לא מתבקש הסבר הכיצד מי שאינו משתמש במושכר משלם בגינו דמי שכירות? נראה, כי תשובת התובעת מס' 1 היתה מתממת בלבד.

ו. יתר על כן, נספח א' לתצהיר הנתבעת, מהווה הסכם שכר דירה בקשר למושכר לשנת 1980. המסמך נכתב על ניר מכתבים של החברה, בו מצויינת בריש גלי גם כתובת החברה במושכר (יחד עם הכתובת הנוספת). ברור, שלו סברו הנתבעים שנאסר שימוש מצד החברה במושכר והיו מבקשים להערים על התובעות - כטענת בא-כחן - היו מקפידים ביותר, שלא להשתמש במסמך של החברה, בו מצויינת כתובת המושכר, כאחת מכתובות החברה. משנשאלה התובעת מס' 1 הכיצד טענה, בתצהיר עדותה הראשית, כי רק בשנת 1992 נודע לה כי כתובת החברה במושכר וכו', נוכח הסכם שכה"ד הנ"ל עליו מתנוססים פרטי החברה, השיבה: "כנראה לא שמתי לב על מה שכתוב..." (עמ' 4 לפרטיכל, ש' 30). האמנם? גם נספח ג' לתצהיר האמור, הינו מכתב שנשלח, בשנת 1980, על ניר מכתבים של החברה, אל התובעת מס' 1 בקשר לדמי השכירות. נספח ד' לתצהיר האמור, הינו אישור החברה (מוטבעת בו חותמתה), מיום 7.6.81 (למעלה מעשר שנים לפני הגשת תביעה זו), לתובעת מס' 1, לגבי תשלום שכ"ד מצד החברה, לשנת 1981. מסמך זה בודאי זועק, בריש גלי, כי החברה משתמשת במושכר. ועוד לענין זה. בהליך שהתקיים בבית הדין לשכירות (תיק שכירות 1/83 - נספח י' לתצהיר האמור), הושגה בין התובעות לבין הנתבעים פשרה, שקיבלה תוקף של פסק-דין, לענין גובה דמי השכירות שעל הנתבעים לשלם בגין המושכר. קבלה שהוציא עורך-דינן דאז של התובעות, עו"ד א. שלוש, בגין תשלום שכ"ד לשנת 1981, הוצאה על ידו בשמה של החברה ולא בשם התובעות. היעלה על הדעת כי פרקליטן של התובעות לא שם לב כי הקבלה מוצאת לחברה ולא לשוכרים אישית? גם מכתביו של עו"ד שלוש, מיום 12.7.84 ומיום 27.7.84 (נספחים ח' ו-ט' לתצהיר האמור), כוללים רק טרוניה כלפי הצבת השלט מעל המושכר ובו שם החברה ועצם השימוש בשם החברה לצורך ניהול המשרד וכן דרישה להסרת השלט - הא ותו לא.

ז. בנסיבות שתארתי, גם לא מקובלת עלי טענת ב"כ התובעות בסיכומיו, כי התובעות לא דקו פורתא, ולא הבינו מהו ההבדל בין "ירקון טורס", שמה המסחרי של סוכנות הנסיעות, המופיע בהסכם, לבין "ירקון טורס בע"מ", שמה של החברה. אם אכן כך הדבר, הכיצד זה שהתובעות כלל לא העלו טענה כזו? גם לגופה, אין בטענה זו ממש, שהרי התובעות עצמן, חזרו ודרשו מהשוכרים, להסיר שלטים שנשאו את שמה של החברה, הווה אומר, הבינו היטב מה משמעותה של התוספת "בע"מ" לשם סוכנות הנסיעות. איני מקבלת אף את ההסבר, בתצהירה של התובעת מס' 1 (סע' 6ד' שבו), לפיו במכתב עו"ד שלוש (נספח ג' לתצהירה), בו היא דורשת רק את הסרת השלט, היתה כוונתה, למעשה, כי החברה לא תעשה כל שימוש במושכר. מדוע על מנסח מכתב כזה, לגלות טפח ולכסות טפחיים, נהפוך הוא, אם מתבקש היה עו"ד שלוש ע"י התובעות להורות לנתבעים להפסיק את שימושה של החברה במושכר, חזקה עליו כי היה יודע להביא דברים אלה לכלל ביטוי מפורש וברור, ולא מסתפק בדרישה להסרת השלט בלבד.

ח. רק בשנת 1988, עם חילופי פרקליטיהן, דרש ב"כ התובעות דהיום, מן הנתבעים, במפורש (בנספח ו' לתצהירה של התובעת מס' 1), לגרום לכך שהחברה תפסיק כל שימוש שהיא עושה במושכר. אולם, גם דרישה זו היתה כנראה רק מן השפה אל החוץ, שכן, האיומים בהגשת תביעת פינוי, אם לא תענה הדרישה, לא מומשו, עד מועד הגשת תביעה זו, כארבע שנים לאחר המכתב האמור.

ט. נשאלת השאלה, האם צודק ב"כ הנתבעים בטענתו, כי יש לראות בהתנהגותן האמורה של התובעות משום הסכמה מצידן, לשימוש שעושה החברה במושכר, למצער, ידעו הן על שימוש זה וויתרו על זכותן לטעון כנגד שימוש זה וכיום מנועות הן מלטעון כנגדו.

י. שוכנעתי, מן העובדות שפרטתי לעיל, כי אכן התובעות ידעו, לאורך שנים ארוכות, כי החברה עושה שימוש במושכר, והסכימו לכך. רק בשנת 1988, עם משלוח מכתבו של פרקליטן דהיום, כפרו בשימוש כזה, וזאת בנסיון להביא לפינוי הנתבעים מן המושכר. כפי שציינתי, בסעיף הקודם לפסק-דיני, מסכת הראיות שהובאה בסעיף הנדון, אף תומכת בגרסת הנתבעים, לפיה, מלכתחילה, אפשר המשכיר לנתבעים, לנהל עסקם במושכר באמצעות החברה ובלבד, שהשוכרים הפורמליים יהיו הנתבעים עצמם ולא החברה. השאלה, אם דרישה כזו היתה נכונה, או הגיונית, או תולדה של יעוץ משפטי נכון, אינה רלבנטית עוד. ידיעתן האמורה של התובעות, בצירוף חוסר המעש מצידן להפסקת שימוש החברה במושכר והסתמכות הנתבעים על שתיקתן של התובעות, תוך שינוי מצבם לרעה (שהרי משרד הנסיעות שניהלו, נוהל בשם החברה בשני מושכרים קרובים גיאוגרפית, שהיוו יחד משרד זה, כאשר חלק מן העובדים ישבו במושכר וברי כי הנתבעים סמכו על קיום המושכר כחלק ממקום ניהול סוכנות הנסיעות) - כל אלה מביאים למסקנה, כי כיום מנועות התובעות מלטעון כלפי הנתבעים בקשר לשימוש של החברה במושכר, מה גם שהחברה הצהירה במפורש, כי אינה טוענת לזכויות כלשהן במושכר.

ועוד. עצם קבלת דמי שכירות מהחברה, לפחות משנת 1988 - מועד בו דרשו התובעות לראשונה פינויה - במשך כארבע שנים לפחות, עד מועד הגשת התביעה, ללא כל הסתיגות מצד התובעות, מהווה כשלעצמו, ויתור מצד התובעות על השימוש של החברה במושכר (ראה לענין זה: ע"א 805/75, פ"ד ל (3) 238, 244 - 243; ע"א 683/82, פ"ד לח (2) 729, 734 וע"א 50,43/83, פ"ד לח (3) 488, 492 מול האות ו').



6. נוכח מסקנותי האמורות, מיותר לדון בטענות הנוספות שהועלו.

7. בסיכום:

אשר על כן הנני דוחה את תביעת התובעות כנגד הנתבעים מס' 1-3. התובעות תשלמנה לנתבעים הללו הוצאות בסך של 15,000 ש"ח, בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה ורבית חוקיים מירביים החל מהיום ועד מועד התשלום בפועל.


רנה משל (שהם)

שופטת






לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הסכם מכירת סככות

  2. הסכם שכירות מאפיה

  3. בוררות - הסכם שכירות

  4. הסכם מכירת משק חקלאי

  5. הסכם שכירות למראית עין

  6. פינוי משרד - הסכם שכירות

  7. הסכם שכירות פעוטון

  8. הסכם שכירות – פינוי שוכרים

  9. הפרת הסכם שכירות חנות

  10. הסכם שכירות מסעדת אל גאוצ'ו

  11. הסכם מכירת קרקע חקלאית

  12. נספח הארכת הסכם שכירות

  13. הסכם שכירות אדמה חקלאית

  14. טעות בכתובת בהסכם שכירות

  15. הסכם שכירות בלתי מוגנת עם מסעדה

  16. זכות שוכר להאריך את הסכם השכירות

  17. הפרה מתמשכת של הסכם שכירות

  18. פיצוי מוסכם הסכם שכירות על אי פינוי

  19. הסכם מכירת מניות מייצגות שטח מקרקעין

  20. הסכם שכירות - בורגר ראנץ / מקדונלדס

  21. הסכם שכירות פתיחת מועדון ספורט קראטה

  22. פסק דין בנושא הפרת הסכם שכירות

  23. פיקוח על הסכמי שכירות תחנות דלק

  24. שיקים להבטחת תמורה בהסכם שכירות

  25. הפרת הסכם שכירות שיפוצים - עילה לפינוי ?

  26. תאונה עצמית - הסכם שכירות רכב עם חברת השכרה

  27. שינוי תנאי הסכם שכירות לעניין ערבות

  28. הפרת הסכם שכירות - שינוי מטרת השכירות

  29. תשלום פיקדון במעמד חתימה על הסכם שכירות

  30. פרשנות הסכם שכירות - איך מפרשים הסכם שכירות ?

  31. הסכם מכירת דירה - נזקים בגין אי פינוי דירה בזמן

  32. תביעה ותביעה שכנגד הסבות סביב הסכם שכירות

  33. הסכם מכירת זכויות כלפי מנהל מקרקעי ישראל

  34. ביטול הסכם שכירות עקב צו מניעה לפתיחת גן ילדים

  35. תביעה ותביעה שכנגד שעניינן ניהול מו"מ להסכם שכירות בבניין משרדים

  36. דרישה להשבת הכספים שחולטו מהערבות הבנקאית ופיצוי על הפרת הסכם שכירות

  37. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון