החלטה התביעה במקורה הוגשה על ידי לקוחותיו של עו"ד, אשר לטענתם, התרשל בטיפולו המשפטי בעניינם וגרם להם עקב כך נזקים שאותם תבעו. התביעה הוגשה ביום 11.2.90, כאשר היא מתבססת על מעשים רשלניים ו/או מחדלים מצידו של עוה"ד, שנעשו במהלך שנת 1989. לפני שחלף המועד להגשת כתב ההגנה, נפטר עוה"ד, ועל כן הוגש ביום, 16.5.90, כתב תביעה מתוקן, שאליו צורפו שתי חברות ביטוח, שלטענת התובעים היו המבטחות של המנוח, וכן צורפה בתו של המנוח, יורשתו על פי דין, כנתבעת. תיקון נוסף של התביעה נעשה בהמ' 22643/92, ביום 31.8.92, לאחר שעו"ד : קיבל עליו את ייצוג התובעים והגיש כתב תביעה מפורט וברור. בקדם-משפט שהתקיים ביום 29.12.92, הוסכם שיש לראות במכתבה של הנתבעת 1 כתב הגנה מטעמה, ובא-כוח התובעים הצהיר כי מכיוון שהנתבעת לא קיבלה דבר מעזבונו של המנוח, לא ייפרע ממנה גם אם יינתן פסק-דין כנגדה. אין ספק, איפוא, כי המשפט מתנהל למעשה בין התובעים לבין שתי חברות הביטוח, אשר ביטחו במהלך שנת 1989 את המנוח בביטוח אחריות מקצועית. לאחר שהוגשו תצהירים מטעם הנתבעות 3 ,2, התברר כי טענתן העיקרית, מעבר להכחשת רשלנותו של המנוח, הינה, כי לא חלה עליהן חובה לפצות את התובעים, משום שתביעתם לא הוגשה בתוך תקופת הביטוח. הנתבעות מסתמכות על תנאי דומה, כל אחת בפוליסה שהוציאה, הקובע כדלקמן: "החברה תשפה את המבוטח בגין כל סכום כסף שיחויב בו לשלם על פי דין לצד שלישי עקב מעשים או מחדלים הנובעים מעיסוק במקצוע כמוגדר ברשימה, והמהווים עילה לתביעה בגין רשלנות מקצועית, בכפוף לכל אחד מן התנאים הבאים: 1. עילת התביעה והנזק נוצרו בתוך תקופת הביטוח או בתוך תקופה קודמת כמצויין ברשימה. 2. התביעה נגד המבוטח הוגשה בתוך תקופת הביטוח...". (נוסח זה מופיע בפוליסת חברת "מנורה". בפוליסת "הפניקס" מופיע נוסח דומה). הנתבעות טוענות איפוא, כי מכיוון שהתביעה הוגשה, או הודעה להן לראשונה, במאי 1990, ומכיוון שתקופת הביטוח חלפה לגבי הנתבעת 2 ביום 31.5.89, ולגבי הנתבעת 3 ביום 2.1.90 (הוא יום בטלות הפוליסה) אין חלה עליהן חבות לפצות את התובעים. בקדם המשפט שנערך ביום 8.6.93, לאחר שתיק זה עבר כמה שופטים והגיע לדיון לפניי, הוסכם על דעת כל הצדדים, כי אין טעם להיכנס לבירור רשלנותו של המנוח ושאלות אחרות בתיק זה, לפני שתתברר טענה זאת של חברות הביטוח וייקבע אם אכן חלה עליהן חובת פיצוי כלפי התובעים על פי הפוליסה. באותה ישיבה, קיבל עו"ד : את רשותו של בית המשפט להגיש כתב תשובה, בו פירט טענותיו לגבי תוקפו של התנאי הנטען, על פי חוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982, ועל פי תקנת הציבור. החלטה זאת מתייחסת איפוא לשאלת תוקפו של התנאי הנטען על ידי חברות הביטוח, היינו, לשאלה - אם על בית המשפט לקיים התנאי, לפיו על המבוטח או על הצד השלישי להגיש תביעתם בתוך תקופת הביטוח, שאם לא כן, אין חבות כל שהיא על חברת הביטוח. בכתב תשובתו מפרט עו"ד : טענות הן במישור חוק החוזים (חלק כללי) (חוסר תום-לב; תקנת הציבור) והן במישור חוק החוזים האחידים. כמו כן טוען עו"ד :, כי אין לקיים התנאי כלפי הצד השלישי אשר לא ידע עליו, כאשר קיומו של התנאי מונע למעשה מצד שלישי להגיש תביעה נגד חברות הביטוח. למעשה, אין חולקים כי בסמוך מאוד לתקופה שנודע לתובעים על רשלנותו של המנוח, הגישו תביעתם נגדו, שהרי המעשים והמחדלים המיוחסים למנוח נעשו במהלך שנת 1989, ואילו התביעה הוגשה לבית המשפט, ללא כל שיהוי, בחודש פברואר 1990. מיד לאחר שנודע לתובעים על פטירתו של המנוח ועל היותו מבוטח, תיקנו תביעתם וצירפו את בתו היורשת ואת חברות הביטוח, במאי 1990. ייאמר כבר בשלב זה, כי דרישת חברות הביטוח לקיים אותו תנאי, הינה בלתי-סבירה בעליל, באשר פירושה למעשה, הוא התנערות מכל חובה כלפי צד שלישי. דרכו של עולם היא, כי רשלנותו של עורך-דין אינה נודעת ללקוחו מיד אלא לאחר זמן. אם הסתיימה בינתיים תקופת הביטוח (ובדרך כלל היא מסתיימת), לא יוכל הלקוח להגיש תביעתו, אפילו הגישה ביום שנודע לו על רשלנות עורך הדין. פירוש הדבר, שלילת זכותו של הצד השלישי לחלוטין וקיצורה של תקופת ההתיישנות לאפס. אך לפני שאתייחס לטענות העו"ד :, אומר כי לא היה צורך בטענות אלה, באשר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, אוסר במפורש התניה מעין זאת. ביטוח רשלנות מקצועית של עורך-דין, הינו ביטוח אחריות, אשר בעניינו עוסק סימן ב' לחוק חוזה הביטוח. סעיף 65 לחוק קובע: "בביטוח אחריות חייב המבטח לשפות בשל חבות כספית שהמבוטח עשוי להיות חייב בה לצד שלישי. מקרה הביטוח חל ביום שבו נולדה עילת החבות האמורה". סעיף 68 לחוק קובע את חובת המבטח לשלם ישירות לצד השלישי תגמולי ביטוח שהיה חייב למבוטח. סעיף 70 קובע: "בביטוח אחריות, התביעה לגמולי ביטוח אינה מתיישנת כל עוד לא התיישנה תביעת הצד השלישי נגד המבוטח". סעיף 71 קובע כי אין להתנות על סעיף 70. מדובר איפוא בסעיף קוגנטי, שאין להתנות עליו. על פיו, תביעת הצד השלישי אינה מתיישנת כל עוד לא תמה התקופה הקבועה בחוק להתיישנותה. במילים אחרות, המבוטח יכול להגיש תביעתו תוך שבע שנים מיום שנודע לו על עילת התביעה. יושם לב, כי חוק חוזה הביטוח קבע תקופת התיישנות אחרת (שלוש שנים) לביטוחי שיפוי (סעיף 31), אך גם כאן אין להתנות על כך, אלא לטובת המבוטח או המוטב (סעיף 39). אמנם נכון הדבר, כי בא-כוח התובעים לא טען טענה זאת. אולם ראיתי לנכון לעוררה מיוזמת בית המשפט, כיוון שמדובר בסעיף ברור ומפורש בחוק חוזה הביטוח שאין להתנות עליו וגם משום אי-סבירותו הקיצונית של התנאי שהוכנס לפוליסות והמהווה הפרה ברורה של הוראות חוק חוזה הביטוח. יתרה מזאת. אין ספק, כי התנאי אינו עומד במבחן תקנת הציבור ואף לא במבחן חוק החוזים האחידים, בהיותו תנאי מקפח. בע"א 1[ 508/71], בעמ' 47, אומר בית המשפט, אשר דן בתניה הפוטרת את מפעל הפיס מאחריות במקרה שספח ההגרלה אינו מגיע במועד הקבוע מסיבה כלשהיא: "חושבני כי יש בכך משום פגיעה בתקנת הרבים, שאין להשלים עימה. אינטרס הציבור יכול לבוא על סיפוקו אם נכיר בתקפה של תניה זאת עד לגבול לשיש לעושה ענין בה, אבל לא מעבר לכל אינטרס לגיטימי שיכול להיות בתניה זאת... בל נשכח כי בחיים המודרניים, כל אדם קשור במספר רב של חוזים סטנדרטיים, ומענינו של הציבור להגן עליו מפני הסכמה לפטור מאחריות אנשים אחרים, שאינם צדדים לחוזה, ולבעל החוזה אין אינטרס ישיר או עקיף במימושו של הפטור". בע"א 2[ 427/86], בעמ' 335, אומר כבוד השופט מלץ: "בטלות הוראה שביצועה נוגד את תקנת הציבור, הוא עיקרון יסודי בשיטתנו, המקבל ביטוי בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) בבואנו לתת תוכן לעיקרון זה, בהחלותו על סוגיה מסויימת, עלינו לשקול את האינטרסים והערכים הספציפיים הפועלים בסוגיה או בתחום המשפטי בו אנחנו דנים, ולהגיע לאיזון מתאים ביניהם". (ראה בעניין זה דברי השופט ברק בע"א 3[ 245/85], בעמ' 785). דעתי היא, כי בשים לב להוראות חוק חוזה הביטוח, ולחוסר סבירותו של התנאי נושא החלטה זאת, המביא את תקופת ההתיישנות במקרים מסוימים לאפס, התנאי נוגד את תקנת הציבור ויש לראותו כבטל. גם הטענות לעניין חוק החוזים האחידים מקובלות עליי. הפוליסה היא, ללא ספק, חוזה אחיד, בהיותה חוזה שתנאיו נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי-מסוימים במספר או בזהותם (סעיף 2 לחוק החוזים האחידים). סעיף 6 לחוק החוזים האחידים, קובע חזקות לגבי תנאים מסוימים שהם מקפחים, בין השאר נקבע בסעיף 1(6): "תנאי הפוטר את הספק באופן מלא או חלקי מאחריות שהיתה מוטלת עליו על פי דין אילולא אותו התנאי, או המסייג באופן בלתי סביר את אחריותו שהיתה מוטלת עליו מכוח החוזה אילולא אותו התנאי". סעיף 6(6) קובע: "תנאי השולל או המגביל זכות או תרופה העומדת ללקוח על פי דין או המסייג באופן בלתי סביר זכות או תרופה העומדות לו מכוח החוזה, או המתנה אותן במתן הודעה בצורה או תוך זמן בלתי סבירים, או בדרישה בלתי סבירה אחרת". התנאי נושא החלטה זאת, מתנה את זכותו של הצד השלישי להיפרע מחברת הביטוח במתן הודעה או בהגשת תביעה תוך תקופת הביטוח, אפילו נודע לו דבר היווצר העילה לאחר שתמה תקופת הביטוח. הצד השלישי עומד איפוא במצב בלתי-אפשרי, שהרי אם נודע לו דבר רשלנות עורך הדין המבוטח, לאחר תום תקופת הביטוח, אפילו הגיש תביעתו באותו יום, אין החברה רואה עצמה חייבת לפצותו. טענת באי-כוח הנתבעים כי התובעים לא הניחו תשתית עובדתית לטענתם בדבר היות התנאי תנאי מקפח, אינה טענה, באשר, כאמור, חזקה היא על פי סעיף 6 לחוק, כי תנאים מסוג זה הינם תנאים מקפחים ועל מי שטוען אחרת נטל הראיה כי אינם כאלה. בע"א 4[ 764/76], בעמ' 120, אומר השופט שמגר (כתוארו אז): "אבן הבוחן היא כללית ואובייקטיבית, ועניינה בכך אם נוצרת לגבי הלקוח סכנה בכוח, כי ימצא עצמו עקב התנאי המגביל בנסיבות שבהן תראה הערכאה השיפוטית משום קיפוח, המחייב התערבותה למען הפעלת סמכויותיה". בע"א 5[ 1/79], בעמ' 374, אומר השופט שמגר (כתוארו אז): "אמות המידה המיושמות לצורך הכרעה בטיב התנאים המגבילים הן מוסריות או חברתיות, או שתיהן גם יחד. הגינותו או חוסר הגינותו של תנאי פלוני, אינה נבחנת על פי כלליה של תורה כלכלית בלתי מזוהה זו או אחרת... אלא על פי התפיסות המוסריות והחברתיות הנוהגות בחברה חפשית בעלת משטר חוקתי וחברתי כגון זאת שלנו... מגמת החוק היא הגנה על "האדם הקטן" מפני עושקיו ומפני ניצול לרעה של נחיתותו היחסית". במקרה שלפנינו לא רק שמדובר בחוזה אחיד, אלא מדובר בביטוח אחריות, היינו, בחוזה לטובת צד שלישי, אשר לא ידע כלל אודות אותו תנאי ואשר פעל במהירות ובזריזות הראויה. כפי שציינתי, אפילו היו התובעים מגישים תביעתם ביום שנודע להם על רשלנותו של עורך הדין, היה התנאי חל וחברות הביטוח היו מוצאות עצמן פטורות. לא ראיתי לנכון להתייחס להוראות נוספות של חוק חוזה הביטוח לפיהן יש להבליט תנאים מסוג זה (סעיף 3 לחוק), אשר לא קוימו, שכן די בנימוקים שהובאו לעיל, ובמיוחד בסעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, כדי להביא לביטולו של התנאי המחייב הגשת התביעה בתוך תקופת הביטוח. אשר על כן, התנאי נושא ההחלטה, לפיו היה על התובעים להגיש תביעתם בתוך תקופת הביטוח, בטל, הן בהיותו נוגד את סעיף 70 לחוק חוזה הביטוח, הן בהיותו נוגד את תקנת הציבור והן בהיותו תנאי מקפח, כהגדרתו בחוק החוזים האחידים. הוצאות בקשה זאת, ללא קשר לתוצאות, בסך 2,500 ש"ח על ידי כל נתבעת ובסך הכל 5,000 ש"ח + מע"מ, ישולמו על ידי הנתבעות 3 ,2. חוזהפוליסהחוזה ביטוח