פסק דין המשנה לנשיא א' ברק העובדות 1. העותר (להלן - ברק) כיהן כמנהל כללי של המשיבה מס' 2 (להלן - רבלון). רבלון כרתה שלושה חוזי ביטוח מנהלים ("פוליסות ביטוח מנהלים") עם המשיבות 3, 4 ו-5 (להלן - חברות הביטוח). חוזי הביטוח אמורים להעניק לברק תגמולים ופיצויים עם סיום עבודתו אצל רבלון. הפרמיות בגין פוליסות הביטוח שולמו לחברות הביטוח על-ידי ברק ורבלון. לפוליסות הביטוח צורפו "נספחי העברת בעלות". הנספח שצורף לפוליסה עם המשיבה מס' 3 קובע: "מוצהר ומוסכם בזה, שעל אף כל הוראה אחרת בפוליסה יחולו התנאים הבאים לגבי נספח הביטוח היסודי: 1. אם המבוטח יפרוש משירותו אצל בעל הפוליסה מכל סיבה, או אם יתרחש מאורע אחר בו המבוטח יהיה זכאי לקבלת פיצויי פיטורין מאת בעל הפוליסה על-פי חוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג-1963 וכל חוק מחליף או מתקן, או על-פי הסכם קיים או עתידי שבינו לבין בעל הפוליסה, הרי לפי דרישת המבוטח תפעל החברה לפי אחד מאלה, לפי בחירת המבוטח: א. החברה תעביר את הבעלות על נספח הביטוח היסודי על שמו של המבוטח. ב. החברה תשלם למבוטח את ערך פדיון הפוליסה של נספח הביטוח היסודי". הוראה דומה מופיעה בפוליסת הביטוח של המשיבה מס' 4. בפוליסת הביטוח של המשיבה מס' 5 נקבע כי: "על-פי הוראה בלתי חוזרת מאת בעל הפוליסה, מוסכם ומוצהר בזה כי במידה ותתקבל הודעה מאת בעל הפוליסה על עזיבת המבוטח את מקום עבודתו אצל בעל הפוליסה תועבר פוליסה זו אוטומטית לידי המבוטח עצמו. בכפיפות לכל התנאים ההוראות וההגבלות החלות עליה". 2. ברק הודיע (ביום 20.6.1990) על התפטרותו מעבודתו אצל רבלון. הוא פנה (ביום 26.12.1990) לחברות הביטוח וביקש להעביר את הבעלות על הפוליסות על שמו של מר משה כהן. ימים מספר לאחר מכן (ביום 7.1.1991) הודיעה רבלון לחברות הביטוח כי ברק חשוד בביצוע מעשים חמורים ביותר ובהם הפרת אמונים וגנבה, אשר גרמו לרבלון נזקים שונים (לרבות פגיעה במוניטין ובשם הטוב) במיליוני דולרים. רבלון הגישה תלונה למשטרה. היא ביקשה מחברות הביטוח להעביר את התשלומים על-פי פוליסות הביטוח לרבלון, או לפנות לבית-הדין לעבודה (בטען ביניים) כדי שבית-הדין יכריע בשאלה, למי הזכות על-פי הפוליסות. 3. חברות הביטוח פנו לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו. הן ביקשו מבית-הדין שיורה כיצד לנהוג בפוליסות. בעקבות הסדר דיוני פוצל הדיון, תוך שבית-הדין התמקד בשאלה אם העותר זכאי בתשלומים על-פי הפוליסות, גם בהנחה שהעותר עשה את המעשים המיוחסים לו על-ידי המשיבה מס' 2. החלטות בתי-הדין לעבודה 4. בית-הדין האזורי לעבודה קבע כי בזכויות על-פי הפוליסות יש לנהוג על-פי הוראותיו של ברק. חובתן של חברות הביטוח לפעול על-פי הוראות העותר אם הוא יפרוש משירותה של המשיבה מס' 2 "מכל סיבה", לרבות אירועים חמורים, המצדיקים שלילת פיצויי פיטורין. על פסק-דין זה ערערה רבלון לבית-הדין הארצי לעבודה. הערעור נתקבל ברוב דעות. דעת הרוב הייתה כי פירושו הראוי של ההסכם - שאינו חוזה לטובת צד שלישי - הוא שהצדדים ביקשו להרחיב את זכות העותר לקבלת דמי הפוליסות גם בנסיבות שאינן מזכות בפיצויי פיטורין, אך לא לנסיבות של גנבה, מעילה או עברה פלילית חמורה אחרת. את ההסכם יש לפרש ולקיים לאור עקרון תום-הלב. העותר לא קיים את החוזה בתום-לב. על-כן, אין הוא זכאי על-פיו. העותר זכאי להשבה (ריאלית) של הסכומים אשר שילם לחברות הביטוח. מטעמים אלה הוחזר העניין לבית-הדין האזורי לעבודה להמשך הדיון בשאלה אם נסיבות עזיבתו של ברק את רבלון הצדיקו את שלילת הפוליסה ממנו. דעת המיעוט הייתה כי נספחי העברת הבעלות מהווים חוזה לטובת צד שלישי, ואין רבלון רשאית לפגוע בזכות זו. הטענות בעתירה 5. ברק עותר בפנינו נגד פסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה. לדעתו, מדובר בחוזה לטובת צד שלישי, המקנה לו זכות עצמאית. עם עזיבתו את רבלון הוא זכה "אוטומטית" בדמי הפוליסה. כן טוען העותר כי לשון הנספחים ברורה, ועל-פיה יהיו נסיבות פרישתו אשר יהיו, הוא זכאי לדמי הביטוח. על כל פנים, גם אם יש ספק בדבר, יש לפרש הפוליסה כנגד המנסח ולטובת המבוטח. לעומתו, מגינה רבלון על פסק-דינו של (רוב) בית-הדין לעבודה. לדעת רבלון, אין המדובר בחוזה לטובת צד שלישי, אלא בחלק מחוזה העבודה שבין הצדדים. חוזה זה יש לפרש לפי אומד דעת הצדדים. על-פי אמת-מידה זו, אין להעניק דמי ביטוח לעובד העושק את מעבידו וגונב ממנו. כן טוענת רבלון כי לא נתקיימו בעתירה העילות להתערבותו של בית-המשפט הגבוה לצדק בפסק-דינו של בית-הדין הארצי לעבודה. פירוש החוזה 6. הבעיה המשפטית העיקרית היא פירושם של הנספחים ("נספחי העברת הבעלות"). פירוש זה קובע את זכויותיו של העותר. אין, לעניין זכויות אלה, כל חשיבות לשאלה אם זכותו היא מקורית (כצד לחוזה או כמוטב על-פיו) או זכות מועברת (מכוח המחאה). תהא הקונסטרוקציה המשפטית אשר תהיה, זכותו של העותר יונקת את חיותה מלשון הנספחים, ופירושם של אלה הוא שיקבע את היקף זכותו. על-פי האמור בנספחים, זכאי ברק להורות מה יעשה בכספי הביטוח, אם הוא יפרוש משירותו אצל רבלון "מכל סיבה" (הנספח המופיע בפוליסת הביטוח של המשיבה מס' 3), או "מסיבה כלשהי" (הנספח המופיע בפוליסת הביטוח של המשיבה מס' 4). לשון דומה לא מופיעה בנספח העברת הבעלות המצורף לפוליסה שהוציאה המשיבה מס' 5. בנספח זה נקבע כי "על-פי הוראה בלתי חוזרת" של ברק, "תועבר בעלות פוליסה זו אוטומטית" לידי ברק, וזאת "בכפיפות לכל התנאים ההוראות וההגבלות החלות עליה". גדר הספקות הינה, אם לשון זו של שלושת נספחי העברת הבעלות שוללת את זכותו של ברק לדרוש העברת הכספים מקום שברק ביצע מעשים פליליים חמורים (גנבה, הפרת אמונים) הפוגעים באינטרסים של רבלון. האם לא מתבקשת מנספחים אלה המסקנה, כי הדין עם העותר בטענתו, כי תהיה סיבת פרישתו אשר תהיה - ואפילו קשורה היא במעשי גנבה ומעילה בכספי רבלון (עובדות שהוא מכחישן לגופן, אך מוכן להניחן לצורכי הכרעה בבעיה הפרשנית) - אין בכך כדי לפגוע בזכותו לדמי הפוליסה? 7. ייאמר מיד: העמדה הפרשנית של העותר נופלת לגדר המובן הלשוני של הנספחים. אלה קובעים כי עם פרישתו של העותר "מכל סיבה" או "מסיבה כלשהי" הוא יהא זכאי לדמי הביטוח. פשיטא, שמשמעותה הלשונית של ההוראה היא, כי העותר יהא זכאי לדמי הביטוח עם פרישתו של העותר משירותו אצל רבלון, תהא סיבת הפרישה אשר תהיה. אוסיף ואומר, כי "תחושת הלשון" (כביטויו של השופט לנדוי בע"א 346/63 א' טריפמן ואח' נ' ויקטור ואח' [1], בעמ' 369) נוטה לטובת גישתו של העותר. עם זאת, פרשנות אינה אך בלשנות. איננו שואלים את עצמנו אך את השאלה: "מה פירוש הדיבור 'מכל סיבה' או 'מסיבה כלשהי' בלשון העברית". השאלה שאנו מציגים לעצמנו הינה, מהו המסר הנורמטיבי - כלומר, מהי המשמעות המשפטית (להבדיל מהלשונית) - העולה מלשון המסמך בהקשרו. עניין לנו אפוא בפרשנות משפטית של המסמך. הדיבור "מכל סיבה" עשוי לקבל מובנים (משפטיים) שונים בהקשרים שונים. כך, למשל, באחת הפרשות נפסק, כי התחייבות חוזית לשלם לעובד פיצויי פרישה בעת סיום העבודה "מכל סיבה שהיא" אינה מתפרשת כמטילה חובת תשלום מקום שהעובד הפר חובת אמונים שהוא חב למעבידו (ראה ע"א 2738/90 יהב נ' בן טובים ואח' וערעור שכנגד [2]). פירוש זה, יפה הוא להקשרו. עם שינוי ההקשר, עשוי הפירוש להשתנות. אכן, "אותו מושג עצמו, אותה תיבה עצמה, פירושה עשוי להיות שונה בחוזים שונים ובנסיבות שונות..." (ע"א 5795/90 סקלי נ' דורען בע"מ ואח' [3], בעמ' 818 (השופט חשין)). השאלה העומדת בפנינו הינה, מהו המובן של הדיבור "מכל סיבה" (ודומיו) בהקשר שלפנינו. 8. נספחי העברת הבעלות מעגנים פעולות משפטיות (חוזים) מתחום המשפט הפרטי. הם צריכים להתפרש על-פי הכללים לפירוש חוזים. כלל היסוד בפירוש חוזים הוא, שהחוזה יפורש "לפי אומד דעתם של הצדדים" (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). "אומד דעתם של הצדדים" הן המטרות או התכליות המונחות ביסוד החוזה (ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב יצחק ז"ל ואח' [4], בעמ' 305). אכן, החוזה הוא מכשיר תכליתי. הוא נועד להשיג יעדים מסוימים. מבין מגוון המובנים הלשוניים יש לבחור באותו מובן אשר יותר מכל מובן אחר מגשים את התכלית המונחת ביסוד החוזה (ראו ע"א 832/81 רלפו (ישראל) בע"מ נ' נורוויץ יוניון פייר אינשורנס סוסייטי לימיטד [5], בעמ' 44). "...עלינו לפרש את החוזה שנכרת בין הצדדים על רקע תכליתו" (ע"א 783/86 ראובן גרוס בע"מ ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו [6], בעמ' 597). התכלית של החוזה מורכבת, בראש ובראשונה, מהתכלית (הכוונה) הסובייקטיבית המשותפת לשני הצדדים (ראה ע"א 154/80 בורכרד ליינס לימיטד לונדון נ' הידרובטון בע"מ [7], בעמ' 223). זוהי אותה "כוונה אמיתית" (ע"א 603/79 אברג'יל נ' פלג את שטרית, חברה לבנין ולפיתוח בע"מ [8], בעמ' 637; ע"א 453/80 בן נתן נ' נגבי [9], בעמ' 145) של כל צד לחוזה, הידועה לצד האחר, ואשר על יסודה נכרת החוזה. כן מורכבת תכלית החוזה מתכלית אובייקטיבית המשקפת את היעדים והמטרות אשר יש להניח כי הצדדים לחוזה, כאנשים סבירים, היו מבקשים להגשים. זוהי "[ב]אותה מטרה או [ב]אותה תכלית, שסביר להניח כי הצדדים, כאנשים סבירים, היו נוקטים בנסיבות העניין..." (ע"א 554/83 הנ"ל [4], בעמ' 305). תכלית זו נקבעת מטבע הדברים, על-פי מהותו של העניין המוסדר, טיב ההסדר ואופיו. תכליתו זו של החוזה נקבעת על-פי "מהותה של העיסקה" ועל-פי "המטרה העסקית והכלכלית" המונחת ביסודה (ראו ע"א 5795/90 הנ"ל [3], בעמ' 819). אכן, כאשר עניינו של החוזה הוא עסק מסחרי, עומדת ביסודו "תכלית מסחרית" (כלשונו של השופט י' כהן בע"א 464/75 פרומוטפין בע"מ נ' קלדרון ואח' [10], בעמ' 195). זו נקבעת על-ידי ההיגיון העסקי המונח ביסוד החוזה (ראה ע"א 552/85 אגסי נ' ח.י.ל.ן. חברה ישראלית לעבוד נתונים בע"מ ואח' [11], בעמ' 245). תכלית אובייקטיבית זו היא פרי הקונסטרוקציה המשפטית. היא משקפת את אומד דעתם של בעלי חוזה "סבירים והגונים" (ע"א 3[ 5795/90] הנ"ל, בעמ' 819) הפועלים על-פי אמות-מידה ראויות, כפי שהן נדרשות מבעל חוזה הפועל בתום-לב. עקרונות פרשניים אלה חלים על פירושו של כל חוזה. הם חלים אפוא על פירושו של חוזה העבודה שבין ברק לרבלון (ראו דב"ע מה/3-17 אוניברסיטת תל-אביב - וינשל [19], בעמ' 466). הם חלים גם על פירושו של חוזה הביטוח שבין רבלון לחברות הביטוח, ראה ע"א 124/89 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' י' כהן ואח' [12], בעמ' 379; ע"א 631/83 "המגן" חברה לבטוח בע"מ ואח' נ' "מדינת הילדים" בע"מ וערעור שכנגד [13], בעמ' 579; ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ [14], בעמ' 228). 9. נפנה עתה לפירושם של "נספחי העברת בעלות" לפי "אומד דעתם של הצדדים". על כוונתם הסובייקטיבית של הצדדים אין לנו נתונים אמינים. בפני בתי-הדין האזוריים לעבודה טענו הצדדים לכוונות הסובייקטיביות שלהם. אין כל ממצא של בתי-הדין לעבודה כי אכן הייתה להם כוונה (סובייקטיבית) משותפת. אכן, אך טבעי הוא כי בפני בית-המשפט טוען כל צד כי הכוונה הסובייקטיבית שלו היא גם כוונתו הסובייקטיבית של הצד האחר בעת כריתת החוזה. אך בטענה בלבד לא די. על כל צד לבסס את טענתו, ועל בית-המשפט לקבוע בעניין זה ממצא. ממצא כזה לא קיים בפרשה שלפנינו. בית-הדין לעבודה לא קבע, כי כוונתם המשותפת של הצדדים לחוזה בעת כריתתו הייתה, כי ברק יזכה בדמי הביטוח גם אם יבצע מעשי גנבה והפרת אמונים כלפי רבלון, כשם שבית-הדין לעבודה לא קבע כי כוונתם המשותפת של הצדדים לחוזה בעת כריתתו הייתה כי ברק לא יזכה בדמי הביטוח בנסיבות אלה. אכן, כשלעצמי נראה לי, כי סביר להניח כי הבעיה העומדת להכרעתנו - האם בנסיבות של ביצוע עברה פלילית יזכה ברק לדמי הפוליסה - כלל לא עלתה בדעתם של הצדדים, ולא נתגבש אצלם "אומד דעת" (סובייקטיבי) בעניין. בנסיבות אלה, לא יימצא הפתרון הפרשני בתכלית הסובייקטיבית המונחת ביסוד החוזה, ולא נקדם את הניתוח המשפטי אם נמשיך לעסוק ב"כוונתם של הצדדים" אשר מעתה ואילך אינה אלא בגדר השערה או פיקציה. פתרון הבעיה הפרשנית צריך להימצא, בנסיבות אלה, בתכלית האובייקטיבית של החוזה. 10. מהי תכליתם האובייקטיבית של נספחי העברות הבעלות? כפי שראינו, תכלית זו משקפת את המטרה העסקית המונחת ביסוד סוג החוזה ובטיפוסי הסדריו. בעניין זה קבע בית-הדין הארצי לעבודה, כי נספחי העברת הבעלות הם נספחים לחוזה ביטוח מנהלים אשר רבלון כרתה עם חברות הביטוח. בית-הדין הארצי לעבודה הוסיף וקבע, כי ביטוח זה - בדומה לקופת גמל בנקאית או ביטוח בקרן פנסיה - נועד להבטיח את זכויות העובד עם סיום יחסי העבודה, בעיקר באותם מקומות עבודה שבהם אין פנסיה תקציבית. עמד על כך השופט ד' לוין בציינו: "ביטוח מנהלים הוא בעיקרו ביטוח סוציאלי, והוא נועד, בראש ובראשונה, לכסות את התחייבות המעביד כלפי העובד לשלם לו פיצויי פיטורים בנסיבות מסוימות, וכן התחייבות המעביד כלפי העובד במסגרת חוזה עבודה, להפריש לחיסכון סכום השווה ל-5% משכרו של העובד כנגד הפרשה זהה של העובד" (בג"ץ 108/88 ל.ה.ב. לשכת ארגוני העצמאיים בישראל נ' שר האוצר ואח' [15], בעמ' 803). כספי הביטוח הם אפוא כספי חיסכון וביטוח הקשורים ליחסי עובד ומעביד ונובעים מהם (ראה בג"ץ 2010/90, בשג"ץ 5292/90 התאגדות חברות לביטוח חיים בע"מ נ' ממשלת ישראל ואח' [16], בעמ' 412). הם באים, בין השאר, במקום פיצויי פיטורין, ובלבד שנתמלאו התנאים הקבועים לכך (בחוק פיצויי פיטורין, תשכ"ג-1963, סעיף 13); ראה גם מ' גולדברג "ביטוח עובדים בקרנות פנסיה - היבטים משפטיים" [22], בעמ' 103; ח' הרדוף זכויות עובדים בחילופי מעבידים, בפירוק חברה ובכינוס נכסים [20], בעמ' 122. בית-הדין הארצי ציין לעניין "ההקשר התעשייתי" אשר במסגרתו נכרתו ההסכמים, כי כספי הביטוח שקולים לעתים בשיעורם כנגד פיצויי הפיטורין, אם כי יש שהם גבוהים מהם, שכן הם מעניקים תשלום כספי גם במקום שלא ניתנים פיצויי פיטורין, כגון התפטרות מעבודה בשל מציאת מקום עבודה חדש או התפטרות בשל סכסוך עם המעביד בענייני ניהול, וכן יש בהם לעתים יסוד של תגמולים. על רקע הקשר זה, ובהתחשב במהותם של הנספחים ותכליתם העסקית, אין זה מתיישב עם המטרה העסקית של החוזה, כי תכליתו (האובייקטיבית) הינה להעניק לעובד הפורש דמי ביטוח מקום שפרישתו קשורה בביצוע עברות חמורות, כגון גנבה והפרת אמונים, הפוגעות באינטרסים של המעביד. שום עובד סביר הפועל בתום-לב לא היה דורש את הגשמתה של תכלית זו; שום מעביד סביר הפועל בתום-לב לא היה מסכים לה. 11. התוצאה היא אפוא כי ההוראה בנספחי העברת הבעלות, שלפיה זכאי ברק לדמי הביטוח אם יפרוש משירותה של רבלון "מכל סיבה", אינה מתפרשת כמשתרעת על פרישה בנסיבות של ביצוע עברות חמורות של גנבה והפרת אמונים. אכן, זה פועלה של הפרשנות. לעתים היא מעניקה ללשון משמעות המתרחקת מהמובן הלשוני הטבעי והרגיל שלה ("פרשנות מרחיבה"); לעתים היא מייחסת ללשון משמעות המגבילה את מובנה הטבעי והרגיל ("פרשנות מצמצמת"). הן הפרשנות המרחיבה והן הפרשנות המצמצמת אינן מהוות כללים פרשניים המחייבים תוצאה פרשנית. הן תוצאה פרשנית המתחייבת מכללים פרשניים. בעתירה שלפנינו, עניין לנו בפרשנות תכליתית המעניקה מובן מצמצם לדיבור "מכל סיבה" בהקשר של נספחי העברת בעלות. אכן, דיבור זה ("מכל סיבה") - ככל דיבור אחר - זקוק לפרשנות. אין טקסט שאינו זקוק לפרשנות. כל טקסט נקלט בנו לאחר שפירשנו אותו (במודע או שלא במודע). אין לקבל את הדעה, שהוצגה בפנינו על-ידי בא-כוח העותר, כי הדיבור "מכל סיבה" הוא ברור, ועל-כן אינו זקוק לפרשנות. טקסט אינו מדבר "כשלעצמו". אין לטקסט משמעות קדם-פרשנית. טקסט משיב לשאלות שאנו שואלים אותו, והוא מדבר אלינו באמצעות פרשנותו. כל הוראה מחייבת פרשנות. בצדק ציין פרופסור ג' טדסקי כי: "'IN CLARIS NON FIT INTERPRETATION' (כללים ברורים אינם טעונים פירוש); אימרה זו אמנם אינה רומאית קלאסית, אך היא מקודשת בשל מסורתה הארוכה, והיא מפורסמת אצל כל משפטני העולם. אבל חכמי הדורות האחרונים מכירים במידה גוברת בעובדה כי ההשקפה הגלומה בה, כאילו עשוי הכלל - ולוא הכלל ה'ברור' - 'לדבר בעדו' תמימה למדי. מחשבת הזולת אינה יכולה לפעול בנו אלא אם היא נקלטת על-ידינו. אם בא מצידנו אותו שיתוף-פעולה המהווה דווקא את התהליך הפרשני, בין אם הפירוש קשה ומייגע, ובין אם הוא נעשה על נקלה ואף ללא-משים. והנה, גם במקרה האחרון, בוא יבוא הפירוש, ודווקא הקלות והביטחון בהם הוא נעשה מתירים לנו להסיק המסקנה כי אכן הטקסט או ההתנהגות הנדונים - ברורים הם. קביעתה של האימרה הלאטינית שהזכרנו אינה נכונה יותר - אם תותר לנו השוואה כזו - מדברי האומר שמזון קל אינו דורש עיכול. שכן, גם כאן קלות העיכול ומהירותו הן הן המוכיחות את היות המזון קל. אחרת, אין לייחס לקביעה מעין זו מובן כלשהו" (ג' טדסקי מסות במשפט [20], בעמ' 1). אכן, הקביעה כי הוראת הטקסט ברורה היא, ועל-כן אינה מצריכה פרשנות, היא קביעה פרשנית, הבאה לאחר מעשה הפרשנות, ולא לפניו (ראו בג"ץ 47/83 תור אויר (ישראל) בע"מ נ' יו"ר המועצה לפיקוח על הגבלים עסקיים ואח' [17], בעמ' 176). הנה-כי-כן, הדיבור "מכל סיבה" אינו ברור כשלעצמו, ואינו מדבר מתוך עצמו. ככל דיבור אחר במסגרתו של טקסט, הוא מחייב פירוש על-פי תכליתו. פירוש זה מוביל בענייננו למסקנה, כי פרישה "מכל סיבה" - המזכה לדמי הביטוח - אינה משתרעת על פרישה בעקבות ביצוע מעשי גנבה והפרת אמונים הגורמים נזק למעביד. 12. מסקנתנו הינה אפוא כי פסק-דין (הרוב) של בית-הדין הארצי לעבודה נפסק כדין, ואין יסוד להתערבותנו בו. אכן, אילו גרסנו כי דעת המיעוט היא הנכונה, היה זה אחד המקרים, אשר על-פי המבחנים המקובלים, היו מצדיקים התערבותנו (ראו בג"ץ 528/84 חטיב ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח' [18]). די אם נזכיר כי עניין לנו בנוסח נפוץ ומקובל של חוזה ביטוח (מנהלים) המעורר שאלה כללית, אשר מצדיקה את עיוננו בה. משהגענו למסקנה כי הדין עם הרוב, דין העתירה להידחות, ופסק-דינו של הרוב, על מלוא הכרעותיו - בין בעניינים שדנו בהם ובין בעניינים אחרים - יעמוד בעינו. התוצאה היא כי העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיבה מס' 2 בסכום כולל של 10,000 ש"ח. השופט ש' לוין אני מסכים. השופטת ד' דורנר אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא ברק. חוזהחוזה לטובת צד שלישי