התנכלויות בעבודה בגלל גילוי שחיתות

פסק דין 1. רקע: תחילתה של תביעה זו בכתב תביעה שהוגש ביום 6.3.95 לבית משפט השלום בירושלים כנגד 4 נתבעים. הראשון, עו"ד יוסף קפלן ממשרד מבקר המדינה, שהתביעה נגדו נדחתה. נותרו שלושה מעובדי רפא"ל. לטענת התובע, בהיותו עובד רפא"ל, לאחר שהתריע בפני מבקרת המדינה על גילויי שחיתות במקום עבודתו במתקן סודי במערך הניסויים של רפא"ל, החלו התנכלויות אליו מצד עובדים ברפא"ל. לטענתו, כתב הנתבע 2 מכתב כוזב, אשר אותו תייק בתיקו האישי ברפא"ל, ובו קביעה כוזבת כי התובע מעורער בנפשו ומהווה סיכון בטחוני, וזאת במגמה לגרום לפיטוריו. מסמך זה, לטענתו, הופץ בכל מערכת הבטחון ובכלל זה שר הבטחון. לטענת התובע, המסמך חסר כל בסיס או אבחון רפואי והנתבע 2 לא היה מוסמך לכתוב את המסמך. לטענת התובע, נכתב מכתב זה לפי הוראות הנתבעת 3, שהיה סמנכ"ל משאבי אנוש ברפא"ל. לטענת התובע, בעקבות התנכלויות הנתבעים 2 ו- 3 במעשי נקמנות עקב תלונתו, הועבר התובע לעבוד במחסן גרוטאות כדי לשבור אותו נפשית. עוד נטען כי הנתבע 3 הצהיר לבית הדין לעבודה ביום 18.4.93 הצהרת שווא כי ועד העובדים ברפא"ל נתן הסכמתו לפיטורי התובע. לטענת התובע ועד העובדים התנגד לפיטורין בתוקף. עוד נטען כי בתגובה להתמרמרותו של התובע על הפגיעות במעמדו ובקשתו להתקבל לשיחה אצל ראש החטיבה שבה הועסק ברפא"ל, הזמין הנתבע 4, קצין הבטחון ברפא"ל ניידת משטרה לפנותו וגרם בזדון וללא הצדקה למעצרו ולכבילתו של התובע באזיקים והשפלתו לעיני חבריו לעבודה. כתוצאה מכך התעלף התובע ונגרם לו נזק בריאותי ונפשי וטראומה לכל חייו. לטענת התובע, בכך שהנתבע 4 ידע שהתובע חולה סכרת ולא פינה אותו למרפאה, פעל בניגוד לנוהלי רפא"ל. לטענת התובע, כתוצאה ממעשים אלה, נאלץ התובע לפרוש מעבודתו ברפא"ל ונותר בגיל 43 מובטל כשסיכוייו למצוא עבודה בתחום עיסוקו אפסיים בשל התוית השקרית שהדביקו לו הנתבעים 2 ו- 3 כסיכון בטחוני. התובע טען לנזקים של 1,895,176 ₪ בגין אבדן הכנסה ופנסיה, 800,000 ₪ פגיעה בשם הטוב, 100,000 ₪ תקיפה ומעצר בלתי חוקי, 400,000 ₪ צער ועוגמת נפש, 600,000 ₪ אבדן מוטיבציה, ו- 205,000 ₪ פגיעה באיכות החיים של משפחתו. משיקולי אגרה העמיד את תביעתו על סך 500,000 ₪. התובע תמך את תביעתו בעדותו שלו, בחוות דעת של רואה חשבון, ובחוות דעת פסיכיאטרית. 2. מעשה בית דין הטענה הראשונה שטוענים הנתבעים היא טענת מעשה בית דין. זאת, משום שבעקבות תביעתו של התובע כנגד רפא"ל בבית הדין האזורי לעבודה בגין פיטוריו, בתיק נג/861/ 3, ניתן פסק דין, ביום 25.5.93, הנותן תוקף להסכם פשרה שבו נקבע כי: "מועד הפסקת עבודתו של התובע ברפא"ל יחשב החל מיום 1.6.93, כאשר התקופה שמיום 15.4.93 עד 1.6.93 תכנס במסגרת חודשי הסתגלות שישולמו לתובע... לא יהיו לתובע כל תביעות או טענות נוספות הנובעות מיחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעת. הצדדים מסכימים לכך כי הסיבה לפיטורי התובע היא רק זו המופיעה במכתב המועמדות לפיטורין לתובע מיום 14.2.93". צודקת ב"כ הנתבעים בטענתה כי פסק דין זה שבין התובע לרפא"ל הוא מעשה בית דין גם בינו לבין עובדי רפא"ל הנתבעים על ידו (ראה נ. זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי עמ' 371-387 ו- 409-412, ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש פ"ד לח (4) 797, העוסק בנושא דומה וכן ע"א 2360/99 בחר נ' דיור דינים עליון נט 309). על פי עקרונות מעשה בית דין, יש כלפי התובע עילה פסוקה המונעת ממנו לתבוע בכל הנובע מיחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבעת, ויש כלפי התובע פלוגתא פסוקה לפיה הסיבה לפיטורי התובע היא אי התאמה. הטענות כלפי הנתבעים 2 ו- 3 נובעות ושלובות ביחסי עובד ומעביד, לרבות בעצם טענת הפיטורין. כל הטענות כלפיהם נסובות על כך שגרמו לפיטוריו של התובע. זו בדיוק העילה שנפסקה ונכללה בפסק הדין של בית הדין לעבודה. גם הנזקים הנטענים הם עקב הפסקת עבודתו, ועל כן, אין התובע רשאי, לאחר שנפסקה עילתו בדבר הפסקת עבודתו כנגד רפא"ל, לשוב ולהגיש תביעתו מחדש כנגד עובדים של רפא"ל שלטענתו גרמו לכך. כמו כן, מנוע התובע מלטעון כי פוטר מחמת היותו סיכון בטחוני לפי הטענה, כאשר הסכים שהסיבה היחידה לפיטוריו היא אי התאמה (וראה ע"א 246/66 קלוזנר נ' שמעוני פ"ד כב (2) 561). על כן, דין התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3 להידחות על הסף בשלב זה. לעומת זאת, התביעה כנגד הנתבע 4 היא בגין האירוע שבו הוזמנה משטרה לפינוי התובע, ובכך לטענתו הושפל והותקף והוצא לו שם רע. אירוע זה אינו קשור להפסקת העבודה, והתביעה כנגד הנתבע 4 היא תביעה בגדר מעשים החורגים מיחסי עובד ומעביד בין התובע לבין רפא"ל. על כן, אין לדחות על הסף את תביעתו של התובע כנגד הנתבע 4. למעלה מן המידה, אעסוק גם בטענות כנגד הנתבעים 2 ו- 3 לגופו של ענין. 3. שרשרת האירועים: התובע יליד 1951, נשוי ואב ל- 4 ילדים. לפי חוות דעת ד"ר גלסר, התובע סיים תיכון מקצועי במושב באר טוביה, ולמד בבית הספר הטכני בחיפה,שירת כטכנאי קשר שירות סדיר ועוד שנתיים בקבע. בין השנים 71 עד 78 עבד באלקו בתל אביב. ב- 1.4.79 החל לעבוד ברפא"ל. בשנת 1988 עבר להתגורר בשכונה שנבנתה ביוזמת עמותה של עובדי רפא"ל בכרמיאל. באותה תקופה החל לסבול ממתחים על רקע של בעיות כלכליות ובמקביל אובחן כחולה סכרת. במגמה לעזור לתובע מבחינה כספית, על ידי שישכיר את דירתו בכרמיאל ויגור בינתיים בנגב, שם ישלם שיעורי מס נמוכים יותר, הועבר התובע עם אשתו לעבודה במתקן הניסויים של רפא"ל "שדמה" בנגב מיום 1.9.91 עד 31.8.92. במהלך עבודתו שם, היו קשיים בתיפקודו של התובע, שעסק רבות במשלוח מכתבים ותלונות במקום לעבוד. בימים 5.1.92, 23.2.92, 14.5.92, כתבה רופאת הרשות ד"ר אביבה אלופי מכתבים על מצבו הרפואי והנפשי המעורערים של התובע. במכתבה מיום 5.1.92 מפרטת הרופאה כי שוחחה עם התובע שהודה שקשה לו להסתדר עם הממונים עליו ועם הסובבים אותו, והוא מרגיש שמתיחסים אליו כאל משתמט עקב בעיותיו הרפואיות. הרופאה לא הצליחה לשכנעו להעזר ביעוץ פסיכולוגי. במכתבה מיום 23.2.92 (שאינו חתום) דיווחה הרופאה כי ביום 17.2.92 התקשר אליה התובע והודיע שהוא פותח בשביתת רעב כי אין לו מה לאכול בבית ובשדמה אוסרים עליו להכנס לחדר האוכל. כמו כן לא נטל את הטיפול התרופתי במחלתו. הרופאה ביקשה להרגיעו אך לא הצליחה והשיחה הסתיימה. לאחר מכן ביררה ומצאה שאחר הצהריים התובע אכל ונרגע. ביום 11.6.92 כתב היועץ המשפטי למערכת הבטחון למנכ"ל רפא"ל כי באותו יום התקשר התובע והודיע שמיום ראשון הקרוב יבצעו הוא ורעייתו שביתת רעב אם לא יקבלו הוא ורעייתו התיחסות לטענותיהם על ידי הממונים עליהם ברפא"ל. ביום 21.6.92 כתב חיים דטנר, קמ"ט אבטחה ומהימנות בטחונית מכתב המציין את אפשרות היותו של התובע סיכון בטחוני, לאור מכתבי הרופאה. ביום 24.6.92 התקיימה ישיבה אצל ראש החטיבה עם יו"ר ועד עובדי הסכם, ולטענת הנתבע 2 ניתן על ידי יו"ר הועד אור ירוק להתחיל בתהליך הפסקת עבודתו של התובע. ביום 7.7.92 כתב ש. וייסמן, מנהל מערך הניסויים מכתב המסכם את תיפקודו של התובע במתקן "שדמה". על פי מכתב זה, בעקבות המגבלות הרפואיות של התובע לפי המלצת רופאת הרשות, כגון הגעה מאוחרת לעבודה, איסור עבודה הכרוכה במאמץ, נוצרה בעית שיבוץ לתובע ועובדים לא רצו לעבוד עימו בטענה שהוא מנצל את מחלתו כדי להתחמק מעבודה. גם כישוריו הטכניים במעבדה שבה הוצב היו זעומים ודרשו עבודה נוספת. החל מחודש לאחר תחילת עבודתו, היתה דעתו של מר ויסמן עליו שהוא אינו תורם, מפריע לסביבה ומציף את המערכת בבעיותיו. מכתבים בכמויות אדירות נשלחים על ידו בדרישות שונות לכל הגורמים ברפא"ל ומחוצה לה, מלווים בפקסים וטיעונים אינסופיים, לרבות דרישות מוזרות כמו בקשה להחזר תשלום תרופה בסך 3 ₪ שנשלחה בפקס, החזר הוצאות חימום בבית בחורף. כל סירוב גורם להכרזת מלחמה ולמבול נוסף של מכתבים, לגורמים שונים, עד לשר הבטחון. בין היתר, כאשר לא נשאו דרישותיו של התובע פרי, הוא התבצר במתקן שדמה ואיים בשביתת רעב עד למילוי משאלותיו. איום זה הוסר, כך דיווח, רק כאשר שוטר הופיע במתקן ואיים לעצרו אם לא יתפנה ביחד איתו. מר וייסמן הודיע שהוא ממתין בקוצר רוח ליום 29.8.92 בו תסתיים תקופת שהותו בשדמה. ביום 8.7.92 נערך דיון אצל מ"מ מנכ"ל רפא"ל וסוכם על הפסקת עבודתו של התובע והתחלת תהליך ליישום ההחלטה. בעקבות זה יצא מכתבו של הנתבע 2 מיום 9.7.92 לנתבע 3 המדווח על תחילת תהליך הפיטורין, שהוא המכתב שעליו מלין התובע. בעקבות זאת נשלח לתובע מכתב על כוונה לפטרו עם העתק לועד. ביום 20.7.92 נשלחה לרפא"ל בקשת נציבות תלונות הציבור להשהות את פיטוריו של התובע עד לסיום הליכי בירור תלונות שהגיש התובע נגד רפא"ל. רפא"ל נענתה לבקשה. ביום 5.10.92, ח' בתשרי תשנ"ג, התיצב התובע בלשכת ראש חטיבת סיוע ודרש לחזור למקום עבודתו הקודם, או להיפגש עם ראש הממשלה ושר הבטחון. ראש חטיבת הסיוע דיבר איתו והבהיר לו שיש מצוקת שיבוץ והמקום היחיד הפנוי כרגע הוא במחסן עודפי ציוד, והציע לו לפנות לראשי שטחים אחרים ולהציע מועמדותו לתפקידים אחרים. התובע סירב לכך, הכריז על שביתת שבת ולא היה מוכן לעזוב עד שתתמלא דרישתו. ניתן לו להישאר בלשכה עד תום יום העבודה. לקראת השעה 16.00 באו הנתבע 4 ואהוד ויסבלט לטפל בהוצאתו של התובע מהלשכה. יצויין, כי התובע לא פירט בתצהירו את האירועים, ולא נסתרה גירסת העדים אהוד ויסבלט והנתבע 4 שהעידו על כך, וזאת לפי מכתבו של ויסבלט המפרט את האירועים מיום 5.10.92, שנכתב ביום 8.10.92, למחרת יום כיפור. ויסבלט הכניס אותו לחדר של ראש החטיבה, שלא היה במשרדו, והציע לו לעזוב את המתקן בשעה 16.40 שזה סיום העבודה ברפא"ל. התובע הודיע שהוא לא עוזב. ויסבלט הודיע לו שתוזמן משטרה כדי להוציאו. התובע סירב לעזוב ואמר שישאר במקום עד שיקבל מכתב מראש חטיבת סיוע המחזיר אותו לעבודתו, גם אם יאלץ להמתין ביום כיפור (מדובר ביום שלפני ערב יום כיפור), סוכות ועוד. בשעה 16.50, לאחר שעובדי רפא"ל יצאו, והתובע לא השתכנע לעזוב, הזמין ויסבלט משטרה וביקש סיוע להוצאתו של התובע מהמתקן. השוטרים ניסו לשכנע את התובע לעזוב מרצונו במשך כחצי שעה אך התובע התעקש שהוא רוצה להתפנות בכוח והזהיר שהוא חולה סכרת, ועליו לקבל זריקה הנמצאת ברשותו תוך עשר דקות וכן לאכול. השוטרים הבהירו לו שהוא לא חולה הסכרת הראשון שנעצר, ואין בעיה עם זה. בשלב זה הגיש ויסבלט תלונה רשמית כנגד התובע על השגת גבול, שהיא סירובו לעזוב את המתקן לאחר שעות העבודה. ויסבלט התיעץ עם השוטרים ובהתחשב במצבו של התובע הוחלט להמתין עד שיקבל זריקה ובמקביל ביקש ממג"ב להביא לתובע אוכל כנדרש. במהלך ההמתנה, נכנס התובע להתקף סכרת, וקיבל כפית סוכר מהשוטר והתאושש. לאחר מכן נלקח בניידת לרכבו הפרטי לצורך קבלת הזריקה, הזריק אותה וניתנה לו שהות לאכול את המזון הדרוש. לאחר מכן, בסביבות 18.00, לאחר שהתובע התאושש והתישב מחדש במזכירות ראש חטיבת הסיוע, התבקש ע"י השוטרים להצטרף אליהם ולפנות את המקום. שוב אמר "תפנו אותי בכוח". לאחר מכן שמו השוטרים אזיקים על ידיו והודיע לו על מעצרו והובילו אותו לניידת ללא צורך בהפעלת כוח. בסביבות 20.15, הופיע התובע שוב בשער המכון ומסר לויסבלט שהוא שוחרר בערבות והוא מצטער על מה שקרה. ויסבלט הסיע אותו ברכבו עד לרכבו הפרטי של התובע ומשם יצא התובע מתחומי המפעל. זו היתה פעם נדירה שנכנסו שוטרים למתקן זה של רפא"ל. ביום 8.2.93 הודיעה נציבות תלונות הציבור על סיום הליכי הבירור ונקבע כי התלונות אינן מוצדקות. בעקבות זאת המשיכה רפא"ל בהליכי פיטורין וביום 14.2.93 מסרה לתובע מכתב בדבר מועמדותו לפיטורין, ועל זכותו להשיג על כך בפני ראש החטיבה. העתק הועבר ליו"ר הועד. לאחר שחלפו 14 יום בהם לא השיג התובע על הכוונה לפטרו, הוציא מנכ"ל רפא"ל לתובע ביום 4.3.93 מכתב פיטורין, בתוקף מיום 15.4.93, עם זכות ערעור לשר הבטחון. ביום 1.4.93 נדחה ערעורו של התובע על פיטוריו על ידי שר הבטחון (נ/ 3). ביום 13.4.93 הודיע יו"ר הועד שפיטורי התובע אינם מקובלים על הועד וביקש להפסיק את הפיטורין. ביום 14.4.93 הגיב הנתבע 3 במכתב פליאה על כך לאור העדר תגובה קודמת למרות שיתוף הועד בהליך. ביום 15.4.93 חזר יו"ר הועד על עמדתו. ביום 15.4.93 החליט בית הדין האזורי לעבודה על מתן תגובה לבקשה לצו מניעה זמני נגד פיטורי התובע. ביום 23.5.93 הסכימו הצדדים על פסק דין פשרה, אשר תוקן ביום 25.5.93. ביום 14.1.94 כתב התובע למבקרת המדינה ובו נכתב בין היתר "את אישה מרושעת ורעת לב, הרסת את משפחתי (אשה + 3 ילדים קטנים) בלי להניד עפעף, בכך שלא מנעת את פיטורי מרפא"ל. מרים בן פורת, את קלון לצדק הטבעי של מדינת ישראל ומקווה שיהרסו אותך כמו שהרסת אותי ואת משפחתי,... וכידוע לך יש בהכנה תביעה אישית נגדך ונגד פנקובסקי ועושי דבריו ברפא"ל" (נ/ 2). על השתלשלות אירועים זו אין עוררין של ממש. התובע לא הציג גירסה מפורטת אחרת. משאלות ב"כ התובע בחקירה הנגדית של עדי הנתבעים עולה הטענה כאילו המכתבים היו מוזמנים ולא אמיתיים. איני מקבל טענה זו. המכתב של מר וייסמן מיום 7.7.92 אולי הוזמן, אבל הוא מעלה את ההתרשמות הקודמת, שיש לה בסיס גם במכתבי ד"ר אלופי והיועץ המשפטי של מערכת הבטחון. השתלשלות אירועים זו אושרה בחלקה גם על ידי התובע בחקירתו הנגדית. גם תיאורית הקשר כאילו מנהל משאבי אנוש, מר פנקובסקי עומד מאחורי כל האחרים ומפעיל אותם, אינה מתקבלת על ידי. המכתבים, התלונות על התובע ופעולות התובע מגיעים מכמה כיוונים, ואין פלא שמנהל משאבי אנוש הוא שריכז את הדברים בידיו מכל הכיוונים. אין הדבר עושה אותו ליוזמם. על כן, אני קובע את העובדות כפי שפורט על ידי לעיל. 4. מצבו הנפשי של התובע: התובע הסתמך על חוות דעתו של ד"ר גלסר. צודקת ב"כ הנתבעים בטענתה שכל חוות דעתו של ד"ר גלסר בנויה על דבריו של התובע עצמו, ללא מבחן אוביקטיבי כלשהוא או בחינה אחרת שנעשתה על ידי המומחה. לפי קביעתו, מאז שהחלו הבעיות הכלכליות שלו (דהיינו בשנת 88 - עמ' 3 מיום 5.3.00 שורה 27), נכנס למתחים שהביאו להתפרצות או החרפה של מחלת הסכרת. האירועים, ההשפלות וההתנכלות אליו לטענתו הוסיפו טראומה על טראומה וגרמו למשבר קשה שהביא לניתוק וניטרול יכולתו לתפקד ולהשקיע את כל כוחותיו בחיפוש אחרי סדר. התובע אובחן על ידי המומחה מטעמו כסובל מהפרעה דלוזיונלית מלווה במחשבות רדיפה שנגרמה כתוצאה מהאירועים הטראומטיים, והחמרת האישיות הכפיתית הבסיסית לאחר הטראומה, ואמונה לא מציאותית שיש ביכולתו לנצח את המערכת, להוכיח את צדקתו, ובעיות כלכליות וחברתיות הנובעות מאבטלה ופגיעה בדימויו העצמי והחברתי. אילו היה צריך לסמוך על חוות דעת זו, לא היה אפשר לעשות זאת, שכן עולה כאמור מחוות הדעת שהמומחה לא ידע על ההתפרצויות הקודמות, שביתות הרעב, כתיבת המכתבים האובססיבית, ועוד. כל מה שקיבל היה דעתו של התובע עצמו. ד"ר גלסר לא הסביר כיצד הבחין שההפרעה הדליזיונלית המלווה במחשבות רדיפה נגרמה על ידי האירוע מיום 5.10.92, ולא גרמה לו ולהדרדרותו הכללית של התובע. זאת, כאשר יש אירועים קודמים היכולים להצביע על אותן תופעות. הנתבעים הסתמכו על חוות דעתו של פרופ' בנטל. ב"כ התובע מלין על כך שהוא הסתמך על איבחון נוירופסיכולוגי של ד"ר ישראל וינקלר שלא נתן חוות דעת. ואולם, מומחה יכול להסתמך על עדות שמיעה. גם פרופ' בנטל, שבפניו היה יותר חומר מאשר בפני ד"ר גלסר, לרבות איבחון כאמור, הגיע למסקנה שיש לתובע הפרעה דלוזיונלית מלווה במחשבות רדיפה. כפי שעולה מהספרות שצירף, אין סיבה ברורה וידועה לכך, ועל כל פנים במקרה של התובע יש לכך סימנים קודמים בהתפרצויות קודמות. לאור חוות דעת שני המומחים אני קובע שאכן יש לתובע הפרעה כאמור, אך לא שוכנעתי שהיא תוצאה של האירועים שעבר התובע עם פיטוריו או של האירוע מיום 5.10.92. כחלק מההפרעה שיש לתובע, יש לו תפיסת מציאות מעוותת והוא לא מוכן לקבל אפשרות של מציאות אחרת מאשר זו שיצר לעצמו. הדבר מטיל בספק גם את טענותיו היום, וגם את הבנין הגדול של הפיצויים המגיעים לו שבנה על המציאות שהוא רואה לעצמו. צר לי על התובע. הוא כלוא בעולמו וממנו הוא ממשיך לשלוח מכתבים ותביעות, כגון המכתב משנת 1994 למבקרת המדינה, הרצוף ביטויי עלבון והאשמות כלפי שהמבקרת שהיא שהרסה את חייו, וחלק מאלה שהיו בקשות לבית המשפט העליון צורפו לסיכומי ב"כ הנתבעים. 5. האם הסיבה למעשי הנתבעים היא תגובה לתלונות של התובע בכתב התביעה ולצערי גם בסיכומים שהוגשו אחרי שלבסוף גולו מסמכים נוספים, הופיעה הטענה שהתנכלויות הנתבעים לתובע החלו לאחר שכתב מכתב תלונה על שחיתויות. אין לטענה זו כל בסיס, וההיפך הוא הנכון. כפי שעולה מהראיות, בעיותיו והתפרצויותיו של התובע ותגובות הנתבעים החלו לפני יוני 1992. ד"ר וייסמן קבע את דעתו על התובע לפני יוני 1992. שביתות הרעב, או איומי שביתות הרעב והתבצרות של התובע היו לפני יוני 1992. על כן, טענה זו אין לה שחר, והיא נובעת או מנסיון לעטר את התביעה ואת התובע בתואר של לוחם בשחיתויות שלא ניתן לפטרו או מהפרעתו של התובע. 6. המכתב מיום 9.7.92 המכתב מיום 9.7.92, שהוא עילת התביעה כנגד הנתבע 2, הוא סיכום ואיזכור של מכתבים קודמים. במובן זה, מדובר באמת. אמת היא שסוכם על הפסקת עבודתו של התובע, וכי מועברים מכתבים של אחרים. אמת היא שהתקיימה ישיבה ביום 24.6.92. אמת היא שמכתב ד"ר וייסמן מדבר על אי תיפקוד והתנהגות לא מקובלת. אמת היא שמכתב מר דטנר מציין אפשרות של סיכון בטחוני ואמת בהיא שמכתבי הרופאה מתיחסים למצבו הרפואי והנפשי המעורערים של התובע. גם אם לא היה מעשה בית דין שלפיו יש לסלק את תביעתו של התובע על הסף, המכתב הזה אינו לשון הרע שכן הוא אמת והוא נכתב במסגרת חובתו של הנתבע כעובד לסכם את נושא הפסקת עבודתו של התובע. המכתב לא הופץ במערכת הבטחון כטענת התובע. הוא תוייק בתיקו של התובע ברפא"ל, ושר הבטחון שדן בערעורו על פיטוריו אולי הסתכל בו. ומה רצה התובע, ששר הבטחון ידון בערעור בלי לעיין בתיקו של התובע ברפא"ל? על כן, אין המכתב משמש עילה לתביעה כלשהיא. ב"כ התובע מלין על כך שהתובע הוגדר כסיכון בטחוני. ראשית, נושא הסיכון הבטחוני במכתב זה לא היה אלא ציטוט ממכתב דטנר, שעליו לא תבע התובע דבר. שנית, ב"כ התובע טוען שצריך להתנצל בפני התובע שנחשב כסיכון בטחוני, שכן הסיכון לא התממש עד היום. תמהני על ב"כ התובע. סיכון אינו צריך להתממש. מוטב שלא יתממש. גם לפי חוות דעת המומחה מטעמו של התובע, התובע הוא בעל הפרעה דלוזיונלית מלווה במחשבות רדיפה. זאת, גם כאשר מומחה מטעם בית המשפט, בהליך אחר קבע שאין הוא חולה נפש. האם אדם כזה אינו סיכון בטחוני? לענין זה זה לא משנה אם ההפרעה התחילה לאחר האירוע או לפניו, שכן ב"כ התובע תובע התנצלות על בסיס התנהגותו הטובה של התובע מאז האירוע ועד היום. אין מקום לשום התנצלות. על כן, גם אם לא היתה נדחית התביעה מחמת מעשה בית דין, היתה נדחית לגבי המכתב לגופו של ענין. 7. התצהיר מיום 14.4.93 הדברים שעליהם מלין התובע בקשר לתצהירו של הנתבע 3, הם הדברים הבאים מתוך תצהירו של הנתבע 3 מיום 14.4.93: 8. בעקבות תיפקודו הלקוי של המבקש החליטה רפא"ל לפתוח בהליכי פיטורין כנגד המבקש. כצעד מקדים התקיימה פגישה בין מנהל חטיבת סיוע, מנהל משאבי אנוש של חטיבת סיוע ויו"ר ועד עובדי מקצ"ט בו נדון נושא פיטוריו של המבקש ויו"ר הועד הסכים להתחיל בתהליך הפסקת עבודתו של המבקש ברפא"ל - נספח ה' (ימסר לידי השופט בלבד). 18. הנני להדגיש כי לאורך כל תהליך הפיטורין מראשיתו היה הועד מיודע בזמן אמת ולא העלה כל הסתייגות כנגד ההליך. יתרה מזו הוא הסכים להליך כאמור בסעיף 8 לתצהירי. הטענה היא כי דברים אלה אינם נכונים, והאמת היא שהועד התנגד לפיטוריו של התובע. כפי שעולה מהמסמכים והראיות שבפני, הועד היה מיודע על תהליך פיטוריו של התובע החל מיום 24.6.92, מועד הפגישה עם יו"ר ועד ההסכם, אבל רק ביום 13.4.93, יומיים לפני שהפיטורין נכנסו לתוקף, הודיע יו"ר הועד על התנגדות הועד. מייד הגיב על כך הנתבע 3 ונפל ויכוח אם קודם לכן היה אישור או לא. על כל פנים, בנסיבות אלה ולאור השיחות שניהל הנתבע 3 עם יו"ר הועד כפי שעלו מתצהירו, כאשר התובע לא הביא לעדות את יו"ר הועד שיכחיש עדות זו, הרי מחשבתו של הנתבע 3 שהפיטורין היו בהסכמת הועד וכי מכתב ההתנגדות שנשלח לראשונה יומיים לפני כניסת הפיטורין לתוקף לא הונע אלא מבקשת עורך דין התובע, היתה אפשרית וסבירה. בנסיבות אלה, אין לומר שמדובר בתצהיר שקר, שהנתבע ידע שהוא שקר אלא במחלוקת על פרשנות העובדות. מחלוקת כזו אינה תצהיר שקר ואינה קימה עילה לתביעה בגין התצהיר, גם אם לא היתה התביעה בענין זה נדחית מן הטעם של מעשה בית דין. 8. האירוע מיום 5.10.92 כפי שעולה מן העובדות שפורטו לעיל, אין אמת בטענה שהתובע הושפל לעיני חבריו לעבודה. הקריאה למשטרה היתה לאחר סיום העבודה ברפא"ל. לא מצאתי מתום בהתנהגות הנתבע 4 או אחרים מרפא"ל בענין זה. התובע קיים שביתת שבת בלשכת ראש החטיבה במשך היום, כפי שעשה במקרה קודם בשדמה. כאשר נתבקש לעזוב, לא עזב, ודרש לפנותו בכוח. לא היה מנוס אלא לקרוא למשטרה, וכאשר סירב להתפנות, לא היה מנוס אלא לעוצרו. לא היתה ברירה אחרת לרפא"ל, הפועלת באמצעות אנשיה. התובע טוען שפינויו על ידי המשטרה נעשה בניגוד לנוהלי רפא"ל המחייבים פינוי למרפאה. התובע לא הוכיח נוהל כזה. הדרך היחידה לפנות את התובע לאור עמדתו ולאור בקשתו שיפנו אותו בכוח היתה לעצרו על ידי המשטרה. למזלו, לאחר שנאזק, הלך התובע בשקט עם השוטרים, שאם לא כן לא היה מנוס אלא להפעיל עליו כוח. התובע לא הציע שום דבר אחר שניתן היה לעשות על מנת לפנותו מהמקום מלבד היענות לדרישותיו. אין מדובר בתלונה כוזבת על השגת גבול, אלא בהשגת גבול. כאשר אדם מתעקש להישאר במקום שאינו שלו ולא לפנותו, שלא לרצון בעל המקרקעין, הוא משיג גבול (ראה למשל ע"פ 807/99 מדינת ישראל נ' עזיזיאן פ"ד נג (5) 747 בעמ' 754). אין כאן תלונה כוזבת. אין כאן לשון הרע ואין כל עילה לתביעה. 9. סיכום על פי כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות. בשל כך אין צורך לדון בנזקים הנטענים על ידי התובע. אומר רק שפיצויים על הפסקת עבודתו של התובע אינם שייכים לאירוע מיום 5.10.92, לאחר שהוחל בפיטוריו של התובע. חישוב הנזקים שנעשה על ידי התובע בגין הפסקת עבודתו אינו יכול להתקבל שכן אינו מתחשב במחלתו של התובע, במחלותיו האחרות הקודמות, בבעיותיו הקודמות, אינו ערוך על ידי אקטואר למרות שזו המומחיות הנדרשת, ואינו ראיה מספקת לנזקים עקב אובדן ההכנסות. גם הנזקים הבלתי ממוניים הנטענים הם נזקים כפולים ומשולשים על אותם דברים. התובע ניהל משפט ארוך, עתיר בקשות ביניים, בשל עילות שדינן להידחות, וזאת כהליך כפול לאחר שחלק מהענינים נדונו כבר בבית הדין האזורי לעבודה. בין היתר הקשה מאד על מתן חוות דעת רפואית לגביו מטעם הנתבעים, עד כדי מימון נסיעתו למבדקים. בשל כך עליו לשאת בהוצאות מוגברות. מאידך, הנתבעים נהגו בדרך לא ראויה בגילוי מסמכים טיפין טיפין, ובשל כך יש להפחית בהוצאות הנפסקות להם. לא אקבע את סכום ההוצאות לפי סכום התביעה המוגזם אלא לפי העבודה שנדרשה להערכתי להתמודדות עם התביעה. בכך התחשבתי גם בעובדה שהנתבעים עצמם כנראה לא שילמו את שכרה של הפרקליטות, אלא מדינת ישראל. לפיכך אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ₪ בתוספת מע"מ. כמו כן אני מחייב את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט כפי שישומו לפי תקנה 513 לפי בקשה נפרדת. חשיפת שחיתות במקום העבודה