פסק דין רקע עובדתי תביעה כספית בסכום כסף של 2,950 ש"ח. התובע הראשון הוא מנהל חנות "אופנת לוי" בירושלים. הנתבעים 2 ו- 3 הם אזרחים בריטיים, ולהם חשבון בנק אצל הנתבע הראשון. הנתבע 2 רכש סחורה מאת התובע הראשון, ושילם תמורתה בשלושה שיקים בסכום כולל של 2,715 ש"ח. בשיקים לא צויין שם הנפרע, והתובע הראשון העביר את השיקים לתובעת השנייה, בתמורה לסחורה שרכש ממנה. זו הטביעה את חותמתה כנפרעת. השיקים חוללו מן הטעם ש"אין כיסוי מספיק". עיקרי טענות התובעים התובעים אינם נוהגים לקבל שיקים ממי שאינו אזרח ישראלי. הפרטים האישיים שהוטבעו על השיקים הינם שגויים. הנתבעים 2 ו- 3 אינם אזרחים ישראלים כפי שנחזה להיות על פי הפרטים האישיים המטעים שהוטבעו על השיקים. מספר הדרכון של הנתבעים 2 ו- 3 נרשם בטעות כמספר תעודת זהות. הנתבעים הללו נעלמו ואינם, ומכל מקום, חשבונם בבנק נסגר; פניות התובעים אליהם, הושבו ריקם; כנראה שעזבו את הארץ. מעשיו ומחדליו של הנתבע 1 - לדידם של התובעים - עולים כדי ביצוע עוולה של הפרת חובה חקוקה, כמו גם - רשלנות, ועליו לשאת בנזקי התובעים. עיקרי טענות הנתבע 1 (הנתבעים 2 ו- 3 לא התגוננו): אומנם לא הוטבעו המילים "תושב חוץ" על גבי השיקים, אך לא היתה חובה - בנסיבות העניין - לעשות כן. מדובר אומנם באזרחים זרים, אך במועד הרלבנטי הם היו תושבי ישראל ולא תושבי חוץ. כיוצא בזה, מספר הדרכון שהוטבע בטעות כמספר תעודת זהות, אין בו משום הפרת חובה חקוקה. ומכל מקום, טוען הנתבע 1 לניתוק הקשר הסיבתי וכי אין לתובעים להלין אלא על עצמם. זאת, מכיוון שהיה עליהם לנקוט במידה של זהירות, לברר את אזרחותו של הנתבע השני, שהרי - לדידם - אזרחות זרה מגדילה את הסיכון, ולדבריהם, מהיכרות קודמת, ידעו על מבטא זר של הנתבע השני, וכיוצא בזה - סימנים "מחשידים". בהסכמת ב"כ הצדדים בישיבת קדם-המשפט ביום 18.3.99, בהתחשב בכך שהמחלוקת הינה משפטית ולא עובדתית, לא נשמעו הוכחות, וב"כ הצדדים סיכמו טיעוניהם המשפטיים בכתב. הפרת חובה חקוקה ורשלנות סעיף 63(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע לאמר: "(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק ...". חובה מוטלת על הבנק (הנתבע 1), מכוח סעיף 3 (ד)(2) לכללי שיקים ללא כיסוי, תשנ"ב - 1992, לציין על טופס שיק של "תושב חוץ" את המילים "תושב חוץ" במקום מספר זהות, אם אין לתושב החוץ מספר זהות ישראלי. כדבר הזה, עובדתית, אכן, לא נעשה בענייננו. ואולם: טוען ב"כ הנתבע 1 להגנתו, כי הנתבעים 2 ו3- אינם תושבי חוץ, ממילא לא היה מקום לציין את המילים הללו על גבי השיקים. הנתבעים 2 ו- 3 הינם אזרחים זרים, אך אינם תושבי חוץ. "תושב" הינו על פי סעיף 1 לתקנות שיקים ללא כיסוי (פרטי זיהוי), תשמ"א1981- - "כמשמעותו בחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה1965-, לרבות אזרח ישראלי שאינו תושב". על פי חוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה - 1965, תושב הינו "מי שנמצא בישראל כאזרח ישראלי או על פי אשרת-עולה או תעודת עולה, או על פי רישיון לישיבת קבע". מוסיף וקובע סעיף 1(ב) לחוק מרשם האוכלוסין כי "לעניין חוק זה יראו כתושב גם אדם אחר הנמצא כחוק בישראל...", למעט אלו המנויים בסיפא לאותו סעיף. לעומת זאת, "תושב חוץ", הינו "יחיד שאינו תושב או תושב האזור" (תקנה 1 לתקנות שיקים ללא כיסוי). הנתבעים 2 ו- 3 נמצאו בישראל כחוק (לא נטען, ממילא לא הוכח, שמתקיימת בהם הסיפא לסעיף 1(ב) לחוק מרשם האוכלוסין), לא היו "תושבי חוץ" וממילא לא היתה חובה על הבנק (הנתבע 1) לציין על גבי השיקים "תושב חוץ". אכן, "המחוקק היה ער להבחנה בין תושב לבין אזרח, ומקום בו ביקש להתייחס לתושב, עשה כן מפורשות" [ע"פ 6182/98 שינביין נ' היועץ המשפטי לממשלה תקדין-עליון כרך 99(1) תשנ"ט 1999, 1241]. הפועל היוצא מן האמור הוא, איפוא, כי הנתבעים 1 ו- 2 אינם אזרחי ישראל, אך הם אינם תושבי חוץ, ממילא לא נתקיים יסוד מיסודותיה של עוולת הפרת חובה חקוקה: החיקוק אשר על פיו מוטלת חובה על הבנק לציין על השיק "תושב חוץ", לא הופר בנסיבות העניין דנן. מוסיף וטוען ב"כ התובעים, כאמור, כי הפרטים האישיים שהוטבעו על השיקים הינם שגויים: מספר הדרכון נרשם כמספר תעודת זהות. בכתב ההגנה מודה בכך הנתבע הראשון, אלא, לדברי בא-כוחו, "הרציונל שמאחרי הדרישה להטבעת פרטים על גבי שיק הינה לצורך זיהוי מושך השיק אם השיק יסורב. במקרה שלפנינו לא התעוררה בעיה של זיהוי, אחרי שהשיק סורב". כיוצא בזה, טוען ב"כ הנתבע בסיכומיו, כי הטבעת מספר הדרכון במקום מספר תעודת הזהות אינה בגדר הפרת חובה חקוקה. "מספר זהות" כשמדובר ב"תושב חוץ", על פי תקנה 1 לתקנות שיקים ללא כיסוי, הינו "מספר דרכון". "היות והתקנות לא מתייחסות למספר זהות של אזרח זר, הרי בדרך של היקש, הפרשנות המסתברת ביותר למספר זהות באזרח זר שהוא תושב ישראל היא גם כן מספר הדרכון" - כך ב"כ הנתבע. נתקשיתי לקבל את עמדתו: כדי להימלט מן החובה לציין "תושב חוץ" על גבי השיק, מבקש הבנק שלא לסווג את הנתבעים 2 ו- 3 כתושבי חוץ; כדי לתרץ ציון מספר דרכון במקום מספר תעודת זהות, מבקש הבנק לחזור - ולו על דרך של היקש - לסיווג של תושב חוץ. הדעת אינה נוחה מכך. על כל פנים, ברי כי נפלה טעות אצל הבנק-הנתבע: המספר שצויין על גבי השיק בשדה המיועד למספר זהות (ונרשם בפועל "ת"ז"), אינו מספר תעודת זהות, אלא מספר דרכון. הפרת חובה חקוקה אין כאן, אבל רשלנות - יש. "חובת הזהירות המושגית נקבעה לפי מבחן הצפיות - מה צריך אדם לצפות, להבדיל ממה שהוא יכל לצפות. אך נקודת המוצא היא כי מקום שניתן לצפות נזק קיימת גם חובת זהירות מושגית, אלא אם קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים אותה..." [ע"א 168/86 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לה בודיאר בע"מ ואח', פ"ד מב(3) 77, 80]. אכן, אין יחסים חוזיים בין התובעים לבין הנתבע הראשון. אך מקומו ומעמדו המיוחד של המוסד הבנקאי בחיי המסחר והכלכלה, כמו גם תפקידיו במהלך ביצוע עיסקאות שבין לקוחותיו לבין צדדים שלישיים, הם הנותנים: "שיקולי מדיניות משפטית אינם מכוונים לעבר שחרורו של בנק מחובת זהירות כלפי אותם צדדים. להיפך, הם מדברים בעד הטלת חובה כזו כלפי אלה שהוא יכל לצפות שיפגעו כתוצאה מרשלנותו" (שם). דומני שאין צורך להכביר מילים על החשיבות של דיוק בפרטי הזיהוי שחייב הבנק להטביע על שיקים. על הבנק לצפות נזקים אפשריים לא רק ללקוחותיו אלא גם לצדדים שלישיים ואחרים, נזקים שעלולים להיגרם מטעות בפרטי הזיהוי. זה טבעו של השיק, שהוא - באופן פוטנציאלי - מטבע עובר לסוחר. לפיכך חובת הזהירות אינה "נעצרת" אצל לקוחו של הבנק שקשור עימו בקשר חוזי, אלא ממשיכה כלפי אוחזים פוטנציאליים בשיק. סבורני, איפוא, כי לא רק חובת זהירות מושגית יש כאן, אלא חובת זהירות קונקרטית. חובה זו הופרה. הבנק צריך לדעת כי מקבל השיק עלול להסתמך על פרטי הזיהוי המוטבעים עליו, ולפעול לפיהם, וזאת, אפילו לא ידע הבנק על קיומו בפועל של המקבל המסוים, התובע כאן. הבנק התרשל בהטבעה שגויה של פרטי זיהוי, בכנותו את מספר הדרכון כ - "ת"ז". בכך גרם לתובעים למידה של בטחון ואמון, כשבדיעבד נתברר שלא היתה לכך הצדקה. [השווה: ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' מרדכי לויט ואח', פ"ד נא(4) 591, 603-4; ע"א 151/89 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מ.ג. ברין ואח' פ"ד מו(4) 101]. ב"כ הבנק-הנתבע טוען לניתוק הקשר הסיבתי: לנתבעים מבטא זר, שמותיהם זרים, וניכר בהם שאינם בני הארץ הזאת. היה על התובעים לדקדק היטב - כך טוען ב"כ הנתבע - ולא להסתמך על מה שנכתב על גבי השיק. היה עליהם לנהוג כמנהג הסוחרים ולבקש לעיין ולבדוק את תעודת הזהות. אינני מקבל טענה זו, לפחות במה שנוגע לניתוק הקשר הסיבתי: "נקבע כבר, שהתנהגותו הרשלנית, הפזיזה ואף המכוונת של הניזוק לא תנתק את הקשר הסיבתי-המשפטי, אם התנהגותו זו צריכה להיות, בנסיבות המקרה צפויה על ידי המזיק" [ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה ואח', פ"ד מו(5) 727, 749]. אדרבא: חשדו של התובע הופג דוקא למקרא פרטי הזהוי שבשיק. אלמלא טעותו של הבנק - דומה - היה התובע שוקד לבצע בדיקה מעמיקה יותר. ניתוק הקשר הסיבתי, כאמור, אין כאן, אך אשם תורם - יש. אכן, דומני, היה מקום לבקש את תעודת הזהות ולעיין בה. זהו מנהג הסוחרים. מנהג שקנה לו שביתה במקומותינו, ובצדק. בעלי עסקים מתקשים בגביית שיקים, ויש לצפות מהם לדקדק - במידת האפשר והסביר - עם נותניהם. אילו ביקש התובע הראשון לבדוק את תעודת הזהות של נתבע 2 אולי היה הנזק נמנע. אני סבור כי רשלנותו התורמת של התובע הינה בשיעור של 50%. ב"כ התובעים טוען עוד כי לא מולאה על ידי הבנק-הנתבע החובה שלפי תקנה 2 לתקנות שיקים ללא כיסוי, התשמ"א1981-, לפיה לא יפתח בנק חשבון בלא שירשום לגבי בעלו את פרטי הזיהוי, בכללם, "מדינת אזרחותו אם אינה ישראל". יתכן שהבנק-הנתבע נכשל גם בכך. מכל מקום, הפרת חובה חקוקה אין כאן, ולו מן הטעם שהפרה זו לא גרמה לניזוק נזק. פרטים חסרים שבטופס פתיחת החשבון של הנתבעים, לא הם שגרמו נזק לתובעים. הנזק לתובעים נגרם, כאמור לעיל, גם בשל רשלנות שברישום שגוי על גבי השיק. לא הרי זה כהרי זה: שטופס פתיחת החשבון, סמוי מעיניהם של התובעים, שמור אצל הבנק, ולא עליו הסתמכו; מה שאין כן, הרישום שעל גבי השיקים. זהו רישום הגלוי לעין-כל, והסתמכות עליו הינה לגיטמית וצפויה. ודוק: ב"כ התובעים טוען "שהבנק אף לא טרח לברר זהותם המדוייקת של הנתבעים וכתובתם בארץ מוצאם וזאת על מנת שימסור פרטים אלה בהתאם לסעיף 12 לחוק". סעיף זה מורה לבנק הנמשך למסור לאוחז בשיק שלא נפרע, לפי בקשתו, פרטי זיהוי של המושך או של בעל החשבון כפי שהשר קבע בתקנות. אלא שבפרטי הזיהוי שבתקנה 5 שעניינה בפרטי זיהוי שיימסרו לאוחז, מנויים רק מקצת מפרטי הזיהוי שנרשמים בהתאם לתקנה 2 בפתיחת חשבון. מדינת אזרחותו של בעל החשבון, למשל, אינה נמנית על הפרטים שבתקנה 5. לעומת כן, "מען רשום" מחוייב הבנק למסור לאחוז בשיק. אך בעניין זה, עמד הבנק-הנתבע במחויבותו: המען הרשום לענייננו, הוא זה שבחיקוק הספציפי, קרי, סעיף 3 לכללי שיקים ללא כיסוי - מקום מגוריו של בעל חשבון - ולא המען הרשום כמשמעותו בתקנות שיקים ללא כיסוי (פרטי זיהוי), תשמ"א1981-. ומכל מקום: משקבענו כי לא בתושבי חוץ עסקינן, "המען הרשום" לא יכול שיהיה כמשמעותו לגבי "תושב חוץ", על פי טענת ב"כ התובעים. סוף דבר: לא מצאתי בנסיבות העניין דנן כי בוצעה עוולה של הפרת חובה חקוקה. לעומת כן, סבורני, כי הבנק התרשל בכך שרשם על גבי השיק "ת"ז", ונקב בטעות במספר הדרכון. חובת הזהירות המוטלת על הבנק - המושגית והקונקרטית - הופרה, כמפורט לעיל; בעטיה של הפרת חובת הזהירות, נגרם לתובעים נזק; הימנעות התובע מלבקש לעיין בתעודת הזהות של מושך השיק, אינה מנתקת את הקשר הסיבתי, אך זו רשלנות תורמת, העולה, לדעתי, כדי 50%. הנתבע הראשון ישלם, איפוא, לתובעים, מחצית סכום התביעה, קרי, 1,475 ש"ח. סכום כסף זה יישא ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. הנתבע הראשון ישלם לתובעים את הוצאות המשפט, וכן שכ"ט עו"ד בסכום של 1,200.- ש"ח בצירוף מע"מ כדין. שיקיםשיקים ללא כיסוי