פסק דין הרקע להליך 1. התובעת הינה בוגרת סמינר הקיבוצים ובעלת תעודת הוראה כמורה מוסמכת בכירה לגיל הרך: גני ילדים ובכתות א-ב בבתי הספר היסודיים (תעודת הוראה צורפה כנספח 1 לכתב התביעה המתוקן). 2. התובעת סיימה את לימודי ההוראה ב- 6.83 והחלה עבודתה כגננת במחוז תל-אביב של משרד החינוך ב- 9.83. 3. לקראת שנת הלימודים תשמ"ה (1985) לא שובצה התובעת לעבודה, כפי שנמסר לה, בשל "אי התאמה". 4. התובעת לא שובצה בפועל לעבודה בשנת הלימודים 86-85, 87-86 ואף לא בשנת הלימודים 88-87 5. ב- 4.88 פנתה התובעת לבית דין זה בתביעה בה עתרה למתן סעד הצהרתי על פיו הפסקת עבודתה היתה שלא כדין, לקבוע כי היא זכאית למעמד של עובד הוראה קבוע וכן להורות למדינה לשלם את שכרה עבור כל התקופה שבה נמנע ממנה, לטענתה, מלהשתכר. (תיק מח/1897-3, נדון בפני כב' השופט רבינוביץ, להלן: "התביעה הראשונה") 6. סופם של ההליכים בתביעה הראשונה היה במתן פסק דין לפשרה על ידי כב' השופט רבינוביץ (שופט ראשי, כתוארו דאז) ביום 22.7.93 (להלן: "פסק הדין מיום 22.7.93"). 7. למען שלמות התמונה, נביא להלן את פסק הדין כלשונו ובמלואו: "פסק - דין 1. לאור כל חומר הראיות מגיע בית הדין למסקנה, כי אין להשתמש בנספח ב' לתצהירה של הגב' גורנר כלומר: המזכר מתאריך 18.8.87 (להלן: "המסמך") כבסיס כלשהו לחוות דעת לגבי כשירותה של התובעת לשמש כגננת, ויש להתעלם ממנו מכל וכל. 2. עקב ובעקבות מסקנה זו לא תשתמש הנתבעת במסמך ובאמור בו לכל צורך שהוא, ומבלי לפגוע בכלליות האמור לעיל, לא תשתמש בו בכל צורה שהיא כחוות דעת, או כטענה איזו שהיא כנגד התובעת באיזה זמן מן הזמנים. 3. כדי להפיס את דעתה של התובעת יופקד המסמך בתיק ביה"ד ולא ישאר בתיקיה האישיים במשרד החינוך. 4. מנהלת כ"א במשרד החינוך תפנה את התובעת למפקחת על גננות במשרד החינוך מרכז ת"א וזאת לא יאוחר מתאריך 8 באוגוסט 1993, כדי לקבל עבודה כגננת. מובהר בזה כי שיבוצה של התובעת כגננת תהיה במעמד של גננת שנת נסיון שניה. 5. מוסכם על הצדדים כי אי שיבוצה של התובעת כגננת עד היום לא נבע מסיבות הקשורות או תלויות בתובעת. 6. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מתאריך מתן פסק-הדין ועד התשלום בפועל 7. עם מתן דין זה סולקו כל תביעות התובעת כנגד הנתבעת. 8. פסק דין זה יכנס לתוקפו אם תוך 14 ימים לא תבוא כל התנגדות של מי מהצדדים למתן פסק הדין בנוסחו זה". 8. שאלת יישומו של פסק הדין מיום 22.7.93 על ידי המדינה היא העומדת להכרעה בפנינו בהליך זה. ההליכים בתביעה זו 9. ב- 4.94 פתחה התובעת בהליך זה שבפנינו. במועד הגשת התביעה טרם שובצה התובעת לתפקיד בהתאם לפסק הדין מיום 22.7.93. בכתב התביעה המקורי עתרה התובעת לתשלום שכר החל מחודש 8.93, הוא המועד בו אמורה היתה לטענתה להיות משובצת לעבודה בהתאם לפסק הדין מיום 22.7.93. 10. בשנת הלימודים תשנ"ה (9.94) שובצה התובעת לעבודה. 11. ביום 13.10.94, לאחר שיבוצה בתפקיד, הוגש כתב תביעה מתוקן. בכתב התביעה המתוקן פורטה כל השתלשלות הענינים שהובילה לאי שיבוצה בתפקיד החל משנת הלימודים 1985. בכתב התביעה המתוקן תבעה התובעת את ביצוע פסק הדין מיום 22.7.93 במלואו, וכן חיוב בהוצאות. עוד נתבע שכר עבודה בגין 10 שנות עבודה שהפסידה התובעת לטענתה בשל פעולות המדינה, לרבות בגין שנת הלימודים 94-93. בנוסף, עתרה התובעת למתן סעד הצהרתי על פיו אין זכות לפטרה "פיטורים מנהליים" מדי שנה או במהלכה. 12. לתיקון זה התנגדה המדינה. בדיון שקויים בפני כב' הרשמת (כתוארה דאז) לקסר מיום 5.9.95 הצהירה התובעת בין היתר כי היא אינה דורשת את תשלום המשכורות בגין 10 השנים שלא עבדה. בהתאם לכך התירה כב' הרשמת את הגשת כתב התביעה המתוקן וגיבשה את עילות התביעה אליהן מתייחסת התביעה המתוקנת. 13. לאחר הגשת כתב ההגנה קויים דיון מוקדם נוסף בתיק. בדיון זה הודיעה התובעת כי היא מתחרטת על הסכמתה ומבקשת להשיב את רכיב התביעה הנוגע לתשלום שכרה בגין כל התקופה בה לא עבדה; קרי - בשנים 9.84 - 7.94. התיקון הנוסף אושר והותר לתובעת לחזור לכתב התביעה המתוקן (המקורי) תוך שאופשרה למדינה להעלות כל בקשה הנוגעת לתיקון זה. 14. בעקבות כך הגישה המדינה בקשה לסילוק התביעה על הסף. בהחלטה מיום 26.10.99, התקבלה הבקשה באופן שבו עילות התביעה, ככל שהן נוגעות למסכת העובדתית אשר עמדה בפני בית הדין בתביעה הראשונה עד למתן פסק הדין מיום 22.7.93 (ועד בכלל), מוצו והן נדחו על הסף, מחמת מעשה בית דין. 15. לפיכך, ובהתאם להחלטה מיום 26.10.99, אלו הפלוגתאות העומדות להכרעה בפנינו בהליך זה: א. האם זכאית התובעת לשכר עבודה מ- 8.93 ועד 9.94? ב. האם זכאית התובעת לפיצויים מהמדינה על מעשיה שמנעו לטענת התובעת ממנה עבודה סדירה, וכן פיצוי על עגמת נפש, הכל לגבי התקופה שלאחר מתן פסק הדין מיום 22.7.93? ג. האם זכאית התובעת לתיקון ותוספת לוותק בהתייחס לתקופה שלאחר מתן פסק הדין מיום 22.7.93 ועד לשיבוצה לעבודה בפועל? 16. התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית ונחקרה בפנינו. מטעם המדינה הוגש תצהירה של הגב' דיתה קרמר, שאף היא נחקרה בבית הדין. 17. כאמור, אין חולק כי בפועל לא שובצה התובעת כגננת על פי פסק הדין בשנת הלימודים תשנ"ד, שתחילתה ב- 1.9.93 והיא החלה לעבוד כגננת רק בשנת הלימודים שלאחריה, ב- 1.9.94. 18. אין חולק כי המדינה לא הודיעה תוך 14 יום ממועד פסק הדין מיום 22.7.93 על התנגדותה למתן פסק הדין בנוסח שניתן, לפיכך אין כל ספק כי על פי לשונו הברורה של פסק הדין הוא נכנס לתוקפו תוך 14 יום מיום נתינתו; קרי - ביום 6.8.93 (ראה גם פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בהליך הערעור, דב"ע נד/45-3, סעיף 2). 19. עוד אין חולק כי בחלוף המועד לכניסתו של פסק הדין מיום 22.7.93 לתוקף נקטה המדינה בהליכים משפטיים, הן בפני כב' השופט רבינוביץ', אשר נתן את פסק הדין והן בבית הדין הארצי לעבודה, כדי להשיג על תוקפו של פסק הדין שניתן. במהלך כל אותה תקופה בה נוהלו ההליכים לא שובצה התובעת בפועל לעבודה, בהתאם לפסק הדין. אין חולק כי לא ניתנה, לא על ידי בית הדין האזורי ולא על ידי בית הדין הארצי, החלטה המתירה לעכב את ביצועו של פסק הדין מיום 22.9.93 עד לסיומו של הליך הערעור. 20. בסופו של דבר ניתן ביום 22.6.94 פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, הדוחה את ערעור המדינה. 21. כעולה מעדותה של התובעת, לאחר שפסק הדין מיום 22.7.93 נכנס לתוקפו פנתה התובעת לגב' דיתה קרמר: "טלפנתי לגב' דיתה קרמר מנהלת כ"א ע"מ לקבל שיבוץ. אני יודעת שהדברים עוברים דרכה. היא ענתה בלעג ואמרה שלא היה פס"ד ושאני לא משובצת. בכל מקרה לא מטפלים בשיבוצי". (עמ' 1 לפרוטוקול) בנוסף, במהלך התקופה שבין כניסתו של פסק הדין מיום 22.7.93 לתוקף ועד לשיבוצה בעבודה כגננת פנתה התובעת לעדותה לגורמים שונים על מנת לשבצה בעבודה בהתאם לפסק הדין: שר החינוך והתרבות, יועצו ועו"ד דליה פילוסוף מפרקליטות המדינה. (סעיף 21 לתצהירה, ועמ' 1 לפרוטוקול הדיון) 22. עדותה של התובעת עולה בקנה אחד גם עם העדות שהובאה מטעם המדינה ועל פיה, לראשונה הופנתה התובעת על ידי מנהלת מחלקת כח אדם בהוראה, הגב' קרמר, למפקחת המתאמת על גני ילדים על מנת להסדיר את שיבוצה, בהתאם לפסק הדין, במכתבה של הגב' קרמר מיום 21.7.94. (ויוזכר, על פי פסק הדין מיום 22.7.93, ההפניה כאמור היתה צריכה להתבצע לא יאוחר מתאריך 8 באוגוסט 1993). 23. בתצהירה, מעידה הגב' קרמר כי על פי יעוץ משפטי שקיבלה, "עד למתן פסה"ד בביה"ד הארצי לעבודה מיום 22.6.94 לא היתה על הנתבעת חובה לשבץ לעבודה את התובעת". הגב' קרמר באופן הברור ביותר השיבה לשאלת בית הדין כי: "מבחינתנו ב- 7.8.93 לא היתה חובה לשבץ את התובעת" (עמ' 5 לפרוטוקול). 24. לעדותה של הגב' קרמר עצמה רק בחודש ינואר 94' החלה לחפש לתובעת מקום עבודה. לדבריה, מכיון שהיתה זו אמצע שנת הלימודים "לא עלה הדבר בידנו, היות וכל המשרות מאויישות בדר"כ, החל מהראשון בספטמבר". (במאמר מוסגר יש לשוב ולהזכיר כי פסק הדין קבע מועד המוקדם מספיק לשנת הלימודים; קרי - תחילת חודש אוגוסט על מנת שניתן יהיה לשלב את התובעת בעבודה כבר החל מתחילתה של אותה שנת לימודים. ראה גם עדותה של הגב' קרמר בעמ' 4 לפרוטוקול לענין זה). עוד העידה הגב' קרמר כי בחודש מרץ 94' נמצאו שלוש משרות ולתובעת ניתנה אפשרות לבחור ביניהן, אך היא סירבה לכל ההצעות (נספח ז' לתצהיר). יצויין כבר בשלב זה כי שלושת ההצעות התייחסו למקומות עבודה שמחוץ לת"א (רמת גן, רמת השרון והרצליה) ואילו פסק הדין מדבר על שיבוץ במרכז ת"א. כאשר נחקרה התובעת בענין זה ציינה את נושא האזור (שהוא לא בהתאם לפסק הדין) והן את מהות והיקף המשרות שהוצעו, כנימוק לסירובה לקבל את אותן הצעות. לעדותה: "ניסיתי לבדוק אם הסכמתי למשרות אלו לא תפגע בזכותי עפ"י פסק הדין להיות משובצת בספט' במרכז ת"א, ולפנייתי זו סירבו לתת לי התחייבות שזה יתבצע". (עמ' 2 לפרוטוקול) אף הגב' קרמר עצמה אישרה בעדותה כי "נכון שפסה"ד קבע כי השיבוץ יהיה בתחום מרכז ת"א, אין עוררין על זה", וכי: "נכון שהמקומות שהוצעו לתובעת ב- 3.94 לא היו במרכז ת"א". (עמ' 5 לפרוטוקול) 25. רק לאחר מתן פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה פעלה הגב' קרמר לשיבוצה של התובעת. ביום 23.8.94 הוצא על ידי הגב' קרמר טופס שיבוץ (נספח יב' לתצהירה). בהתאם לסעיף 4 לפסק הדין מיום 22.7.93 מעמדה וותקה נקבע כגננת בשנת נסיון שניה (נספח טו לתצהירה של הגב' קרמר). 26. ביום 26.6.96, בתום שנת הלימודים תשנ"ו, קיבלה התובעת הודעה כי היא במעמד קבוע, בתחולה מיום 1.9.95; קרי - בשנת הלימודים תשנ"ו כבר עבדה התובעת במעמד של עובדת הוראה קבועה. בשנים שלאחר מכן המשיכה התובעת לעבוד כעובדת הוראה קבועה. להשלמת התמונה יצויין כי 14.12.98 הגישה התובעת בקשה להתפטר ואושר לה תשלום של 100% פיצויי פיטורין. (סעיפים 22-25 לתצהירה של הגב' קרמר). 27. עמדת המדינה היא כי בהתאם לסעיף 7 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח - 1958, כפי שהיה במועד הרלונטי לתביעה (לפני התיקון שחל בו בשנת 1998), הרי שלא היתה מוטלת חובה על המדינה לבצע את פסק הדין מיום 22.7.93 כל עוד לא ניתן פסק הדין בערעור שהוגש מטעם המדינה לבית הדין הארצי; קרי - בחודש יוני 1994. המדינה טוענת כי הנסיון שנעשה לשבץ את התובעת וההצעות שהוצעו לה במהלך חודש מרץ 1994, עוד בטרם ניתן פסק הדין בערעור, נעשו לפנים משורת הדין והתובעת בחרה שלא להקטין את נזקה בסרבה להצעות אלו. סעיף 7 לחוק האמור, בנוסחו דאז, קבע כי פסק הדין שניתן נגד המדינה ושאין עליו עוד ערעור יועבר על ידי שר המשפטים לשר האוצר, ויבוצע על ידי שר האוצר, ודיני ההוצאה לפועל של פסקי דין לא יחולו עליו. עוד נסמכת ב"כ המדינה על תקנה 2(א) לתקנות ההוצאה לפועל של פסק דין נגד המדינה תשל"ז - 1976, בנוסחה לפני התיקון משנת 1998 ועל פיה: "ניתן פסק דין נגד המדינה ונתקיים אחד מאלה: (1) אין עוד ערעור מטעם המדינה; (2) המדינה החליטה שלא להגיש ערעור או עתירה בדרך כלשהי לביטול פסק הדין; יעביר הפרקליט לחשב בקשה לתשלום של הסכום אשר נפסק לזוכה". לפיכך טוענת ב"כ המדינה, בכל הזמנים הרלונטיים לתביעה העניק המחוקק עיכוב ביצוע מן הדין, ככל שבפסק דין שניתן נגדה עסקינן, וכל עוד זה טרם הפך סופי וחלוט. עקרון זה חל, לטענת ב"כ המדינה, גם מקום שמדובר בפסק דין שמהותו הוא צו עשה או ביצוע בעין, ולא רק לגבי פסקי דין כספיים. 28. כלל נקוט הוא כי במימוש החלטות שיפוטיות, העקרון הוא, כי הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו, מיד עם הינתן ההחלטה המזכה (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה חמישית, תשנ"ט) 513, ב"ש 227/87 קרן כימיקלים בע"מ נ' ויטקו, פ"ד מא(1) 714); בש"א 4403/94 ויצמן ואח' נ' דאודי, תק-על, כרך 94(3) 2279). כלל זה מוצא את ביטויו בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, הקובעת כי הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים. עם זאת, קיים הסדר של עיכוב ביצוע בתקנות 471-467, אלא שזה נעשה על פי בית המשפט שנתן את ההחלטה, הרשאי להורות על עיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור, או לתקופה קצרה מזו. על המבקש לעכב ביצוע להגיש בקשה על כך לבית המשפט, לאחר מתן ההחלטה אותה מבקשים לעכב. סירב בית המשפט שנתן את ההחלטה לעכב ביצוע, רשאי בית המשפט שלערעור להורות על העיכוב. העיכוב אינו אוטומטי, על המבקש עיכוב להפעיל את בית המשפט והעיכוב עצמו, אם בכלל או בתנאים, נעשה על פי שיקול דעת בית המשפט. הסדר זה, שהוא הסדר ראוי, מורה מחד גיסא על מימוש מיידי של ההחלטה המזכה ומאידך גיסא, מאפשר הוא עיכוב ביצוע במקרים ובתנאים המתאימים לפי שיקול דעת בית המשפט, על פי כללים מנחים שהונחו בפסיקה. בדרך זו נשמר האיזון בין זכותו של אדם לממש את זכייתו, מצד אחד, לבין השמירה על האינטרס של החייב שהגיש ערעור, שלא לעמוד בפני שוקת ריקה אם יזכה בערעורו, מצד שני. לענין ביצוע פסק דין שניתן נגד המדינה קיים הסדר בחוק מיוחד, המבטא את החשיבות שמייחס המחוקק לאי התליית ביצוע תשלום חיוב על פי פסק דין, באי הגשת ערעור. עם זאת, בעבר, קבע סעיף 7 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי, (המדינה כבעל דין), תשי"ח- 1958, כי המדינה תבצע חיוב כספי מכוחו של פסק דין שאין עליו ערעור. סעיף זה הוחלף ב- 1998 על ידי סעיף 2 לחוק לתיקון סדר הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), (תיקון) התשנ"ט - 1998. כיום, אין עיכוב ביצוע חיוב בפסק דין שניתן נגד המדינה, מותלה עד לאחר הכרעה בערעור, אם הוגש ערעור. ההסדר שבתקנות סדר הדין האזרחי לענין עיכוב ביצוע, חל גם על פסקי דין שניתנו נגד המדינה. (ראה בג"צ 5580/98 אליהו סופר נ' שר העבודה והרווחה, תקדין עליון, 2000(3), עמ' 1145 סעיפים 10-9 לפסק הדין) 29. אכן, על פי המצב המשפטי כפי שהיה במועד הרלונטי לביצועו של פסק הדין מיום 22.7.93, עמד למדינה "דין מיוחד" כבעל דין לגבי עיכוב ביצועו של פסק דין, כל עוד לא הסתיימו הליכי הערעור לגביו, וזאת ללא צורך בקבלת החלטה שיפוטית לענין זה. אמנם, סעיף 7 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי בנוסחו דאז התייחס על פניו וכלשונו לפסק דין הנושא חיוב כספי, ואילו בענייננו מדובר בפסק דין המורה למדינה לבצע מעשה בעין; קרי - שיבוצה של התובעת לעבודה. יחד עם זאת, נכונים אנו לקבל את טענתה של ב"כ המדינה כי עמדה למדינה במועד הרלונטי לתביעה האפשרות בדין שלא לבצע את פסק הדין מיום 22.7.93, וזאת מכיון שכפועל יוצא משיבוצה של התובעת כגננת קם גם חיוב כספי מיידי בתשלום שכרה, עם שיבוצה בפועל ותחילת עבודתה. 30. אלא, שהאפשרות שהוקנתה למדינה לעכב בדין את ביצועו של פסק הדין מיום 22.7.93 ובחירתה של המדינה לעשות כן ולא לשבץ את התובעת לעבודה בהתאם להוראות פסק הדין מיום 22.7.93 כפופה כמובן לתוצאת הערעור שהוגש, כפי שהדבר ברגיל גם לגבי מי שביקש עיכוב ביצועו של פסק דין ובית המשפט, בין בית המשפט שנתן את הפסק ובין ערכאת הערעור, נעתר לבקשתו. ברי כי משנדחה הערעור והוברר כי לא היה מקום להגשתו - אין המדינה יכולה להנות מתוצאות העיכוב וקמה החובה לפצות את התובעת בגין עיכוב פסק הדין כאמור. וכך נאמר בענין ע"א 809/76 שלמה עובדיה ואח' נ' מימון בן דוד לוגאסי ומדינת ישראל, פ"ד לג(1) 701 אליו הפנתה גם ב"כ המדינה בסיכומיה: "אבל אין להסיק מכאן שאם המדינה הגישה ערעור שזכתה ברווח ממשי עקב ירידת ערך הסכום שבתשלומו היא חייבת לפי פסק הדין בערעור, בין מועדי שני פסקי הדין ושהזוכה יצא נפסד באותה מידה. יהיה בזה משום גרימת עושר ולא במשפט למזיק ועושק - ולא במשפט לניזק"... הרי פסק הדין בערעור מראה בדיעבד, ככל שיש בו חיוב של המדינה, שבאותה מידה לא היה מקום מלכתחילה לערעור המדינה, ולא נכון היה לעכב את התשלום של אותו סכום." (מ"מ הנשיא, כתוארו דאז, כב' השופט לנדוי. שם - לענין שיערוך סכום החוב על פי פסק הדין שעוכב) לענין זה יש להדגיש כי בית הדין הארצי, בפסק דינו בערעור, קבע במילים ברורות אלו: "לא מצאנו טעם של ממש באף אחד מנימוקי הערעור". (סעיף 5 לפסק הדין) והדברים מדברים בעד עצמם. 31. כאמור, הנסיון הראשון שנעשה לשבץ את התובעת היה רק בחודש ינואר 94', בעיצומה של שנת הלימודים ובאיחור ניכר מהמועד שנקבע בפסק הדין מיום 22.7.93. מה שהוצע אז לתובעת לא תאם כלל ועיקר את מה שנקע בפסק הדין, בודאי לגבי אזור העבודה, כך שאין לזקוף לחובתה של התובעת את סירובה להשתבץ באחד משלושת מקומות העבודה שהוצעו לה אז (שלא בהתאם לפסק הדין), בודאי ובודאי כאשר לא ניתנה לה כל הבטחה או אישור כי בהענותה להצעה לא תשמוט את זכאותה לשיבוץ בהתאם לפסק הדין (במרכז תל-אביב), בחודש ספטמבר שבתחילת שנת הלימודים הבאה. 32. לפיכך קובעים אנו כי התובעת תהא זכאית לפיצוי בגובה 12 משכורות בגין התקופה ספטמבר 93' עד אוגוסט 94' (ועד בכלל), בה לא שובצה לעבודה על פי פסק הדין מיום 22.7.93. הפיצוי יחושב על פי משכורתה של התובעת בחודש ספטמבר 1994, (עם שיבוצה מחדש לעבודה), וזאת בתוספת שווי כל הפרשות המעביד בגין תקופה זו בהתאם למעמדה וותקה (גננת בנסיון שנה שניה) וללא החזרי הוצאות (שלא הוצאו בפועל) וללא החזרי/דמי נסיעות (שאף הם לא בוצעו בפועל). סכום הפיצוי ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.9.94 ועד ליום התשלום המלא בפועל. 33. רכיב התביעה לגבי הפרשי ותק (בגין התקופה שלאחר מתן פסק הדין מיום 22.7.93) לא הוכח. מששובצה התובעת לעבודה בפועל, גם אם באיחור, נעשה הדבר על פי הותק שנקבע בפסק הדין (כגננת בשנת הנסיון השניה). 34. באשר לפיצוי בגין "עגמת נפש" ונזק לא ממוני - פיצוי זה על פי פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, נתון לשיקול דעת הערכאה השיפוטית, והיא פרי שיקולי מדיניות שיפוטית. בהתאם לפסיקה, "ניתן לצפות כי ינהגו ערכאות בתי הדין לעבודה ריסון ומודעות להשלכותיה המשפטיות והכלכליות, ובכלל זה להשפעתה על מערכות יחסי העבודה ורק במקרים קשים יפסק הפיצוי הנדון". (דב"ע נג/99-3 מדינת ישראל נ' דוד מצגר פד"ע כו 563, 583; דב"ע נה/33-3 יצחק כהן נ' שופרסל בע"מ תקדין ארצי 95(1) 134) במקרה שבפנינו, בשים לב להוראות סעיף 7 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח - 1958 בנוסחו עובר לתיקונו בשנת 1998 ותקנה 2(א) לתקנות ההוצאה לפועל של פסקי דין נגד המדינה, תשל"ז - 1976 בנוסחה טרם תיקונה בשנת 1998, ובשים לב לכך שפסק הדין בערעור שהוגש מטעם המדינה בשאלת תוקפו של פסק הדין מיום 22.7.93 ניתן ביום 22.6.94, ומשהיה ביסוס משפטי לעמדתה של המדינה, לא מצאנו לחייב את המדינה בתשלום בגין נזק לא ממוני ו/או עגמת נפש, מעבר לפיצוי משנפסק כאמור. לגבי טעויות נוספות שנפלו לאחר שיבוצה של התובעת בפועל, שוכנענו כי נפלו בתום לב ותוקנו, כך שלא נגרם נזק ממשי לתובעת בגין כך. 35. התובעת נדרשה להליכים משפטיים אשר בחלקם היתה מיוצגת באמצעות עורך דין. לפיכך, תישא המדינה בהוצאות התובעת ושכ"ט עו"ד לטובת התובעת בסך כולל של 6,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, לתשלום תוך 30 יום ממועד מתן פסק דין זה, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק דין זה ועד למועד התשלום המלא בפועל. דיני חינוךשיבוץ / רישום לבית ספר / גן ילדיםמשרד החינוך