פסק דין 1. התביעה שבפנינו היא למתן פסק דין הצהרתי לפיו התובעים כולם היו בתקופה הרלבנטית לתביעה עובדי הנתבעת 1 בלבד, ומשכך - חל עליהם ההסכם הקיבוצי הדן בפרישת עובדי הנתבעת 1, והם זכאים פיצויי פיטורים מוגדלים. כן טוענים התובעים כי יש לכלול בבסיס חישוב פיצויי הפיטורין גם את התוספות המכונות "רכב קבועות" ו"רכב קמ"ש". 2. התובעים 1, 3, 4 הינם אנשי אקדמיה, והתובעים 2, 5 ו - 6 הם עובדי מינהלה. הנתבעת מס' 1 היא ארגון עובדים, והתובעים טוענים כי הנתבעות 2 ו - 3 הם גופים שבשליטתה אשר בכל הנוגע לתביעה נוהלו על ידה כזרועה הארוכה והיו למעשה חלק ממנה לכל דבר ועניין. 3. להלן טענות התובעים (בתמצית): א. התובעים 1 ו - 2 הועסקו על ידי הנתבעת מס' 1 ברציפות באמצעות הנתבעת מס' 3 החל מיום 1.9.90 וברציפות עד ליום 31.12.94. התובע 1 שימש כמנהל יחידת הלקט לצורך פרסום הירחון "ערבים בישראל" והתובעת 2 הועסקה כמזכירה . ב. התובע מס' 3 החל עבודתו בנתבעת 2 ביום 15.10.91, התובע מס' 4 החל עבודתו בנתבעת 2 החל מיום 15.6.93, והתובעת מס' 5 החלה עבודתה בנתבעת 2 ביום 1.8.93. ג. הנתבעת 1 אשר שולטת בנתבעים 2 ו - 3, נתנה לתובע 1 הוראה בכתב ביום 5.11.91 (ראה נספח א' לכתב התביעה) לעבור לתפקיד של מנהל "המרכז לחקר החברה הערבית" (להלן: "המרכז") ולתובעת 2 לעבור לתפקיד של "רכז פרסומים" במרכז. ד. התובעים טוענים כי המרכז נוהל מבחינה פורמלית על ידי הנתבעת 2, כשבפועל היה ערבוב מוחלט בין הגופים. נותני ההוראות במרכז היו אנשי הנתבעת 1 וכל קיומה של הנתבעת 2 היה פורמלי וחשבונאי בלבד, מרגע שהועברו התובעים למרכז הכותרת בתלושי שכרם הייתה "מרכז פעולות ההסתדרות". ה. לאחר המעבר למרכז פנה התובע מס' 1 אל מר יעקב מיכאלי , מנהל אגף הגזברות של הנתבעת מס' 1 על מנת לגרום לשמירת זכויותיו לאחר העברתו למרכז.(נספח ב' לכתב התביעה) מר מיכאלי אישר באזני התובע כי אכן תישמר רציפות הזכויות. ו. בשנת 1994 הודיע מזכ"ל ההסתדרות לנציגי המרכז כי הנתבעת 1 לא תמשיך לממן את המרכז ולשלם את מלוא שכר העובדים במסגרת הקיצוצים שנערכים בנתבעת 1. ז. ביום 1.12.94 ניתנה לתובעים הודעת פיטורין בכתב (נספחים ד' 1, ד' 2 , ח' , ט' , וכן י'). לאחר פיטוריהם החלו התובעים מיום 1.1.95 לפעול במסגרת של עמותה שהוקמה על ידי קבוצת חוקרים בראשות התובעים 1 ו - 3 (להלן:"העמותה החדשה"). בנסיבות אלה טוענים התובעים כי העמותה החדשה היא גוף עצמאי ונפרד מהנתבעת 1 ואין העמותה החדשה בגדר אותו המעביד שבשרותו הועסקו התובעים קודם לכן. ח. לאור פיטוריהם טוענים התובעים 1 ו - 2 כי הם זכאים לקבל מאת הנתבעים 1, 2 ו - 3 פיצויי פיטורים מוגדלים בהתאם להחלטת מוסדות הנתבעת 1 בשיעור של 126.66. התובע מס' 3 זכאי לקבלת פיצויים מוגדלים בגובה 120% על פי טבלה שקיבלו מאת הנתבעת 1 (נספח ה' לכתב התביעה). הנתבעת 1 היתה מוכנה לשלם לתובעים פיצויי פיטורים בגובה 100% בלבד וזאת לפי השכר הקובע הנמוך מהשכר האמיתי. הנימוק שהעלתה הנתבעת בסרבה לשלם את הפיצוי המוגדל היה כי העמותה החדשה שבה מועסקים התובעים זוכה לתמיכה מאת הנתבעת 1 . ט. התובעים טוענים כי מן הבחינה הפורמלית אין ספק כי פוטרו, וממילא הם זכאים אוטומטית לפיצוי המוגדל שנקבע בהחלטת הנתבעת 1. לחילופין - גם אם ניתן לראות בעמותה מעביד זהה למעביד הקודם, טוענים התובעים שתנאי העסקתם בעמותה החדשה הורעו ביחס לתנאי העסקתם במרכז באופן שאין ספק כי דינם כדין פיטורים לכל דבר ועניין. מהותית, ישנה הצדקה מלאה למימוש החלטת הנתבעת 1 בדבר פיצויי פיטורין מוגדלים הואיל והתמיכה שמקבלת כיום העמותה היא שולית בלבד. י. באשר לבסיס חישוב פיצויי הפיטורין, טוענים התובעים כי יש לכלול בשכר גם את התוספות "רכב קבועות" ורכב קמ"ש" שהן תוספות מקובלות וקבועות ומהווים מימים ימימה חלק אינטגרלי של שכר העבודה. בנוגע למרכיב זה דורשים התובעים פיצויי הלנה. לטענתם, המשכורת לפיה יש לחשב את פיצויי הפיטורים צריכה להיות המשכורת האחרונה שקיבלו התובעים עובר לפיטורין. יא. התובעים טוענים כי הם זכאים לתשלום חד פעמי בסך 5,000 ₪ בהתאם לנספח ה' וכן לשכר חודשי הסתגלות על פי אותה החלטה. יב. התובעת מס' 6 החלה עבודתה בנתבעת 2 החל מיום 20.10.93 ועד ליום 31.12.94 לכן לטענתה היא זכאית למענק פרישה בסך 5,000 ₪ לפי החלטת ההסתדרות. יג. התובעים דורשים את ההפרשים בין הסכומים אותם קיבלו לבין הסכומים המגיעים להם לטענתם על פי הרכיבים אותם ציינו בכתב התביעה. 4. להלן טענות הנתבעות 1-3 (בתמצית): א. הנתבעות טוענות כי לכל אחת מהנתבעות 1, 2 ו - 3 יש אישיות משפטית נפרדת ונבדלת, כעולה מכתב התביעה התובעים עבדו בין השנים 1990 ל 1994 אצל הנתבעים 2 ו - 3, אי לכך הדין התביעה נגד הנתבעת 1 להדחות. ב. בשנים 1990 - 1991 הועסקו התובעים 1 ו - 2 בלבד על ידי הנתבעת 3 במסגרתה הפעילו את "המרכז", התובעים העלימו מבית הדין כי קיבלו פיצויי פיטורין בגין תקופת העסקתם ואף חתמו על כתבי קבלה וסילוק. (נספחים א' 1 ו - א' 2 לכתב ההגנה) ג. בשנת 1991 הועתקה פעילותו של המרכז והוא הופעל במסגרת הנתבעת מס' 2 על ידי התובעים 1 ו -2 בצירוף התובעים 3-6, התובעים הנ"ל הועסקו על ידי הנתבעת 2 עד לתום שנת 1994. ד. התובעים עותרים בתביעתם לפיצויי פיטורים מוגדלים בהסתמך על שיעורים שהוגדרו בין הנהלת הנתבעת מס' 1 לבין וועד העובדים של הנתבעת והסתדרות הפקידים ועובדי המנהל והשירותים (להלן:הסכם הפרישה), וזאת במסגרת צמצומים שנערכו אצל הנתבעת מס' 1. ה. הנתבעות יטענו כי התנאים שנקבעו בהסכם הפרישה הנ"ל חלים על עובדיה הקבועים של הנתבעת 1 בלבד, אי לכך אין לתנאים אלה תחולה בעיניינם של עובדי הנתבעת 2 ו/או הנתבעת 3. ו. הנתבעת 3 מודה כי כי התובעים 1-2 הפעילו במסגרתה את המרכז לחקר התרבות הערבית , ומוסיפה כי על פי סע' 4 לכתב התביעה התובעים מודים כי לא הועסקו על ידה אלא בתקופה זו , התובעים 3-6 לא הועסקו על ידה מעולם , אי לכך דיןן תביעתם כנגד הנתבעת 3 להדחות. ז. לטענת הנתבעות 1 ו-2 התובעים 1-6 הפעילו את המרכז במסגרת הנתבעת מס' 2 בתקופות זמן שונות , תחילה על ידי התובעים 1 ו - 2 והתובעים 3 - 6 הצטרפו בתקופות שונות בין השנים 1991 עד 1994. ח. לטענת הנתבעות תנאי פרישתם של התובעים גובשו והוסכמו בינם לבין מנהל הנתבעת 2 לכן דין עתירתם לפיצויים מוגדלים להדחות , כן מוכחשת הזכות לפיצוי פרישה מוגדלים. ט. יתרה מכך, התובעים מודים כי קיבלו בשנת 95' תמיכה בעמותה שהוקמה על ידם לחקר התרבות הערבית, עם תום הפעלת המרכז במסגרת הנתבעת 2 הוסכם עם התובעים בכתב כי אלה יקבלו פיצוי בסך 100% (נספח ב' לכתב ההגנה). י. הנתבעת 2 טוענת כי הרכיבים "רכב קבוע" וכן "רכב קמ"ש" שולמו לנתבעים כהחזר הוצאות שהוציאו לשם ובמסגרת עבודתם ועל כן אין לראות בהם כחלק מהשכר לעניין תשלום פיצויי פיטורין. יא. הנתבעת 2 טוענת כי פיצויי הפיטורין של התובעים כפי שנצברו בפוליסת ביטוח המנהלים שהתנהלה על שמם, הועמדו לרשותם עם סיום עבודתם אצלה, זאת כאמור בהודעת הנתבעת 2 למבטחים מיום 10.1.96. (נספחים ג' 1 ו -ג' 2 ונספחים ד 1-3 לכתב ההגנה). יב. לגבי התובעים 3, 4, ו- 5, הנתבעות מכחישות את האמור בכתב התביעה בנוגע לרציפות הזכויות מכיוון שאלה מעולם לא הועסקו על ידי הנתבעת מס' 3 ולכן טענתם לגבי רציפות הזכויות אינה ברורה, כן מוכחשת זכותם לקבלת המענק האמור. יג. התובעת מס' 6 הייתה עובדת במעמד זמני אי לכך אינה זכאית לקבלת מענק הפרישה המוגדל וכן תנאי פרישה מוגדלים אחרים מכוח הסכם הפרישה לעובדים הקבועים שאינו חל עליה כלל מאחר והייתה עובדת זמנית. יתרה מכך הנתבעות מכחישות את תקופת העבודה הנטענת לגבי התובעת מס' 6. לאחר שמיעת העדויות, קריאת הפרוטוקול המוצגים וטיעוני הצדדים אנו קובעים כדלקמן: 1. מי היה מעבידם של התובעים בתקופה הרלבנטית לתביעה? התובעים מודים כי קיבלו את התנאים המגיעים לעובד הפורש, על פי החוק, דהיינו לפי תחשיב של 100% פיצויי פיטורין. התובעים דורשים לקבל את הזכויות המוגדלות המגיעות לעובדים הפורשים מהנתבעת 1 לפי הסכם הפרישה שנחתם עימה, וכן מענק בשווי 5,000 ₪, וכן חודשי הסתגלות. 2. במקרה דנן, טוענים התובעים לעירוב מעבידים בין הנתבעים, וכי עצמאותה של הנתבעת 2 כאישיות משפטית נפרדת הנה פיקציה לשמה. לטענתם - הנתבעת 1 הייתה מעבידתם של התובעים 1 ו-2 באמצעות הנתבעת 3 החל מיום 1.9.90 ועד ליום 15.10.94, מועד בו קיבלו הוראה לעבור לעבוד במסגרת הנתבעת 2 ("המרכז לחקר החברה הערבית", להלן:"המרכז"). התובעים 3 - 6 טוענים כי הועסקו על ידי הנתבעת 1 באמצעות הנתבעת מס' 2 (המרכז) ששימשה כזרועה הארוכה של הנתבעת 1 בתקופות שונות. 3. בהסדרי העסקה בלתי שיגרתיים כגון אלה בהם מעורב צד שלישי בנוסף לעובד ולמשתמש בעבודתו עשויה להתעורר, במלוא חריפותה בשל השלכותיה על תחומים שונים, שאלת זיהוי המעביד "המשפטי": סימני ההיכר המצביעים עליו לא תמיד יהיו נחרצים, בלעדיים, או הכרחיים ולעיתים ניתן לגלות בהם פנים לכאן ולכאן, אולם בהצטברם כולם או בחלקם - הם יטו את הכף לעבר המעביד הנכון הנושא בחובות המוטלות עליו כלפי העובד. 4. במאמרו של פרופ' מ. מירוני "מיהו מעביד - הגדרת יחסי עובד-מעביד בתבניות העסקה מודולריות", עיוני משפט התשמ"ג-1983 505, בעמ' 508 אומר המחבר: "אם נתבונן בעולם העסקים וחיי העבודה דרך הפריזמה של זהוי המעביד בהסדרי תעסוקה בלתי שגרתיים, נראה כי ניצבת בעיה משפטית מורכבת ובעלת השלכות מרחיקות לכת המתעוררת בשכיחות רבה. בעיה זו מבטאת תופעה מעניינת של התפתחות פער גדל והולך בין התשובה לשאלה היכן אדם עובד, לבין השאלה מיהו מעבידו. אף ללא הבעת עמדה על מידת הרציות של תופעות אלו מבחינה כלכלית וחברתית, שכיחותן מסמנת את ראשיתו של מהפך בסיסי הן בתפישת גבולות הארגון והן בדפוסים המסורתיים של הקשר בין העובד למקום עבודתו". 5. נפנה לבחינת המאפיינים המהווים אמות מבחן לזיהוי המעביד, אך תחילה יובהר ויודגש: בהסדרי העסקה בהם מעורב צד שלישי, בנוסף לעובד ולמשתמש בעבודתו - תכריע תמיד השאלה - בין מי למי מתוך שלושת הגורמים הרלוונטיים (העובד, המשתמש בעבודה והצד השלישי) נוצרו במפורש או מכללא (מכוח התנהגות) יחסים משפטיים שעניינם מתן עבודה בתמורה. 6. בדב"ע נב/142-3 חסן עליאה אלהרינאת נ' כפר רות, פד"ע כד' עמ' 535, דנה הפסיקה בסוגייה זו. בדרך הטבע תהא הנחת המוצא כי העובד והמשתמש בעבודתו הם הצדדים האמיתיים הניצבים משני עברי המתרס של חוזה העבודה, ועל המבקש להפריך הנחה זו ולטעון כי הצד השלישי הינו המעביד הנכון להוכיח את טענתו. הוא יוכיחה אם ישכיל להראות כי בשני מישורים קיימת התקשרות משפטית (במפורש או מכללא) למתן עבודה בתמורה: בין הצד השלישי לעובד ובין הצד השלישי למשתמש בעבודה. עוד על הטוען להראות כי ההתקשרות המשפטית בין המשתמש בעבודה לבין הצד השלישי לא נועדה לעקוף או להתחמק מחובות המעביד, על פי חוק, על פי הסכם קיבוצי או צו הרחבה וכי אינה מנוגדת לתקנות הציבור או נגועה בחוסר תום לב או בפגם אחר הפוסל אותה ומאיין את תוקפה. (סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973). 7. מתוך סימני ההיכר לזיהוי המעביד העולים בעיקרם מן ההלכה הפסוקה ובחלקם מטבע הדברים, ניתן לשאוב אינדיקציות בדבר הצדדים הנכונים להתקשרות למתן עבודה בתמורה, לרבות מכוח התנהגותם של הצדדים באתר העבודה. (בעניין זה ראה מאמרו של מ. גולדברג "עובד ומעביד תמונת מצב" עיוני משפט התשנ"ב - 1992 עמ' 19, בעיקר בפרק "מיהו מעביד" בעמ' 59 - והאסמכתאות בהערות השוליים). 8. אכן, כל סימן היכר בנפרד - לא תמיד הוא חד משמעי אולם בהצטברם של סימני ההיכר, כולם או בחלקם, הם עשויים לסייע באיתור המעביד הנכון הנושא בחובות המוטלות עליו כלפי עובדיו. 9. אלה סימני ההיכר בעיקרם לזיהוי המעביד: א. כיצד ראו הצדדים את היחסים ביניהם וכיצד הגדירו אותם. (דב"ע שם/3-129 הרשקוביץ נגד מ. ישראל, פד"ע יב' עמ' 225 (להלן: "הילכת הרשקוביץ"); דב"ע מה/3-25 משה קיפניס נגד אגד ועזרה פד"ע כרך יז' עמ' 14 (להלן: "הילכת קיפניס") דב"ע שן/3-133 יגאל נתב נ. י.ק.נ. שירותים חקלאיים בע"מ נגד יובל כהן (לא פורסם) (להלן "הילכת נתב"). ב. בידי מי הכוח לפטר את העובד ובפני מי עליו להתפטר: מבחן זה אומץ ע"י ההלכה הפסוקה כסימן היכר רב משקל במיוחד. (הילכת הרשקוביץ דב"ע מה/2-26, מדינת ישראל נגד סעיד פד"י יד' 272 (להלן: "הילכת סעיד") הלכת קיפניס, דב"ע נא/3-82 אריה אולברג נ. בית הגפן ועיריית חיפה פד"ע כג' עמ' 255 (להלן: "הילכת אולברג", הילכת שמואלי). ג. מי קיבל את העובד לעבודה ומי קבע והסדיר את תנאי התקבלותו אליה, (הילכת קיפניס, הילכת נתב), מי משבצו במקום העבודה ומי מעבירו מתפקיד לתפקיד במערך ארגונו של המשתמש בעבודתו (הילכת הרשקוביץ, הילכת נתב, הילכת אולברג) . ד. מי קובע את מכלול תנאי עבודתו של העובד , לרבות את גובה שכרו ואת הנילווים לשכרו (הילכת נתב). ה. מי חייב לשאת בתשלום שכרו של העובד. (חנן נגד המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 87, הילכת הרשקוביץ, הילכת אולברג, הילכת נתב, ההסתדרות הכללית נגד האפוטרופוס הכללי פד"ע טו' 365). נקבע כי חובת תשלום השכר, או תשלומו בשלמות , לא תמיד היא חזות הכל, ויכול שהצד השלישי ישא בחובת התשלום (הילכת קיפניס, הילכת נתב, הילכת סעיד). אולם גם בהתקיים מבחן חובת התשלום - למותר לציין כי אין זה קובע מי מבצע טכנית את תשלום (בבחינת "צינור לתשלום") אלא מי הנושא בחובה המשפטית לשלם לעובד את שכרו. (הילכת סעיד). ו. מי נותן חופשות לעובד וממי עליו לבקש את אישור חופשותיו; (הילכת אולברג). ז. כיצד דווחו יחסי הצדדים למס הכנסה (הילכת אולברג) - כיצד הצהירו ונרשמו במוסד לביטוח לאומי, וברשויות אחרות בהם נדרשת הצהרה מיהו המעביד (דיווחים והצהרות כאמור עשויים ללמד על סימן ההיכר הראשון. היינו כיצד ראו והגדירו הצדדים עצמם את יחסיהם). ח. מכלול הקשרים והזיקות בין הצדדים הרלוונטיים להסדר ההעסקה, כגון: מי מפקח על עבודת העובד , למי מדווח העובד על עבודתו , ולמרותו של מי הוא סר (הילכת קיפניס, הילכת נתב, הילכת אולברג, הילכת שמואלי). ט. למי הבעלות על הציוד , החומרים , או הכלים המשמשים את העובד בעבודתו (תב"ע נא/3-271, טרם פורסם). י. האם העבודה שלשם ביצועה נשכר העובד נעשית במסגרת עיסקו העיקרי של המשתמש בעבודה ובו משתלב העובד או שמא נשכר לביצוע פרוייקט צדדי הדורש מיומנות מיוחדת שאינה מסוג המיומנויות הרגילות הדרושות לעיסוקו העיקרי. יא. רציפות, זמניות, ומשך קשר העבודה.(מבחן זה הוא שולי ועשוי להוות לשון המאזניים במקרים גבוליים). יב. האם יש לצד השלישי עסק משלו אשר בו משתלב העובד , הנותן את שירותיו לאחר. 11. ולענייננו - מעיון "בהחלטה" נספח א' לתצהירו של מר רועה ששימש כיו"ר אגף מנהל ומשאבי אנוש בהסתדרות, עולה כי ההחלטה בעניין קביעת מסלולי פרישה מוקדמת באה כתוצאה מהיערכות מחדש בוועד הפועל ובמוסדותיו. בסעיף 1.2 "להחלטה" נאמר: "להלן החלטות הנהגת ההסתדרות בעניין קביעת מסלולי פרישה מוקדמת לפנסיה תקציבית ולפיצויי פיטורים לעובדי הוועד הפועל של ההסתדרות ומוסדותיו...". ההחלטה מפרטת את מסלולי הפרישה, את שיעורי המענק המיוחד לפורשים וכן תנאים כלליים הנוגעים לפורשים. 12. בנספח ד' לחוקת העבודה של ההסתדרות מפורטת רשימת המוסדות והמפעלים ההסתדרותיים אשר חלה עליהם חוקת העבודה , ברשימה זו תחת הכותרת מוסדות ארגוניים מופיע במפורש "מרכז פעולות ההסתדרות בית ברל" ותחת הכותרת "מוסדות בעלי זיקה ארגונית/תקציבית/עסקית" מופיע שוב "מרכז פעולות ההסתדרות בבית ברל" וכן "מפעלי תרבות וחינוך בע"מ". מדברים אלה אנו למדים כי ישנה זיקה עמוקה בין הנתבעות 1 ו- 2. 13. מעיון בתצהירי התובעים שהוגשו כעדות ראשית עולה כי טענתם המקדמית היא שהיו עובדי הנתבעת 1 באמצעות ידה הארוכה הנתבעת 2. יחד עם זאת התובעים לא נחקרו חקירה נגדית על על רובן המכריע של הטענות אותם טענו בתצהיריהם. היחיד מבין התובעים שנחקר בחקירה הנגדית על תצהירו בנוגע לשאלת העובד והמשתמש היה פרופ' משעל (התובע 3). ובחקירתו הנגדית העיד "... אני החזרתי את תמורת הכסף הזה שירות מגוון לצמרת ההסתדרות אם זה בייעוץ, אם זה בדו"חות, אם זה בהשתתפות בצוותים אסטרטגיים ופרסומים ששרתו את צמרת ההסתדרות מול המגזר הערבי בתקופת הבחירות ואם בין תקופת הבחירות...". מדברים אלה ניתן ללמוד כי אכן ההסתדרות היא שהייתה המשתמש בעבודת התובעים למטרות אסטרטגיות ופוליטיות חברתיות. 14. מנספח א' לכתב התביעה עולה כי תנאי שכרם של התובעים נקבעו על ידי מר יעקב מיכאלי מתוקף תפקידו כמנהל אגף הגזברות בוועד הפועל בהסתדרות. המכתב הנ"ל מופנה למר משה עמירב ששימש כמנהל מרכז פעולות ההסתדרות בבית ברל, הוא מנכ"ל הנתבעת 2, על דרך של הוראה. יתרה מכך, המכתב מודפס על נייר המכתבים של אגף הגזברות בהסתדרות ואף העתק מהמכתב נשלח לגזבר ההסתדרות מר ארטור ישראלוביץ , בנוסף נאמר במכתב כי התקציב יועבר בהתאם לדיווח שיועבר לגזברות באישור מנהל המרכז. מדברים אלה עולה כי גובה משכורתם של התובעים 1 , 2 ו- 3 נקבע על ידי נציגה של הנתבעת 1, והיא גם זו שהעבירה את הכספים עבור המשכורות. 15. בעדותו אומר התובע 1 כי בעת שלא שולמו המשכורות פנה ישירות למזכ"ל הנתבעת 1 בדרישה להעביר את המשכורות בהקדם. כך גם עולה מנספח ד' לתצהירו של התובע 1 הממוען למזכ"ל ההסתדרות ומדבר על ההקצבה לחודשים ינואר - פברואר 1994 וכן נספח ג' הממוען למר שטינמן , מנהל אגף הגזברות בוועד הפועל , בו ישנה דרישה מפורשת להעביר את ההקצבה עבור "משכורות כולל הבראה והפרשים" וכן "פעולות" לחודשים יוני - יולי 1994, זאת עם העתק לגזבר ההסתדרות. 16. מנספח ה' לתצהירו של התובע 1 עולה כי גם הטבות אחרות כגון השתתפות במימון קייטנות קיץ לילדי העובדים במרכז הופנו לגזברות הוועד הפועל. ואכן במכתב התשובה מאת מנהל אגף הגזברות מר יעקב מיכאלי , הוא כותב כי "העובדים שרשמו את ילדיהם יקבלו השתתפות של 30% מעלות הקיטנה במשכורתם עם הצגת חשבונית...". 17. נספח ז' לתצהירו של התובע 1 הוא מכתב הממוען לתובע מאת מר מיכאלי וכותרתו הנדון:נסיעה לחו"ל יריד ספרים , במכתב זה כותב מר מיכאלי מפורשות "... המרכז לחקר התרבות הערבית פועל במסגרת ההסתדרות הכללית ונהליה מחייבים את עובדיוואת הפעילות , כל שליחות מחייבת לקבל את אישור המחלקה לקשרים בינלאומיים בהסתדרות...". העתק מן המכתב הנ"ל ממוען למר שרפשטיין - חשב הוועד הפועל. גם מדברים אלה ניתן ללמוד על מרות וכפיפות של העובדים בנתבעת 2 לנתבעת 1 שהרי זו ששילמה את המשכורות קבעה את התנאים ואף העניקה את ההטבות ואת מימון ההוצאות. 18. בחינת הכוח לפטר אף היא מהווה מבחן לקביעת זהות המעביד , מתצהירו של מר בנימין יסעור ששימש כיו"ר אגף מטה ותכנון בהסתדרות , עולה כי הוא בעצמו קיים מפגשים עם התובעים 1 ו- 3 על מנת לתאם את שלבי העברתם מ"המרכז" לעמותה העצמאית העתידה לקום וכן את תנאי הפרישה שלהם (סעיף ז' לתצהירו) גובה פיצויי הפיטורין וכד'. ביום 18.12.94 נשלח מכתב (נספח א' לתצהירו של מר בנימין יסעור) למרכז פעולות ההסתדרות מר עמירב מאת התובע 1 ובו כותב התובע מפורשות בסעיף הדן בפיצויים ובזכויות פרישה את הדברים הבאים: "עקב התחייבות ההסתדרות להמשיך ולממן את המרכז ופעולתו על צוותו זכאים העובדים העוברים לעמותה החדשה לפיצויי פיטורין בגובה 100% (פחות מהמגיע על פי הסדרי הפיטורין עם עובדי הוועד הפועל)..." בהמשך הדברים כותב התובע את התנאים וההסכמות השונות עליהם הוחלט ולגבי התובעת 5 "הסכם פרישה של כשש שנות עבודתה ...זכאית לפיצויים מהמכון היהודי ערבי או מההסתדרות...". מדברים אלה עולה כי היה מו"מ בין מר יסעור כנציג ההסתדרות לבין התובע 1 בנוגע לפיטורי התובעים ולהמשך רציפות זכויותיהם. 19. מקום עבודתם של התובעים היה בבית ברל בעת עבודתם במרכז וכעולה מסעיף ט' לתצהירו של מר יסעור, המשיך המרכז לפעול במתכונתו החדשה ממשרדי הנתבעת 2 שבבית ברל מבלי שהמכון מחוייב בתשלום שכר דירה. עולה מן הדברים כי אחד התנאים להקמת העמותה החדשה הייתה תמיכה כספית וכן זכויות כספיות כגון שימוש במתחם השייך להסתדרות ללא תשלום שכר דירה. אנו למדים כי בין הנתבעת 1 לנתבעת 2 ישנו קשר הדוק ורצוף וכי הנתבעת 1 הפעילה דרך הנתבעת 2 את התובעים לביצוע פעולותיה. גם לאחר פיטוריהם של התובעים, סוכמו התנאים להקמת העמותה החדשה סוכמו בין מר יסעור ששימש כראש אגף תכנון לבין התובעים 1 ו- 3, והנתבעת 1 אף העניקה לעמותה החדשה קורת גג המתחם שבשליטתה ללא תמורה. 20. מכתב הפיטורים (נספח ח' לכתב התביעה) של התובעים הוצא על ידי מרכז פעולות ההסתדרות אך גם לשונו מראה כי הנתבעת 1 היא הגוף שפיטר את התובעים שהרי נאמר בו מפורשות: "בהתאם להחלטת מוסדות הסתדרות הריני להודיעך... זכויותיך בפיצויים ובחופשה (על פי המקובל לגבי עובדי הוועד הפועל) ישולמו...". בנוסף - העתקים ממכתב הפיטורים היו ממוענים למר יסעור, ראש אגף תכנון בהסתדרות, ולמר שרפשטיין מאגף הגזברות - שניהם בעלי תפקידים אצל הנתבעת 1. 21. אמנם החתום על המכתב הוא מנהל המרכז מר עמירב, אך אנו מוצאים כי המעביד האמיתי במקרה זה היא הנתבעת 1 - ההסתדרות. נבהיר את דברינו: בעדותו אומר עד הנתבעת 1 מר חיים קאלו ששימש כעוזר למנהל מרכז הפעולות בבית ברל (עוזרו של מר עמירב) בעמוד 16 שורה 23 את הדברים הבאים: "מובי (מר עמירב) לא פיטר אותי אלא ההסתדרות הכללית, גם אני נכנסתי להסדר הפיטורים של כלל עובדי ההסתדרות. ההסתדרות פיטרה גם אותי וגם את מובי וגם את כל הפקידות". מקל וחומר אנו מסיקים כי אם מנהל המרכז מר עמירב היה עובד של ההסתדרות וזו פיטרה אותו הרי שעובדי המרכז כמו ראש המרכז היו עובדי הנתבעת 1. 22. הזכות לפטר היא אחד מסימני ההיכר הבולטים לזיהויו של מעביד. לא הוכח בפנינו, והנתבעות אף לא טענו זאת, כי התובעים פוטרו על ידי הנתבעת 2, או מנהלה, או - כי היתה לנתבעת 2 סמכות לפטר את התובעים. כאמור לעיל, ההחלטה לפטר את התובעים היתה של "מוסדות ההסתדרות", ובפועל - נמסרה הודעת הפיטורים לתובעים על ידי מזכ"ל הנתבעת 1. 23. יש לציין כי גם בעת ניהול הדיון, בהתייחס לשאלה האם יש לכלול את הוצאות הרכב בבסיס חישוב פיצויי הפיטורין, הסתמכו הנתבעים בטיעוניהם על הוראות ההסכם הקיבוצי שבין הנתבעת 1 לבין עובדיה, ובכך - ביקשו לאחוז את המקל משני קצותיו: מחד - לטעון כי אין ההסכם חל על התובעים, ומאידך - להסתמך עליו כבסיס לאי הכללת הוצאות הרכב בחישוב פיצויי הפיטורין. 24. ניתן לסכם ולומר כי בנתבעת 1 נתקיימו כל הסממנים הדרושים לזיהוייה כמעביד: היא זו אשר קיבלה את התובעים לעבודה, "השתמשה" בעבודתם, קבעה תנאי שכרם, שילמה את משכורותיהם בפועל, ואף פיטרה אותם וקבעה את תנאי פיטוריהם. על יסוד האמור לעיל אנו קובעים כי התובעים היו עובדי הנתבעת 1. 25. בטרם נבחן אם יש לתובעים זכאות להפרשי פיצויי פיטורין נוספים על פי הסכמי הפרישה של הנתבעת 1, יש לציין כי התובעים 1 ו- 2 חתמו בעת פיטוריהם על כתבי ויתור תביעות. (נספחים א' 1 ו- א' 2 לכתב ההגנה). 26. נפקותם של כתבי הויתור: כתב הויתור תקף ומהווה פשרה מכוח סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג - 1963, בתנאי שהוא ממלא אחר הוראות הסעיף אשר זו לשונו: "פשרה לעניין פיצויי פיטורים והודאת סילוק לא יהא להם תוקף, אלא אם נערכו בכתב ונאמר בהם במפורש שהם לגבי פיצויי פיטורים". 27. סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים מכשיר "פשרה" ו"הודאת סילוק", בגין פיצויי פיטורים, אך ברור שבאותו סעיף מדובר ב"פשרה" וב"הודאת סילוק" לעניין פיצויי פיטורים במשמעות החוק, היינו בפיצויים עקב סיום יחסי עובד-מעביד, בנסיבות המחייבות בתשלום פיצויים. (דב"ע לז/3-8 לוסטיג נ' פרל פד"ע ה' 185, 193) . ככלל , מגמת הפסיקה היא להרחיב את הנסיבות שבהן לא ינתן תוקף לכתב ויתור. בדב"ע נב/3-217 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' - הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' (פד"ע כ"ז 3, 34) קבע בית הדין הארצי מצבים ברורים באילו מקרים ינתן תוקף לכתבי ויתור. 28. מן המפורסמות כי אין לוותר מראש או בדיעבד, על זכויות שנקבעו בחוקי המגן במשפט העבודה, כמו חוק שעות עבודה או חוק חופשה שנתית. סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים, וכן הלכת איסור הוויתור על זכויות מגן במשפט העבודה, מצביעים על המגמה הכללית במשפט העבודה לצמצם את המקרים בהם ניתן תוקף לכתב ויתור. אף התוקף שניתן לכתב סילוק ופשרה בסעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 מותנה בתנאים מסוימים. 29. המגמה לצמצם את תחולת כתב הוויתור מעוגנת באי-שוויון הכוחות בין המעביד לבין העובד כך שאין נפקות לכתב ויתור שנחתם תחת אילוץ. בדב"ע מח/3-9 האופרה הישראלית נ' לבנון (פורסם בעבודה ארצי כ"א (3) 225) אמר בית הדין כי הפעלת לחץ בלתי הוגן על העובד לקבל סכום פיצויים קטן מזה שמגיע לו , אינו ביצוע חוזה עבודה בתום לב. כמו כן , אין נפקות משפטית לויתור על זכות באין ידיעה על קיומה של הזכות (דב"ע לא/3-22 ליפוט נ' קסטנר, פד"ע ג 215). ממושכלות היסוד הוא , שאין ויתור על זכות באין ידיעה על קיום הזכות , ועל כן ויתור שלא מדעת כמוהו כאין. לכן, אין נפקות לכתבי ויתור כאשר העובדים שחתמו עליהם לא קיבלו חשבון מפורט בדבר התשלום לסילוק זכויותיהם, ולא ידעו אילו רכיבי שכר נכללו בחישוב הפיצויים (דב"ע מז/3-140 כיתן נ' סיימי,פד"ע יט 489). לעומת זאת, בדב"ע מח/3-51 לביאד נ' מפעלי מתכת נגב (פורסם בעבודה ארצי כ"א (3) 319) ניתן תוקף לכתב סילוק כאשר העובד קיבל את חישוב התשלום, החישוב היה ברור ומובן לעובד, העובד בדק אותו ולא דרש הפרשי פיצויי הפיטורים יתרה מכך, ויתור על זכויות צריך להיות מפורש. (דב"ע מו/3-65 כהן - מזרחי, פד"ע יז 416). 30. בדבע מז/3-140 כיתן בע"מ נ' סיימי חיות , פד"ע י"ט 489, 492, נאמר: "... אין המשיבה [העובדת] יכולה לוותר על זכות שהיא אינה מודעת לה. המערערת [המעסיקה] לא מסרה למשיבה את חשבון הפיצויים, ועל כן לא ידעה המשיבה אילו רכיבי שכר נכללו בחישוב הפיצויים. על פי חומר הראיות לא הסבירה פקידת המערערת למשיבה את חשבון הפיצויים. בעת חתימת כתבי הוויתור לא הייתה המשיבה מודעת לכך שמגיע לה סכום גדול מזה שקיבלה. 31. על מנת להכריע אם יש נפקות לכתבי הוויתור שנחתמו על ידי מערערים על בית הדין לברר אם מתמלאים התנאים הבאים: (1) הזכויות עליהן ויתר היו ידועות לו. תנאי זה מתמלא אם העובד חתם על כתב הוויתור לאחר הגשת כתב התביעה, שכן ידע על קיומה (לטענתו) של עילת התביעה. (2) נמסר למערער לפני חתימתו על כתב הסילוק חשבון ברור ומובן של הסכומים שקיבלו/או הפוליסות שהועברו לו; (3) כתב הסילוק ברור וחד-משמעי. 32. בעניננו, חתמו התובעים 1 ו- 2 על הסכם הוויתור מדעת, ולא מצאנו כי התקיים תנאי כלשהו שיש בו כדי לשלול את תוקף כתב הויתור. לא נטען וגם לא הוכח כי הייתה הטעיה כלשהי, הסתרת מידע או אילוץ בעת חתימה על כתב הוויתור. התובעים, הינם אנשים משכילים, ובטרם פרישתם נערך בינם לבין הנתבעות מו"מ, וכך גם לאחר ההודעה על פיטוריהם. בין התובעים לנתבעת 2 נערכה תכתובת הנוגעת לרציפות זכויותיהם (שהרי כתבי הוויתור נחתמו ביום 5.6.95 ופיטורי התובעים נכנסו לתוקף ביום 31.12.94 דהיינו כחצי שנה לאחר פיטוריהם והעברתם לעמותה החדשה). 33. בכתב הוויתור של התובעים נאמר מפורשות כי "לא יהיו תביעות או טענות בכל הנוגע לתקופת עבודתם ...ובין היתר ... בכל הקשור לפיצויי פיטורין ...". אכן, כתב הוויתור הינו טופס סטנדרטי שנמצא בשימוש "מפעלי תרבות וחינוך". עם זאת, מעיון בטופס הוויתור עליו חתם התובע 1 (המסומן נ' 5) נמצא כי הוא עצמו העיר הערות בכתב יד, המציינות בסיום כל סעיף סטנדרטי כי (הסעיף) "... כפוף לבדיקה של תנאי משכורת אחרונה והפרשי הצמדה וריבית...". בטופס הוויתור של התובעת 2 (המסומן נ' 6) ישנה תוספת בכתב יד המציינת מפורשות הערה כי "הסכום הנ"ל אינו כולל הצמדה למדד ולריבית" - על יד תוספת זו ישנה חתימה בכתב ידה של התובעת 2. עובדות אלה מעידות בפירוש כי שני התובעים הבינו את מהות חתימתם, ואף היו מודעים לתוכן כתב הויתור. 34. יתר על כן - ביום 18.12.94 נשלח מכתב (נספח א' לתצהירו של מר יסעור) למרכז פעולות ההסתדרות מר עמירב מאת התובע 1 ובו כותב התובע מפורשות בסעיף הדן בפיצויים ובזכויות פרישה את הדברים הבאים: "עקב התחייבות ההסתדרות להמשיך ולממן את המרכז ופעולתו על צוותו זכאים העובדים העוברים לעמותה החדשה לפיצויי פיטורין בגובה 100% (פחות מהמגיע על פי הסדרי הפיטורין עם עובדי הוועד הפועל)...". התובע 1 ידע במפורש כי הוא מקבל פיצויי פיטורין בשיעור פחות מכפי שסבר, אך חתם על כתב הויתור. 35. יש לציין כי הסכם הוויתור קבע מפורשות, כי ההסכם נערך בהתאם להוראות סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורין. התובעים קיבלו את מלוא פיצויי הפיטורין כקבוע בחוק וכן קבלו כתבי שחרור לכספים שנצברו לזכותם בחברת הביטוח כלל. 36. העולה מכל האמור לעיל הוא כי אכן התובעים היו מודעים לזכויותיהם, בררו וחקרו ואף התנו את כתב הוויתור בתנאים שונים, ולאחר דין ודברים נרשמו התוספות בכתב יד בכתב הוויתור. משכך - אין התובעים 1 ו- 2 זכאים להפרשים כלשהם מעבר לסכומים שקיבלו. 37. מרכיב הרכב בשכר - שאלה נוספת היא האם הרכיב "הוצאות קבועות" "ורכב קמ"ש" הוא חלק מ"שכר היסוד" של העובד, דהיינו תשלום שאינו מותנה בתנאי או במצב. (ר' דב"ע מה/3-44, רות גולדברג - עירית בת-ים, פד"ע י"ג, 338, 340). התובעים טענו כי יש לכלול את רכיב הרכב כחלק משכרם "הקובע" לצורך חישוב פיצויי הפיטורין. הנתבעות טענו כי מדובר בתוספת המותנית בתנאים, ואין לכלול אותה בבסיס חישוב פיצויי הפיטורין. 38. הלכה היא כי נטל השכנוע כי תשלום מסוים המשולם בנוסף למשכורת החודשית, מהווה חלק אינטגרלי של שכר העבודה, מוטל על העובד הטוען זאת. (ר' דב"ע מט/3-141, סלים בלבול - מפעלי מאיר בע"מ, פד"ע כ"א, 439, 442). בסעיף 15.1 לתצהירו של התובע 1 מעיד מר רייטר כי שכרו כלל באופן קבוע שני רכיבים פיקטיביים בשם "רכב קבועות" "ורכב קמ"ש", ומעולם הוא לא נדרש לדווח על נסיעות אותן ביצע, יתרה מכך גובה התוספת גדל בהתאם לגובה המשכורת. התובע טוען כי נסע ברכבו אך ורק מביתו למרכז ולא עשה נסיעות נוספות אך קיבל את רכיב ההוצאות כחלק משכרו על פי קריטריון של דרגה לפי ההסכם אצל הנתבעת 1. 39. מנספח א' לכתב התביעה שכותרתו "תפעול המרכז לחקר התרבות הערבית" (הממוען למר עמירב - מנהל מרכז פעולות ההסתדרות מאת מר מיכאלי גזבר ההסתדרות) עולה, כי מספר הקילומטרים עבורם היה זכאי העובד לתשלום, נקבע על פי דרגתו. (לתובע מס' 1 1500 ק"מ, לתובעת מס' 2 500 ק"מ וכו'). 40. הפסיקה קבעה כי לגבי תשלומים של אחזקת רכב נקבע קו מנחה, כי כאשר מתקיימים בעובד התנאים של בעלות ברכב, רישיון נהיגה ושימוש ברכב לצרכי העבודה (הכולל גם נסיעות מהבית למקום העבודה) - תשלום אחזקת הרכב הינו החזר הוצאות אמיתי ולא פיקטיבי, גם אם הוא משתלם ללא דיווח. (דב"ע לט/56-3, רשות הנמלים בישראל - מאיר מיקא ואח', פד"ע יא' 44; וראה גם דב"ע מח/3-7, אדוין פפר - מדינת ישראל, פד"ע כ' 196, ודב"ע נד/5-7, אלדג'ם - הממונה על תשלוםהגימלאות (טרם פורסם)). 41. בפנינו הוצג נוהל מס' 11 של האגף למנהל ומשאבי אנוש של ההסתדרות הדן בהשתתפות המוסד באחזקת רכב שבבעלות עובד. נוהל זה קובע בס' 6.1 כי העובד יהיה זכאי להחזר התשלומים הבאים: הוצאות קבועות, הוצאות משתנות, אגרת רישוי רכב, ביטוח חובה וביטוח מקיף. התנאי לאישור קצובת הרכב על פי ס' 7.2 הוא לעובד המחזיק ברשיון נהיגה וברכב הרשום על שמו. ס' 8.2 לנוהל קובע כי קבלת החזר הוצאות קבועות ומשתנות מותנית בהגשת דיווח גליון חודשי. 42. התובעים העידו כי על מנת לקבל הוצאות ביטוח ורישוי לרכבם, היה עליהם להמציא צילום של רשיון הרכב ותעודת הביטוח. כן העידו התובעים כי השתמשו ברכבם לצרכי עבודתם. התשלום בגין הרכב היה איפוא בגדר "החזר הוצאות". 43. יתר על כן - ההסכם הקיבוצי אשר התובעים מבקשים להסתמך עליו כמקור להגדלת שיעור פיצויי הפיטורין, קובע במפורש כי הבסיס לחישוב פיצויי הפיטורין "יכלול את הרכיבים בגינם הופרשו הכספים לגמל בקג"מ במועד הסמוך לסיום העבודה". הוכח בפנינו כי עבור התובעים הופרשו לקג"מ או לביטוח מנהלים כספים על בסיס שכרם ללא הוצאות אחזקת הרכב. לפיכך - אנו דוחים את טענת התובעים כי יש לכלול את מרכיב הרכב בבסיס השכר המשמש לחישוב פיצויי הפיטורין. 44. לסיכום - אנו קובעים כי ההסכם הקיבוצי הדן בפרישת עובדי ההסתדרות חל על התובעים. כיוון שהתובעים 1 ו- 2 חתמו על כתבי ויתור, אין הם זכאים עוד להטבות נוספות. 45. התובעים 3, 4 ו- 5 זכאים להפרשי פיצויי פיטורין מוגדלים על יסוד שכרם האחרון שאינו כולל את מרכיב הרכב. בהיעדר נתונים מספיקים בפנינו, לא יכולנו לחשב את הסכומים המדוייקים. 46. באשר לתובעת מס' 6 - אנו קובעים כי ההסכם הקיבוצי אינו חל עליה, כיוון שלא הייתה עובדת קבועה אצל הנתבעת 2, וההסכם הקיבוצי חל אך ורק על עובדים קבועים. אשר על כן - אנו דוחים את תביעתה. 47. התביעה לפיצויי הלנה לא התיישנה, שכן - הוגשה לפני תום שנה מהמועד בו פוטרו התובעים. עם זאת - איננו פוסקים פיצויי הלנה משום שאנו סבורים כי היתה קיימת מחלוקת של ממש בין הצדדים באשר לזהות המעביד ותחולת ההסכם הקיבוצי עם התובעים. לפיכך - ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הפיטורים ועד ליום התשלום בפועל. 48. כיוון שתביעת התובעים נתקבלה בחלקה, ישלמו הנתבעות לתובעים הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ + מע"מ וזאת תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין. לאחר מועד זה ישא סכום ההוצאות הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. פיצוייםפיטוריםפיצויי פיטורים