פסק דין 1. במהלך שנת 1996 רכשה התובעת 1 (להלן: "התובעת") מהנתבעת מוצרי חשמל שונים, ושילמה עבורם בשיקים מעותדים. הסחורה עברה לחזקת התובעת. בין יתר השקים המעותדים, נמסר לנתבעת שיק מס' 3499 שזמן פרעונו 3.12.96, ע"ס 2,151 ש"ח. השיק לא כובד ע"י הבנק, והוחזר לנתבעת ביום 5.12.96 בציון "א.כ.מ" (אין כיסוי מספיק). הנתבעת פנתה לתובעת ולאחר בירור עמה, הוסכם ביניהן כי הנתבעת רשאית להשיב לחזקתה את הסחורה שהתובעת סיפקה לה, וטרם שולמה תמורתה. בו ביום הגיע סוכן הנתבעת למחסני התובעת וקיבל לחזקתו את הסחורה הנ"ל. 2. התובעת קיבלה במהלך פעילותה השוטפת אשראי מבנק הפועלים (להלן: "הבנק"). כנגד האשראי, שעבדה התובעת את רכושה לזכות הבנק בשעבוד צף, עפ"י אגרת החוב נספח א' לתצהירו של עד התביעה. ביום 9.12.96, נעתר ביהמ"ש לבקשת הבנק, מינה את ב"כ הבנק לכונס נכסים זמני על נכסי התובעת, ואף נתן צו המורה על גיבוש אגרות החוב. 3. בסעיף 6 ו' לאגרת החוב התחייבה התובעת כלפי הבנק: "לא למכור, לא להעביר, לא להחכיר, לא להשכיר, לא למסור, לא להוציא מרשותו, לא למחול ולא לוותר, באופן מלא או חלקי על כל נכס, תביעה או זכות של הממשכן שיש לו או שיהיו לו מעת לעת, אלא אם מדובר בעסקה בנוגע לנכסים שאינם משועבדים לבנק בשעבוד קבוע, במהלך הרגיל של עסקי הממשכן, ובעד תמורה מלאה, ללא הסכמת הבנק בכתב ומראש". אין חולק כי הבנק לא נתן אישור מראש ובכתב למסירת הסחורה לנתבעת. לכן, על ביהמ"ש להכריע בשתי שאלות: ראשית, האם השבת הסחורה לנתבעת ע"י התובעת היתה במהלך הרגיל של עסקי התובעת; ואם התשובה לשאלה הנ"ל שלילית - מהי המשמעות של הפרת תנאי אגרת החוב ע"י התובעת, מבחינת הנתבעת. 4. כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי השבת הסחורה לנתבעת לא היתה במהלך הרגיל של עסקי התובעת. בנוסף, אני סבורה כי הנתבעת מוחזקת כמי שידעה באופן קונסטרוקטיבי על תנאי אגרת החוב שנרשמה. לכן, הפרת תנאי אגרת החוב ע"י התובעת צריכה להשפיע על זכויות הנתבעת - כך שזכויות הבנק בסחורה גוברות על זכויות הנתבעת בה. 5. יצוין כי בתעודות המשלוח שהוציאה הנתבעת בגין הסחורה צוין כי - "הסחורה נשארת בבעלות הספק (הנתבעת, ר.ר.) בכל מקום בו תמצא, עד לפרעון מלא של כל התשלומים". עם זאת, ב"כ הנתבעת חזר בו בשלב הסיכומים מהטענה שהועלתה מלכתחילה בהקשר זה, וציין כי הוא מודה שהנתבעת לא היתה הבעלים של הסחורה - חרף האמור בתעודות המשלוח, וזכותה בסחורה היתה זכות של שעבוד. כלומר, מוסכם על ב"כ הנתבעת, כי בנסיבות העניין כוונת הצדדים הייתה לשעבוד נכס הסחורה כערובה לחיוב (החיוב בתשלום), ולכן חלות על האמור הוראות חוק המשכון. בהקשר זה אוסיף ואציין, כי אין גם מחלוקת כי השעבוד של הנתבעת בסחורה לא נרשם בהתאם להוראות חוק המשכון. 6. כפי שצוין לעיל, לדעתי השבת הסחורה לנתבעת ע"י התובעת, הגם שהיתה בהסכמה, לא היתה במהלך הרגיל של העסקים ביניהן. זאת, גם אם נקבל את הגרסה העובדתית של עד ההגנה- מנהל הנתבעת, לפיה לא היה ידוע לו בעת השבת הסחורה כי התובעת על סף התמוטטות, אלא הוא רק סבר, עקב החזרת השיק ושיחתו עם פקידת התובעת כי: "יש בעיות עכשיו, והם (התובעת ר.ר.) עומדים לסדר עם הבנק בטחונות, ואם אני רוצה לחכות, ואם לא - שאני אקח את הסחורה" (עמ' 4 לפרוטוקול). גם לפי גרסה זו, השבת הסחורה לנתבעת לא הייתה במסגרת העסקים הרגילה, אלא כתוצאה מחשש של הנתבעת שכתוצאה מהבעיות של התובעת (יהיו אשר יהיו) - לא תשולם התמורה לסחורה. מנהל הנתבעת העדיף, לכן, לא לחכות - אלא להשיב לידיו את הסחורה באופן מיידי. בנוסף, לא נסתרה עדות ע.ת. 1, לפיה הוא עצמו ידע במועד החזרת הסחורה שהחברה נקלעה למצב שאינה יכולה להמשיך לעבוד (ר' עמ' 1 לפרוטוקול), היינו כי החברה עומדת על סף פירוק. מובן כי בנסיבות אלה, לא ניתן לקבוע - מזוית הראיה של החברה - כי פעולה במצב כזה הינה במהלך הרגיל של עסקיה. 7. המהלך הרגיל של העסקים של התובעת הינו שהתובעת קונה ומוכרת סחורות. אכן, היו מקרים בעבר בהם הנתבעת אפשרה לתובעת להחליף סחורה שלא נמכרה בסחורה אחרת (ר' עדות ע.ת. 1). אך מצב של החזרת סחורה, מאחר שקיים חשש ביחס ליכולת לשלם עבורה אינו חלק ממהלך רגיל של עסקים. מצב כזה הינו מסוג המצבים שאגרת החוב צפתה בס' 6 ו' ובקשה למנוע אותו. הבנק שהטיל שעבוד צף ביקש לאפשר לחברה להוסיף ולנהל פעילותה הרגילה, כל עוד מבוצעות פעולות שאין בהן כדי לפגוע בזכויותיה. ואכן, ככל שמדובר למשל בעסקה של החלפת סחורה בסחורה ע"י התובעת, מדובר בפעולה רגילה, שאינה פוגעת בבנק, ולכן סביר להניח כי לו הבנק היה מתבקש לאשר את העסקה - הוא היה מאשרה, שכן בהחלפה כזו יש כדי לשפר את האפשרות שהתובעת תמכור את הסחורה. מאידך גיסא, אין ספק שלו היתה מתבקשת הסכמת הבנק, להשבת הסחורה דנן לידי הנתבעת, לאחר שהסחורה עברה כבר לבעלות התובעת, הבנק לא היה נותן את הסכמתו לכך. ראה לענין זה את דברי כב' השופט לויט בהמ' 1989/93, 2185/93 בליס אפנה בע"מ (בכינוס נכסים) ואח' נ' סריגי גחלת בע"מ ואח' פ"מ נ"ו (3) 133 (להלן: פסה"ד בליס), בעמוד 144: "בעל השעבוד הצף מוכן להניח - בעת יצירת השעבוד הצף - שהחברה המשעבדת, המעונינת להמשיך בעסקיה, לא רק תפרע את חובותיה לספקים ותמכור מן המלאי של סחורותיה, אלא גם תחדש את מלאי חומרי הגלם והסחורות. לכן, הוא מסכים שהיא תוכל לעשות עסקאות במלאי שלה במהלך עסקיה הרגיל. אולם, בעל שעבוד צף אינו מוכן - כבר מעת יצירת השעבוד - שנושה כלשהו יטול לעצמו מן המלאי של החברה, שלא במהלך עסקיה הרגיל, משום שבמקרה כזה אין להניח שהחברה תחדש את המלאי. ההרמוניה של ניהול עסקים רגיל נפגעת בשל הליכי הגביה של הנושה- ולכך לא ניתנה הסכמה של בעל השעבוד הצף". 8. הקביעה כי השבת הסחורה לא היתה במהלך הרגיל של עסקי התובעת - משמעותה כי התובעת הפרה את הוראות אגרת החוב. השאלה היא מהי משמעות העניין מבחינת הנתבעת, שאיננה צד לאגרת החוב. כפי שיובהר, עפ"י ס' 169 ב' לפקודת החברות וההלכה הפסוקה, אגרת החוב על תניותיה המגבילות העברת נכסים שלא במהלך העסקים הרגיל, מחייבות גם את הנתבעת במובן זה שזכותה תיסוג בפני זכות הבנק. 9. שעבוד צף מוגדר בס' 1 לפקודת החברות (נוסח חדש) תשמ"ג1983- כ"שעבוד על כל נכסיה ומפעלה של החברה או על מקצתם אותה שעה, כפי מצבם מזמן לזמן, אך בכפוף לסמכותה של החברה ליצור שעבודים מיוחדים על נכסיה או על מקצתם". בס' 169 ב' לפקודת החברות נקבע, (בעקבות פסיקת ביהמ"ש העליון שהתייחסה לשאלת תחולת ההגבלות בשעבוד צף על צדדים שלישיים), כי:- "אם נכללה במסמך היוצר שעבוד צף הגבלה על זכות החברה לייצר שעבודים, והגבלה זו נכללה בפרטים שנמסרו לרישום השעבוד הצף, יהיה השעבוד הצף עדיף על שעבוד שנוצר בניגוד לאותה הגבלה אחרי רישום הפרטים ע"י הרשם". זאת, משום שלצד המתקשר עם חברה מיוחסת ידיעה קונסטרוקטיבית של נתונים הרשומים ברשום החברות. עפ"י הסעיף הנ"ל, נפסק כי כאשר מוטלת הגבלה במסגרת שעבוד צף שנרשם כדין, היא הופכת את הנכסים נשוא ההגבלה לנכסים המשועבדים בשעבוד ספציפי לזכות הנושה. 10. הדברים הללו פורטו בפסק דינו של כב' השופט לויט בעניין בליס. כב' השופט לויט סיכם בפסה"ד הנ"ל את ההלכה, וקבע כי "הפסיקה לא ראתה מקום להבדיל בין תנאי מגביל ליצור שעבוד, לבין תנאי מגביל להעביר נכסים (ובמיוחד נכסים שוטפים) שלא במהלך העסקים הרגיל. נקבע, שהגבלות אלה דינן כשעבוד ספציפי" (ר' פס"ד בליס בעמ' 141). 11. מכוח ההלכה שלעיל, השעבוד הצף של הבנק הפך לספציפי ביחס לאותם נכסים בהם נעשו עסקאות בניגוד לתניותיו. לכן, מאחר שמדובר בתחרות בין שעבוד ספציפי מוקדם רשום (לזכות הבנק) לבין שעבוד ספציפי מאוחר ולא רשום (לזכות הנתבעת) - זכותו של הבנק גוברת. לאור כל האמור לעיל, אינני מקבלת את טענת ב"כ הנתבעת לפיה אגרת החוב איננה מחייבת את מי שעושה עסקים עם החייב, אלא ברגע שבו השעבוד הספציפי מומש. 12. יוער כי אינני נכנסת לדיון בשאלה מה היה המצב לו השעבוד לזכות הנתבעת היה נרשם אצל רשם המשכונות, לאור ס' 169 ד' לפקודת החברות. אין ספק כי רישום השעבוד היה משפר את מצבה של הנתבעת. עם זאת, כפי שנאמר בספרו של המלומד שלום לרנר, שעבוד נכסי חברה (עמ' 439-440): "אם התבצעה הרכישה במהלך העסקים הרגיל, ומנהליה של החברה (החייבת ר.ר.) האמינו בכוחה להחלץ מהקשיים הפיננסים ולשלם את תמורת הרכישה אין לספק (הנתבעת ר.ר.) להלין אלא על עצמו. הדין העמיד לרשותו שעבוד עדיף, ואם הוא לא ניצל אפשרות זו, עליו לשאת בתוצאות מחדלו. הסחורה הנרכשת תיכלל במסגרתו של השעבוד הצף החל על נכסים שהחברה רוכשת במהלך הרגיל של עסקיה". 13. בנוסף, אינני דנה בשאלה האם ההסדר בסע' 169(ד) לפקודת החברות כפי שפורש בפסיקה (ראה ע"א 455/89 קולמבו נ' בנק למסחר פ"ד מ"ה (5) 490) הוא הסדר ראוי ונכון. עפ"י הסדר זה, כל מוכר נכס לחברה, שעל נכסיה רובץ שעבוד צף, נדרש ליתן פומביות לזכותו החוזית בעסקה ע"י רישום שעבוד כדין, על מנת לזכות להגנה כלפי כולי עלמא ועדיפות על פני שעבוד צף קודם. אכן, על ההסדר הנ"ל נמתחה בקורת (ראה ע"א 2328/97 כוכבי נ' עו"ד ארנפלד (תק-על 99(2) 445, השופט אנגלרד בעמוד 445), אולם כל עוד זה ההסדר החל - על בימ"ש זה ליישמו. 14. סוף דבר - כעולה מכל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה. הנתבעת תשלם לתובעת 1 את סכום התביעה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל ובתוספת שכ"ט עו"ד בסך 4,000 ש"ח + מע"מ. שיקים