פסק דין השופטת ר' רוזנפלד 1. משכורתו של המערער, המשרת במשטרת ישראל (להלן: "המשטרה"), כרופא, בתקן דרגת רב פקד, שולמה לו במשך תקופה של כ- 10 שנים, לפי דרגת סגן ניצב. על הפסקת התשלום לאחר שנתגלתה הטעות אצל המשטרה, ועל הודעת המשטרה על כך שינוכה משכרו כל הסכום ששולם לו כתוצאה מהטעות, הגיש המערער את תביעתו בפני בית הדין האזורי בתל אביב (תב"ע 3-900/98, השופט כהן ונציגי הציבור מר אולשטיין וד"ר פרחי). בפסק דינו מושא הערעור קבע בית הדין האזורי, כי החל מחודש ינואר 98 המערער אינו זכאי להמשיך ולקבל את משכורתו לפי דרגת סגן ניצב. בדעת רוב הוסיף בית הדין וקבע כי באיזון שבין חסרון המשיבה כתוצאה מן ההטבה שניתנה למערער, בניגוד לכללים, ובטעות, לבין הנסיבות האחרות הנוגעות למערער, נכון וראוי להשית על המשטרה חיסרון בשיעור של 80% מן ההטבה ששולמה לו (ההפרש בין שכר סגן ניצב לשכרו של רב פקד), ואילו על המערער יש להשית רק 20% מן ההטבה. בדעת מיעוט סבור היה אחד מחברי המותב (דר' פרחי), כי מן הצדק לפטור את המערער מכל החזר שהוא. על פסיקת בית הדין האזורי על שני חלקיה, הגיש המערער את ערעורו מושא פסק דין זה. 2. העובדות שלא היו שנויות במחלוקת בין הצדדים פורטו על ידי בית הדין האזורי בפסק דינו, כדלקמן: 1) ד"ר יהושע אסרף משרת במשטרת ישראל כרופא, משנת 1986. דרגתו בתקן היא דרגת רב פקד (יצוין כי למערער גם השכלה משפטית). 2) ביום 10.4.89 הוצאה ע"י הגורמים המוסמכים במשטרה הודעת תיקון להודעת כח אדם 35/86 ("ההודעה") שנושאה "דרוגי שכר מקצועיים לבעלי השכלה על תיכונית". 3) בטעות, ואף שההודעה הנ"ל אינה חלה על מי שמועסק כרופא במשטרה, קיבל התובע מכתב, שעפ"י ההודעה הוא זכאי לדרגת סגן ניצב. עפ"י ההודעה, שולמה לתובע משכורתו לפי דרגת סגן ניצב, רטרואקטיבית מיום 1.4.88. 4) הטעות נתגלתה, בשנת 1998 עת נבדק תיקו האישי של התובע במשטרה - עקב עניין אחר שאינו נוגע לתביעה זו. 5) אזי הודע לתובע, במכתב מיום 11.1.98, שהופנה לקצין רפואה ראשי במשטרה, על הטעות, ועל כך שינוכה משכרו כל ההפרש ששולם לו כתוצאה מהטעות. 6) תנאי שכרם של שוטרים אינם נקבעים בהסכם קיבוצי או בחוזה אינדיבידואלי, אלא חד צדדית על ידי המשטרה (המעביד). תנאי השכר הללו נקבעים, בהודעות כח אדם המתפרסמות מעת לעת, ובהן פירוט הדרגות, והתנאים הנדרשים לקבלת השכר וקידומו. 7) אחת מההודעות הללו היא ההודעה משנת 1989 בה נקבעו, בין היתר, תנאי קידום בדרגת שכר, רטרואקטיבית מיום 1.4.88, לקציני משטרה אקדמאים העונים לתנאים הקבועים בהודעה. בהודעה נקבעו תנאי קידום בשכר לקצינים אקדמאים המדורגים בדרוגי השכר הבאים: מדעי החברה והרוח, מהנדסים או משפטנים. ההודעה אינה מתייחסת לקציני משטרה שהם רופאים. 8) המערער, שתוארו השלישי הוא ברפואה, מדורג במשטרה בדירוג רופאים, ולכן לא היה זכאי על פי הכללים הנוהגים במשטרה לקידום בשכר עפ"י ההודעה (להלן - "ההטבה"). חרף זאת, הוא קיבלה, כאשר האסמכתא למתן ההטבה היתה - הוראות ההודעה (שכאמור אין חולק שאינה חלה עליו), בתחולה מ- 1.4.88. את ההטבה קיבל כאמור עד 1998. 9) כשנבדק תיקו האישי של התובע במשטרה - אגב עניין אחר - ונמצא שהוא קיבל את ההטבה בהתבסס על הודעת כ"א 35/86, הוצאה ביום 11.1.98 הודעת אגף כח אדם במטה הארצי, לפיה יש לראיין את התובע ולהודיעו על ניכוי ההטבה שקיבל החל מ- 1.4.88. 3. השאלות שעמדו להכרעת בית הדין האזורי הן אלו: האם, הגם שמדובר בטעות שהביאה למתן ההטבה לתובע, שלא על פי הכללים הנוהגים במשטרה, וטעות זו נמשכה מאז 27.8.89, רטרואקטיבית ליום 1.4.88, ועד 11.1.98 - אין עוד מקום לתיקונה של הטעות. וכן, אם יש לתקנה, מאיזה מועד יחול התיקון. 4. בית הדין נתן החלטתו בשאלות שבמחלוקת על סמך סיכומים שהגישו הצדדים בכתב. 5. פסק הדין של בית הדין האזורי בפסק דינו הגיע בית הדין קמא למסקנה, כי אין התובע זכאי להטבה מאז ינואר 98. בית הדין קבע כי משאין ההטבה חלק מחוזה העבודה של המערער, ומשלא הוכחה אסמכתא חוקית אחרת המזכה אותו בהטבה, הרי שהוא אינו זכאי לה. לפי החלטת בית הדין, אין ספק שהתובע ידע, לפחות מאז שקיבל את הודעת המשיבה מיום 11.1.98, כי "קידומו" לדרגת סנ"צ בטעות יסודה. לפיכך, לא יכול להיות ספק כי ממועד זה ניתן לבטל את החוזה מכוח דיני החוזים, כיוון שידיעת הצד השני הנדרשת בס' 14(א) לחוק החוזים יכולה להיות ידיעה בפועל, אולם תתכן גם ידיעה בכוח. יש לקבוע, שהיה על התובע לדעת, בעת שקיבל את הודעת השינוי הנסמכת על ההודעה, מה תוכנה של הודעה זו, וכן שאין היא חלה עליו. בית הדין הוסיף עוד וקבע כי בעל חוזה סביר והוגן, הפועל על פי אמות מידה ראויות ובתום לב, אינו יכול לטעון להכללת תנאי שכר וקידום, שלא נקבעו על פי הכללים שביסודו של החוזה האישי שלו. אם סבר מי שסבר, בטעות, כי חלים על בעל החוזה תנאים מסוימים, תנאים אלה חייבים לבוא על תיקונם מיד כשמתגלית הטעות, ואין להחילם באופן מלאכותי, לא סביר ולא הוגן, על מי שאין הם מכוונים לחול עליו. 6. את השאלה בדבר החזר ההטבה, רטרואקטיבית, בחן בית הדין האזורי מהיבטים של חוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט - 1979 (להלן - חוק עשיית עושר). בית הדין הפנה לכך כי גם אם ניתנה ההטבה למערער בטעות, מחמת רשלנות המשטרה, אין ברשלנות כשלעצמה כדי לשלול את זכותה להשבה. לדעת בית הדין, המערער היה אמור לדעת, לפחות בכוח, אם לא בפועל, על הטעות שבתשלום שכרו לפי דרגת סגן ניצב, ואין חולק שהטבה זו ניתנה לו בניגוד לכללים. מאידך, בכל התקופה בה שולמה ההטבה למערער במשך כ- 10 שנים, כלכל המערער את מעשיו, תכניותיו ותקציבו בהתבסס עליה. בנסיבות אלו עלולה הקביעה כי על המערער להחזיר את מלוא ההשבה להיות בגדר "נסיבות אחרות" העושות את ההשבה לבלתי צודקת, כאמור בס' 2 לחוק עשיית עושר. על כן, באיזון הנכון שבין האינטרסים השונים, פסק בית הדין האזורי כי המשטרה היא שתישא ב- 80% מן ההטבה והשלכותיה, ועל המערער יושתו רק 20% ממנה. עד כאן לעניין ההליך בפני בית הדין האזורי, ופסק הדין. להלן אפרט את עיקרי טענות הצדדים בערעור שבפנינו. 7. טענות המערער א. יש משמעות משפטית מחייבת לכך שנעשתה טעות, והטעות הזו לא תוקנה במשך כ- 10 שנים. אי תיקון הטעות וקיומה במשך זמן כה רב, היא המקנה זכות לתובע, אם משום נוהג, המשפט הנוהג בדיני העבודה של עובדי המדינה, השתק ומניעות, ואם משום "האחריות העודפת" שיש למדינה כמעביד. ב. ליחסי העבודה במשטרה אופי מיוחד. אין ועד עובדים, ולשוטר אין אפשרות לדעת, בפועל, מה קורה עם שכרו. מדובר במערכת יחסים הבנויה על אמון מלא בגורמים המקצועיים והפיקודיים. ג. בהוראות התקש"יר נקבעו הוראות מיוחדות להחלה למקרה בו לעובד המדינה שולמו תשלומים בטעות. לגבי טעות בשכרו של שוטר אין הוראה מיוחדת. מיון נכון של הסוגיה שבנדון, צריך להביא למסקנה שאת הוראת התקש"יר יש לראות כנוהג, הצריך לחול על כלל עובדי המדינה, ובהם השוטרים. טענה זו מקבלת משנה תוקף לאור מצבו המיוחד של השוטר ואין להפלותו לרעה לעומת עובדי המדינה. אם לא תאמר כך, תמיד יהיה השוטר במצב של אי ודאות לגבי שכרו, ולא יוכל להסתמך עליו בתכנון חייו. ד. הטעות שטעתה המשטרה הינה טעות שהתמשכה על פני תקופה ארוכה מאוד, והיא ניתנת היתה לגילוי על פניה. המשטרה על כן מושתקת ומנועה מלטעון כנגד תשלום השכר לפי דרגת סגן ניצב. ה. דיני עשיית עושר ולא במשפט חלים כשיש התעשרות שלא כדין. במקרה הנוכחי יש הוראות ספציפיות לגבי טעות בשכר של עובד מדינה, כך שאין תחולה לדיני עשיית עושר. על המשטרה להוכיח שהתעשרות המערער היתה שלא כדין. המערער לא הפר חוק או חוזה. אין כל הוראה בדין האוסרת קבלת שכר גבוה ממה שנקבע בחוזה. למערער לא היה שום חלק בהתרחשות הטעות. ו. חובת תום הלב בקיום החוזה כוללת גם תום לב בהפעלת זכות משפטית. ז. לחילופין - לעניין ההשבה - רשלנות המדינה היתה גדולה מאוד, והתפרשה אצל הממונים על המערער בכל הדרגות. אף לא אחד מהם גילה את החריגה במשך קרוב לעשר שנים. יהיה זה על כן בלתי צודק להחזיר 20% ממה ששולם בטעות, ויש מקום לקבוע כי אין להחזיר דבר. 8. טענות המשיבה א. המערער ידע או היה עליו לדעת כי בהיותו רופא בדרגת רב פקד, הוא אינו זכאי לשכר השווה לשכר סגן ניצב, כבעל תואר שלישי. משקיבל הודעה על האסמכתא לשינוי אינו יכול לטמון את ראשו בחול כאשר הוא מקבל תוספת בלתי סבירה בהתחשב בנתוניו האישיים. ב. על חוזהו האישי של המערער חלים דיני החוזים הכלליים ודיני העבודה, כאשר תניות בחוזהו האישי של המערער משתכללות בהודעה חד צדדית של המדינה. ג. על מנת שתנאי כלשהו ישתכלל כחלק מחוזהו של המערער צריכה להיות כוונה של המדינה להוסיף תניה זו. חובתה של המדינה באה לידי ביטוי בהודעה 35/86, אשר אין מחלוקת כי אינה מעניקה למערער דבר. כמו כן אין מחלוקת כי התשלום נעשה מתוך טעות, ולא בהסכמה. ד. הוראת התקשי"ר עליה נסמך המערער (ס' 21.255) אינה עוסקת כלל בענייננו. עניינה של ההוראה במתן דרגה על ידי בעל הסמכות לעשות כן, כאשר בפועל הדבר נעשה בניגוד לתקשי"ר. בעניננו לא החליט, מי שמוסמך לקבוע את תנאי השכר, לתת למערער הטבת שכר בניגוד לכללים, אלא - בטעות, וללא החלטה מודעת קיבל המערער הטבה, שלא היתה כוונה למאן דהוא לתיתה. ה. לא אחת נפסק כי תשלומים ששולמו בחריגה מסמכות או מהכללים, לא רק שיש להפסיקם אלא יש להחזיר את הסכומים ששולמו ביתר. כמו כן לא ניתן לטעון להשתק או מניעות כאשר מדובר בכספי הציבור, ובכללים מפורסמים וידועים, ולא בגחמה של מעביד. ו. משהתברר כי מדובר בטעות, שמקורה בהיסח הדעת, אין להנציחה, רק משום שלקח זמן רב לגלותה. ז. המערער ידע או היה עליו לדעת כי ההטבה ניתנת לו בטעות מיד כשהחל לקבלה. משכך, לפי סעיף 1 לחוק עשיית עושר, חייב המערער בהשבת הכספים שקיבל ביתר. בית הדין האזורי הפחית את ההשבה ל- 20% בהתחשב בהסתמכותו של המערער על הכספים, והזמן הרב שחלף עד לגילוי הטעות. משמעות ההפחתה היא כי המדינה "שילמה" על הטעות בסכומי כסף ניכרים ואין לחייבה להמשיך ולשלם, ובכך להנציח את הטעות. עד כאן עיקרי טענות הצדדים. באשר לעמדתנו 9. אין חולק כי טעות טעתה המשיבה בהחילה על המערער את התיקון להודעת כוח אדם 35/86, החלה, על פי האמור בה, על מי שהם בעלי תואר שני או שלישי בדירוג שכר מדעי החברה והרוח או מהנדסים או משפטנים. אין חולק כי בהיות המערער רופא, אין הוא מדורג באיזה מן הדרוגים המפורטים בהודעה האמורה. בהחילה עליו את הנוהל האמור, מתוך טעות, שלמה לו במשך כ - 10 שנים את משכורתו לפי דרגת סגן ניצב, בעוד שדרגתו לפי התקן אינה אלא דרגת רב פקד. 10. בפני בית הדין האזורי לא הובאו ראיות ולא נשמעו הוכחות בשאלה עד כמה ידע המערער, או היה עליו לדעת אודות טעותה של המשיבה. מכל מקום, המערער אינו חולק על עצם הטעות שבתשלום שכרו לפי דרגת סגן ניצב במשך כל אותן שנים. סבור המערער, וזו בעצם נקודת המוצא שלו בטיעונו בפנינו, כי משפעלה המשיבה בטעות, כפי שפעלה במשך 10 שנים, קמה לו הזכות המשפטית להמשך התשלום, כפי ששולם במשך כל אותה תקופה, ואפילו הורתו, לידתו ועצם קיומו של התשלום בכל אותה תקופה, בטעות. לדעתי, לא קמה לו למערער כל זכות משפטית להנצחת טעות שטעתה המשיבה, בכך ששילמה לו תשלומי יתר בשכרו. כך, בין שתבחן השאלה לפי דיני החוזים, ובין לפי כללי המשפט המינהלי. אזכיר כאן, לצורך השוואה, כמה מהחלטות בית הדין, על פיהן הופסקו תשלומים ששולמו לעובדים במשך זמן, שלא כדין, והן יפות לעניין שבפנינו, בבחינת קל וחומר. כך למשל, בפסק דינו של בית הדין, דב"ע נה/ 3-19, עזרא - מדינת ישראל (פורסם בעבודה ארצי כרך א' (2) 651), קבע השופט אליאסוף כי יש לבטל תשלום "תוספת בית סוהר" בשכרם של המשיבים, באשר לא נתקיימו בהם התנאים כפי שנקבעו בהחלטת ועדת המעקב שקבעה את הזכאות לתשלום התוספת. בית הדין הורה על ביטול התשלום ששולם בחריגה מהוראות ועדת המעקב, ועל אף שברור היה כי לא היה מדובר בתשלום ששולם בטעות שבהיסח הדעת, כפי שארע במקרה שבפנינו. בדב"ע נג/ 3-106 הרי - חסך קופת חסכון (פד"ע כו 232), פסקה השופטת פורת, כי דינו של תשלום ששולם למערער על פני תקופה ארוכה, בניגוד לכללים המפורטים בתקנון המעסיקה, להתבטל, מעצם העובדה ששולם בניגוד לכללים. בדב"ע נא/ 3-23 מינהל מקרקעין ישראל, מדינת ישראל - יוסף הס (עבודה ארצי כרך א(2), 442) פסק סגן הנשיא אדלר (כתוארו אז), על הפסקת תשלומי אש"ל ששולמו למשיב, בניגוד להוראות התקשי"ר. באותו עניין בחן בית הדין את התשלום באספקלריה של דיני המשפט המינהלי, ובהתייחס לשאלה בדבר תוקפה של ההבטחה המינהלית, והאפשרות הנתונה לרשות, לחזור בה מן ההבטחה. אביא כאן מקצת מן הדברים, היפים גם הם, בבחינת קל וחומר, לעניין מושא הדיון כאן, כדלקמן: "5. השאלה העיקרית בערעור זה היא האם המערערת היתה רשאית לבטל את תשלום הוצאות אשל למשיבים כאשר הנהלת המינהל שילמה אותו ביודעין בחריגה מהוראות התקשי"ר. ............. ........... 7. בית דין זה אימץ את הדין הכללי בכל הנוגע לשאלה מתי קשורה רשות להבטחתה (דבע מט/ 3-170 מדינת ישראל - מצגר, פד"ע יט 237 עתירה לבג"צ נדחתה, דבע מו/ 3-113 עירית תל אביב - גפני, פד"ע כ' 1). על פי ההלכה הכללית, הבטחת רשות היא בת תוקף אם : 1) נותן ההבטחה היה בעל סמכות לתיתה. 2) היתה לו כוונה להקנות לה תוקף משפטי. 3) הוא בעל יכולת למלא אחריה. 4) אין צידוק חוקי לשנותה או לבטל. במידה שאחד התנאים הללו אינו מתקיים, רשאית הרשות לשנות או לבטל את ההתחייבות...". באותו עניין המשיך בית הדין ובחן את הסוגיה בהתייחס לתנאי הראשון מבין ארבעת התנאים שנמנו, והגיע למסקנה כי ההבטחה לתשלום ניתנה שלא בסמכות, ובחריגה מהוראות התקשי"ר. נראה היה על כן נכון לבית הדין מבחינת האינטרס הציבורי לבטל הסדרים הנוגדים סדרי עבודה תקינים, באשר אינטרס זה גובר על היסוד החוזי. הוסיף עוד בית הדין וקבע: "9. אשר לביטול תנאי בחוזה האישי של כל משיב - סביר כי תשלום האש"ל אשר שולם בידיעת הנהלת המינהל הפך לתנאי מכללא בחוזה העבודה האישי של כל משיב. עם זאת נקבע בפסיקה כי בנסיבות מסוימות ניתן לבטל הבטחה כזאת, למרות שהיא הפכה לתנאי בחוזה העבודה האישי (פסק דין מצגר ומזרחי). זאת ועוד. הבטחה שאיננה תקפה ובוטלה כדין על ידי הרשות, בטלה במישור האישי" (ראה גם דבע נו/ 3-278 קיזמן - עירית גבעתיים, פד"ע לא, 116 ). 11. אם ללמוד מן הדברים לעניין שבפנינו - ספק, אם בכלל, הפך התשלום ששולם למערער בטעות, לפי דרגת סגן ניצב, לתנאי מכללא בחוזה האישי שלו, שהרי נעדר מן התשלום יסוד הכוונה, באשר הוא שולם, ואפילו במשך תקופה ארוכה, בהיסח הדעת, ומתוך טעות. ואפילו היינו אומרים כי אמנם הפך התשלום, ולו מכוח התקופה הארוכה בה שולם, לתנאי מכללא בחוזהו של המערער, כי אז בנסיבות כאלה, ובבחינת על אחת כמה וכמה, לעומת מקרה בו שולם התשלום מדעת ותוך חריגה מסמכות, דינו של תנאי כזה, להתבטל מכאן ואילך (ראה עוד לעניין סמכות הרשות המינהלית לבטל החלטה שניתנה בטעות אצל י. זמיר, הסמכות המינהלית, נבו הוצאה לאור, תשנ"ו - 1996, כרך ב' , עמ' 1005 - 1007). 12. לא מצאתי ממש בטענת המערער בדבר אפליה שמופלים השוטרים לרעה, לעומת עובדי המדינה, שעימם, כאילו, מקלות הוראות התקשי"ר במקרים דומים. הוראת התקשי"ר עליה נסמך המערער היא הוראת ס' 21.255 שבה נקבע כך: "(א) נציבות שירות המדינה רשאית לבטל אישור העלאה בדרגה תוך שלושה חודשים מיום נתינתו. אם נתברר כי הופרו הוראות התקשי"ר. (ב) דרגה שניתנה כאמור בנסמן א' לעיל ולא בוטלה, משום שעברו שלושה חודשים אין בכוחה ליצור זכות לדרגה נוספת מכוח הסכם קיבוצי או הסדר מחייב אחר". הצדק עם המשיבה, כי אין הנדון דומה לראיה עליה מבקש המערער להסתמך. בהסדר עליו מסתמך המערער, מדובר באישור העלאה בדרגה שניתן במודע על ידי מי שהוא מוסמך לכך, ובניגוד להוראות התקשי"ר. במצב כזה רשאית המדינה לבטל את האישור שניתן בתוך שלושה חודשים. בענייננו כאן, ושלא כמו בהסדר שבתקשי"ר, לא ניתן אישור העלאה בדרגה, כי אם אישור מסוים לתשלום, ושלא מדעת! על כן, אין לה לטענת האפליה המועלית על ידי המערער כל בסיס. 13. אוסיף עוד כי לא מצאתי בפסקי הדין אליהם הפנה אותנו המערער, אסמכתא משפטית וביסוס לטענתו בדבר המשך תשלום שכרו בטעות לפי דרגת סגן ניצב. יצויין לעניין זה כי המערער לא הוכיח בבית הדין האזורי כי באופן כלשהו שינה מצבו לרעה עקב הטעות שטעתה המשיבה בתשלום שכרו כפי ששולם. 14. לסיכום חלק זה - נראה לי כי צדק בית הדין האזורי בהחלטתו בדבר הפסקת תשלום שכרו של המערער לפי דרגת סגן ניצב, החל מחודש ינואר 1998, הוא המועד בו הודע למערער על גילוי הטעות אצל המשיבה. בהתאמה לכך, יש לדחות את ערעור המערער בחלק זה שלו. 15. כאמור, המערער מבקש עוד מאיתנו להתערב בהחלטת בית הדין, שהפעיל שיקול דעתו לפי ס' 2 לחוק עשיית עושר, והשית עליו החזר 20% משיעור ההטבה שקיבל במשך 10 השנים. לדעתו של המערער אין תחולה להוראות חוק עשיית עושר בעניינו, לאור הוראותיו המיוחדות של התקשי"ר בעניין טעות בשכרו של עובד המדינה. המשיבה מנגד טענה בבית הדין האזורי להחזר כל ההטבה שממנה נהנה התובע במשך 10 שנים, וכתוצאה מטעות. בפנינו כאן היא מבקשת שלא נתערב בהחלטת בית הדין האזורי, ובאיזון שערך בין החסרון שנגרם לה לבין הנסיבות הנוגעות למערער. 16. לא מצאתי ממש בטענות המערער בדבר אי תחולתן של הוראות חוק עשיית עושר על העניין שבפנינו. כבר התייחסתי לטענתו בדבר תחולת הוראת סעיף 21.255 לתקשי"ר, והבהרתי מדוע אין הנדון דומה לראיה. יש ויש תחולה להוראות חוק עשיית עושר, באשר המערער קיבל במשך תקופה של 10 שנים תשלום שלא היה זכאי לו על פי כל זכות שבדין. 17. בהחלטתי בחלק זה של הערעור אסתמך על הוראות סעיף 1 ו- 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט התשל"ט - 1979, שכך נקבע בהן: "1. חובת ההשבה (א) מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (2) אחת היא אם באה הזכייה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה, או בדרך אחרת. 2. פטור מהשבה בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1 , כולה או מקצתה, אם ראה שהזכייה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת". בספרו, דינו עשיית עושר ולא במשפט, בוחן המחבר, פרופ' דניאל פרידמן, סוגי טעויות של מי שמשלם או נותן לחברו נכס, שירות או טובת הנאה שלא על פי זכות שבדין, ואת חובת ההשבה של הצד שכנגד, כנובעת מן הטעות. את שאלת הטעות יש לבחון בראש ובראשונה מנקודת מבטו של הצד המשלם. הבחנת יסוד שהיתה מקובלת היא בין טעות בחוק לבין טעות בעובדה, כשבעבר, הזכות להשבה היתה מוגבלת לטעות בעובדה. טעות בדין לא זיכתה בהשבה אלא במקרים יוצאים מן הכלל (ראה שם, חלק ב' בעמ' 815). המקרה שלפנינו הוא ללא ספק מקרה של טעות בעובדה, שהיא ככל הנראה תוצאה של התרשלות בבירור נתוניו של המערער. על מקרה זה מציין פרופ' פרידמן בספרו, כי בעובדת ההתרשלות כשלעצמה אין כדי לשלול את הזכות להשבה. תשלום על יסוד טעות בעובדה ניתן להשבה אף אם המשלם לא נהג בזהירות ראויה ולא השתמש במקורות אינפורמציה שעמדו לרשותו (ראה שם עמ' 822 ו- 823, וההפניות לפסיקה הרלוונטית). 18. משקיבל המערער הטבה מתוך טעות, ושלא על פי זכות, כי אז עומדת לה למשיבה הזכות להשבה. נותר איפוא לבחון יישומה של הוראת ס' 2 לחוק לענייננו. משברור הדבר כי זכייתו של המערער כרוכה היתה בחסרון המשיבה, לא נותר אלא לבדוק האם "נסיבות אחרות" עושות במקרה שלפנינו את ההשבה "בלתי צודקת". כבר הפניתי לכך כי בבית הדין האזורי לא נשמעו הוכחות, ולא הוגשו ראיות שיש בהן כדי להצביע על ידיעה בפועל או על ידיעה בכוח של המערער על הטעות שטעתה המשיבה בתשלום שכרו. משכך, לא אוכל כאן, אף לא להניח "ידיעה בכוח" של המערער על דבר הטעות שבתשלום שכרו. במסגרת השיקולים לפי הוראת סעיף 2 לחוק, יש להביא בחשבון, מחד, את מידת רשלנותה של המשיבה, שבפרק זמן ארוך כל כך, בן עשר שנים, לא גילתה טעותה (כך, אף שבמהלך אותה תקופה נתגלתה טעות אחרת בחישוב שנות הותק של התובע). מאידך, מבחינתו של המערער - בפני בית הדין האזורי לא הובאה כל ראיה בדבר חוסר תום ליבו בקבלו את התשלום. מטבע הדברים במשך כל אותה תקופה ארוכה, מן הסתם כלכל צעדיו בהתאם לשיעור שכרו. בנסיבות אלו, בחיובו להחזיר רטרואקטיבית אף 20% משיעור ההטבה שקיבל, יהיה לדעתי, משום דרישה בלתי מוצדקת כלפיו בנסיבות העניין (ראה בספרו של ד. פרידמן, שם בעמ' 824). 19. לאור הדברים האלו, יש לדעתי מקום לקבל את הערעור בחלק זה שלו, ולבטל את חיובו של המערער בהחזר 20% משיעור ההטבה שקיבל בשכרו במשך עשר שנים. בנסיבות העניין איני מוצאת מקום ליתן צו להוצאות. 20. הנשיא ס' אדלר: אני מצטרף לדעתה של חברתי, השופטת רוזנפלד. 21. השופט ע' רבינוביץ: אני מצטרף לדעתה של חברתי, השופטת רוזנפלד. 22. נציגת עובדים, ח' בן-דוד: אני מסתייגת מן ההחלטה בדבר הפסקת תשלום משכורתו של המערער לפי דרגת סגן ניצב, כי על פי ניסיוני וידיעתי ממקומות עבודה רבים, לאחר 10 שנים שעובד מקבל שכר על-פי דרגה שלא בוטלה תוך 3 חודשים אי אפשר להורידו בדרגה או שכר, גם אם ניתנו בטעות. אפשר לא להעלותו בדרגה אבל אי אפשר אחרת. אני מצטרפת לדעתה של השופטת רוזנפלד בדבר ביטול חיובו של המערער להחזיר 20% מן ההטבה ששולמה בשכרו. 23. נציג מעבידים, ק' גבור: אני מצטרף לדעתה של חברתי, השופטת רוזנפלד. 24. סוף דבר על דעת רוב חברי המותב, הערעור נדחה ככל שהוא נוגע להחלטת בית הדין האזורי בדבר הפסקת תשלום ההטבה, מאז ינואר 1998. הערעור בדבר חיובו של המערער בהחזר 20% משיעור ההטבה, מתקבל על דעת כל חברי המותב. אין צו להוצאות. משטרהמשכורתשוטר