ביטול עיקול על פיצויי פיטורים

החלטה 1. זוהי בקשה שהגישה המבקשת לבטול העיקול שהוטל כלפיה במסגרת תיק בש"א 3564/01. העיקול הוטל לגבי רכיב פצויי פטורים, יתרת פדיון חופשה ודמי הבראה לגבי המשיב מס' 1 ופצוי פטורין ודמי הבראה לגבי המשיב מס' 2 ונדחה ככל שהתבקש לגבי רכיבים אחרים נוספים בבקשת העקול. 2. בטעמי הבקשה נאמר, כי המשיבים לא הוכיחו כי אי מתן צו העקול או אי השארתו על כנו עלול להכביד על בצוע פסק הדין אם ינתן לזכותם. עוד נטען, כי סכויי תביעתם של המשיבים קלושים וכי נזקי המבקשת מהטלת העיקול גדולים מנזקי המשיבים אם יוסר. 3. הבקשה נקבעה לדיון במעמד הצדדים. במסגרת בקשה זו הודיע ב"כ המבקשת עם תחילת הדיון כי הוא מוותר על חקירת המשיבים - מבקשי העקול המקורי על תצהיריהם וזאת מבלי להודות בנכונות האמור בהם. כן הודיע כי התברר למבקשת כי לכל אחד מהמשיבים - התובעים ישנה פוליסת בטוח מנהלים, אליה והפרשו מלוא ההפרשות הנדרשות בגין רכיב פצוי פטורין על פי דין ולפיכך התייתר העקול ככל שמתייחס לרכיב זה הואיל וכספים אלה שמורים להם מאחר ולא ניתן לגעת בכספים אלה. בהתאם להתחייבותו - הומצאו לתיק מס' ימים לאחר הדיון מסמכי הפניקס הישראלי חברה לבטוח בע"מ לגבי פוליסות בטוח המנהלים לרבות סכום פדיון לענין פצוי פטורין. 4. במסגרת הדיון עצמו נחקר המצהיר מטעם המבקשת חקירה ארוכה וממצה על תצהירו התומך בבקשת הבטול. שני הצדדים הגישו סכומים בכתב איש איש לשיטתו. 5. לאחר שעיינתי במסמכי התיק, בסכומי הצדדים והתרשמתי מהמצהיר כפי שהופיע ונחקר נגדית בפני, החלטתי הינה כדלקמן: חלק הארי של העקול - מבחינת היקפו הכספי - הוטל לגבי רכיב פצוי הפטורין לגבי כל אחד מהמשיבים. אף מבלי צורך להיזקק לטעון, שלכאורה, מתצהירו וחקירתו של המצהיר מטעם המבקשת, ניתן להסיק כי יתכן והפטורין אכן היו בנסיבות המטילות ספק בדבר זכאות המשיבים לפצוי פטורין, הרי שמשהוכח כעולה מהמסמכים שצורפו לתיק של חברת הפניקס, כאמור, כי לכל אחד מהמשיבים פוליסת בטוח מנהלים אשר אליה הופרשו כספים בגין פצוי פטורין - הרי שכספים אלה שמורים להם במסגרת זו - כאשר גם אם בשלב זה הכספים אינם משוחררים למבקשים וזאת בשל המחלוקת בין הצדדים לגבי זכאותם להם, הרי שבמקביל הם אף אינם ברשותה ושליטתה של המבקשת, ולפיכך די בכך כדי להבטיח המשיבים לגבי כספים אלה, שהרי גם עקול כל מטרתו הוא ייחוד כספים ולא העברתם לידי מבקש העקול כל עוד לא נתנה הכרעה בענינו. לפיכך די בטעם זה לבטול העקול לגבי רכיב זה. 6. מעבר לכך, הוכח בפני מחקירתו של המצהיר מטעם המבקשת, כי לא היה כל מקום להטלת העקול משקולי הכבדה. ב"כ המבקשת הצביע בסכומיו על כלליות וסתמיות של טענות המשיבים לענין זה במסגרת בקשת העקול, וממילא זו לא אומתה, שלא לומר למעלה מכך, משעלה בברור מחקירת המצהיר מר ברודו כי חברת האם של הנתבעת אם וייז אינק ארה"ב מעבירה למבקשת כספים על בסיס קבוע לממון כל הוצאותיה התפעוליות השוטפות, כאשר מדובר על העברות כספים בסדרי גודל גדולים - כך למשל גובה ההעברה האחרונה עמד על 100,000 $ . דבריו אלה לא נסתרו ולא נתערערו במסגרת חקירתו הנגדית האינטנסיבית. 7. השקול לענין הכבדה הינו כיום שקול מהותי שעל בית הדין להביא במסגרת שקוליו האם להטיל עקול ו/או להסירו והוא חלק מהמגמה כפי שהחלה להתגבש בפסיקה מאז פסה"ד בענין סלמונוב עד שקבלה בטוי בעצם שנוי נוסח תקנות התסד"א לענין זה, שבהן הפך שקול ההכבדה כחלק משקולי הטלת העקול. 8. בנגוד לסברתו של ב"כ המשיבים, אשר הקדיש חלק הארי של סכומיו לשכנוע בית הדין להרחיב את העקול מעקב להיקפו ורכיביו נשוא בקשת הבטול - אין בקשה לבטול עקול והדיון בה נותנת הזדמנות למבקש העקול המקורי לבצע "מקצה שפורים" ולהיטיב מצבו לעומת המצב בעת שהוטל העקול - היינו לנצל הזדמנות זו כדי לקבל מעבר למה שקבל בעת שהוטל העקול נשוא הבקשה. לענין זה נתפס ב"כ המשיבים לטעות מהותית. 9. כפי שצוין בפסקה הקודמת, המגמה שהחלה בענין סלמונוב ומצאה בטויה בפסק דין נוספים בהם רק כדי להזכיר כמה מהבולטים הינם דברי המשנה לנשיא כב' השופט ש. לוין ברע"א 5242/95 סיגנל שרותי אלקטרוניקה (1975) בע"מ נ' דנבאר בע"מ שבהם נאמרו הדברים הבאים: "אין מקובלת עלי הגישה שעקול זמני ניתן "על דרך השגרה" בתובענות לתשלום כסף. לענין זה שומת היה על דנבאר לסמוך את בקשתה על "מסמך" או "ראיות מהימנות אחרות", ואני מסכים עפ פרקליטי סיגנל שעם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהכיר בזכות הקנין כזכות חוקתית , שומה על בית המשפט לייחס משקל רב מבעבר לאיכות הראיות שיש בהן כדי לתמוך בבקשת העיקול ולכמותן". 10. גם בפסק הדין שניתן ע"י המשנה לנשיא כב' השופט ש. לוין בענין רע"א 8420/96 דן מרגלית נגד משכן בנק הפועלים לישכנתאות בע"מ מסביר השופט לוין את השוני באריכות ובפרוט ומבהיר בברור את המגמה החדשה שנועדה להכביד דווקא ולהקפיד יותר עם מבקש העיקול. כך למשל בפסקה 11 נאמרו הדברים הבאים: "המפנה חל עם חקיקת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שהכיר בזכות הקנין כזכות חוקתית (סע' 3), והסב את תשומת הלב גם לשקולים שעל בית המשפט לשקול בבואו לתת צו זמני; ובמה נשתנה לענין זה צו זמני מסעד סופי? שהצו הזמני שניתן מעצם טבעו, שלא על יסוד ראיות מלאות, עשוי לפגוע שלא כדין בקנינו של הנתבע, בעוד שהסעד הסופי ניתן לאחר ברור מלא של זכויות בעלי הדין; גברה ההכרה שבתי המשפט נדרשים ליתר זהירות מאשר בעבר במתן צוים זמנים וכמו בסוגיות אחרות, נדרשים עתה בתי המשפט לערוך איזון בין האינטרס של התובע שהנתבע לא יכשיל בתקופת הביניים שעד למתן פסק הדין את בצועו, לבין האינטרס של הנתבע שזכות קניינו לא תפגע יתר על המידה על יסוד תשתית ראייתית בלתי מלאה" 11. אכן באותו פסק דין קבע כב' השופט לוין כי אין לראות את הבקשה למתן צו עיקול ואת הבקשה לבטולו כשני הליכים נפרדים זה מזה, אולם גם קביעה זו נועדה, בנגוד לסברתו של ב"כ המשיבים, להכביד דוקא על מבקש העקול ולא להקל עליו שכן מטרת דיון זה איננה לאפשר לו להרחיב את עקולו אלא שבנגוד למצב קודם שבו עיקר הנטל רבץ על שכם מבקש הבטול להטיל ספק בצדקת הטלת העקול, שלכאורה, בשלב זה היתה חזקה כי היה מקום להטילו מלכתחילה, כיום עומד מבקש העקול במצב שבו במסגרת ההליך הנ"ל עליו לחזור ולשכנע כי מלכתחילה היה מקום להעתר לבקשתו ולכך הוכבד דווקא הנטל על מבקש העקול והוקל לגבי הנתבע - מבקש הבטול. וכך מובאים הדברים ע"י כב' המשנה לנשיא ש. לוין בפס"ד מרגליות: "אמת נכון הדבר שתקנה 244 אינה חלה על העקול הזמני ותקנה 362 מסמיכה את בית המשפט או הרשם ליתן צו עיקול על פי צד אחד משנתקיימו לכאורה דרישותיה של תקנה 360, להבדיל מהצוים הזמניים האחרים; אך כמעט מכל בחינה אחרת אין עילה להבחין בין צו העקול לבין הצוים הזמניים האחרים לאמור: לענין כל הצוים הזמניים רובץ נטל השכנוע על המבקש המקורי וסדרי הדין מבקשת הבטול הם כסדרי הדין בבקשה המקורית, כאילו הוזמן המשיב מלכתחילה לדיון בבקשה; אכן, אם בדיון בבקשת הביטול, ימנע המשיב מלהביא ראיות יכול שעל יסוד ה"מסמך" או "הראיותהמהימנות המקימות זכות לכאורה" ושאר הנסיבות המפורטות בתצהירו של המבקש המקורי, שבית המשפט או הרשם יקבע שהמבקש עמד בנטל השכנוע וקיים את הצו; אך מאידך גיסא אפשרי הדבר, שבין על יסוד חומר הראיות שבתצהיר שניתן לתמיכה בבקשת הבטול ובין על יסוד חקירתו של המצהיר מטעם מבקש העיקול, יוכל מבקש הביטול ל "טעת ספק" בצדקת התביעה או בטענת מבקש העקול כי מתן הצו עלול להכביד על בצוע פסק הדין, ובמקרה כזה "יבטל בית המשפט או הרשם את צו העיקול". 12. וראה לענין זה גם את תיק המרצה 34195/96 תיק אזרחי 10400/96 דיור לעולה בע"מ נ' פרנץ חברה לבניה ולנכסים בע"ח ואח' שגם בו נאמר כי תקנה 360 (א) במתכונתה החדשה מטילה נטל ראיה חדש ומקדמי על מבקש העקול, לפיו עליו להניח את דעת בית המשפט כי ללא קבלת הצו יקשה עליו לבצע את פסק הדין המבוקש כשיזכה במשפט ואם לא יניח תשתית עובדתית ממנה ניתן ללמוד שזה המצב השורר, יש לדחות את בקשתו. 13. בכל הנסיבות שפורטו לעיל אני קובעת כי משהוכח בפני כי אין כל מקום להשארת צו העיקול על כנו בשל אפשרות הכבדה על ממוש פסק הדין, ויתר השקולים שפורטו בהרחבה בהחלטה זו, אין מקום להמשיך בצו העיקול כפי שניתן והוא בוטל. מהטעמים שפורטו בהרחבה כמובן שאף אין כל מקום בנסיבות הענין לשקול הרחבתו של העקול מעבר לעקול המקורי, ואפילו הייתי סבורה כי יש מקום להשארת העקול על כנו, הרי שהיה יכול להוותר רק לגבי אותם רכיבים לגביהם ניתן. 14. התוצאה, איפוא, כי העקולים ככל שהוטלו במסגרת תיק בשא 3564/01 - בטלים בזאת. המשיבים ישלמו למבקשת הוצאות הבקשה ביחד ולחוד בסך 1,500 ₪ בתוספת מע"מ. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטוריםעיקול